הייתי סקרן. מהו הרומן הסוער והבלתי אפשרי, הכי בלתי אפשרי, שקיים. וזה מה שיצא. סיפורה של אנה, שנחלצה ממציאות בלתי […]
[2002, סתיו]
כבר אינני מדמיינת את מוצאם הגאוגרפי, גילם, במה הם עובדים, האם נשואים או רווקים? גרושים? פלוס כמה? מתי זה התקלח בפעם האחרונה, מאיפה בדיוק זה הגיע עכשיו ולאן ההוא הולך אחר כך.
גם המשא ומתן המקדים הפך לשגרה טכנית שדומה לזו המתרחשת במקדולנד. קדימה או מאחורה? קטשופ או מיונז? אני קרה כמו אנטארטיקה, אטומה כמו מעיל שלובשים בשלג. תווי פניי קפואים. כמו אסקימואי.
הכל בעצם די פשוט. לצלילן של נשיפות שהולכות ומתגברות אני נדפקת מאחור. לפעמים, כדי להעביר את הזמן, מחשבותיי נודדות אל השוואות משעשעות – ישר כמו תותח או ביישן כמו ילד ששומט את ראשו לצד, מבויש אחרי גערה אימהית, או עקום כמו מגדל פיזה.
לעתים אני מחשבת את זמני הסיום המשוערים, זמני צאת השבת, אני קוראת להם. אני מנהלת עם עצמי הימורים – מתי הם גומרים. אני מתחילה לספור – אחת, שתיים, שלוש, בום. אני גאה לציין שתחזיותיי משתפרות והולכות. אבל יש הפתעות, בעיקר אכזבות. לפעמים אנשים לא צפויים.
יש לשלוט בקולות ובצלילים, כמובן. אני מכוונת קצבים וטונים שונים בהתאם למצב, ארבעה או חמישה "אה" חלושים בקצב אחיד, אטי משהו. כשאני מרגישה שהבן זונה עומד לגמור אני מגבירה את הקצב, עתה הגניחות צפופות יותר, בטונים משתנים, צלילים מעוררי פליטה. בחגים או סתם בימים טובים אני מגוונת ומשלבת במילים כמו "כן" ו"חזק", "כן, ככה" או שילוב של שתיים או יותר הברות שכוללות שילובים שונים בין "או" ו"הא". אין לי ספק שהקולות שאני משמיעה מזרזים את השפיכה, ואם כך הרי שפיתחתי עם הזמן יכולות של זונה אינטליגנטית למדיי. או שאולי – אינטליגנציה של זונה. סודות מקצוע קטנים. חישבתי, שאם אני מקצרת את התענוג בדקה, בהנחה של שלש דקות ממוצע לבן זונה, אני יכולה לספוג עוד חמישה בני זונות ששווים אלף שקלים נוספים ללילה. אני עובדת בימים אי־זוגיים, רק לעתים רחוקות בשבת.
מבין כל הבנות, רק עם נטשה מצאתי שפה משותפת. היא רק בת 19 ומרוב שהיא סתומה בסמים, היא אפילו לא זוכרת איך בדיוק הגיעה לכאן לפני חודשיים. נטשה לא יודעת עברית, רק את המילים הבסיסיות: כסף, מציצה, מאתיים, בתחת, מאחורה, רגיל, אתה יפה, אתה חתיך, זין גדול.
יש לה עיניים גדולות וכחולות כמו הים הצלול בסנטוריני, שער שחור וצוואר דק וארוך. מעל העין יש לה צלקת קטנה. היא הייתה יכולה להיות דוגמנית צמרת מאוקראינה שעושה חיל באולמות התצוגה של ניו יורק, קשה להפסיק להסתכל עליה.
בדרך כלל אנחנו נפגשות בשני קצותיו של יום העבודה. אנו מחליפות כמה מילים בטרם נתפצל לעמל יומנו – נוריד, נתכופף, נפתח, נשמיע קולות רקע, ננגב ונדחוק את כספנו המצטבר לתוך ארנק זעיר המאופסן במקום בטוח.
אני אומרת, "אה, אה, אה…" כדי שהיא תחייך חיוך עצוב ותחשוף שתי שיניים חסרות. פעם היא אמרה לי באנגלית – למה החיים שלי כל כך דפוקים, מה זה? סתם חוסר מזל או מה, את יכולה להסביר לי? אני לא חושבת שאני יכולה. אפילו את שלי אני לא יכולה להסביר. אבל היא הסתכלה עליי במבט שגרם לנשמתי לבעבע, ושאלה אותי אם יום אחד אני אסביר לה. הבטחתי שכן. סתם, בלי לחשוב אם אוכל לקיים.
שלושים דקות לאחר תחילת הערב אנחנו כבר בתוך המולת הלילה, בחושך שמואר על ידי מערבולות לא מסודרות של עשרות זוגות של פנסים ואורחים רבים המגיעים בחשאיות אופיינית ומתורגלת להפליא. המקום שוקק למדיי. ממעוף הציפור אפשר לראות זוגות־זוגות של גברים ונשים נשגלים, או מנהלים משא ומתן, או נותנים ומקבלים כסף, אבל בעיקר, ויסלח לי אלוהים, שלא קיים, אם מסירים את האישה מן התמונה, ההזדווגות, ככה מאחורה ובעמידה – דומה במשהו לגבר מתפלל. בהבדל אחד, זה מזיז את האגן וזה את גבו. יש פה המוני אנשים שמתפללים בליל קיץ לח. אולי זוהי בעצם התפילה הקדומה, שהייתה תפילה חברתית יותר, בזוגות. אולי באמת התפללו ככה פעם. עד שכתבו את התורה. זאת הסיבה, כנראה, שנשים אינן מוזכרות בתורה.
זה עקשן. כל מה שאני מנסה לא הולך. הוא לא גומר, הבן זונה. זהו, תן לי, כן, תן לי. אני שומעת את המאבק שלו, את הסבל ואת הכאב [היה לי פעם חתול סיאמי שהיה כל הזמן מיוחם, הוא סבל…קצת מזכיר לי]. קצב נשימותיו גובר, ואז הוא מפסיק [זה מה שחסר לי] ויוצא אל אוויר העולם כדי להסדיר את נשימתו. אני נשארת מכופפת, מחכה לשובו. ביחד אנחנו נראים כמו כיסא, כיסא יתום באי־שם. אני בוהה בחול ובחושך בוחנת את הגרגרים המוארים באור ירח צלול, והוא, כדי להזכיר לי ממה אני מתפרנסת, חוזר אליי בקצב מוגבר כמי שגומר אומר לסיים את המלאכה, ויהי מה, אחת ולתמיד. עד העונג הבא.
"או, אימא, או, אימא, או, אימא." הוא אומר, ואני מדמיינת את ילדותו הפרוידיינית של הבן זונה המתפלל הזה.
כן, הייתי אימא פעם.
רוח מן הים מפזרת גזירים של עיתונים המשייטים באוויר כמו עלים ברוח, וגרגרי חול שסופגים אור ואז מקרינים אותו בחזרה. אני מכווצת את עיניי כדי שלא ייכנס אליהן חול וחושבת על כוכבים מפוזרים בחשכת שמים, בלילה ללא עננים.
ובתוך כך, בעוד זה מתפלל מאחוריי במשך שניות ספורות שנדמות לי כמו נצח נצחים, אני בוהה בגזיר עיתון שסיים את מסעו ממש מול עיניי. פנים מוכרות תופסות את תשומת לבי. עוברות עוד כמה וכמה דפיקות מאחור לפני שאני מושיטה את ידי בהסתר ונחפזת לאחוז בעיתון ולהטמיעו בתוך חזייתי המתנוענעת בקצב מתגבר.
הוא מסיים. רועד קמעה בתוכי בטרם התכנס מבויש. הוא יוצא. כמה שניות של שקט מביך.
אני מיישרת את גבי, מנגבת ומחזירה את התחתונים למקומם הטבעי. מסתובבת לעבר האיש שמשפיל את עיניו, ומגיש לי שטר של מאתיים שקל שאני מכניסה בחופזה לתוך החזייה, מארח חברה לפיסת העיתון שאספתי.
ההוא מהדק את איבריו, מציץ אל האופק שמעבר לים התיכון ומחיש את הליכתו אל מכוניתו. אני מרימה את ראשי ומתבוננת לעבר הדיונות הרחבות והמאוישות במתפללים ההולכים ומתמעטים לאורו של יום חדש המתגלה מהמזרח. אני מעבירה את שלל הלילה לתוך הארנק ומשגיחה שפיסת העיתון נמצאת שם. אבק המכונית של האיש מסית את תשומת לבי ואני מתחילה ללכת.
בסופו של יום העבודה, מתוך סיבה עלומה, מתרכזות הנערות על ידי יד נעלמה באותו מקום, שמעולם לא סוכם עליו, על אחת הדיונות המוזהבות. נדמה שנבחרה באקראי, שכן כמוה יש עוד רבות ובמרחק לא רב. אל אותה גבעה הן נאספות, ולו לדקות ספורות.
עברתי שם. רציתי לראות את נטשה. חיפשתי אותה בעיניי אבל לשווא, היא נעדרה. הלכתי אל אופניי הקשורות. הן חיכו לי כמו שהסוס הלבן חיכה פעם לג'ון וויין כדי שיסיים את משחק הקלפים שלו, בסבלנות ובשקט מופתי.
בוקר חדש מפציע.
אישה בלתי נראית רוכבת על אופניים ומשאירה מאחוריה דיונות שעליהן פזורים מאות קונדומים שאבד עליהם הכלח – שמוטים ויגעים.
אני משתלבת בחזרה בחיים הרגילים. מכוניות נוסעות בנתיב הראשי של החיים. בתוכן אנשים שנוסעים בזוגות, בודדים, בשלישיות וברביעיות, ילדים שישובים בכיסאות מיוחדים. הם מדברים על מטרות היום, על רכישות בסופרמרקט, על שיחה עם הבוס, על החוגים של הילדים, ועל כל הדברים הקטנים שהאנשים עושים. אנשים מכוסים בשכבה דקה ומרוחה בקפדנות של אושר, אשר מסתירה את בדידותם.
הייתי כמותם. עכשיו אני לא. האם אי־פעם אשוב להיות? לא נראה לי. נראה. אני אף פעם לא אומרת אף פעם.
הרוח מלטפת את פניי, שוטפת ממני בחמלתה את הלילה ומשיבה לי את חיי.
עד העונג הבא.
אני רוכבת עד לרחוב הירקון וקושרת את האופניים בפתח הבית.
שביל של אדמה יבשה ומוזנחת מקיף את הבית משמאל, לאורכה של גדר מרושתת, ששיחים אשר נעדרת מהם ידו המכוונת של גנן מבקשים לטפס על ברזליה, ללא הצלחה יתרה. מימין, חלון מסורג השייך לקומת הקרקע, וילון דהוי מואר באור קלוש. בקצה השביל הייתה פעם גינה קטנה, והיום עומד שם בודד, על שלושה גלגלים בלבד, פח זבל ירוק מפלסטיק של עיריית תל אביב. דומה שעייף, המכסה לא מצליח לסגור על הפתח, ומן הפח מציצות שקיות מלאות באשפה צבעונית. קצת הלאה יש שער שנותרה ממנו רק מסגרת הברזל החלודה. אפשר לעבור דרכו ולחשוב שאתה עובר דרך קירות כדי לפגוש את העיניים של הזקן שמציץ מבעד דלתו הפתוחה כדי סדק. הוא בוהה בי, כמעט מהורהר, לבוש בכותונת כחלחלה, גדולה למידותיו ומסתירה את כפות ידיו. מעל הכפתור העליון של החולצה מבצבצת קבוצה סבוכה וגאה של שערות חזה לבנות. מכנסי הכותונת משוכות גבוה, אל מרומי בטנו הקטנה, לרגליו כפכפי בית מבד, אף הן גדולות ממידותיו. עד היום התוודעתי אליהן רק דרך קול משיכת הרגליים ששמעתי מעבר לדלת הסגורה, עכשיו אני רואה אותן במלוא זוהר עתיקותן המפוקפק. יש לו עיניים ירוקות, גדולות כאלו, לזקן. עצובות. עיניים הן האיבר היחיד בגופו של אדם שנותר כמות שהוא. הן חוט השני שמחבר את תקופות חייו. חלון איתן לחיים שלמים. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה לראות את ילדותו דרך עיניו, אבל אני לא מעוניינת. אני תוהה האם יש לו סט גדול של כותונות כחלחלות שנרכשו בעת ובעונה אחת, או שזוהי היחידה. הוא מציץ בי מבעד לסדק בדלת כל בוקר, כשהוא שומע את רחשיי בפתח הבית. חידה.
שמא חיבר פרוטוקול מצוקה חד צדדי? על פי הפרוטוקול, היה והדלת סגורה, עליי לצלצל מיד למגן דוד אדום כדי להודיע להם לבוא ולקחת את המת מהקומה הראשונה. איך את יודעת שהוא מת, ישאלו. זה הפרוטוקול, טמבל, אני אסביר לקול המנוסה מעבר לטלפון. האם את מריחה איזשהו ריח מהדירה, הוא ישאל אותי. כן, ריח נורא של עכברים מתים, אשיב. תשכחי מזה. אולי משהו אחר, מהוסס יותר. נדמה לי, אדוני, ש…אני חוששת ש….הזקן שגר למטה… דפקת בדלת? הוא ישאל. לא, שאדפוק? אני מפחדת. ואנתק. רוצים – שיבואו, לא – אז לא. שישברו את הראש בקיר.
אני לוחשת שלום. לפני שבוע כבר שילמתי לו את שכר הדירה. זהו מפגש חודשי, יש עוד שלושה שבועות עד למפגש הבא. בעצם שנינו כבר לא קיימים בעולם הזה. קורה שאנשים נפלטים מזרם החיים העוצמתי, הסוחף. יש מי שנפלט, בליל ימיו, ומי שבצהרי ימיו. כמוני. אני מהרהרת האם יש עדיפות לזמן ההיעלמות [צהריים, ערב או לילה], ומוצאת שההבדל היחידי הוא בסיכוי לחזור אל החיים. אם כן, מצאתי לזקן עם הכותונת האחידה את התפקיד בחיי. אולי מישהו שלח אותו אליי בתזמון קוסמי, כדי להעמיד אותי על השביל הנכון במסע החיים שלי…
אני מדמיינת את הזקן אומר לי, מריר משהו, "נפלטתי בשיבה טובה, ולא אשוב. יש לי פנסיה, בית, אוכל וכותונת לילה. ואת? אין לך כלום, את עוד צעירה ויש לך עוד הרבה זמן לסבול, אכן בעיה קשה, לכי תשברי את הראש בקיר. שובי אל הזרם המרכזי".
אני לא יכולה, אני מהרהרת.
הוא לא משיב לשלום שלי ואני עולה במדרגות.
לימים עמדתי על טעותי בקשר לקויפמן הזקן. פעם חשבתי שהוא בודד, נשכח, עזוב ואומלל. השאיפה שלי לראותו כך הייתה רק השתקפות של בדידותי שלי.
מסתבר שקויפמן מפיג את בדידותו בעזרת שלוש נשים. הראשונה היא אישה בגילו, המגיעה לבושה בהידור אירופאי, לרבות כובע אדום עם פרח, שכמו צומח מתוך שיפוליו. היא מקפידה על מעיל פרווה בכל עונות השנה, ליפסטיק אדום מרוח על שפתיה בנדיבות מרושלת, ומעליהן שפמפם דל. עיניה השחורות מוקפות באיפור שחור, ואף ריסיה עשויים, כמות גדולה של פודרה מרוחה על פניה. בטח כבר מתו לה שלושה בעלים. לא עמדו בקצב החיוניות שלה. בגילה, היחסים הם קצרי מועד, ולא בגלל שנמאס, אלא בגלל שאנשים נמוגים והולכים. המשפט "עד שהמוות יפריד בינינו", מקבל, בגילה, משמעות ממשית.
בפעם הראשונה שהתוודעתי לקיומה צעדתי מולה ברחוב הירקון, סמוך לביתי ודמותה פעמה בי דקות ארוכות. אחר כך, כשהסתובבתי וראיתי את גבה היא דמתה לאישה נחשקת ובשלה. חשבתי שלעתים, דווקא חבל שלמטבע יש שני פנים.
היא מגיעה אל קויפמן בערך פעם בשבוע ובידה אוחזת תמיד שקית נייר מוכתמת בשמן ומכילה, כך אני מדמיינת, עוגת קרמשינץ שקויפמן כל כך אוהב.
עוד נרשמו מתדפקות על דלתו זונה שמגיעה פעם ביומיים ועוזרת בית מלוכסנת עיניים. קיומן המשולב משלים עבורו את אשת חלומותיו: אחת לשיחות על החיים, אחת מנקה ואחת מספקת את צרכיו הנשכחים והרדומים. החלטתי עם עצמי וללא שום ביסוס, שקויפמן היה סוכן מוסד שנשכח על ידי הרשויות. אבל לפחות יש לו פנסיה יפה.
אני נכנסת לדירתי הקטנה ודבר ראשון בודקת שהכול נמצא במקומו. לא היה פה פורץ והפך את הבית. זהו טקס שהתחלתי בו מאיזושהיא סיבה לא ברורה ומאז הוא שם. בסיומו – אני שלווה. וגם ריקה.
על שולחן חום מצופה בקרמיקה שבורה בקצוותיו, עדות לשנים הרבות שעברו מאז שיצא מהנגרייה, אני מניחה את תיקי הקטן, מתיישבת על כיסא העץ ושולפת את השלל של הלילה.
שטרות הכסף מקומטים ומזוהמים, אני מיישרת אותם לכדי ערמה אחת, ומערבבת אותם כדי לטשטש את סדר הגברים של הלילה – 'הלבנת כספים' אני קוראת לזה, שעשוע שלי עם עצמי. אני מכניסה למגירה את השטרות וסוגרת אותה. סוגרת את הלילה.
במקלחת, אני נותנת לזרם של מים רותחים להרביץ בראשי דקות ארוכות בטרם מתחיל הסבון את מסעו בין רגליי, ממש במקום הכי פופולרי שלי, לפחות אם מחשיבים את מאות בני הזונות שידעו אותי לאחרונה. כרגיל, אני משפשפת את הסבון בערוותי כדי לייצר את הקצף הדרוש, ושוטפת את גופי.
אני לובשת את חלוקי הלבן. המים מתנתקים ממני ומטפטפים על הרצפה. כעת אני מתיישבת על הכיסא ושולפת את גזיר העיתון המקופל, שעשה טיול ברוח כדי לנוח מול עיניי בעוד איש זר דופק אותי מאחור. אני מתבוננת בתמונתו של עורך הדין הידוע נדב קרלינסקי. הוא סיים את 15 חודשי המאסר ועתה הוא חופשי. אולי גם מאושר. לא נראה לי.
אני מקרבת את התמונה אל עיניי. קרלינסקי לבוש חליפה שחורה שעוטפת גולף עשוי מקשמיר שחור, ממנו משתרבב צוואר ברור ועיניים גבוהות שמישירות מבט בטוח. ועל כל אלה משקיפות שערות אפורות קצרות ועשויות בקפידה, גם סערת טורנדו חזקה לא תסיט אותן ממסלולן, אפילו במילימטר.
וגם עכשיו, הוא נותר יפה כשהיה ועשיר כשהיה. שערה לא נפלה מראשו, במובן המטפורי. מסביבו עיתונאים, ידם האוחזת במיקרופון מתוחה, מושטת, כדי להתקרב כמה שאפשר לפיו הסגור.
זאת הייתה התמונה. יש גם מילים: "עורך הדין נדב קרלינסקי השתחרר הבוקר ממאסר בן 15 חודשים. כזכור, עורך הדין קרלניסקי הורשע לפי הודאתו על נהיגה ברשלנות, וגרם למותם של סאשה דוכין ובנו בן ה-6, מישה. עורך הדין קרלינסקי נהג ברכב מרצדס השטח שלו ברחוב משה דיין בחולון, והתנגש במכוניתם של השניים בעוצמה רבה, כשהמתינו לאור ירוק ברמזור.
רבים המתינו לעורך הדין קרנליסקי ביציאה מבית הכלא וקיבלוהו בחיבוקים ובנשיקות. בין מקבלי פניו היו אשתו נועה ושני בניהם, הוריו וקולגות, ביניהם סנגורו הנאמן, עורך הדין יורם שעשוע.
קרלינסקי סירב לענות על שאלות הן בנוגע לתאונה והן בנוגע לעתידו המקצועי. הוא מיהר לרכב המשפחתי ושיירת מקורביו עזבה את המקום במהירות."
זהו. נסתם הגולל. אחזתי את העיתון בתוך כף ידי ובאחת הידקתי עליו את אצבעותיי וזרקתי את הכדור המקומט שנוצר לפח הריק. הוא פגע בדפנות הפח לפני שהגיע לתחתיתו, התגלגל אנה ואנה בטרם מצא את מקומו ונדם. חיים ומוות מקופלים בתוך עיתון עם מילים. מילים למראית עין.
אני עוצמת את עיניי. הכאב הולם בי. זה האיש אשר בגללו נעטף בני בטלית שחורה, מכף רגל ועד ראש, כולל. נקשר כהלכה לאלונקה שהובלה לפתח בור שנפער באדמה כדי לבלוע את הגופה הזעירה. בור במידה של ילד בן שש. אחרי שהוטמן והרבי דיקלם את המילים האלו, המילים של המוות, הועבר החול בנחישות, בזריזות, ביעילות רבה, על ידי עובדי בית הקברות, מתורגלים, בתוך שגרת יומם, וכיסה את גופתו הקטנה, התמימה, השלווה, הנאלמת, והוגש לתולעים תועות בנבכי האדמה אשר כרסמו את אוזניו, עיניו, שפתיו, צווארו, בטנו, את ידיו ואת רגליו הקטנות והרכות של הילד שלי.
ומאז אני לא שומעת יותר את קולו המספר בהתלהבות על הבית הקטן שבנה מקוביות של לגו, לא מחבקת אותו כשהוא רץ אליי מפתח הגן, אני לא מנגבת את דמעותיו כשהוא בוכה, לא צוחקת כשהוא מתגלגל מצחוק מול סרט מצוייר של וולט דיסני בקולנוע של המרכז העירוני, כששנינו טומנים ידיים במיכל הפופקורן ומרגישים איך האצבעות המלוחות שלנו נוגעות. אני לא מריחה יותר את הריח הזה שלו. לא מספרת לו סיפורים לפני השינה, אנחנו לא מדברים את השיחות הקטנות שלנו על הדברים הקטנים. עיניו הכחולות לא מביטות בי בליטוף משכר. הוא לא מתגנב אל מיטתי באמצע הלילה. אני לא שומעת יותר את מילת החיים הזאת, "אימא". כובתה נורת חיי האחרונה ואני כלואה בחשכה לעולמי עד.
ואני הופכת לזונה. כי הזנות היא ביתן של השורות בחשכה, כמו באי המצורעים, מקום שאין ממנו דרך חזרה. הנחמה, אם יש דבר כזה, היא שמדובר בפרנסה קלה עם אפשרות ממשית להתנתקות מוחלטת מן העולם. אני נושמת, אבל לא קיימת. אני ריקה ומתרוקנת במהירות מכל משב של חיים, כמו כיור בלי פקק. מתאימה להפליא למקצוע, טמאה ומוקצית.
תשישות גדולה אופפת אותי. אני גוררת את רגליי בכבדות לחדר השינה ונופלת על המיטה, שרועה על גבי. החלוק פתוח לרווחה, גופי חשוף מול התקרה ורגליי פסוקות. תוגה פושטת בכל אבריי. עיניי נעצמות לאיטן, וראשי מתרוקן ממחשבות.
כשאני פוקחת אותן שוב, השמש כבר מישירה אליי מבט מכיוון החלון היחידי בדירה, הפונה למערב. זה נראה כמו סופו של אחר הצהריים. אני שוכבת כך במשך דקות ארוכות, משחזרת את כל מה שקרה אתמול בלילה ובבוקר ומגיעה למסקנה שזה לא היה חלום ומשום מה שורר בי שקט לא מוסבר, אני אפילו שומעת מין זמזום חלוש שהייתי מוכנה להישבע, לאחר שאימצתי את אוזניי – שהוא יוצא מגרוני שלי.
אני בוהה בתקרה ומבטו של הזקן נגלה מול עיניי. מה עושים עכשיו? אני שואלת. הזקן לא עונה ורק מעביר את אגודל יד ימין על צווארו משמאל לימין, ולא מוסיף דבר. אני בוהה שוב בתקרה. זקן ודפוק.
אחרי כשעה אני יוצאת לשוטט ברחובות. משהו שאני עושה הרבה, נעימה לי המולת הרחוב של הערב. הסתיו מעבר לפינה, סוף סוף הערבים קרירים יותר.
אני מרימה קצת את ראשי לשמים. אפשר להרגיש את הרוח מבעד לענפי העצים. מעל ראשי האנשים יש מסיבה. אלוהים הוא הדי.ג'יי, הרוח היא הדיסק האחרון שיצא, ענפי העצים לא מבקשים יותר מזה כדי לפצוח בריקודים חסרי מעצורים. אני חושבת שהרוח אוהבת את העצים אבל לא את האנשים. וזה הדדי. כמו כל דבר בחיים.
רחוב אבן גבירול הומה אדם.
הם מסתכלים לפה ולשם. יש כאלה שחוצים את הכביש, מנהלים שיחה ערה או שכך זה נראה לפי תנועות הידיים שנעות לכל עבר בריגוש, ויש כאלה שעוצרים בקיוסק כדי לרכוש סיגריות. שתי נשים מביטות בהערצה בבובות בחלון הראווה. בובה מושלמת, לו יכלו להיות כמוה… אולי הן חושבות לעצמן, אז הכל היה מושלם. כמו הבובה.
בבית הקפה העמוס הנושק לרחוב יהודה הלוי, המלצריות לבושות בחולצות שחורות וסינר לבן והן נותנות תשומת לב מיוחדת למגש עמוס הכוסות, מתאמצות כדי להישאר יציבות. הנוזלים מתנדנדים עד שפת הכוס ושבים למקומם.
שני גברים יושבים, מזיזים מעט מהחפצים שנערמו ללא סדר כדי לפנות מקום למלצרית המתקרבת. המגש יורד אט־אט ונוחת בזהירות על השולחן, כמו הליקופטר על גג בית החולים.
המלצרית מחייכת ומזיזה את שפתיה, אני חושבת שהיא אומרת תודה, והולכת עם המגש הריק. כמה שניות לאחר מכן היא שבה עם כפית בידה ושוב מניעה את שפתיה. הם מלווים את עכוזה במבט כאילו־לא־מורגש ובוחשים את הכפית נגד כיוון השעון. שניים וחצי סיבובים שממיסים את הסוכר, בטרם נשלפת הכפית מן המשקה ומונחת על הצלוחית השקופה שמארחת את הכוס השקופה אף היא. הם מרימים את הכוס, מקרבים אותה לפיהם ומטים אותה בזווית קטנה, אך מדויקת להפליא, כדי שמעט מהנוזל החם יבוא אל קרבם, ומיד משיבים את הכוס למקומה.
בסיומו של הסבב הראשון נשלפת סיגריה ואחר כך מוגשת הקופסה הפתוחה עד למול פרצופו של האחר וזה מרים את ידו ומאמץ בעדינות את אצבעותיו כדי לשלוף אחת לעצמו. קופסת הסיגריות חוזרת למקומה האקראי על השולחן, וניצת מצית שממנו יוצאת להבה המדליקה שתי סיגריות, ושתי נשימות עמוקות מתרחשות בעת ובעונה אחת.
אני קופאת על מקומי.
הגבר הימני, האם זה הוא? אני ממש בטוחה שזה הוא. האם זוהי קריצה מהיקום? האמנם הכול נכתב מראש, ואנחנו בובות תיאטרון?
ולפני שאני מחליטה מה לעשות, השד שלי השתלט עליי. נטל פיקוד.
אני ניגשת אל השניים. הם מצויים בעיצומה של שיחה כלשהי. "נעים מאד," אני מושיטה את ידי לשלום, "זוכר אותי?"
הוא מציץ בחברו שזה עתה סיים שאיפה נוספת ומתוך נימוס אוצר את העשן בקרבו, ותוך כדי שיעול קל מזכה אותי בסריקת מערכות מקיפה, ואז מסובב את ראשו ומשחרר את העשן לכיוון תמים.
הוא מסב את עיניו כדי להרוויח כמה שניות ולמצוא את המילים התואמות את המעמד, את בית הקפה ואת חברו שיושב ממולו.
"תזכירי לי? את מוכרת לי מאיפה שהוא."
"תנחש." אני מתגרה בו ומיד מתחרטת שזה מה שבחרתי להגיד.
"בכל זאת?" הוא פולט ומציץ שוב בחברו שעיניו מתרוצצות בסקרנות, מבקשות שלא להחמיץ כל פרט חשוב בדרמה שמתנהלת מולו זה עתה – אני יכולה לשמוע את גלגלי השיניים של מוחו המתאמץ כדי לבחור את סצנת הכניסה לתוך התעלומה, אבל מיד נזכרת שכליו מוגבלים ושעולם התוכן שלו מוגבל. כל מה שהוא יכול לשאוב משם הן חוויות מימי התיכון בתל אביב או מהאוניברסיטה, או שאולי סיפור בגידה צץ במוחו.
והוא אומר לחברו אשר תמונתו בעיתון ריחפה בחולות תל ברוך: "משהו שאתה רוצה לספר לי?" חיוך מטופש ומלא עונג מרוח על פניו.
נדב קרלינסקי לא יודע את נפשו מרוב בלבול ומבוכה לא קרואה. אבל הוא מתעשת מהר כדי לפלוט – "סורי, את חמודה ונראית מצוין ואם לא הייתי נשוי באושר וכל כך אוהב את אשתי והילדים, אולי הייתי אפילו מבקש את הטלפון שלך ואולי היינו יוצאים לבלות ומסתובבים קצת ביחד אבל לא, אני לא זוכר אותך…"
"אתה יודע…אני חושבת שזה קטע…ממש אתמול, בנסיבות הכי הזויות שאתה יכול להעלות על הדעת, נתקלתי בתמונה שלך בעיתון…"
העיתון והתמונה פורסמו לפני חודשיים בכלל, הגזיר היה צהוב מרוב הימים, אבל הוא שרד. הוא שרד רוחות וגשמים וימים ולילות, רגליים דורסות של מאות אנשים, ואפילו השתינו עליו, וכלב תועה חרבן עליו, והוא נטמן בתוך החול ונבעט שוב לאוויר העולם, ושוב נטמן, ויצא ונטמן ויצא.
"ו….ו….הנה אני נתקלת בך! מה דעתך על זה? תגיד לי אתה."
השכן המהופנט חוזר לסורו ואף מחזק את בעירת הסיגריה, וכבר לא מקפיד על כיוון פליטת העשן לאור הסוגיה החברתית שמתפתחת ממש כאן ועכשיו. מה שגורם לי לשאול –
"אפשר סיגריה?"
אני לא מחכה לתשובה, ומושכת אחת מתוך הקופסא, וכשידי נשלחת אל המצית, חובט אגודלי בכוס הקפה. הכוס נוחתת על צידה ונוזלים רבים נשפכים ממנה, והם עושים את דרכם להכעיס על השולחן ושוטפים בחוסר התחשבות משווע את הטלפון הסלולרי ואת מפתחות הב.מ.וו שנקלעו בדרכם אל דופן השולחן, ומשם באטיות מטפטפים על הרצפה.
בצעדים נמרצים מפציעה המלצרית משום מקום עם מגוון ניירות ומטליות בידה.
"לא קרה כלום" היא פולטת את המנטרה המשוחזרת כל כך. הגברים נסוגים לאחור כדי לאפשר לה לבצע את מלאכתה ואני תקועה שם, עומדת עם סיגריה בוערת ועשרות עיניים בוהות במתרחש. כאילו שהן יודעות מה שמתרחש.
זה לקח כמה דקות עד שהזירה התעשתה וחזרה לעצמה. על פניו.
השניים יושבים ומעשנים בהתאמה – שואפים ביחד, נושפים ביחד ואני עומדת ושואפת שכטה אחרונה ופותחת מרווח בין האצבעות שאוחזות בסיגריה כדי לתת לה ליפול לרצפה וכדי להניח עליה כף רגל עצבנית. ולסובב אותה.
אני חשה ברוח המתחזקת ואני מביטה שוב לשמים, אל מסיבת ענפי העצים, אליה כבר מזמן הצטרפו גם הקטנים שבעלים, שנדמה שאזרו עוז כדי להתעלות אפילו על אחיהם הגדולים.
ומה נותר לי לעשות עכשיו? אני מהרהרת. את מה שקורה כעת קשה לי להסביר, לא אבין לעולם. חוסר שפיות זמנית? שיבוש מערכתי וקיצוני של כל החושים? לא יודעת, אבל משהו דוחף אותי לעשות את הדבר הכי לא הגיוני שאפשר להעלות על הדעת, בהתחשב בנסיבות. אני מתכופפת ורוכנת לעברו, מושיטה את יד ימיני ואוחזת קלות בפדחתו לצלילי הצמידים הרבים שעל פרק ידי, מביאה את פי אל פיו ודוחקת בפדחתו כדי לקיים מפגש בין שפתותינו. אני מרגישה איך ראשו מתנגד ומנסה לסגת ואיך אצבעותיי חפונות בתוך שערו וידי מאמצת את שריריה. הקורבן שומר על שפתיים חתומות בעוד אני מנסה לפלס את לשוני ביניהן, אך זו רק נתקלת בחומת שיניים עיקשת. הוא מרים את ידו הימנית אל מצחי ובתנועה זריזה הודף את ראשי ממנו.
אני מתיישרת והוא נשען לאחור על הכיסא ומנגב את פיו וכמו יורק.
"פי", הוא פולט, "תגידי לי, את משוגעת? אם את לא עפה מפה אני קורא למשטרה."
"תקרא למשטרה, רעיון טוב, אני באמת צריכה טרמפ הביתה."
"טוב," אומר החבר, "בואו נרגע." הוא מוציא עוד סיגריה ומצית אותה במהירות כדי שלא לאבד את תשומת הלב הפתאומית לה זכה, ולאפשר לשניים לנשום ולחשוב על הצעד הבא. ההפוגה באה לקראתי. כך גם כמות הלקוחות של בית הקפה, מספרם הגדול לא נותן לי לשקוע, לולא הם, אפשר שהייתי מתמוטטת. אבל כמו שלעתים קורה לי, זרותם של זרים בסביבה נותנת לי כוח.
"תגיד," אני שואלת, "אתה בא הנה הרבה?"
אני מטה את ראשי ומרשה לשערי ליפול על פניי, כך אני מכסה על חוסר הביטחון שלי, ולא מחכה לתשובה.
על קצה הלשון עומדים לי דברים רבים לומר. אבל אני משאירה אותם שם, בקצה הלשון.
אני משיבה את נשמתי לקופסתה והולכת משם. מסיבה אחת נגמרה.
החבר שלו בטח חוקר אותו עכשיו. לשניהם יש רעיון בראש אבל כל אחד מחכה שחברו ישלוף ראשון. אולי הם מעדיפים להיפרד בשלב זה, אבל האירוע נשאר ביניהם, לא פתור. דבר אחד ברור, הם לא יכולים לעבור על זה לסדר היום ולהמשיך את שיחתם כאילו לא קרה כלום. הוא מעדיף להישאר לבד, הוא יבקש חשבון ויגיד שהוא רוצה להיות לבד וללכת, חברו ישחרר אותו ואת עצמו, ויגיד עזוב אני אשלם. נדבר מחר. ושניהם יעדיפו שלא לדבר בימים הקרובים. נדב ידע שזה כמו להסביר שאין לך אחות. החבר יעדיף לשגות בדמיונות מקובלים ולא לסכן את החברות בחיטוטים מיותרים.
אני נכנסת הביתה וזורקת את נעלי העקב לפינת החדר. הנעל השנייה פוגעת בנעל הראשונה, מקפצת באוויר ונוחתת עומדת על עקבה, חברתה שוכבת על צדה, לצדה. אני הולכת לאמבטיה כדי לשטוף את הפנים. החלון פתוח ומשב רוח מעסה את פניי, העצים לא מתעייפים מלרקוד, כל עוד יש מוזיקה. אם הייתי תקועה כל היום במקום אחד בלי יכולת לזוז, גם אני הייתי רוקדת לכל רמז של משב רוח, כי מה נותר לו לאדם או לעץ, כשהוא תקוע עם שתי רגליו באדמה. רק לרקוד.
אני מסתכלת בראי ומול עיניי נגלית מפלצת.
הפרצוף הזה שאני רואה במראה מביט בי בעיניים שמוטות. מי זו, נראית כמו פנים שעלו מתוך האדמה, מתוך הקבר. הן קיבלו אישור יציאה חד פעמית, מתוך האין־סוף שאחרי ככלות הכל, ניערו את האפר שהצטבר עם השנים ונפלטו מתחתית האדמה כמו טיל היישר אל הראי שלי. הן יצאו מן העבר הרחוק, פנים זקנות ובלויות, עיניים עצומות מעט, גבות שמטילות צל כבד, אוזניים ענקיות, כמו נלקחו משימפנזה.
לא יכולתי להסתכל יותר. אספתי מים בידיי והתזתי שוב על הפנים, השפלתי מבטי מול המפלצת, פסחתי על ניגוב הפנים, הן נותרו נוטפות מים, עצובות.
עיניי שוב נתפסות על מסיבת ענפי העצים. ליד אחד העצים, עץ אדיש דווקא, עמד איש. אדיש גם הוא.
רחוק מדי בשביל זיהוי משטרתי, אבל הפרטים הכלליים מתאימים: מתנשא לגובה רב, שער אפור קצוץ, מה עוד כבר אפשר לראות ממרחק כזה. הוא מסתכל שמאלה ואז ישר, כאילו מבקש לעבור את הכביש, וחוזר על כך שוב, אבל לא עובר את הכביש.
טיפשה, מה את עומדת ככה באור. אני מכבה את האור ועומדת צמודה בגבי אל הקיר, מסדרת קצת את שערי בריגוש קל, אוספת אותו עם שתי ידיי, אבל בהיעדרה של גומייה השער מתפזר שוב, אני מציצה מבעד החלון.
חולשה תוקפת את אבריי ומושיבה אותי על הכורסה. אני עוצמת את העיניים, אבל התמונות נאחזות במה שראו עיניי, לפני שהן נעצמות.
ככה אני יושבת בחושך דקות ארוכות. כשאני פוקחת אותן, זו נחיתה אל המציאות וזיכרון האיש בחוץ מכה בי. קודם חשבתי על דברים אחרים, מנסה לזכור על מה, אבל לא זוכרת – האם הוא עדיין שם?
אני נעמדת ליד החלון, הפעם לא מנסה להסתיר את עצמי, אך הוא לא שם. הולכת לשירותים, וכשאני שבה, אני רואה אותו שוב. אור של סיגריה, עולה ויורד, מסגיר את נוכחותו.
אני מסכמת עם עצמי את מצב העניינים:
הוא יודע איפה אני גרה, אבל האם הוא יודע מי אני? כל שהוא יודע זה מה שאמרתי – "זוכר אותי?" אבל זו שאלה עם מיליון תשובות שונות, ואפילו אין לי מבטא של רוסייה שעשוי לצמצם את האפשרויות. אוקיי, אני מגיעה למסקנה שהוא לא יודע מי אני. הוא עקב אחרי אישה שהוא ראה בפעם הראשונה שבחייו, שנישקה אותו כך סתם באמצע העולם – האיש סקרן, ותו לא.
מה עושים עכשיו? מתעלמים. אני סוגרת את התריס ומכבה את האורות. עניין שלו, יחליט להעביר את הלילה לאור ירח, שיעביר את הלילה לאור ירח.
אני מצחצחת שיניים ולפני שפורשת למיטה, אני ניגשת בהיסוס לחלון, מדדה על אצבעות רגליי, קצת כפופה, ותוהה עם עצמי על פשר ההסתתרות, אך ממשיכה. נדמה לי שהאיש הלך.
אני חושבת על הזקן ועל תנועת היד שעשה כששאלתי אותו מה עושים והוא סימן לי תנועה של שחיטה.
בוא נניח שארצח אותו. אז ככה – הוא רצח את הבן שלי ואת הבעל שלי, ואז הוא רצח אותי, כמו שאבא שלי רצח אותי, אולי בגלל שאימא שלי רצחה אותו. ועכשיו אני ארצח. כולם רוצחים את כולם. בעצם, כולם רוצחים מלידה.
בבוקר אני מתעוררת מותשת. אני נשארת יותר משעה במיטה עם עיניים פקוחות. בוהה בתקרה. מהרהרת האם הציפורים נודדות כדי לחפש מזון או חום, או שהן נודדות כי כולן נודדות והן לא שואלות שאלות מיותרות.
חושבת שקויפמן הזקן עם הכפכפים הבלים והכותונת הכחולה יכול היה למכשולי החיים, וכל זאת רק כדי להיתקל במחסום הגדול מכולם – המוות.
חושבת על השמש החתרנית הבלתי נלאית הזאת, שלעולם לא תעזוב אותנו לנפשנו התועה, מתייצבת בכל בוקר, נאיבית, מנותקת מההוויה, פורשת את קרניה ללא הבחנה בין חי או מת, כדי להזכיר לי שצריך לחיות למרות הכול.
אני קמה ומדלגת בשלושה צעדים אל החלון. הוא לא שם ואני מרגישה את היעדרותו – היא מאד דומה לנוכחותו. אני מדמיינת את מתאר גופו ופניו ואפילו את תנועת ההישענות הקולנועית שלו על העץ, את פיסוק רגליו הבטוח, מבטו האבוד והסיגריה הצונחת אל הרצפה… אני נסוגה חיש מהר מן החלון, רצה אל חדר האמבטיה וסוגרת את הדלת. בהיעדרו של היגיון, חשה הקלה שלא נתפסתי בקלקלתי.
אני פותחת את המקרר, ומוצאת אסופת ענבים נשכחת. אני גורעת ענב אחד מחבל טבורו, שוטפת ומאלצת אותו אל בין שפתותיי. אני מקשיבה לפיצוח הענב על ידי השיניים, מרגישה את הטעם המתפשט בתוך פי. אני ממשיכה לאכול אותם, בסבלנות פתאומית – ענב מתפצח וטעמו מתפשט. מתפצח ומתפשט. אף פעם לא היו לי יחסים של שלווה, תמיד זה אהבה־שנאה, הענבים אינם יוצאים מן הכלל.
אז מה עושים? אני שואלת את הזקן שלי, אך איש המוסד לשעבר, השמוט, הסמרטוט, רק מושיט את ידיו לצדדים ומחלץ את שפתו התחתונה אל מעבר לקו הפנים. זקן אפס, שלא לומר חסר תועלת.
עוברים יומיים או שלושה.
בערך באותה שעה ובאותו מקום על אותה גבעה מתאספות חיילות צבא הישועה בשלל שמח של חצאיות מיני וגרבונים עתירי רכבות עם צורה של רגליים, המון רגליים, ים של רגליים, על נעליים מגודלות ומוגזמות, הטוסיק עגלגל ומאיים לבקוע את החצאית שתוסר במשך הלילה כדי לנקז את אומללותו של פלוני זה ואחר ולהשיב לו, ולו לרגע מזוקק אחד, את גבריותו המרוטה והאובדת. בסיומו, החצאית תטפס למעלה במעלה הרגליים המתיישרות. כי סיגריה יש לעשן כשהמכנסיים למעלה והחצאית במקומה.
עיניי תרות אחר נטשה ללא תוצאה. מקשה עליי העובדה שהעלייה האחרונה מרוסיה סיפקה למחוזותינו נערות הדומות להפליא אחת לשנייה, כאילו יצאו מחוות גידול מיוחדת שתוצרתה נועדה לייצוא לארץ הקודש והמתפללים. זהו מכשול רציני בעת חיפושי אחר נטשה בתאורה לא תאורה.
זהו לילה סביר.
תחילה, הם מבררים בחשש את דרכם אל עכוזי המנוסה. החשיכה, חברתי הטובה, חוסכת לי את מראיהם של הבני זונות, ואין לי רצון לדעת איך הם נראים מקדימה.
בעת שהם מקבלים את הביטחון הדרוש ומתמקמים בקו ההתחלה, כאילו נורית ירייה סמויה של איש בבגדים לבנים עם כובע לבן שמושיט את ידו לשמים ולוחץ על ההדק שמתיר לרצים לשעוט, משוחררים מכל רסן, אל קו הסיום.
כשכבר הבחנתי בעובדה האהודה שזכיתי למקבץ לא הגיוני של הרצים הכי מהירים בתבל, שמתי לב שזה שדופק אותי זה עתה לוקח את זמנו, וממילא את זמני. הוא לא נמנה על אותה חבורה של הגומרים המהירים.
ולאחר שלא עזרו הקולות והמילים המזרזות ולאחר שכיליתי את כל המומחיות שצברתי בעמל רב במשך שנתיים כמעט, הבחנתי בלבלובה של הנאה.
ובעוד זה ממשיך וממשיך, כך, לא רק שמבשילה בי תשוקה, אלא שגם אחוריי מתחילים לנוע ללא הוראה מגבוה, בקצב לא מוכר. מחשבותיי משתתקות ואני מתחילה לצרוח, וגומרת. וזה לא סיים. וממשיך. ואני צורחת. והוא ממשיך. ואני צורחת. וגומרת שוב.
וזה אוחז בי ומכה בי בכוח הולך וגובר ואני מבקשת לעצמי שיפסיק אבל שימשיך וזה רק מגביר את הקצב ונשימותיו קצובות. אני לא מזהה את צריחותיי שלי, קולי זר לי. וצורחת. וגומרת שוב. וגמר.
הוא מסדר את עצמו ואני נותרת כפופה ומתנשמת ועיניי מסרבות להיפתח, יכולה לשמוע את נשימותיי. תחושות בושה ושנאה עצמית מציפות אותי עד כדי כך שחולשה פושטת בכל גופי. וכמיהה לבית שלי, למקלחת, למיטה, לישון.
"כמה?"
"200"
"הנה." הוא אומר. "היה כיף."
אני עדיין עומדת עם גבי אליו, מחזירה בגדים למקומם וכרגיל מושיטה את ידי הימנית לאחור כך שתהווה צלוחית קטנה לכסף, סוגרת את האצבעות על השטר ומשיבה את ידי ודוחפת את השטר לתוך החזייה המעורערת.
בניגוד למנהגי אני מסתובבת בזהירות ובבושת פנים, ומזווית עיני השמאלית אני מגניבה מבט אל זה שגמר אותי.
שום דבר לא מכין אותי לטלטלה.
רוכסן מכנסיו מטופל בשיא של בהילות וברשלנות. בידו השמאלית הוא אוחז קונדום מלא נוזל לבן, דומה שהוא מחפש איזה פח אשפה, נבוך, שלא להיתפס על ידי העוברים ושבים כאחד שמלכלך את הסביבה. הוא מתעשת ומשחרר את הזרעונים לנחיתה על החול הרך.
"באה לפה הרבה?" הוא שואל בחיוך קטן.
"מלא." אני עונה ומשבחת את האל על משב הרוח הקרה והמחשבה הצלולה שהעניק לי בזמן כל כך קריטי.
"וואלה?"
"וואלה, יא בן זונה, אפס, מניאק." קור רוחי נמוג, הוא לא מתרגש. "את דווקא אמורה להיות יותר רגועה עכשיו." הוא אומר, "טוב, עכשיו תצטרכי לסלוח לי, אולי אחזור, מתי שהוא. אבל אל תעצרי את נשימתך, לא יודע מתי."
"אתה לא תבוא."
עם הקביעה או ההתחייבות הזאת אני מלווה את גבו ואת צעדיו המהירים למכונית. אבק המכונית.
צודק, אני רגועה.
אתה עוד לא יודע מי אני.
*
ב-1975, בעשירי לספטמבר, במוסקבה – נולדתי.
בת־זקונים. אבא שלי היה פרופסור למתמטיקה ואמי עקרת בית צייתנית. ביני לבין אחותי הגדולה, בת לאימא אחרת, מפרידות 15 שנים. היא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת אינדיאנה. אנחנו לא בקשר כבר שנים. יש שמועה לא מוסמכת שהיא איבדה את שפיות דעתה ומאושפזת בבית משוגעים.
בת־זונה. ילד בשכונה, בדיעבד מפותח מכפי גילו, סיפר לי בגן המשחקים שהוא שמע שאני טעות של ערב חג מולד, טעות של שיכורים. שאימא שלי הייתה זונה ושאבא שלי, המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה, קנה אותה מסרסור ונשא אותה לאישה. ושאבא שלי הוא בכלל לא אבא שלי. אני דומה לאימא שלי, לפחות בכל שקשור למראה. אז לך תדע. טיפחתי את השמועה הזאת לעצמי, עם עצמי, ביקשתי את אמינותה ואימצתי סימנים שונים ומשונים כדי לאשש אותה. היא הגנה עליי בימים קשים, היא נתנה לי תשובות בימים של שאלות.
ימים כאלה באו, והלכו כלעומת שבאו, ללא הזמנה מיוחדת. אבא שלי היה איש מאוד מכובד, הוא עבד בממשלה, אצל ברז'נייב. הוא ואימא שלי היו מוזמנים באופן קבוע למסיבות השחיתות של השליט העליון. וזה בערך מסביר למה היה לנו כל כך הרבה כסף, או לפחות למה היה לנו בית כזה גדול, עם שער ברזל, ברובליובקה.
יש לי זיכרון אחד ברור.
אימא ואבא חזרו בלילה מהתיאטרון ברובע אמברט. מהקומה השנייה שמעתי אותם נכנסים הביתה, מטרידים את חזיונותיי – מה אהיה כשאהיה גדולה. המנעד של התעסוקות העתידיות שלי כלל מושאי הערצה שהתוודעתי אליהם דרך המילים ששמעתי מאבי, תוך שהוא מלהג עם חבריו בסלון ביתנו – שחקנית תאטרון אקזוטית, זמרת אופרה עם חזה שופע, נגנית פסנתר ענוגה, רקדנית סטפס דקת גזרה עם רגליים ארוכות. ממרחק השנים, ברור שאלו מקצועות שמבקשים את אהבתם של אנשים רחוקים, שלא ממש נוגעים. מקצועות אקזוטיים שמפרים את דמיונם של הגברים. סוג של זונה. או שאהיה סתם נסיכה, כמו שאימא הייתה אומרת לי.
שמעתי רעשים של כלים ושל כיסאות, מפתחות, ומילים שהם אומרים לשמרטפית וכנראה גם רחש של שטר של כסף. ואני בטוחה שאפילו חשבתי לעצמי, שבסופו של כל לילה, תמיד יש שטר של כסף. שמעתי דלת נטרקת. אחר כך שמעתי חילופי דברים, טון משתנה של תוקף ושל תחינה של מתחננת. זאת אימא שאומרת שאנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר, רוסיה השתנתה, הם ירצחו אותך ואותי ואת הילדה. תמכור להם. זה מאפיה. הם לא משחקים משחקים. אולי ניסע לישראל, יש לי שם חברה טובה, היא תעזור לנו.
שטויות. הוא ענה בטון קשה, אותי? אני עובד אצל ברז'נייב, שכחת, מי ייגע בי?
אימא המשיכה בהפצרות. תסתמי כבר, הוא אמר לה, תלכי לחדר.
נשמעו רחשים של אישה שמצייתת בעקבים דקים ושל דלת שנסגרת. נותר שקט שמקרקעיתו עלתה מנגינה מפחידה של צעדים כבדים על מדרגות עץ. צלילם היה צורם והם הלכו ותכפו. ליד הדלת של חדרי הם קצת השתהו, כמלחששים בינם לבין עצמם תוכנית מזימה וכדי לאזור מרוחו של השטן.
הדלת של חדרי נפתחת ואני עוצמת את עיניי, ידיי פרושות במתח מיושר מתחת לשמיכה וכך גם רגליי. אני מתאמצת כדי לשוות לעיניי מראה של שינה שלווה ולא מאמצת אותן. אני זוכרת לזכור שאני ישנה. ואני זוכרת שאסור לי להתעורר בשום אופן, כי אימא אמרה לי שכשאבא בא לחדר שלי בלילה כדי להגיד לי לילה טוב, אני צריכה להמשיך לישון, כי ככה אומרים ברוסיה לילה טוב.
רחשי הצעדים כהו והוחלפו ברחשים של לב דופק ומבועת של ילדה בת שבע וקצת. דפיקות קטנות של נעליים שנחלצו מרגלי בעליהן וחשפו צחנה מוכרת של גרביים כהות. שמיכה שהתרוממה גבוה גבוה לשמים ואוויר שחדר מתחתיה והוחלף מיד בגוש מסריח מאלכוהול ובתחנונים המגושמים של קפיצי המיטה העמלים תחת המטען הכבד והפתאומי. חמש אצבעות דמויות סיגרים עבים בעלות גבעות מיוערות ובאות בימים, שדוחפות את דרכן בתוך מכנסי פיג'מה מעומלנת ומעוטרת בציורים של מיקי מאוס, ומושכות אותן למטה, ורגליים קטנות ומנוסות שעוזרות להם להתדרדר במורד ואחת מכפות הרגליים הקטנות אף יודעת לדחוף את שארית אחיזתה של הפיג'מה של מיקי מאוס.
אני מקפידה לזכור שאני ישנה. מקשיבה לשיר ערש רוסי. זה שיר עצוב שיסתיים אחרי שאצבע השטן תמקם את עצמה בין רגליי ובעקבותיו נהמות של דב גריזלי כבד תנועה המתגרד על גבו בשמש חורפית ופולט קולות שנשלטים רק באופן חלקי. הנזלת שיצאה לו מהזין התמקמה במעגל על הסדין. ודמעות.
ממרחק השנים אני כבר מרשה לעצמי להודות שהחלק הכי קשה היה העובדה שזה היה לי נעים. הייתי שוכבת בשקט שאחרי, פוקחת את העיניים ומבקשת להיעלם מן העולם באחת, הזוהמה ממלאת את נשמתי. אבל מחר אתה תמות. אני נשבעת.
האגדות שקראתי בשקיקה בימים לא תאמו את הלילות. חיי איבדו את משמעותם. רגשותיי נחסמו בתוך מרתף שנאטם בבטון יצוק, ואני כה קטנה.
למחרת בצהריים, במחוז רובליובקה שעל הכביש שמקיף את מוסקבה, נעמדה מכונית מרצדס שחורה באמצע רחוב רובליובו בוסבונקויה שיסה וחסמה באלכסון את שני הכיוונים, גלגליה לא השלימו את סיבובם. עשרות בני אדם התגודדו סביב המכונית. שוטרים רצו לעבר ההתקהלות תוך שהם צועקים ומורים לאנשים להתרחק מהמקום.
פילסתי את דרכי בין העומדים, שחלקם תפסו את ראשם וחלקם כיסו את פיהם, והשחלתי את ראשי בזהירות אך בנחישות בין רגליהם הארוכות.
התקרבתי אל המכונית עד כדי הושטת יד, ועמדתי בקו הראשון של הצופים. דלת המכונית הייתה פעורה לרווחה ומתוכה השתלשל גופו של אדם גדול. הלחי הימנית שלו נשקה לאספלט השחור. העיניים של האיש, וכך גם פיו, היו פעורים. ברקתו היה כתם אדום, סימטרי וטרי. ידעתי שזה דם. שובלו של הדם ניגר עדיין בתוך מסלול של נחש ארסי המתפתל לאיטו. צרימות האמבולנסים ומכוניות המשטרה מילאו את האוויר.
זה היה אבא שלי.
ואני חשתי לפתע רעב גדול. בעיקר רציתי לאכול. בשר. עם הרבה רוטב. ותפוחי אדמה.
ביום שבו קברו את ליאוניד איליץ ברז'נייב[1] נשלחתי לבדי לישראל.
מוקדם בבוקר אימא שלי עטפה אותי בבגדים חמים, היא לא ידעה שהסתיו של רוסיה הוא לא הסתיו של ישראל.
"כדי שלא יהיה לך קר," היא הסבירה. והוסיפה, "הנהג ייקח אותך לשדה התעופה, הוא ייקח אותך לדיילת שתחכה לך, ומשם את תסעי לישראל. דודה סוניה תחכה לך שם ותיקח אותה אליה. אני אגיע, עוד חודש, אולי עוד חודשיים, נראה. אני אבוא לקחת אותך. מבטיחה. תהיי ילדה טובה. "
היא נתנה לי מזוודה קטנה ותלתה לי תיק קטן על החזה. בתיק היה דרכון וחבילה גדולה של דולרים.
"ואיפה מישקה?" שאלתי.
"שמתי אותו במזוודה," אל תדאגי.
היא דחפה אותי לכיוון המונית. הנהג ציפצף בחוסר סבלנות.
"אז תתני לי אותו, אני רוצה להחזיק אותו אתי."
"לא כדאי. היא אמרה. וגם אסור. חוץ מזה שהוא ישן עכשיו."
המונית לקחה אותי לשדה התעופה. לא ידעתי הרבה על ישראל, תמונה אחת של אנשים מתפללים בכותל הייתה צרובה בראשי. מוזרים, חשבתי בזמנו. הייתי בת שבע וקצת. נהג המונית, שקראו לו ליאוניד על שם המנוח, מירר בבכי מר, והרדיו, שהיה מכוון לתחנת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות השמיע ללא הפסקה דברי אבל. אנשים דיברו בשבחו של המת ועל הפסדה של ברית המועצות, שהפכה יתומה ממורה הדרך הנאור שלה שהוציא את ברית המועצות מהחושך לאור.
עוצמת בכי התמרורים של נהג המונית נקבעה לפי מחזור הדברים – בכל פעם שאחד מחברי המפלגה הקומוניסטית סיים את דברו, הבכי התחזק ורק תנועת המכוניות האטית שמרה עליי מפני תאונה קטלנית. לא בא לי למות מתאונת דרכים. הפוגה בבכי, ושוב, שוחרר הרסן ובכי מר פרץ את הסכר, וחוזר חלילה. פה ושם ליאוניד הנהג גם צרח.
המזכיר הכללי, המזכיר הכללי, הו אימא רוסיה.
הנהג הבוכה ניווט את המונית בין הרחובות הסגורים ונשמע בהערצה מופתית להוראות הק־ג־ב, המשטרה והצבא הרב שכיוונו את התנועה ואת ההמונים הצועדים.
הוא ביקש, בעצם הודיע לי, שנעבור בכיכר האדומה מול המאווזליאום של לנין. אני אפילו לא עניתי לו, גם לא ידעתי מתי שעת הטיסה. למזלי עמדו לרשותי מספר שעות, אך למזלו הרע של ליאוניד הנהג לא ניתן היה להגיע לכיכר ברכב. כשהרדיו השמיע את ההמנון הוא פצח בשירה שהרעידה את אוזניי, קיוויתי שלא יבחין בי כשכיסיתי אותן, אך כשקלטתי את עיניו בראי, מיד הורדתי את הידיים, והסתכלתי אל הרחוב, מבעד לחלון. כמעט נבוכה. קצת בוכה.
שדרן הרדיו ביקש לעמוד דום לזכר המת במשך לא פחות מחמש דקות. ליאוניד הנהג הצייתן והאבל עצר את הרכב ועמד לצדו עמידת דום מתוחה, עיניו העצומות מכוונות כלפי השמים. פיו רעד בבכי עצור. ניצלתי את ההפוגה להביט מסביב. אין סוף של מכוניות עומדות ואנשים שעומדים משני צדי המכונית. הם עומדים, ועומדים, ועומדים. הם מתוחים וישרים כמו הברושים.
הנהג שב למונית ואחרי שהתרחקנו קצת מההמולה וכשחשבתי שליאוניד כבר נרגע הוא החל לצרוח מתוך השקט –
"הו ברז'נייב, ברז'נייב, ליאוניד, למה, למה."
ואז הוא הביט בי מהראי ונהם –
"רוסיה עוד תתגעגע, אימא רוסיה יתומה…"
לא שיכולתי לעשות משהו, המזוודות היו בתא המטען, ולא יכולתי סתם כך לצאת מהמונית, אני צריכה את שיתוף הפעולה שלו. גורלי נקשר בגורלו של נהג מונית מזדמן שלא מפסיק להתבכיין. בעצם, הייתי נורא מפוחדת, וחסרת אונים.
הוא שאל אותי, כבר רגוע למדיי, לאן אני טסה. פחדתי להגיד שאני נוסעת לישראל, בטח ביום שכזה. אמרתי שאני נוסעת לטייל בצרפת [ומיד הצטערתי, איך אני מעיזה ביום שכזה]. נדמה היה לי שפניו בוערים, עשן יצא לו מהשערות. הוא הביט בי בעיניים גדולות אבל לא אמר מאום, למעשה שתק עד שהגענו לשדה התעופה. אבל מדי פעם הוא הציץ בי. רציתי שכבר נגיע, שיוריד אותי. זה יהיה הרגע בו אתחיל להסיר מעליי את אימא רוסיה. הו אימא רוסיה. ואת אבא.
כשמישה שלי היה קטן, אולי בן שלוש או ארבע, הייתי מקריאה לו סיפורים לפני השינה. בסופם היה לנו כזה טקס שבו הוא היה מבקש: אימא, ספרי לי סיפור על שהיית קטנה.
הייתי מאמצת את מוחי כדי להגיש לו מהדורה מזוקקת של זכרונות, שתשלח את הילד שלי ללילה טוב ושתציף חלומות פז. הסיפורים חזרו על עצמם עד כדי שיעמום עז. אבל למישה זה לא היה אכפת, למשל:
"אימא, ספרי לי את הסיפור על ברנייב הסבא הטוב, שדומה לדב גדול עם גבות ענקיות כאלה."
" ברז'נייב? לא נמאס לך כבר?"
"לא."
כשהייתי מסיימת את הסיפור, קצת לפני שמישה היה עוצם את עיניו, הייתה מתנהלת בינינו שיחה קצרה אודות מה שסופר זה עתה.
"נכון שלברנייב היו גבות עבות נורא?"
"כן, מאוד גדולות."
"כמו לסבתא בתמונה?"
"כמו לסבתא, לסבא ולדודה אניה ביחד."
מישה היה מרים את ידו ומותח את אגודלו המיניאטורי, מרחיק אותו מהאצבע ככל שהצליח – "כאלה גדולות?"
"אפילו יותר, אבל בערך."
"אז איך הוא ראה משהו? מה, הגבות לא הסתירו לו?"
"הוא ראה, אולי הוא התרגל, אולי הוא לא ראה."
"מה, מאז שהוא היה ילד זה היה ככה?"
"לא חושבת, זה בטח גדל לו במשך השנים."
"אז איך בכלל ראה משהו?"
"כנראה שהוא סירק אותן, לצד."
"ואיך הנהג צרח? ככה? הו ברנייב, ברנייב, ליאוניד, למה, למה." מישה חיקה בקולו הדקיק את קולי המחקה את נהג המונית שלקח ילדה קטנה לבדה לשדה התעופה לפני שש עשרה שנה.
"למה הוא שאל למה, למה?"
"כי הוא בטח הצטער שהוא מת."
"הוא מתגעגע אליו?"
"כנראה."
"גם אני מתגעגע לאבא, ואני לא שואל למה, למה, למה?"
"זה לא אותו דבר, אבא שלך יחזור, הוא ידע שברז'נייב לא יחזור."
"ואז נסעת לישראל."
"כן."
"למה?"
"בשביל לפגוש אותך."
"את מצחיקה אימא."
ומישה היה משפשף את עיניו עם אגרופיו הקטנים ופוער את פיו ואומר משהו כמו:
"אימא."
"מה."
"היום בגן,"
"נו."
"עמדתי אחרי ילדה אחת ומשכתי לה בשערות."
"באמת?"
"כן, והיא הסתובבה ונתנה לי סטירה."
"ו…?"
"זהו."
"ומה עשית?"
"כלום, נורא כאב לי, אבל אני חושב שצחקתי, גם היא צחקה."
"למה משכת לה בשערות?"
"לא יודע."
"בטח אתה יודע."
"לא יודע." הוא החליש את קולו והשפיל קמעה את מבטו. "איפה אבא?"
"בעבודה."
"מתי הוא חוזר?"
"בעוד יומיים."
"אימא, אמרת לי אתמול בעוד יומיים." הוא פיהק פיהוק אחרון.
גופו הקטן נצמד אליי והשתחל אל בית השחי שלי. ריחו הראשוני, המוכר והמשכר. מגעו המענג של סדין לבן ושל ילד בן ארבע שחולם על ברז'נייב ואוחז באצבעותיו הזכות את תנוך אוזני. אני מבקשת מעיניי שתחזקנה את עצמן עוד קצת זמן כדי לנצור רגע בשמים. רגע של חסד. ועצמתי את העיניים.
עופר – :
כתיבה זורמת. סיפור מעניין. כל הכבוד