הימים ימי מלחמת לבנון השנייה. אבישי נוימן, מרצה לספרות הכותב שירים בסתר, חוזר לקיבוץ בעקבות מותו הפתאומי של אביו, פליקס. השיבה המאוחרת אינה רק הזדמנות להתייחד עם זכר המת ‐ היא גם הרגע שבו נולד האב מחדש בעיני בנו. תכתובת מרתקת בין פליקס לאהובתו הרחוקה שנותרה בגרמניה, המתגלה בין חפציו, חושפת סודות אישיים ומשפחתיים, שראשיתם טרם קום המדינה ואחריתם בימים אלה. מסעו של נוימן בעקבות קורות חיי אביו פותח פצעי עבר פרטיים ומשותפים. מה שמתחיל בלוויה, הופך עבור נוימן צוהר להבנת עולמו של האב, ואפשרות לבחון מחדש את הקשר עם אודליה, אהבת הנעורים המיתולוגית שצצה לפתע בחייו. שני מעגלי החיים, זה של נוימן וזה של פליקס, שזורים ברומן מחיר הלב באופן מסעיר ומפתיע וחיבורם למעגל היסטורי־רגשי אחד מספר במובן מסוים את הסיפור של כולנו.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
הימים ימי מלחמת לבנון השנייה. אבישי נוימן, מרצה לספרות הכותב שירים בסתר, חוזר לקיבוץ בעקבות מותו הפתאומי של אביו, פליקס. […]
1
רגבי אדמה חבטו בארון המתים תוצרת נגריית הקיבוץ, צלילם העמוק הדהד ברחבי בית הקברות. עד שהחל אותו תיפוף כבד, ניתן היה להיכנע לתקווה הטיפשית, אך מנחמת, שהנה תישמענה נקישות מתוך הארון, מישהו ייגש ויפתח אותו והמנוח, חיוור אבל חי לגמרי, ייצא ויחייך, ובעיניו ירצד מבט שובב שאומר: "עבדתי עליכם!", ומאחורי אחד העצים תתגלה דמות מוכרת של אחד שהתמחה בשיטת 'המצלמה הנסתרת', וכולם יצחקו, אחדים ימחו בסתר דמעה, שעד לפני רגע אצרה עצב ורחמים, שהתחלפו בשמחה והקלה.
קולות החבטה שמו קץ להזיה שהייתי נתון בה. ראייתי הצטללה והתמקדה בגברים הטורחים באתים ובמעדרים לכסות את הקבר הטרי באדמה שנערמה לידו.
קהל רב צפה במתרחש. מדי פעם ניתק מישהו את עצמו מן הצופים, ניגש אל הקבר, נטל מעדר או אֵת מידי אחד מגורפי העפר, והצטרף למלאכה, בעוד חברו, מקנח את מצחו מזיעה. העבודה נעשתה במרץ, חרף החום הכבד של אחר צהריים קיצי. זאת הייתה מחווה, שכמו ביקשה להדגיש את הרֵעוּת ושותפות הגורל של האנשים, שהקימו את ביתם המשותף בעמק וקברו את מתיהם על מדרון ההר שמנגד. בדרך הזאת, הפשוטה והישירה, הם ביקשו להביע כבוד אחרון למת, שאורח חייהם המחוספס לא התיר להם לבטאו אחרת.
התבוננתי במתרחש כמתוך בועה שקופה. תהיתי מדוע אין בי צער ותחושת אובדן, כאילו לא חברי הקיבוץ שנולדתי וגדלתי בו עומסים עתה עפר על הבור, כאילו לא משפחתי ניצבת שם, אבלה, למרגלות הקבר ההולך ומתכסה, וכאילו לא אבי, פליקס נוימן, נקבר כעת בתוכו.
אבי בן השמונים ושש, מורה לתנ"ך ולעברית בדימוס, מצא את מותו לפני יומיים, בדרכו הביתה מאתר קרוונים מרוחק, שם לימד בהתנדבות עולים חדשים מאתיופיה. מכוניתו סטתה מן הכביש והתהפכה. הוא נהרג במקום.
כשהתבשרתי על מותו של אבא בתאונה, לא התפלאתי, כי נהיגתו הייתה ידועה כרשלנית ומסוכנת. המורֶה הוותיק הסתדר איכשהו עם היסודות הטכניים של אחיזה בהגה והחלפת הילוכים, אלא שדעתו הפזורה גרמה לכל מי שנסע עימו להצטמרר מפחד. הוא היה מתעלם מחוקי התנועה ומכללי הבטיחות הבסיסיים, תוך שהוא חוצה נתיבים בלי לאותת, מבצע פניות במהירות מסוכנת, ועוקף ללא הכרה. בדרך נס, לא אירעה לו תאונה עד כה ומעולם לא נרשם לו דו"ח תנועה. גם התאונה שבה מצא את מותו התרחשה לא בעטייה של נהיגה פזורת דעת, אלא בְּשל התקף לב חמוּר שלקה בו. הרופא של הקיבוץ אמר שפליקס נוימן נפטר, ככל הנראה, עוד לפני שהמכונית ירדה מהכביש והתהפכה. כך או כך, קיוויתי ביני לבין עצמי שאבי הולך עתה למקום שאין בו צורך בנהיגה.
מיהרתי לסלק ממחשבתי את הסרטון שהציג את תושביו השאננים של גן עדן נפוצים לכל עבר בבהלה כשפליקס נוימן דוהר ביניהם במכוניתו. תתעשת, התריתי בעצמי. זאת הלוויה של אביך! חסר שמישהו יתפוס אותך מחייך לעצמך!
מלאכת כיסוי הבור התקדמה יפה, והעוסקים בה גרפו תל נאה של עפר מעל לקבר. למרגלותיו עמדה משפחתי וצפתה במתרחש. כהרגלי, עמדתי מעט רחוק מהם. חוה, אמי, קטנת קומה, לבושה בשחור, עמדה במרחק פסיעה או שתיים מן הקבר, גווה כפוף מעט כעומדת לזנק ולהצטרף אל בעלה. היא הייתה צעירה ממנו בשנים רבות, אך כעת נראתה לי בגילו. אחי, יואב, עמד מאחורי אמא ואחז בעדינות בכתפיה, כמו לוודא שלא תתמוטט, ואולי, כך לחש לי קול מרושע במעמקי תודעתי, כדי לוודא שהיא לא תעשה לו 'בּוּשׁוֹת'. בתיה, אשתו של יואב, עמדה ואחזה בזרועו, או נכון יותר לומר, נאחזה בה. גל ושיר, בנותיהם המתבגרות של בתיה ויואב, עמדו ליד אימן. שתיהן בכו וחיבקו זו את זו במחווה שנגעה ללבי. עידן, אחיהן הבכור, נעדר מהלוויה. הוא היה כעת עם חייליו בגבול הצפון, שם התחוללה לחימה זה שבוע ימים. במרחק מה מאחי ומשפחתו, עמדה אחותי צרויה עם בעלה יַקִי ושני בניה התאומים, רון ושי. אף פעם איני מצליח להבחין מי הוא מי ביניהם. אחותי ומשפחתה הגיעו הבוקר בטיסה מבוסטון. היא נראתה לי קפואה ומרוחקת, ואני תהיתי אם גם היא נמצאת בתוך בועה פרטית.
תלולית תחוחה התגבהה מעל קברו של אבי. ריח דָשן וטרי של אדמה לחה מילא את נחיריי. ריח שמתקשר אצלי תמיד עם חיים והתחדשות, נקשר עתה לקבורה ומוות. לא רציתי לחשוב על הניגוד הזה. נשאתי את עיניי וראיתי את ברכה מינץ עומדת ליד המיקרופון שהוצב במעלה המדרון למראשות הקבר.
ברכה השתייכה לקבוצת הנוער של אבי, שעלתה מגרמניה, רגע לפני שהמלחמה סגרה עליה. אחרי המלחמה לא נותר לחברי הקבוצה איש בעולם, והם הפכו מעין משפחה זה לזה. ברכה כחכחה בגרונה, ובקול רועד מהתרגשות החלה לספר כיצד פגשה את פליקס נוימן לראשונה במחנה הכשרה של תנועת הנוער בגרמניה, ואחר כך על האונייה בדרך לארץ. היא סיפרה על הימים הראשונים כאן ועל ההגעה לקיבוץ, שהיה אז מחנה קטן של אוהלים וצריפים. דבריה של ברכה נמשכו ותיארו את הקושי של חברי 'הקבוצה הגרמנית', כפי שקראו להם, להשתלב בחיי החברה של הקיבוץ, שמייסדיו יוצאי מזרח אירופה, חיו חיים פשוטים והתייחסו איש אל רעהו בקשיחות. לנוער ה'ייקה', בעל החינוך המעודן, נראתה התנהגותם של הוותיקים כגסות־רוח לשמה.
"לאט לאט", סיפרה ברכה מינץ, "היו בינינו כאלה שסיגלו לעצמם את הסגנון המחוספס של ותיקי הקיבוץ, אך פליקס לא היה אחד מהם. כל חייו הוא התעקש לדבוק בתרבות האירופית". חדלתי להאזין לדבריה של ברכה וחשבתי על אבי, מהגר עוּל ימים, שהתמודד עם תרבות זרה, וחש כל חייו כמי שנושא על גבו את הצלב הכבד של תרבות גרמניה, שמאדמתה נעקר אך ששורשיו עדיין יונקים ממנה. האמפתיה לדמות הנער של אבי הפתיעה אותי. זה שנים שהתרגלתי לראות בו אדם קשה־לב, שדעותיו ועקרונותיו עומדים בראש סדרי העדיפות שלו. חמלה ורחמים היו זרים לכל מה שחשתי כלפיו החל מרגע מסוים בחיי.
ברכה מינץ סיימה את דבריה, ואז השמיעו את 'האיש ההוא', בביצוע של שלמה ארצי. אחר כך, ניגש למיקרופון אדם שלא הכרתי, אך כשהחל לדבר הבנתי שזהו מנהל המכללה האזורית שאבי לימד בה למעלה מעשרים שנה. הוא דיבר באריכות, וסיפר בשבחו של פליקס נוימן, "המורה מן הסוג שכבר לא רואים היום". בתום דבריו הורה האחראי על הטקס, רכז ועדת האבלוּת של הקיבוץ, להניח את זֵרי הפרחים על הקבר. תחילה הונחו הזֵרים הגדולים: זר הקיבוץ, זר המוסד החינוכי וזר המכללה האזורית, אחר כך באו כל היתר. אחותי וגיסתי הניחו זרים נאים, ואחריהן קרבו חברים רבים והניחו, מי זר קטן, ומי פרח בודד. הקבר הלך והתכסה פרחים. הבחנתי בשני נערים בני העדה האתיופית שקרבו בביישנות והניחו בעדינות זר קטן של פרחי־שדה. שיערתי שהם באים מאתר הקרוונים ממנו שב אבי רגע לפני שמצא את מותו.
לאחר שהונחו כל הפרחים הורה לי האחראי בראשו, ואני ניגשתי אל המיקרופון. התעסקתי בו שעה קלה כדי להתאימו לגובהי. גופי רעד מהתרגשות. בעבודתי כמרצה באוניברסיטה אני רגיל לעמוד מול קהל, אלא שעתה ניצבתי למראשות קברו של אבי, מול קהל שזוכר אותי כילד וכנער, על מגרעותיי וכישלונותיי המוקדמים. כבשתי בתוכי את הרצון לברוח, הוצאתי את הדף עם מילות השיר 'לב' של יחיאל מר, לקחתי נשימה עמוקה, התחלתי לקרוא, ונותרתי לבדי עם השיר.
סיימתי לקרוא ועזבתי את עמדת המיקרופון. ניגשתי אל הקבר ובלי לחשוב מה אני עושה קיפלתי את הנייר עם מילות השיר וטמנתי אותו בין הפרחים שעליו. הבועה הפרטית שוב סגרה עלי. לא שמעתי את האחראי מכריז על תום הטקס, אבל פתאום הייתי מוקף אנשים. ראיתי אותם במטושטש, מבעד לערפל של דמעות. אמא חיבקה אותי בהתרגשות ואמרה: "לא ידעתי שאתה מתכוון לקרוא, אבי. אף פעם לא שמעתי אותךָ…", דבריה אבדו באוויר הפתוח. יואב ניגש ולחץ את ידי. בפניו ניכרה מבוכה, אולי משום שראה את הדמעות בעיניי, ואולי מפני שפשוט לא ידע מה לומר. בתיה הביכה אותי בנשיקה על הלחי, וצרויה שאלה מדוע לא קראתי משהו שכתבתי בעצמי. אמרתי לה שאין לי דבר ראוי לקריאה. היא היישירה אלי מבט, אמרה: "שנינו יודעים שזה לא נכון, אבי", והלכה. עוד מישהו ניגש ללחוץ את ידי, ושיחרר אותי מן הצורך לחשוב על דבריה האחרונים של אחותי.
***
רבים מבאי הלוויה התכנסו במועדון לחבר, שהוגש בו כיבוד קל על שולחנות. אנשים ניגשו אלינו, לחצו יד ומלמלו דברי השתתפות בצער. אמא, שישבה ליד צרויה ויַקִי, סיפרה בדמעות לכל מי שמוכן היה לשמוע, שבתקופה האחרונה אבא היה עצבני ומתוח. "שאלתי אותו: 'פליקס, מה יש לךָ?', אבל הוא לא רצה לומר. הרגשתי שמשהו מכביד עליו, אבל הוא לא היה מוכן לשתף אותי. מה יכולתי לעשות?" היא פרצה בבכי, ואחותי חיבקה אותה.
מלבד דברי הניחומים, שוחחו רוב הנאספים במועדון על שני החיילים שנחטפו לפני שבוע בגבול הצפון, על הלחימה הנמשכת מאז בלבנון, ועל הטילים שנורו לעבר ישראל. רק לפני שלושה ימים נהרגו מספר פועלים במוסך הרכבת בחיפה מפגיעה ישירה של טיל ארוך טווח. יואב, שהיה סמג"ד מילואים בעבר, דיבר בקול סמכותי והסביר לכל המעוניין מה עומד לקרות.
"הטילים שלהם יכולים להגיע גם לכאן?", שאלה בתיה את השאלה שהוא ציפה לה.
"כן, הם יכולים", השיב, נהנה מעליונותו המקצועית. "השאלה היא אם הם באמת יירו לאזור שלנו, וזה לא נראה לי סביר", הרגיע. מישהו ביקש ללחוץ את ידי, ואני חדלתי להאזין להרצאתו של יואב.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחיר הלב”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות