החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עדנה שמש

סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת בארץ ובחו"ל – בכתב העת לספרות קשת החדשה, בעיתון 77, בכתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ... עוד >>

אמסטל

מאת:
הוצאה: | 2007 | 134 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

בסיפור "אמסטֶל" שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מסופר על אֵם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול לומדים האם ובנה הבוגר עד כמה הם זרים זה לזה, עד כמה גבוה מחיר ההסתרה וכי האהבה אינה ברורה מאליה.

כמו המילים שהאם מפגיעה בבנה בשיכרונה ומאבדת עליהן את שליטתה, כך גם דמויות אחרות המופיעות בסיפורי הקובץ "אמסטֶל", נאלצות להתמודד עם הקורות אותן, כל דמות בדרכה שלה: איש בודד שאישה וילד קטן הנמלטים מאב מכה נִקרים על דרכו ברגעיו הקשים ומעוררים בו תקוות שווא; אישה-ילדה על סף פיגור הנושכת את גב ידה עד זוב דם וחושבת שמצאה אהבה; מנקה פלשתינית ואישה ירושלמית הרות שיחסיהן עומדים למבחן האינתיפדה ואישה חולה הנמשכת אל מדורה של פועלים מהשטחים בקור הלילה.

ביקורתו של בני ציפר, תרבות וספרות, עיתון הארץ 28.1.2006: "…קוטב אחר של עושר לשוני נדיר מצאתי בסיפור הנחבא בעמוד 94 בחוברת, ושמו "אמסטל" מאת סופרת בראשית דרכה, עדנה שמש. קראתי את הסיפור ונרעשתי, שעוד יש כותבים כאלה שיודעים לבנות משפט תומאס-מאני מלא פרטים וניצוצות ושברים של מראות המצטרפים לזרם ויוצרים תמונה שהיא פנימית וחיצונית כאחת. הסיפור הוא על אם ובן ועל הניסיון של האם לפענח את עולמו הנסתר של בנה, ולמה אינו מתחתן, ושמא היא אשמה בכך, מפני שהתחתנה בשנית. ואיזו סימפוניה של רגשות עצורים המנסים להתפרץ, עד כדי גילוי עריות כמעט. זה סיפור קלאסי לגמרי, בלי שום צרימה, בלי שום גסות. אחרי קריאתו אי אפשר לקרוא זמן מה שום דבר אחר. ויש בו – אני אמנם מסגיר בכך את התרת העלילה – סצינה של סקס הומוסקסואלי שאין יפה ופיוטית ממנה".

מקט: 4-31-4623
בסיפור "אמסטֶל" שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מסופר על אֵם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול […]

אמסטֶל

בכל יום שישי באחת וחצי טוּלי בא לאכול אצלה צהריים, כמו שהם רגילים מאז שאבא שלו מת. וכמו שהיא רגילה, כבר כל כך הרבה שנים, היא אופה בשבילו אז כיכר של עוגת שקדים ותמרים בניחוח קינמון וציפורן, עוגה פריכה שטעמה נימוח על הלשון ושאת המתכון שלה היא שומרת לעצמה בקנאות. התנור מצפצף. היא מחליקה את יד ימין לכפפת הבד הנוקשה, מתכופפת, שולפת מן התנור את תבנית האלומיניום ונועצת בבצק התפוח קיסם עץ בהיר. היא מרחיבה את נחיריה, הריח נפלא, מסיגה את העוגה בחזרה אל שבכת המתכת וסוגרת בחבטה את דלת התנור. היא מנמיכה מעט את החום ומוסיפה עוד עשר דקות, שתזהיב. ועד שהתנור מצפצף שוב היא מספיקה להדיח את הכלים ולהעביר מטלית לחה על משטח העבודה העשוי שיש חברון משורג. היא מכבה את התנור ומניחה את העוגה שתתקרר על קרש החיתוך העגול, אחר-כך מעבירה את ידיה בהיסח הדעת על הסינר לאורך ירכיה, וכשהיא רואה את האדים העקשניים המיתמרים מעל הכיריים היא נפנית לבדוק את העוף המתבשל ברוטב החום, מנערת קלות את הסיר כדי שהבשר לא ייחרך, מטה אותו על צדו ויוצקת מן הרוטב שבתחתיתו על נתחי הבשר המשחימים והולכים. אחר-כך היא בוחשת בתפוחי האדמה המיטגנים במחבת, זורה עליהם עוד קצת פפריקה אדומה ושום שכתשה קודם, ובוחשת עוד. וטועמת. חסר מלח. ובוזקת מעט מלח וטועמת שוב. בדיוק כמו שצריך. היא מביטה סביבה בשביעות-רצון, עוד מעט הכול יהיה מוכן.
היא מושיטה את ידיה לאחור, מתירה את הקשר הכפול ותולה את הסינר על הוו. אחר-כך היא מחליקה בידיה על חצאיתה ומתיישבת על הכיסא שבין פינת-האוכל למטבח, גבה אל הקיר. מן הקיר שמולה מחייך אליה ליאון חיוך מסוים מתוך מסגרת עץ רבועה ושחוקה וממקד אליה מבט מונה-ליזה ועוקב אחריה ככלב מסור באשר תלך. היא פוטרת אותו במנוד-יד ומציתה לעצמה סיגריה. מן הרחוב פולשות אליה צהלות הילדים החוזרים הביתה מבית-הספר, ועשן אפרפר מיתמר נכחה כשהיא נזכרת בימי השישי ההם המאושרים, לפחות למראית-עין, כשטולי שלה עוד היה ילד קטן.
כהרף-עין היא שקועה עד צווארה בזיכרונות. היא היתה קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורן או את מניעיהן היא עדיין איננה מבינה לעומקם, כל-כך מוקדם קמה כדי לבשל ולאפות לנקות ולסדר וגם להספיק לקנות במכולת חלה מתוקה ובקבוקי סודה ועיתון, ולגמור הכול עוד לפני שליאון חוזר מהעבודה. עד מהרה היו ריחות המאכלים המתבשלים במטבח שלה ממלאים את חדרי הבית, אחר-כך פלשו אל הרחוב, ולקראת הצהריים התפשטו באוויר גם הניחוחות המתוקים-מרירים של הציפורן והקינמון והדבש שבעוגה הנאפית בתנור.
בשתים-עשרה בדיוק נישא באוויר דנדון הפעמון בידו האמונה של שרת בית-הספר שמעבר לכביש, ממש בשולי שדה-הבר המצהיב. מיד אחר-כך היה הרחוב מתמלא בהמולת אגדֵי הילדים שפרצו בריצה דרך שער הברזל החלוד, ילקוטים חומים מרופטים מיטלטלים על גביהם והם שוטפים את הרחוב בדרכם אל החופש. היא היתה מנגבת אז את ידיה במטלית, נשענת על אדן החלון ומסתכלת בלב נכמר ביצורים המיוזעים ופרועי השיער, סוקרת את פניהם ואת בגדיהם ויודעת שלא תמצא ביניהם את בנה. הם היו רצים זה אחר זה, צוחקים וצוהלים, נעצרים לפתע כאילו ריסן אותם מישהו בהינף-יד נעלמה, מסתודדים דבוקי-קרקפות כאגד מטאטאים, מחליפים ביניהם גולות צבעוניות בעבור קלפים מקומטים או מחזיקי מפתחות, מתנהלים בינם לבינָם כסוחרים מיומנים; אחר-כך היו משתופפים על העפר בַּמקום שתהיה יום אחד מדרכה, מרוכזים עד כלות בקן מזדמן של נמלים שחורות או בחפירתו הממלכדת של ארינמל סמוי מעין. לפלא היה בעיניה מעשה הארג של הילדוּת. למראה מושאיה אדומי הלחיים התחדדה בה תחושת ההחמצה של ילדותה ונעוריה שלה, והיא מיהרה לגרשה מלבה. מעולם לא הבינה למה טולי לא נשאר אף פעם בחוץ לשחק, אפילו קצת, עם הילדים. כל כמה שדחקה בו, ידעה תמיד שעשר דקות אחרי צלצול הפעמון – כך בדיוק נמשכת ההליכה משער בית-הספר הביתה – טולי שלה יפתח את דלת הכניסה ויאמר “שלום-אימא” רפה, אפו יוליך אותו כבחבלי-קסם אל האור הדולק בתנור, פניו יזרחו מהעונג הצפוי, ובחיוך חסר-חן יגיד לה, “אימא-את-יודעת-שביום-שישי-אני-הכי-רעב-מכל-ימי-השבוע?”
בכל יום בצהריים היא היתה מביטה בבנה בהשתאות: הילד שחצה את מפתנהּ היה העתק מדויק של הילד ששילחה לבית-הספר ברבע לשמונה: חולצתו ומכנסיו ללא רבב, השביל בשערו ישר ומדויק, גרביו משוכים עד אמצע השוקיים, עיניו עיני כלב מוכה. היא היתה חוזרת אל הכיור והוא היה עומד נוכח התנור מתוח, ילקוטו הכבד על גבו, “נו, אימא, אני כבר עוד יותר רעב מהריח, מתי העוגה תהיה מוכנה?” והיה מסתכל באיבריה הנעים כשהיא חצויה לשניים מעל ומתחת לקשר הכפול של סינר הבד הפרחוני, מתבונן בריכוז בתנועותיה המיומנות והנמרצות, בהליכתה הנוקשה והבוטחת, בידיעתה הכּוּלית, ולבו נמלא חרדה סתומה.
כשהיה התנור מזמזם סוף-סוף את זמזומו קצר-הרוח, טולי היה מכבה אותו תחת עינה הפקוחה. בדריכות עקב אחריה כשאחזה במטלית, פערה את דלת המתכת לפיהוק שחור ועקרה מתוכו את העוגה השחומה התפוחה. על פני שניהם ניצת אז חיוך של שביעות-רצון, ולרגע אחד היתה ביניהם איזו אחווה לא ברורה שנעמה לשניהם, עד שהתפוגגה. כשהניחה את התבנית המבעבעת על קרש העץ שעל השיש, מיהר לאמץ אל לבו את המטלית החמה, אחר-כך בחן אִתה יחד את מעשה-ידיה, הביט בעוגה מכל עבר במבט הרציני המרוכז שלמד ממנה ואמר לה: “אימא, העוגה נפלאה. אני רעב.” והיא ענתה לו כתמיד: “קודם-כול תוריד את התיק מהגב. את שני הסנדוויצ’ים ששמתי לך בתיק-אוכל אכלת היום עד הסוף? כן? אז למה הרעב הגדול הזה?” והוסיפה ברוגז: “אתה רואה שהעוגה לוהטת! רוץ לשטוף ידיים! ועד שהיא תתקרר, בוא, תאכל מרק.”
טולי היה חוזר למטבח בידיים נוטפות, מציץ אל תוך הסיר, העדשות שלעיניו מתעמעמות מאדים והוא מחכה בהכנעה לגערתה: “טולי תזוז מהכיריים! אתה לא יכול לראות ככה כלום, אתה לא רואה שהסיר רותח? הנה אני כבר מוזגת לך מרק, לֵך, שב לשולחן.” היא היתה הודפת אותו מעט לאחור, מוציאה מהארון צלחת וכוס, וכשהיתה מסתובבת היתה נתקלת בטולי, שעדיין עמד נטוע במקומו, ונחרדת: אף פעם הוא לא עושה מה שהיא אומרת לו, רק מסתובב לה בין הרגליים. בן-רגע היה נובט בה אותו רוע לא-מוסבר שעוד תתחרט עליו, אלא שאף פעם לא נמצא בתוכה הכוח לגבור עליו בזמן, ואז היתה צועקת לעברו צעקה חדה, עד שנחרד גם הוא וגופו היה מזדעזע ועיניו מתמלאות דמעות. לבה יצא אליו, אבל היא לא אמרה לו את מה שרצתה, וקולה חרג אז מגרונה סדוק וקשה: “שב כבר לשולחן! ואם לא שטפת ידיים בסבון – אפילו פירור מהעוגה אין בשבילך!” אחר-כך היתה מנגבת את ידיה ומלווה במבטה את בנה, שגורר רגליים דקיקות אל השולחן, כל-כך שדוף למרות כל הבישולים שלה והאכילות הבהולות שלו, חולצת בית-הספר הכחולה רפויה על איבריו, שכמותיו בולטות ועורפו בהיר ודק.
היא שואפת שוב מן הסיגריה. אם כן, הכול מוכן. טולי עוד מעט יבוא. היא משכלת זוג רגליים שהשנים חסו עליהן מאוד ומביטה בשולחן הערוך בשביעות-רצון, אך גם במידת-מה של חוסר אמון: לה לא היתה אימא שתלמד אותה איך לבשל, איך לנהל משק-בית, שתיתן לה כוחות ללדת ילד ולגדל אותו ולהתאלמן בגבורה ולהתגבר על השבר ולהתחתן עוד פעם. ולאבד גם בעל שני, כן-כן.
היא עושה ניסיון נוסף, נואש, להשתיק את הרחמים העצמיים העולים בה, אבל באמת ובתמים עברה הכול לבדה, לא היה מי שייתן לה דוגמה או יעזור לה. החיים עצמם לימדו אותה את מה שצריך. ואם היא כל-כך גאה בעצמה – הִקשתה וטעם המחשבה מר בפיה – אם היא כל-כך גאה בעצמה, מדוע הולך ונפער בלבה כל השנים החור השחור הגדול הזה כמו כתם דיו שמתפשט במים? היא מציתה לעצמה סיגריה חדשה באִשוֹ של הבְּדל הרושף האחוז בין אצבעותיה. ואיך זה בדיוק קרה שטולי שלה כבר בן שלושים, לאן לעזאזל ברח כל הזמן הזה? כל החיים האלה? ואיך זה שדבר אחד לא השתנה – שטולי עדיין צנום בצורה מחפירה כל-כך, ממש כמו אז, בגיל עשר, אולי אפילו שדוף יותר, וחוץ מהמשקפיים והגובה הוא בעצם נראה כמו טולי הקטן שלה: גרום, פיקח כמו שד, בעל תיאבון מעורר פליאה ושתקן חסר-תקנה. ילד בן שלושים שנמלט מפני העולם בגרירת רגליים, כמו כלב שמוט-זנב שהטילו לעברו נעל-בית. ועדיין רווק וביישן. ומרוחק ממנה וסגור מפניה כקופסת הפתעות נעולה, לא נותן להיכנס.
האמת הזאת עולה בה כְּבועה עכורה שסופה לפקוע, לא לפני שהיא מכירה בקיומה: יש ביניהם אוקיינוס של זרות, בייחוד מאז שמוֹרדי מת. היא מביטה בשעון הזהב הזעיר שלה שוב ושוב, בפיזור דעת, ומעלה את ידיה אל שערה הצבוע בשחור-פחם ומעבירה עליו מקו מצחה ועד לעורפה שתי כפות ידיים למודות-שנים שוורידיהן משורגים והעור המתוח עליהן מנומר בכתמים חומים, אף שנזהרה כל השנים מן השמש הקופחת של הארץ הזאת. ואולי היא מפריזה במחשבות האלה שהיא חושבת על בנה באכזבה ובפיכחון צובט, שמפתיעים בעָצמתם ומחדדים בה רגש-אשם ישן שאורב לה תמיד כחתול בְּלום-שרירים: התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, טולי הוא יציר-כפיהם, שלה ושל אביו, וסך-כל טעויותיהם המתנקזות אליו על-כורחו כמים עכורים. וגם: איך הזקתי לו כל-כך? ומיד היא מסרבת לאמוד את הנזק, רק מסכימה להכיר בקיומו.
היא שואפת מן הסיגריה שאיפה אחרונה, מרה וצורבת, מניחה לעשן להינשף מנחיריה כאילו היא דרקון כבוי. ובנה יחידה זה, שלבו לב-אבן, האם ידע אהבה של ממש? ואם ידע, האם צרבה בלבו? ואם כָּאַב, כמה אנוּש היה כאבו? כתמיד, כששקעה כך בהרהוריה על חייה ועל טולי, ניצת בה איזה רגש מהוסס של חרטה, שכּרכּויות אחרות מעולם לא הגיע עד קִדמַת פניה. למה, בעצם? זה כבר סיפור אחר, נשכח. עכשיו נשארה להם רק ארוחת הצהריים של יום שישי. לבצוע ולחתוך, ללעוס ולבלוע. אבל בשבילה זו גם הזדמנות כמעט יחידה, הודתה בפני עצמה, לאכול ארוחה חמה, מזינה, עשויה היטב, ולא את השאריות שהיא מוציאה בשאט-נפש מן המקרר ואוכלת אותן בגפה, קרות וסרות-טעם, מול מלבן הטלוויזיה.
היא מושיטה יד ומיישרת את קצות המפה על השולחן הערוך. ממרכז השולחן קורץ אליה אגרטל הבדולח הענק, מלא עד צווארו מים צלולים, ממתין לפרחים שטולי יושיט לה בבואו בחיוך אווילי כאילו אין זה ראוי לנהוג כך, ומבוכתו אינה נהירה לה לגמרי עד שעולה על דעתה שיסודה בתפקיד שקיבל על עצמו בחוסר-רצון, שהרי ככה היה מורדי עושה >תמיד בימי שישי – חוזר הביתה מן העבודה עם זר ענק של גלדיולות ארוכות, עטופות בנייר צלופן מרשרש. מורדי מת. כך גם מוכר הפרחים מקרן הרחוב שחנותו הקטנה נסגרה כבר מזמן, והיא תוהה היכן קונה בנה את הליליות המנומרות היפהפיות שיושיט לה בהיסוס לפני שיתיישב אל שולחנה.
בשעה אחת וחצי טולי מצלצל בפעמון. הצלצול החפוז מעורר בה שמחה ותרעומת כאחת. היא רואה בעיני רוחה את אצבעו הגרומה נשלחת אל הפעמון ולוחצת פעם אחת, בזהירות, על הכפתור האדום, כאילו מי-יודע-מה מחכה לו מעבר לדלת החתומה. פעם, קצת לפני הבר-מצווה שלו, הראתה לו איך לוחצים יד לאורחים לחיצה ארוכה, נמרצת ואיתנה. “תלחץ כמו גבר,” גערה בו. “מה יש לך. לא ככה! כן, ככה, כמו שסבא שלך היה לוחץ ידיים.” כשעלה שֵם סבו, שמעולם לא הכיר, התכווץ טולי לתוך צווארונו כחילזון מבוהל ולחץ את ידה המושטת לדוגמה לחיצה רפה והססנית. למה, חשבה בצער, למה לא סיפרה לו אף פעם על סבו וסבתו, אבא ואימא שלה, לפחות את מה שזכרה. אבל בפעמים המעטות שהזכירה את שמם מיד נפער בינה ובין טולי נהר לבן גדול של חוסר-ודאות, והיא באמת לא ידעה מי מהם נחוש יותר להימלט מאימת מעמקיו, היא או הוא. לפני שהיא מוצאת את התשובה, מסיט אותה מוחה למחוזות אחרים ובנפתוליו נובט לפתע זיכרון אחר: טולי חוזר מאחד ממפגשיו המזדמנים עם ילדי השכונה, מתנשף ומרוט, חבול כולו ושפוף מעלבון. היא מיישרת לו את מסגרת הקרן החומה על האף, מכניסה לו את החולצה בחזרה למכנסיים ואומרת לו בתקיפות: “טולי, פעם אחת! פעם אחת תוריד את המשקפיים מהעיניים, תיתן למאיר או לנתן שישמרו לך עליהם ותחזיר להם! כן, תחזיר להם, אתה מבין? תיתן מכות בחזרה, אם מרביצים לך. אין לך מה לפחד! פעם אחת תחזיר – ולא ירביצו לך יותר!” ואולי רק רצתה להגיד לו את כל זה ולא אמרה, כי טולי היה עומד מולה, עיניו נעוצות בחרטומי נעליו והוא כבר על סִפּוֹ של הבכי החרישי שיבכה במיטתו בינו לבין עצמו, והיא היתה הודפת אותו אז מעליה באצבעות נרעדות, מתקשה להסתיר את מה שעולה בה, חמוץ וצורב. עליה. לא עליו.
“טולי תיכנס, הדלת פתוחה!” היא קוראת אל מעבר לדלת הסגורה. ידו מהססת רגע על הידית, מוחו מפענח לו באי-רצון את מורת-הרוח שלה והוא מכיר בעובדה שכל הגוונים בקולה נהירים לו וכי כל חייו הוא רק מגיב עליהם כנחש מהופנט אל חליל אדוניו. הדלת נפתחת לרווחה והאיש-שהוא-נהפך-להיות עומד בפִתחהּ. הוא גבוה כאביו, ראשו סגלגל כביצת יען, פניו חיוורות כקליפתה. יש לו עיניים חומות כמו שיש לה, אבל שלו שקטות ועדינות, בלי רשפי-האש שהיא רואה כל חייה בראי, כשהיא מתמרדת כולה על זמן-חייה שהושחת לריק, על שאיש לא קרא את מה שכתוב בלהבות אישוניה ולא הטיל עצמו לתוכן. חוץ מליאון. אבל ליאון מעולם לא שגה באשליות, ועד יום מותו ידע היטב שאין בכוחו לשחרר, אף לא לרגע אחד, את הנערה הכלואה בתוכה אל החיים שחלמה לעצמה, ולא שיערה לאן ינתבו אותה חייה ובאילו שבילים תיאלץ להלך.
ויום אחד אפילו ליאון נטש אותה. דפקו על הדלת, העירו אותה משנתה, וסיפרו לה שליאון נהרג מפליטת כדור במילואים. ואחרי שליאון נפל – כמה נתעב בעיניה המושג “נפל”, כאילו היה בכוחו לקום ולא קם – התגברה הלהבה הניבטת בראי לכדי אש שחורה והיא נחרדה ממנה והתמלאה רגשות נקם, ואת מורדי הכניסה לחיי אלמנותה רק מפני שראה את ריצודי האש ההיא. בתחילה, כשנכנס למיטתה ולנשמתה, חשבה שהעביר את חפציו אליה ועבר לגור בביתה בגלל הגוף שלה, השדיים והמותניים, שבגילה אז עוד היה לחמוקיהם מה להציע, וגם, הודתה בפני עצמה בחשש, בגלל הכסף שהיה לה, הקצבה מהצבא והפיצויים שלה מגרמניה, כסף שחסכה כל השנים. מהר מאוד גילתה שיש למורדי יותר כסף ממה שהוא יכול לבזבז על שניהם יחד וכי אותה עצמה חמד, את כל-כולה, את גופה ואת מעמקי ראשה ואישוניה, ולא עבר זמן רב עד שלמד לקרוא בה כבספר פתוח.
“שלום טולי, בוא תשב,” היא מחייכת אל בנה, וכשהוא קרֵב אליה בוקעת בה בהלה: העיניים שלו כל-כך שקועות. עצמות הלחיים שלו כל-כך בולטות. עור פניו כל-כך חיוור. אולי יש לו איידס? היא דוחה את האפשרות הזאת על הסף, כי הבן שלה, נדלק בה צחוק מר, עוד בטח בתול… היא דוחקת את המחשבה לעומק ראשה שמא יצוץ רישומהּ על פניה, ומבחינה לשמחתה בעניבת המשי ההדוקה לצווארונו, עניבה שתואמת להפליא לצבע חולצתו. טולי מושיט לה בקבוק יין כהה ודק-צוואר.
“יֵין מַאסי,” הוא אומר לה, “אני מקווה שתאהבי אותו.”
היא מרימה גבה, תוהה: ומה קרה לפרחים השבוע? כאילו השתבש משהו בטקס שכבר הורגלה בו, והנה כך יישאר אגרטל הבדולח ריק והשולחן ייראה היום רחב מתמיד.
“מַאסי, טולי? תודה רבה, מהיין הזה עוד לא שתיתי.”
היא ממששת את גוף הבקבוק וקוראת את התווית הצהובה המודבקת עליו: “בציר 96”.
“יופי. נשתה אותו בפעם הבאה. הוא צריך להיות קצת יותר קר מאשר באוטו שלך, נכון?” היא מטביעה נשיקת תודה חזקה על לחיו והוא מחזיר לה בנשיקה מרפרפת, לא מורגשת, מתנצל על שלא היה לו זמן לקנות לה פרחים בגלל איזו פגישה חשובה שהיתה לו. אחר-כך הוא מתיישב בסלון בכורסה של מורדי שעל יד קיר הזכוכית הפונה לגינה. היא מזעיפה גבות. כל ימות השבוע הכורסה ריקה כמו פה פעור שעצורה בו צעקה, כיאה לעובדת חסרונו של בעליה. מאז שמורדי מת היא אינה מעזה לשבת בה, שמא אצורים בין קווי המתאר שלה היפים תבניות גופו של בעלה המת, וריחו, וכובד משקלו, ותנוחת ידיו על המסעדים, וכל אלה – ההולכים ונעלמים ממילא ככל שהזמן חולף – יימחקו לבלי שוב מפני כובד גופו של בנה. היא מביטה חליפות בו ובכורסה, פוכרת ידיים, מופתעת מהעזתו, גאה בה בהסתר. טולי אינו קורא את מצוקתה. הוא יושב זקוף, מרפקיו על המסעדים הדהויים, מבטו חודר את קיר הזכוכית, עיניו נתונות בשיחי הוורדים הלבנים שבעבר האחר.
היא מניחה אותו שם להתפעל מפרחיה ונכנסת למטבח. מועקה רובצת על חזה. היא משכיבה את בקבוק היין בצד עוד שלושה-ארבעה בקבוקים ענוגי צוואר, מלאים בנוזל אדום-כהה כדם עורקי. כשהיא חוזרת לסלון, טולי מזדקף בכורסת אביו החורג, מעביר את שתי כפות ידיו במין רכות קדימה ואחורה, הלוך ושוב, על שני מסעדי הקטיפה המרוטה, כאילו הוא קורא ברכּוּתה איזה מסר שנועד רק לו. “ריח טוב,” רוחֲבים נחיריו ובטנו מקרקרת. הוא רעב, היא יודעת. כמו תמיד. היא מוזגת קוקה-קולה צוננת לתוך שתי כוסות זכוכית גבוהות, והמשקה הכהה מזעזע את קוביות הקרח שבקרבן ולוחש כל הדרך אל שפת הכוס. כשהיא פוסעת נמרצות אליו ובידיה המגש עם הכוסות, הוא עוצר את מסע ידיו על הבד.
“הנה,” היא אומרת לו, “תשתה.”
טולי אומר תודה, ולא נעלמת מעיניו התנועה קצרת-הרוח שסיבותיה לא התפענחו לו עד תום מעולם, התנועה שבָּה היא מניחה לפניו כל חייו את אוכלו.
“עם מי היתה לך הפגישה היום?” היא אינה מתאפקת.
“אה, עם איזה סטודנט מהטכניון שרוצה לעשות אצלנו תואר שני, שום דבר מיוחד.” הוא מדבר אליה בשוויון-נפש מעושה, או לפחות כך נדמה לה, ואפו שוקע עמוק במשקה.
“לשים לך לימון?”
“לא-לא, תודה. אני מסודר.”
אמו שותקת רגע ומשיבה למקומו תלתל סורר שמאפיר על מצחה.
“ומה עם הכנס בפרינסטון? אתה נוסע או לא?”
היא יודעת שהוא מצטער בכל לבו על שסיפר לה על הכנס, כי היא אינה מרפה ותוחבת את אפה לנסיעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע, שזה, פחות או יותר, סכום השיחות שהיא מנהלת איתו מיום שישי עד יום שישי. אז שיהדוף אותה באלגנטיות, היא מתרעמת, שיעמוד על שלו. גם את זה הגיע הזמן שהוא ילמד. ושוב מתחילות לבעור בה המילים האלה שמשמעותן מתחדדת משנה לשנה: החיים קצרים כל-כך, ואסור לבזבז אותם, ומה שטועים בו לא ניתן לתיקון. וגם ההכרה הזאת מתחדדת בה, שאין בחייו טעם של ממש, וגם – היתה רוצה להגיד לו – שהיא אוהבת אותו יותר מכול, רק שהיא לא יודעת איך להגיד את זה.
“כבר אמרתי לך,” הוא משיב לה בנחת ודמותו של ליאור עולה בו כחבל-הצלה. “אני עוד לא יודע אם אני נוסע לפרינסטון,” ומוסיף ואינו מפרש: “יש לי התחייבויות קודמות.” וכדי לרצותה הוא אומר עוד: “יהיו עוד כנסים אחרים.”
טולי לוגם מן הכוס לגימה ארוכה וממקד באמו מבט מפתיע בנחרצותו. האם משהו מן האנרגיה ההיא שבוערת בה כל השנים זרם ממנה אליו, חסר דמות אך מלא כוח? היא מגרדת את סנטרה ולוגמת גם היא מן המשקה. ומושכת בכתפיה. אולי היא מפריזה בכוח השפעתה עליו.
פתאום עולה באפה ריח חריכה. היא שומטת את הכוס על השולחן ואצה למטבח, מרימה את מכסה הסיר ומטח של אדים חמים מקדם את פניה. היא מרחיקה את ראשה ובוחשת בתוכן הסיר, חורצת בקצה הכף את תפוחי האדמה שנחרכו והשחירו. “הכול בסדר,” היא צוחקת במבוכה אל בנה שבא אחריה, “היום נאכל תפוחי אדמה כמו בקומזיץ, קצת שרוף.” ולא מתאפקת ומוסיפה: “לך לשטוף ידיים, טולי. עוד רגע נאכל.”
טולי חושק את שיניו ונבלע בשירותים. היא שמה אוכל בצלחות ושומעת אותו משתין ארוכות, מדיח את האסלה, שוטף את ידיו. כמה מרנין הדבר בעיניה – גבר משתין אצלה בבית. צליל חיים עולה מעבר לדלת הסגורה. דלת השירותים נפתחת וטולי יוצא. ראשו כמעט נוגע במשקוף.
היא מזמינה אותו לשולחן, וכשהוא מתיישב מולה בא בנחיריה הניחוח הדק של סבון הטואלט שלה שדבק באצבעותיו. הם אוכלים בדממה. בין שיניה, בצד נתחי הבשר שהיא לועסת, עדיין רובצים ומחכים לשעת כושר כל הדברים שהיא רוצה כבר שנים להגיד לו. טולי מוזג את היין הלבן והצונן מהבקבוק שהעמידה על השולחן, והנוזל הצהבהב ניגר אל תוך הגביעים המבהיקים. היא אומרת לו, “לחיים ובתיאבון.” ניקוש כוסותיהם זו בזו משמיע צליל ענוג, והיא מחייכת אל בנה מעומק לבה.
היא לוגמת מן היין. טולי חותך פיסת בשר רבועה ומעלה אותה על מזלגו, והיא מתבוננת בדרך שעושה הבשר מצלחתו אל תוך פיו. הוא משפד על מזלגו פלח של תפוח-אדמה חרוך מעט ומהמהם לעברה, “טעים מאוד,” והיא יודעת שפיו ולבו שווים. טולי אוכל בפה מלא, והיא מנקרת בצלחתה. “את אוכלת כמו ציפור,” ככה ליאון, אבא שלו, היה סונט בה וגורס בשיניו את האוכל שהכינה ולחייו תפוחות בו כלחייו של לואי ארמסטרונג בהופעה.
היא קמה, אוספת אליה את הצלחות והולכת להביא את הקינוח. “טולי, תוציא מהשידה מלמטה שניים כאלה לקינוח,” היא קוראת אל מעבר לכתפה. טולי מוציא מהשידה שני גביעי זכוכית מוברשת עם עיטורים חלביים של פרחים קטנים ומניח אותם בזהירות על המפה הצחורה. בכל גביע מעמידה אמו אגס כרסתני אפוי, שאת רצועות קליפתו פשטה מעליו בתנועות מדודות ועתה רק פטוטרתו עוד כְּתוּרָה לראשו. היא מגירה רוטב יין סמיך וריחני על האגסים ובשוליהם ומגישה לטולי את מנתו. טולי מחכך את ידיו בהנאה ואומר, “ואו, אימא, את זה אני נורא אוהב. גם אבא נורא אהב, לא?”
“כן,” היא מודה אך מסרבת להיזכר ממש בליאון.
“אבא שלך אהב לאכול הכול והרבה,” היא אומרת לו ביובש. “כמה שלא שמת לו בצלחת, הוא ביקש עוד. בסוף הכולסטרול עשה לו התקף לב!”
פניו של טולי מתכרכמות. פתאום היא קולטת את הטעות ולבה נחמץ. כך, בהיסח הדעת, היא בלבלה בין אביו-מולידו שנהרג מפליטת כדור ובין אביו החורג שאהב אותו כבנו שלו ומת לילה אחד בשנתו כשפקע לבו. שני אבות איבד טולי. בשתי הפעמים איבד אותם בחטף, כמו שאיבדה היא את הוריה שלה ואת אחֶיה. ואת אחותה. ואת דודיה. ואת נשותיהם וילדיהם. והיא עוד לא בת שש-עשרה.
היא שותקת במבוכה, לא יודעת מה להגיד לבנה דווקא עכשיו, כשהיא חשה בחוטים הנעלמים, הדקים והחזקים כחוטי משי, שנמשכים ממנה אליו וגדֵלים לעבותות של אשם, חפים מאהבה. טולי שותק, אבל עווית קטנה, מוכרת להחריד, חולפת בקצה פיו, וקמט דק, מכר ותיק אף הוא, נובט במעלה אפו, לא הרחק מגבתו הימנית. הוא לועס בעדינות את פלח האגס האחרון. היא מתעשתת.
“טולי, סליחה, התבלבלתי לרגע, זה מוזר, הוא הרי -”
“אבא לא מת בגלל מה שהוא אכל,” טולי בולע ורוטן לעברה, כאילו שהיא לא יודעת.
“אני מצטערת, טולי, איזו מין שטות זאת להגיד את זה.”
“הכולסטרול היה אצלו תורשתי,” טולי מוסיף ועיניו רושפות, “אבל כדור תשעה מילימטר, את יודעת, עושה עבודה קצת יותר יסודית מבדיקת דם.”
“אל תהיה כל-כך ציני,” היא מחייכת אליו במאמץ ומנסה להיחלץ: “ומתי אתה עשית בדיקת דם בפעם האחרונה?” שוב היא מערבת איש באיש.
“אימא, תפסיקי,” הוא פוטר אותה בלאות, “בלי כל קשר, אני לוקח סימובִיל כבר שנתיים.”
ואיך יכול להיות שרק עכשיו היא מגלה את זה? מה עוד היא לא יודעת עליו? ומה, בעצם, היא כן יודעת עליו? היא דוקרת בחוד המזלג את פלח האגס המסוכר שבגביע שלה, עד שהוא נופל על צדו, ובוחנת את פניו של טולי בתשומת לב. מתוויהן לא מתפענח לה דבר. בנה אבוד לה לעולמים.
אחר-כך מתפשט באוויר ניחוח הקפה המתבשל. טולי ישתה את הקפה המריר עד תום, ישֵב אִתה עוד שעה קלה, אחר-כך ילך לדרכו. היום שיחתם אינה קולחת. אבא שלו נעמד בין שניהם וחוסם בגופו הגדול את חלל החדר. היא מושיטה אל טולי את ספלון הקפה, וכדי לפוגג את הסמיכות האופפת את שניהם היא שואלת: “אתה יודע מי מתחתן בשבוע הבא?”
“לא, מי?” הוא שואל ואוחז בספל ביד אחת ובתחתית ביד האחרת.
“עדי. אתה רוצה לבוא לחתונה שלה?”
הוא מושך בכתפיו ושפתיו נרתעות בחפזה מפני הקפה הרותח. “לא ראיתי אותה, אני חושב, איזה עשר שנים, אבל אולי. קיבלת הזמנה?”
“כן,” היא מהנהנת. “הם עושים את החופה באיזו מסעדה קטנה, לא משהו גרנדיוזי, רק עם סקסופון ופסנתר.”
ואז עולה בה הרעיון. הם שותים בשקט. הוא נוגס בהנאה גלויה בפרוסה שנייה של עוגת השקדים והתמרים שאפתה, והיא מציתה סיגריה ומשתעלת קלות, וככל שהיא הופכת עוד ברעיון שעלה במוחה, הוא נראה יותר ויותר מזמין. וכבר אוחזת בה התרגשות וממלאה את קרביה, והיא הודפת את ספל הקפה שלה ממנה והלאה ואומרת לו: “טולי, בשבוע הבא, במקום ארוחת צהריים, אני רוצה להזמין אותך בערב לבר-קפה. מה דעתך?”
לפני שישיב, הוא מביט בה בחשדנות לראות מה היא זוממת, וכשהיא משפילה את עיניה הוא שואל: “לאן בדיוק את רוצה ללכת?”
“מה זה חשוב,” היא מנסה לרסן את התלהבותה, “האמת היא שאני מכירה מקום יפה ליד הים, מנגנים בו ג’אז, אתה אוהב ג’אז, נכון? אז תיקח פעם אחת את אימא שלך לבלות. בכל אופן, יש שם בירה טובה וקוקטיילים מעניינים.” היא צוחקת צחוק שובב ומטה את ראשה לאחור, ועווית הצחוק מעלימה לרגע את קפל סנטרה. אור חדש ניצת בעיניה. היא מרפרפת באצבעותיה על מחרוזת הפנינים הקצרה שלצווארה ומטלטלת את רגליה המשוכלות.
“אתה חושב שאימא שלך יושבת בבית כל החיים? אז לא.”
“למה דווקא בבר?”
“למה לא? אל תדאג, אף אחד לא יחשוב שהבאתי אתי איזה ג’יגולו צעיר, אנחנו יותר מדי דומים,” והיא צוחקת שוב ומוסיפה ואומרת: “אני מזמינה. ואני מבטיחה לקחת אותך ישר הביתה, אם תשתכר -”
טולי משחרר את העניבה המפוספסת ופותח כפתור ראשון בחולצה.
“אני לא חושב, אימא.”
“מה, שתשתכר? לא, לא, אני סתם מתבדחת. אבל אני לא מוכנה לקבל סירוב, לא הפעם.”
אחרי שנכנע לה, הלך. ואחרי שהלך והשקט ההוא המעיק הכרוך בבדידותה שב והתייצב באוויר, היא ניערה את המפה אל הכיור, הכניסה את הכלים למדיח והעבירה מטלית על השיש, קשובה אל סמיכות הדממה ואל עקתהּ, שמופרות רק בסאון המכוניות הנוסעות במעלה הרחוב. כשגמרה לסדר את המטבח, הלכה אל חדר השינה הגדול שלה ושל מורדי, וקודם-כול הסיטה את הווילון ופתחה את כנפות החלון לרווחה. פרץ אור פלש אל החדר וסימא את עיניה, לא לפני שהבחינה בפינת השמים בדמותו הזעירה של נילס הולגרסן על האווז שלו, אוחז בנוצותיו ומנמיך אתו טוס ושב ונוסק אל השמים הכחולים, פניו הביתה.
היא התיישבה אל הראי בפינת האיפור שלה. קרני האור חידדו את קווי המתאר של בבואתה. קמטי פניה חרצו אליה לשון. היא העלימה מהם עין וירתה מלבה אל הדמות המשתקפת במראה: ביום שישי הבא אני רוצה לראות אותָך שותה כהוגן, רוצה לראות אותך מזיעה, מעשנת, רוקדת, מסתחררת, צוחקת צחוק של שיכורים, ואני רוצה לראות אותךָ מזיע, מעשן, רוקד, מסתחרר, צוחק מעומק הלב, ואני מבטיחה להחזיק את עצמי בכוח ולא להתפתות ולהזמין לך את בטי מהמלון שמול הבר.
כשעלתה בה דמותה של בטי, נפלו פניה. היא הוציאה כדור צמר-גפן קטן מקופסת פרספקס שקופה, טבלה אותו בקרם חלבי וניקתה את פניה ביסודיות. טולי הוא העונש שלי, או שאני העונש שלו, תהתה. היא העבירה אצבעות פרושות על הקמטים שבזוויות עיניה, על החריצים העמוקים שנחרטו מעל לשפתה העליונה, על פניה החרבות, מגרש-המשחקים של הזמן, זה שעשה בהן שמות בטרם מיצתה את חלקותן. עייפות גדולה, פתאומית רק למראית-עין, קבעה בגופה עובדה מוגמרת. היא השעינה את ראשה על הזכוכית וזו השיבה לה בקרירות הראויה.
ימי השבוע הבאים חמקו ממנה על בהונות זה אחר זה, כמאהבים החוזרים לנשותיהם. הקיץ היה בשיאו, הימים היו יפים ובהירים. היא טיילה ארוכות לאורך החוף שנוּמָר בשמשיות, הביטה בחרדה סתומה בסירות המפרש הלבנות השטות אל קו האופק, ולא הבינה מדוע הן מעלות בה חששות. בכל-זאת ראתה גם מראות קטנים, נוסכי שלווה, ובני-אדם לא היו חלק מהם: היא עקבה בקורת-רוח אחר דרורים קטנים שבאו ברפרוף אברות לשתות ממי-ברז מטפטף בחצר קטנה של בית דירות, היא ליטפה בעיניה את קימורי הבאוהאוס של הבתים הישנים והיפים, ואפילו דימתה לשמוע מסוכת האבטיחים שבמורד הרחוב את כרסות האבטיחים פוקעות כמורסות שריפויָן קרב ובא.
על אף שנותיה, גופה היה חזק ורגליה הוליכו אותה לאן שרצתה. כשלא נכנעה למכאובי הלב ודחתה מעליה את פסק דינו המחמיר של הראי, האירו לה החיים פנים וקיבלו באבירות את תודתה. מלאה חיוניות מחודשת חבשה לראשה כובע קש רחב-תיתורה, הסתתרה מן האור המסנוור מאחורי משקפי שמש שחורים והאריכה בטיוליה על שפת הים. ביום חמישי אחרי הצהריים ירדה למרכז העיר וקנתה בלי מחשבה נוספת שמלה שחורה קטנה והדוקה, מתעלמת ממבטיה המפקפקים של המוכרת. ברחובות העיר ההומה אדם, שקית הפלסטיק השקופה בידה, הידקקה בדידותה לכדי סילואטה, אך יותר מכול היא שאבה עידוד מיום שישי הממשמש ובא.

למחרת, בשעה עשר וחצי בערב, כשטולי הגיע, היא כבר היתה מוכנה. היא בחנה את מראהו והחמיאה לו על חולצת הכותנה הוורדרדה ששוליה נתחבו היטב למכנסיו הלבנים. הוא הביט בתימהון בשמלתה השחורה ההדוקה לגופה, בחגורת הלכּה שרצְעה את מותניה, בשערה השחור המורם מעלה, בשפתיה שנתחמו בקו אדום מבריק. הוא חייך אליה במאמץ. “את נראית טוב, אימא.” היא שילבה את זרועה בזרועו, מוכנה ללכת, והוא נבוך והתחרט מעומק לבו על שהסכים לכל השטות הזאת. “בוא, נרד,” האיצה בו כחוששת שמא יתחרט וייסוב על עקביו.
כשהגיעו לבר, הוביל אותם מלצר צעיר קירח ולבוש-שחורים אל שולחן צדדי מול קיר זכוכית גדול. מעבר לו האירו להם פנסים רבי-עצמה את חלקת המים האפלים. הם התיישבו זה לצד זה, פניהם אל הים. מרמקול חבוי צָרַד אליהם קולה הדשן של בסי סמית. הבר עדיין היה ריק למחצה, אך כבר אפוף עשן. לשמאלם גבהה במה קטנה וחשופה ועליה פסנתר שחור.
“עוד מעט יש הופעה,” אמרה לו אמו והציתה סיגריה. טולי העווה את פניו, אבל היא התעלמה. מלצר אחר, מחוטט-פנים, שסינר שחור ארוך כרוך למותניו, קרב אליהם, הניח לפניהם שני עותקים של תפריט המשקאות, שלף מכיסו מצית פלסטיק והדליק את נר החלב הקטן בבועת הזכוכית שעל שולחנם. ממגע האש ניעורה בועת הזכוכית לחיים ועינה המעפעפת בחנה את פניהם בסקרנות: פניו המכורכמות של האיש, שאישוניו רצים על-פני האותיות הקטנות שבדף התפריט שלו, והריכוז שבו קוראת האישה את טור השמות המופרכים המודפסים על הדף שלה.
“אם תסלח לי טולי, אהה, אני אקח אורגזמה באדום,” החליטה וצחקקה במבוכה, “ומה אתה מזמין?”
“בינתיים שום דבר.”
טולי שיחק באצבעותיו בקיסם שיניים חד עד שהקוקטייל שלה הגיע, וקולה האכול של בסי סמית עוטף אותו כל אותו הזמן בשכבת מגן דקה ושברירית. כשחזר המלצר אל שולחנם הניח לפני אמו כוס גבוהה מעוטרת בשתי מטריות נייר צבעוניות וצלוחית שקדים מלוחים. המשקה שבכוס קרץ אליהם בשלושה גוונים של אדום: זה שבתחתית בהיר כמי-ורדים, שכבת הביניים אדומה כמו השפתון המשוח על שפתיה, השליש העליון של המשקה אדום-עמוק כדם, והוא עורר בו גועל פתאומי. היא לגמה מן הקוקטייל ארוכות, אוחזת בכוס הגדולה בכף יד שציפורניה שלופות וּורידיה משתרגים לאורכה כענפי גפן נפתלת.
“אתה נהנה, טולי?” שאלה בעיניים מצועפות. טולי הקשיב לזמרת הג’אז רב קשב והנהן בראשו לאמו.
“לא,” צמצמה גבותיה, “לא מהג’אז הנפלא הזה, ממנו אני יודעת שאתה נהנה. מהחיים, אני שואלת. אתה נהנה מהחיים?” היא ערבלה את המשקה בכוס, וצבעיו הסתחררו והתערבלו עד שנהפכו לארגמן עכור. טולי בלע את רוקו. אחר-כך נשם לרווחה, כי באותו רגע הושתקה בסי סמית ואל הפסנתר התיישב בחור לא צעיר, לבוש מכנסי ג’ינס הדוקים וחולצה שחורה. הוא סקר את הקהל הרוחש סביב השולחנות ואמד את טיבו, היטיב את ישיבתו על השרפרף, ובלי אומר הניח את ידיו על הקלידים והחל לנגן בזריזות.
כשנגמרה המנגינה הקצרה, מחאה אמו כפיים בהתלהבות. מסביב נשמעו כמה מחיאות כפיים קלושות. הפסנתרן חייך בסלחנות והטה את ראשו הטיה זעירה לאות תודה. גם את המנגינה הבאה הוא ניגן בלי להגיד דבר. דייב בְּרוּבֶּק הישן והטוב, ציין טולי לעצמו בהנאה וריכז את קשבו בצלילים הקצביים העולים מתיבת התהודה השחורה. בתוך כך שב ליאור וחמק אל מחשבותיו, רטוב כולו ממי המקלחת החמים, עורו מבריק מן המים הניגרים עליו, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, המים זורמים על שערותיו, זורמים לכל אורכו, רוחשים מטה כנחשי-ים נפתלים, צלילי הפסנתר נימוחים באפרכסותיו כַּחֲלקה שבגלידות.
הוא כל-כך נהנה מהמוזיקה, התמוגגה אמו בלבה. “מעניין מה הוא מנגן עכשיו,” היא אמרה לטולי ופוגגה את דמותו של ליאור בבת-אחת. היא נופפה בידה למלצר.
“יש לכם בירה אמסטל? כן? אז תביא שתיים,” צרדה אליו.
טולי מחה, “אימא, אני חושב ששתית מספיק,” אך היא ענתה לו שאם הוא לא רוצה את הבירה שלו היא תשמח לשתות אותה במקומו, ותקעה בו עיניים לחות.
“מותר לי,” יצאו המילים מפיה לאות וכבדות כעופרת. “אני כבר עברתי את גיל שמונה-עשרה אתמול בצהריים…”
בדיוק כשהפסנתרן מכריז על הפסקה, הבירות מגיעות. היא פותחת את קופסת הסיגריות ושולפת ממנה עוד אחת. המאפרה העגולה שלצדה רוחשת תולעי-בדלים מעוכות שריחן מאוס, מוכתמות בקצותיהן בשפתון אדום. היא מקרבת את הסיגריה שבפיה המכווץ אל הנר הבוער בבועת הזכוכית, קצה הסיגריה רוחש ומאדים מצריבת הלהבה והיא שואפת אל קרבה את העשן האפרפר. טולי רושם לעצמו את שבריר-הרגע הזה שבו שפתיה מכוּוצות כפי-טבעת, פניה מוארות מלמטה באור צהבהב וזר, להבה כפולה בוערת באישוניה, מבטה נתון בטיפת-האש כאילו היא קוראת בה עתידות. היא שואפת אל ריאותיה עשן מר ומרימה אל בנה מבט מצועף. אדי האלכוהול שבראשה וצלילי מנגינת הריקודים הבוקעת מרמקולים סמויים מרוממים את רוחה לגבהים לא-צפויים. תחושת אושר מציפה אותה, כאילו כל פיסות התצְרֵף המסוכסך של חייה נופלות עכשיו בכוחו של איזה חסד מופלא למקומן הנכון. פתאום היא יפה וקלה, וכאילו מתמקדת בה סוף-סוף העדשה שדרכּה נראו כל השנים רק תמונות מטושטשות. והנה, היא מרגישה, הנה היא מצליחה להיות, ולו לרגע, תְּאוֹמַת הנערה שנבלה בה עוד לפני שתפרח.
היא מביטה בערגה בזוגות הנעים באִטיות על הרחבה הקטנה הקרובה לפסנתר, דבוקים בחלציהם זה לזה. היא רוקעת לפי הקצב ברגל אחת מתחת לשולחן, רואה בדמיונה את טולי מושך אותה אליו ורוקד אִתה בצעדים גמלוניים, עד שמורדי מתופף באצבעותיו על כתפו ושואל בחיוך: “אפשר?” וגופו העגלגל אך המיטיב לנוע נצמד אליה, והוא אוחז בזרועה בביטחון ומסיע את שניהם אל רחבת הריקודים, מוביל אותה בצעדי ריקוד מדודים, מסובב אותה עוד ועוד, עד שלבה הולם בחזקה; ובעודה מסתחררת כך בזרועותיו, אפופת עשן והדי צלילים צרודים של סקסופון מוזהב, היא לא מצליחה לעצור על סִפה תחושת צער חסר-גבולות והוא מתגנב אל לבה ומצייר לה בחדריו הריקים את פניו של ליאון. תחושת הקלילות חומקת ממנה בבת אחת, כמו שבאה. כך גם רוממות הרוח. היא משעינה את מרפקיה על השולחן ומשקיעה את מבטה בספל הבירה הריק. במשקע הצהוב, המקציף, אין לראות דבר. היא מרימה את עיניה במאמץ אל הים האפל שמעבר לקיר הזכוכית, רואה אותו תוקף את החוף בחמת זעם פעם אחר פעם, עד שעולה בה משהו מן השקט ההוא המופיע על פניו של אדם כשצג המוניטור מצייר קו ישר וארוך מלווה בצפצוף חדגוני, אקורד אחרון שמשמעותו ידועה לכול.
הרוקדים עייפו ושבו אל השולחנות. הנגן חזר אל הפסנתר ובידו גביע זכוכית מלא עד חציו יין אדום. הוא הרים את הגביע לעבר הקהל, לגם מן הנוזל האדום לגימה ארוכה, צקצק בלשונו, וכשהניח את הגביע על גב העץ של הפסנתר, הכריז: “עכשיו אנגן לכם את מה שאני באמת אוהב.” טולי הביט באצבעותיו הדוהרות על הקלידים. אמו טלטלה את פניה הנפולות בקצב המנגינה ולא הפסיקה לשתות. המלצר הלבוש שחורים התקרב אל שולחנם ושאל בנימוס אם הכול בסדר. טולי פטר אותו בזעף והביט בשעונו. השעה כבר היתה כמעט חצות. שעה טובה להתפכח.
“את כבר שיכורה לגמרי,” אמר לאמו בפה קפוץ ואחז בבשר זרועה הרופס. “אני מציע שנשלם ונלך.”
“לא-לא, מה פתאום,” מחתה ושחררה את זרועה. “אני לא שיכורה, והלילה עוד צעיר, כמו שאומרים,” היא צחקה. אחר-כך הרצינה וכמתפכחת אמרה, “אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, טולי. יש משהו שאתה מתחרט שעשית או שלא עשית בחיים? כי אני כן, על הרבה דברים. למשל על זה. תשמע: הייתי בת שלוש-עשרה, הייתי בתנועת-נוער, איזה חיים היינו עושים שם! כמו שאתה היית יכול לעשות אילו שמעת בקולי והסכמת ללכת לנוער-העובד-והלומד! בכל אופן, יום אחד המדריך שלנו, פֶּטר, לקח אותנו ליער. הוא הוביל אותנו בשבילים בין סרפדים ופרחי בר, עד שהגענו לבית הרוס באמצע היער. לבית היו מדרגות חיצוניות שבורות לגמרי, ולמעלה היתה מרפסת שכבר לא היה לה מעקה. פטר הוציא יריעת ברזנט מהתרמיל הגדול שלו,” גיהקה והמשיכה, “פרש אותה על האדמה ואמר לכולם להחזיק חזק ושכל אחד יעלה בתורו למרפסת ויקפוץ למטה, לברזנט. כולם קפצו. היו ילדים שביקשו עוד פעם. כשהגיע התור שלי עליתי במדרגות בברכיים רועדות. עמדתי למעלה ובקושי העזתי להסתכל למטה. הילדים עמדו במעגל והחזיקו את הברזנט מתוח. הם שאגו אלי: ‘תקפצי, תקפצי, את יכולה!’ אין לך מושג כמה מתתי לקפוץ. אפילו עכשיו אני רואה את עצמי עומדת בקצה, הראש שלי מסוחרר, הפה יבש, הלב דופק חזק…”
היא לגמה לגימה ארוכה מכוס הבירה השנייה והמשיכה בעיניים עצומות, “מסביב שמעתי את כל הצעקות. פטר עמד בצד, עם הידיים על המותניים, וגם הוא קרא: ‘תקפצי! למה את מחכה? את יכולה לעשות את זה! כמו כולם!’ אבל אני לא הייתי כמו כולם, טולי. אף פעם לא הייתי כמו כולם! הילדים צרחו וצרחו עד שמרוב פחד בקושי ראיתי אותם והתכסיתי זיעה. בסוף נמאס לכולם. הם זרקו את הברזנט הצדה והלכו לשחק. פטר עלה אלי ומצא אותי משותקת מפחד. הוא הושיט לי יד והוריד אותי במדרגות בזהירות. אף אחד מהילדים לא בז לי ביום ההוא כמו שאני בזתי לעצמי. וגם…” אמו השתתקה, כאילו ניתק חוט-מחשבתה בבת-אחת במספריים חדים, ופקחה את עיניה. טולי נעץ בה מבט נוקב.
“וגם מה?” הסתקרן.
אבל היא רק השעינה את לחיה על כף יד ימין ועצמה שוב את עיניה. גיהוק ארוך, עמוק, גח מגרונה. טולי הביט לצדדים, כמתנצל, אבל הוא והאישה המבוגרת שלצדו לא עניינו איש.
“אימא, בואי נלך,”הוא מבקש, “את שתויה לגמרי.”
“לא!” היא שבה והודפת אותו. “אני צריכה לדעת: כששמים אותך גבוה, אתה קופץ? אתה קופץ?” ובלי לחכות לתשובתו היא מוסיפה, כנזכרת פתאום בדבר-מה חשוב: “ואני עוד צריכה להזמין לך את בטי שעובדת עשרים שנה, אם לא יותר, במלון פה ממול.” והיא מחטטת בארנקה, מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומתחילה ללחוץ על המקשים.
“את לא רצינית, אימא!” הוא מרים את קולו, “השתגעת?”
“אל תסתכל עלי ככה! בטי היא זונה פירסט-קלאס! אבא שלך היה הולך אליה קבוע לפחות פעם בשבוע במשך הרבה שנים! גם אתה יכול, אולי תאבד אצלה סוף-סוף את הבתולים שלך!” היא צוחקת בפרצופו בקול מרושע, בהנאה, וכשחודרות מילותיה שלה להכרתה, היא ממהרת להניח את ידה על פיה להשתיקו, אבל המילים כבר חמקו החוצה.
“טולי, בבקשה אל תקשיב למה שאימא שלך אומרת,” היא מבקשת בקול עייף, “אני כבר לא יודעת מה אני מדברת.”
“אבל זה נכון?” הוא מקשה.
“בוא נלך הביתה, אולי כבר באמת שתיתי יותר מדי.”
“על מי את מדברת?” הוא אינו מרפה, “על אבא או על מורדי?”
אמו בולעת בכוח את הקבס שעולה בה וגם את הדמעות הממהרות בעקבותיו, ומהנהנת בראשה. “על אבא אני מדברת, בטח שעל אבא! כל השנים האלה, כשאתה היית מסתכל עליו מלמטה למעלה כאילו שהוא איזה סכר איתן, אבא היה הולך לזונה הזאת. בפעם הראשונה ראיתי אותם במקרה, עמדו בפתח המלון מחובקים כמו מכרים ותיקים. כבר אז היא היתה יותר שמנה ממני ואפילו טיפת חן לא היתה בה! פעם אחת, כשחזר הביתה באמצע הלילה והתנפלתי עליו בשאלות, הוא אפילו לא טרח להכחיש. אני הייתי אז צעירה ויפה, ואבא שלך התאהב בזונה מקומטת! כל השנים האלה הוא סירב לוותר עליה! אפילו להלוויה שלו היא באה, תתאר לך! אחרי שהוא נהרג בצבא עשו ממנו גיבור גדול, ‘איש-משפחה למופת’, ‘עובד נאמן’, אבל האמת היא שהאבא שלך,” היא מושכת באפה פעם ופעמיים, “היה חרא של בן-אדם, אם תסלח לי על המילה! חרא של בן-אדם!”
ופתאום היא צוחקת במרירות שעולה על גדותיה כקצף לבן על שפתיו של כלב חולה: “זו הסיבה שאין לך אחים, טולי. יותר לא הסכמתי להיכנס איתו למיטה אף פעם, עד שהוא מת!”
טולי זע על הכיסא באי-נוחות ומהדק את לסתותיו. צלילי הפסנתר מוחזרים ממנו כקרני-אור מקיר לבן ואינם חודרים אליו עוד. למה היא מספרת לו את כל זה? האם תכננה מראש להביא אותו הנה ולשתף אותו ברַזֵי חייה? להכאיב לו כך ולירוק על אביו, או אולי רק אדי הקוקטייל והאמסטל מדברים מגרונה? ובכל-זאת עולה בו אהדה לאמו והוא מניח את כף ידו על זרועה. בשרה הבלֶה מחזיר לו מגע קמטוטי וקר וטולי נרתע ומשיב את ידו לתחומו. וכשהוא קושר את בגידתו של אביו לגערותיה התכופות, לרוע-הלב שנהגה בו תמיד, למרירות שאיכלה את כל ימי ילדותו, מתפוגגות בו אהדתו הרגעית וכל חמלתו.
טולי מביט באמו ולבו מסוכסך. וכי מה באמת הוא יודע על אהבה? התמונה שעולה בו ישָנה, אך חדה כתער: יום קיץ חם, שטוף אור. אחד מני רבים. הוא יושב בחצר הריקה, נשען בגבו על גזע האזדרכת ההיא שבגומחתה טמן בקדחתנות אין-ספור פתקים סודיים לילדה אחת בהירת-שיער. הוא יושב לבדו, לועס את קצות עלי הכותרת הוורדרדים והחמצמצים של פרח הבּוֹהֶניה, שמותירים תחושת קהות על הלשון וניחוח עדין בנחיריים. כל הילדים כבר הלכו הביתה. הוא נשאר בפינה האהובה עליו לחשוב מחשבות. הוא חשב וחשב, עד שפתאום הבחין בעכבישה גדולה שאחזה בתינוק שלה בעדינות בשתיים מזרועותיה הקדמיות וערסלה אותו הנה והנה. הוא נפעם מן המראה וקירב את ראשו עוד וראה שהעכבישה עוטפת את הגוף הזעיר בזהירות ובחמלה בקורים דקים, מסובבת ועוטפת אותו עוד ועוד באהבה גדולה. הוא המשיך להתבונן בעניין רב עד שפתאום, בבת-אחת, הכתה בו האמת: לא אהבה הוא רואה שם, אלא טורפת וטרפּהּ! ולא תינוק מעורסל, אלא זבוב טיפש או חרק ביש-מזל שפוּתה אל פתח האוהל, הרעיד בבלי-דעת את הקורים הדביקים והסתבך בהם, ומיד ניצוד, הוכש ושותק בארס ונכרך, חסר-אונים וקרוב אל מותו, בתכריכים דקים חסרי-רחמים… טולי חש מחנק. הוא קם בבעתה, קטם ענף קטן ודביק משיח הרדוף שהשתפל מעבר לגדר הנמוכה, הכה בו בחזקה, והעכביש שמט את טרפו ונמלט ממנו בזינוק אחד מרהיב. הוא אחז בעדינות בזבוב השבוי בקורים הדביקים וניסה לשחרר את כנפיו. לזוועתו, ברגע שנגע בגוף המשותק, הוא התפורר כמומיה שהסירו את תכריכיה. טולי זינק אל קן העכביש, הרס במחי יד את קוריו ולא נרגע עד שמצא את העכביש המקפץ ומעך את גופו בעקב סנדלו. ומאז ועד היום אין הוא שבוי עוד בהנחות בלי שהפך בהן אבן על אבן, ולעולם אינו טועה עוד ורואה אהבה במקום שיש בו מלכודת-פתָאים. מכל מקום, הוא תמיד עומד על המשמר.
“מספיק,” הוא אומר לאמו בטון נחרץ, “אני משלם ולוקח אותך הביתה.”
הוא מאותת למלצר ומבקש את החשבון בתנועת יד קצרת-רוח. ועד שהחשבון מגיע, אמו עוד מוחה במרץ ומסרבת להביא את הערב אל קצו. טולי מוציא את ארנקו ומשלם את החשבון, משאיר שטר של עשרים שקלים על הצלוחית וקם בחפזה, בלי לחכות לעודף.
“טולי, אתה רוצה לרקוד?” אמו מושיטה אליו את ידה, קולה צרוד. סבלנותו של טולי פוקעת בבת-אחת.
“אם את רוצה להישאר, תישארי,” הוא אומר לאמו ומבטו מצמית. “אני הולך.”
“טוב, טוב,” היא קמה מתנודדת והודפת את הכיסא שלה לאחור. וכשהם יוצאים מן הבר, המילים נושרות מפיה כמו מחרוזת של שיניים רקובות:
“אז-אני-לוקחת-אותך-לבטי-הזונה-השמנה-ממול-כן-או-לא?”
בנה מייצב אותה בכתפו ונושם עמוק. אוויר ליל הקיץ לח ומעיק. הם חוצים את מגרש החנייה, ידו כנגד עורפה, מוכנה לתמוך בגופה ברגע שתמעד. כשהם עוברים סמוך לבית-המלון הזול, קורץ אליו שמו הקצר משלט ניאון צבעוני ואמו יורקת פתאום יריקה מטוּוחת היטב אל הפתח האפלולי: “כלבה!” וכשהם מגיעים אל המכונית, טולי שומט את הגוף הרופס אל המושב האחורי וראשה מוטח במסעד. הוא חוגר אותה בחגורת הבטיחות למרות מחאותיה ונוהג אל ביתה במהירות ובנוקשות. כל הדרך, ראשה שעון על המסעד ועיניה עצומות, היא תוקעת מילים לתוך ראשו כמו שתוקעים מטבעות כסף אל תיבת חיסכון. תחילה היא ממלמלת אליו משפטים קטועים וחסרי-היגיון, שברי-מחשבות, מילים סדוקות, מבולבלות, מעורבבות בפרצי-צחוק קצרים קרובים לבכי כדרך השיכורים, וכשהוא קץ בקולה הוא מדליק את הרדיו ואוטם את עצמו מפניה. פתאום היא נרגעת ומשתתקת לגמרי, וכשהוא חושב שהיא נרדמה, הוא מגלה לחרדתו שאין זה אלא השקט שלפני הסערה, כי היא מזדקפת בתנועה חדה ומתחילה לדבר במהירות, בתנועות ידיים בהולות, מערבת בעברית את שפת-אמהּ, והוא קולט אל תודעתו שמות, שמות של אנשים ושמות של מקומות, כולם פיסות עלומות מתּצרֵף-חייה שהיא קורעת כנגד עורפו בפעם הראשונה בחייו, והמילים מתחברות למשפטים, והמשפטים לפסקאות, והפסקאות לפרק-חיים שלם ושבור. וכשהיא מדברת עוד ועוד על השנה ההיא הנוראה, מ-43′ עד 44′ ועד עולם, נדבקות אליו המילים כעלוקות או כעוֹר שני, והוא יודע שהנה היא שוברת בשיכרונה את קשר השתיקה רב-השנים על קורות השנה ההיא, שנחרטו בבשרה ובלבה והטביעו את חותמן הצורב גם בחייו שלו. כל השנים הִתאווה שתדבר. אילו ידעה כמה נזקק כל חייו לתמונה אחת, ברורה וממוקדת, של האימה ההיא שהטילה את צלה על ילדותו. אילו ידעה, אולי היתה שותה לשוכרה ופותחת את הצוהר הזה אל אימתה לפני שנים.
טולי הסיט את ההגה בתנועה חדה, נכנס לרחוב שומם וכיבה את המנוע. גם בשיכרונה היה קולה ברור וצלול. אט-אט קיבלה אותה שכבה סדוקה ושברירית שריצפה את חייו ושעליה הילך כעל חבל דק את צורתה הסופית. הוא הקשיב לקולה היוצא אליו, עולה ויורד במנעד, עד שנכנע ונענה לקריאתה האילמת, וטולי-הקטן-שלה ניתק מתוכו ובא לשבת לצדה. היא חיבקה את הכתף הגרומה של ילדהּ הקטן והניחה את לחיה על ראשו. לשבריר רגע פיתה שוב העכביש מעץ האזדרכת את הילד המביט בו בעיניים כלות, ושוב האמין לו שהוא עוטף את פעוטו בקורים של אהבה. אמו הטביעה נשיקה מרפרפת על שערותיו הבהירות ופערה נוכח שניהם אלבום-תמונות ישן. היא רפרפה באצבעותיה על תמונה מלבנית בשחור-לבן שניבטה ממנה נערה רזה וארוכה, שבתנוכי אוזניה צמד עגילי פנינה זעירים והיא מישירה מבט אל מי שמצלם אותה; צמה בהירה ועבותה יורדת על כתפה, סנטרה שעוּן על כרסו של כינור וידה אוחזת בבטחה בקשת המורמת מעלה. אחד לאחד העבירה אמו את הדפים המרשרשים והציגה לפניו זו אחר זו את הנפשות המתות של חייה: גברים חמורי-סבר בשפמים ובמגבעות לבד מישירים אף הם מבט עז אל המצלמה, ארבע נשים עליזות בחליפות הדוקות למותניהן ובכובעים מטורזנים מחייכות והולכות שלובות זרוע בכיכר גדולה שבמרכזה פסל ברונזה של סוס ורוכבו, ילדים בחליפות מלחים עומדים על מרפסת אבן ומימינם ומשמאלם עציצים פורחים, נערות בשמלות רקומות ובסינרים רקומים יושבות על חבילות תבן מלבניות, פעוטות בבגדי חג עומדים באולפן-צילום לצד פיל-צעצוע ענק ובעיניהם הגדולות פחד מפני הצלם ושמא מפני הפיל, נופים רחוקים של צריחים ומגדלים ובנייני אבן עתיקים ונהרות רחבים שגשרי אבן יפֵי-מעקים מתוחים מעליהם, עוד ועוד תמונות בשחור-לבן שצבעיהן עזים. לבסוף סגרה אמו את כריכת האלבום המרשרש והוא נמוג בחלל המכונית. אחר-כך פג גם הקסם. במכונית השתרר שקט כּוּלִי. נמוגו המילים שנפלטו מפיה כעטלפים שחורים, כאִבכות עשן, מוקאות בכוח ובכאב אל חיקו עד שרצה לאטום את עצמו מאימתן ומכובדן, ולבסוף קרסו בה המילים והיא נרדמה בבת-אחת על המושב האחורי, ידיה שמוטות בחיקה, תסרוקתה הגבוהה סתורה, ונחרות שלוות וקטועות עולות מפיה הפעור. טולי המשיך לשבת במקומו. הוא ישב כך אולי דקה, אולי שעה, אולי חיים שלמים, ידיו אוחזות בחזקה בהגה. פתאום התעשת והתניע את המכונית.
המראה הארוכה במעלית השיבה לטולי את מבטו המיוסר. הוא גירד את סנטרו וחיכה שהדלת תיפתח. כשהגיע לקומה החמישית הוציא מפתח מכיס מכנסיו ואחז בו בחזקה. המסדרון היה שקט. מדירה סמוכה עלו קולות צחוק עמומים. הוא נכנס הביתה ונעל את הדלת, משתדל שלא להרעיש. ליאור השאיר בשבילו את מנורת נייר האורז דולקת, ופינת החדר היתה שטופה באורה הצהבהב. המחשב שניצב על שולחן-העבודה בצד, מתחת לחלון הרחב הפונה אל הים, רטן בשקט.
טולי לחץ לחיצה קצרה על מקש אקראי, העיר את המחשב, נתן את פקודת הכיבוי, והעין הפתאומית שנפקחה שם נעצמה מיד בלי קול. טולי כיבה גם את המנורה שבסלון וגישש את דרכו אל המטבח. הוא פתח את דלת המקרר, ולאורו הקלוש מזג לעצמו כוס חלב. ראשו כאב. הוא לא אכל ולא שתה דבר כל הערב. הוא נשען אל הקיר הלבן, הופך והופך בלבו במראות הערב לפני שבא על סיומו: גופה השעון עליו, נוקשה וכבד, בדרך מהמכונית אל המעלית; אמו המתכופפת ומקיאה בחטף כשהם עולים לקומה השנייה; הכתם הקטן, שריחו רע, המתפשט על שרוול חולצתו רגע לפני שהתכופפה שוב וטינפה גם את חרטומי נעליו בנוזל עכור. שניהם עקפו בגועל את השלולית העיסתית והוא אמר לה, “תעזבי אימא, אני תיכף אנקה את זה…” ופתח את הדלת, וכיוון את צעדיה אל חדר-האמבטיה, ועזר לה לשטוף את פניה ולנגב אותן, והניח אותה במיטתה בבגדיה. וכשהיטיב עליה את השמיכה הדקה היא נאחזה בצווארו, ריח חמוץ עלה מפיה, ובעיניים עצומות אמרה לו: “מורדי, אתה בא למיטה?”
לשווא הוא מנסה למחות ממוחו את מראות גופה הרפוי הספוג אלכוהול, את מסע מילותיה שנגלו לו בשיכרונה, את שער ראשה השחור שמשורשיו מבצבץ לובן בלתי ניתן להכחשה, את צווארה הפועם המתעקל על הכרית כצווארו של אווז שבור-מפרקת, את שדיה הנבולים שנחשפו פתאום, למרבה מבוכתו, רגע לפני שהסב את ראשו וכיסה את גופה וכיבה את האור ונסע לביתו, מנורת-אלדין המשתלשלת מחגורתו פקוקה היטב והשֵד הכלוא במעמקיה מתדפק על דופנותיה כמשוגע.
טולי לא הצליח להתעלם עוד מאותות הרעב שעלו מקיבתו. הוא אכל בחפזה נתח עוף קר שמצא במקרר ושתה את כוס החלב עד תומה. כשהניח את הכוס בכיור היא נשמטה מאחיזתו ונחבטה בחרסינה. צליל יחיד, חד, נשמע, וסדק ארוך, סימטרי להפתיע, נִבעה בה. אור נדלק. קולו של ליאור הגיע אליו מן החדר הסמוך, מנומנם ומופתע.
“טל, זה אתה? מה השעה?” שתק שתיקה קצרה ולָאַט: “מה, עד עכשיו בילית עם אימא שלך?”
“שְשש… תחזור לישון, ליאור,” טל לחש לו בחזרה, “אני תיכף בא.”
הוא הרים את הכוס מהכיור והיא נבקעה לשניים, כאילו היה הסדק כתוב בתוכה מיום היווצרהּ והיא לא חיכתה אלא לשעת-הכושר הזאת להיחצות. הוא מצץ את הדם שפרץ מכף ידו, אחר כך לחץ בחזקה על החתך, אסף בזהירות את השברים והשליך אותם לפח האשפה. כשהלך לחדר השינה עוד דימם החתך בידו. ליאור שכב על צדו מכורבל בשמיכה, וכשראה באור הקלוש הבא מן החלון את הצללית הארכנית המסתמנת על הקיר, הדליק את האור ושפשף את עיניו. טל התיישב על קצה המיטה.
“איך היה?” שאל אותו, “נורא כמו שחשבת שיהיה?”
טל משך בכתפיו, קם והחל להתפשט. הוא שחרר ממכנסיו את החולצה עם כתם הקיא על השרוול, נזהר שלא להכתימה גם בדמו. הוא חילץ את זרועותיו משרוולי החולצה המוכתמת בלי לפתוח את שאר כפתוריה, כמשתחרר מכתונת-משוגעים. “היא השתכרה,” הסביר.
“ואחר-כך?”
“כלום. אבל יש לי משהו מצחיק לספר לך, ואל תשאל אותי למה אני נזכר בזה באמצע הלילה.”
הוא שִחרר את מכנסיו והם החליקו על הרצפה. אחר-כך שב טל והתיישב ליד ליאור בתחתונים ובגרביים, גוו גרום ושפוף. ליאור הביט בו בשתיקה. הוא היטיב להכיר את הקמט האנכי הנובט במצחו כשהוא אומלל, היטיב להכיר גם את השתוחחות הגב הזאת כשהוא יושב כך והמחשבות מציפות את ראשו עד שנדמה שהוא שוקע במים עמוקים, זקוק נואשות לחבל הצלה, ולעולם אינו מבקש. ליאור זרק מעליו את השמיכה והתיישב במיטה לצדו.
“אני שומע,” אמר.
“אז תשמע: פעם גרנו בבית ישן, בקומה השנייה. יום אחד עשיתי ניסוי. תפרתי מצנח מקרעים של צעיף משי שלקחתי מהמגרה של אימא שלי וחיברתי אותם בחוטים לבובה של חייל. אחר כך התיישבתי על הקצה של המרפסת, זרקתי את הצנחן עם המצנח וקפצתי יחד אתו למטה.”
ליאור הביט בו, משועשע. “ולמה עשית את הדבר הנועז הזה?”
“רציתי לראות מי יגיע ראשון.”
“ומי הגיע ראשון?”
“אני,” צחק טל. “בטח שאני.”
“ולא קרה לך כלום?”
“לי לא.”
“ולצנחן?” הצטרף ליאור לצחוקו.
“הצנחן? הוא לא יצא מזה בשלום. הוא הסתבך עם חוטי המצנח בענף של שיח קוצני ושבר את המפרקת. מצאתי אותו תלוי, הפוך, בין שמים וארץ. ואימא שלי – עד היום היא מחפשת את צעיף המשי שלה….”
“אתה בא למיטה?” לחש ליאור לטל והחליק אל הסדין שכבר התקרר. הוא הרים את אגן הירכיים והחליק את תחתוניו מטה. טל הזדקף. ליאור חייך, עיניו הבריקו, כל איבריו גלויים. טל העביר אצבע לאורך גוו. גם שערות הערווה של ליאור בהירות כשער ראשו, חשב, בהירות ורכות. הוא רכן אליו וליטף בידו הפשוטה ובכריות אצבעותיו את חלקת בטנו השטוחה, את אברו המתקשח. החתך בכף ידו כאב. הוא העביר את ידו לאורכו, עוד ועוד. אחר-כך פשט את תחתוניו ונשאר בגרביו, גרום, גמלוני, טולי. ליאור אחז בעורפו ומשך אותו אליו. אור המנורה נפל על שניהם ממוקד וצלול, מטיל שני צללים מלופפים זה בזה על הקיר הלבן.
מבעד לחלון הפתוח, במרחק לא רב, שילח הים את גליו אל החוף, עוד ועוד. בתנועות קצובות וברעש עמום התנפצו גלי הים אל הסלעים הירקרקים, זעמם עצור, דכיים עמום. בצד המִשבָּרים הגדולים חמקו גם האדוות הזעירות, הנינוחות, נסוגו ושבו ללקק את גרגרי החול בלי לאות, מביטות בקנאה בנֵדֵי המים הסוערים הפורקים את מטעניהם הקוצפים בזעם, בכוח, מתמלאים עָצמה ברוח הגוברת.
ינואר 2000 – יולי 2001

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמסטל”