1

זה היה ראשית חודש יוני, והשמש הצפונית כבר לא שקעה, גם לא בלילות. פרֶדריק רוֹז ישב במכוניתו והשקיף על השדות הערפיליים. הוא ידע שאנבל בדרך כלל חוצה אותם בדרכה הביתה, שהיא כבר התוותה שבילים משלה בצמחייה הפראית. נוּרָה כמובן אסרה עליה ללכת בשבילים האלו בלילות, אבל פרדריק ידע שאנבל ממשיכה לקצר דרך שם בכל זאת, והוא לא האשים אותה. נורה הטילה הגבלות מחמירות, וכל דקה מחוץ לכותלי הבית היתה יקרה מפז.

הוא קיווה שבקרוב יראה את בתו ואת שולי השמלה התכולה הדקה שנעלמה פתאום מארון הבגדים של אִמה. נורה הקימה מהומה שלמה כשהבחינה בזה. הוא הירהר מעט באשתו, במזגה הסוער ובחרדות הרבות שלה. היא תמיד היתה מודאגת ממשהו. בראשית היכרותם הוא הוקסם ממנה, מהאופן שבו בראה סצנות אימה מאירועים שגרתיים למדי. עם השנים ההיקסמות הפכה לקוצר רוח. וכעת, ישוב במכונית, שוב בשליחותה של נורה שביקשה ממנו לאסוף את אנבל, ידע שבקרוב כבר לא יוכל להכיל אותה.

אי־אפשר להגן עליה מפני כל דבר, נהג לומר, משפט שתמיד קומם את נורה. העובדה שאי־אפשר להגן באופן מוחלט על הילדה שלנו לא פוטרת אותנו מלהגן עליה מפני מה שאפשר, טענה בלהט. הם התווכחו בלי סוף על נושא הגבולות בבית. פרדריק לא ראה שום בעיה בכך שאנבל תחזור לבדה מחברים, גם בשעת לילה מאוחרת. והוא לא אהב את זה שנורה הכריחה אותה להתקשר ולדווח על כל שינוי בתוכניות שלה. בילדותו הוא הלך וחזר כאוות נפשו. הוא היה יוצא מדעתו לו מישהו ניסה לשלוט בו כפי שנורה ביקשה לשלוט באנבל. אין פלא אפוא שאנבל בחרה למרוד. הבעיה אינה בחופש שאנבל תובעת לעצמה, הירהר פרדריק, אלא בצורך האדיר של נורה בשליטה.

המבנה ששימש פעם צרכנייה כפרית היה ממוקם בצדה השני של העיירה. לפני שני עשורים בעליו נטש אותו, ועם הזמן הוא הוסב למקום בילוי ששימש את צעירי האזור. פרדריק ידע שרבים מתושבי העיירה פעלו להוצאת צו הריסה למבנה. הוא עצמו חתם על אחת העצומות, בעיקר כדי לא להרגיז אף אחד. שכן הוא הבין שאם המבנה ייהרס הצעירים ינדדו למקום אחר, סביר להניח מרוחק יותר.

הוא חנה מול הכניסה הראשית. מודעות פרסום מצהיבות מלפני עידנים קישטו את החלונות. מקצב בס עמום הידהד מבפנים. פרדריק שלף את הטלפון כדי לחייג לנורה ולשאול אם אנבל כבר חזרה. הוא לא שש לפלוש למסיבה של בני נוער. באותו רגע נורה התקשרה. האם כבר הגיע?

‘הרגע הגעתי.’

‘היא שם?’

‘רק יצאתי מהמכונית.’

‘אז תיכנס.’

‘אני בדרך.’

הערוגות שצמחו פרא לאורך חזית המבנה היו גדושות בפחיות בירה, בדלי סיגריות ובקבוקים. הדלת הראשית הובילה לחלל שבו פעלה הצרכנייה בעבר. ריח של עזובה הִכה בנחיריו, והוא השתהה לבחון את הרצפה המלוכלכת, את ערימות הכלים והקופה הישנה והמדפים הארוכים והריקים לאורך הקירות. המוזיקה רעמה מעליו. הוא ניגש לדלת שהובילה לדירה שמעל. היא היתה נעולה. הוא יצא, הקיף את המבנה וניסה את הכניסה האחורית. במרפסת מצא נער ישן עם יד אחת תחובה בתוך מכנסיו. פרדריק דילג מעליו. במבואה עמד ניחוח מתקתק. הוא טיפס בעקבות המוזיקה בגרם מדרגות ארוך ומתעקל.

צמרמורות עזות למרות הבגדים החמים

מה הפלא שכולם כאן משוגעים

שמונה מאות מעלות, אתה יכול לסמוך עליי2

פרדריק השפיל מבט אל כפות רגליו שנייה לפני שמעד בין שני גרמי מדרגות. אנשים יכולים ליפול ולמות פה, חשב כשהמשיך למעלה. שני בחורים ישבו במטבח ליד שולחן עץ כהה עמוס מאפרות, בקבוקים ואריזות טבק. אחד מהם הטיח בשולחן סכין קטנה שוב ושוב. פניהם היו מוכרות אבל פרדריק לא זכר שמות. הם כנראה מבוגרים קצת מאנבל, אחרת היה מכיר את שמותיהם. הם לא הבחינו בו עד שנעמד ממש מולם.

‘שלום לך!’ צעק הבחור עם הסכין.

כעת פרדריק זיהה את סוַונטֶה לינדר, בנו של בעל המפעל לעץ לבוד.

‘בוא תשתה משהו!’ אמר. ‘אל תיראה כל כך עצוב,’ המשיך, ‘יש פה חגיגה גדולה. כולם כבר עזבו אבל אנחנו נמשיך עד שהשמש תעלה.’

‘השמש כבר עלתה, סוונטה,’ צחק הצעיר לידו. הוא נקש על שמשת החלון המלוכלכת. ‘היא פשוט לא שקעה, לדעתי.’

‘אנבל כאן?’ שאל פרדריק.

‘אנבל?’ שני הצעירים החליפו ביניהם מבט.

‘אנבל,’ חזר פרדריק על שמה.

סוונטה גיחך ואמר שידוע לו שאנבל מחבבת זקנים, אבל זה כבר מוגזם. ‘אתה מספיק זקן להיות אבא שלה, חבר.’

‘אני באמת אבא שלה,’ ציין פרדריק והתקרב לשולחן. הוא נתקף דחף עז לסטור לנער המגחך מולו.

שניהם בהו בו.

‘כן, נכון, לכל הרוחות,’ נזכר סוונטה. ‘אתה באמת אבא שלה.’ הוא בעט בכיסא פנוי ליד השולחן והתנצל. הוא לא התכוון… ממש לא התכוון… הוא פשוט לא זיהה אותו. הם הגזימו קצת בשתייה, זה הכול. ‘ובנוסף לכול גם חם, אז אנחנו מתים מצמא. תן לו משקה, יוֹנאס,’ פקד סוונטה על חברו. ‘לך תערבב משהו ממש חזק. נו, קום כבר.’

‘אני לא רוצה לשתות,’ אמר פרדריק. ‘אני רק רוצה לדעת איפה הבת שלי. ראיתם אותה?’

‘היו כאן הרבה אנשים,’ אמר סוונטה. ‘היה פרוע, אפשר לומר. התחלנו כבר בשבע, אז כולם גמורים מזמן. אבל כן, היא היתה פה, אם כי אני די בטוח שכבר הלכה. יש עוד כמה אנשים למעלה,’ הצביע לעבר התקרה. ‘אולי תעשה סיבוב. יש כמה קומות,’ הוא קרא אחרי פרדריק. ‘תבדוק בכולן, כי אנשים מתרסקים במקומות ממש משונים.’

עוצמת המוזיקה גברה ככל שהמשיך לטפס. במבואה בקומה השנייה הבחין באקווריום שלפי כמות הבדלים בו גם שימש כמאפרה, ובתוכו צב גוסס. מי זורק סיגריות לתוך אקווריום, חשב פרדריק. המבואה הובילה לסלון עם ספות ירוקות קרועות בריפוד דמוי קטיפה. על אחת מהן שכבה צעירה סתורת שיער בעיניים פעורות.

‘הכול בסדר?’ שאל.

‘הכול נפלא,’ לחשה הצעירה, ‘תודה שאתה מתעניין.’ ואז פרצה בצחוק והחלה לנופף בידיה. פרדריק שיער שהיא לא הסתפקה רק באלכוהול הערב, והחליט שאחרי שימצא את אנבל הוא יחזור להסיע אותה הביתה.

נקפא למוות, הקור מקפיא את הדם. הילדים מסכנים, אבל בקרוב יהיה להם חם.

המוזיקה היתה מחרישת אוזניים. נדרשו לפרדריק כמה שניות לאתר את המערכת ואת כפתור הווליום. לאחר מכן המשיך לסרוק את הקומות, עבר בין החדרים, פתח דלת אחר דלת. כמה קומות יש במבנה הזה, תהה. זה לא נגמר? בקומה העליונה מצא את עצמו מול שתי דלתות. השמאלית היתה נעולה, אבל הימנית נפתחה כשפרדריק לחץ על הידית. החלון היה פתוח לרווחה, וּוילון דהוי התנופף ברוח. שני צעירים התעלסו במקצב קבוע מתחת לשמיכה על מיטה במרכז החדר.

‘אנבל?’ קרא פרדריק. ‘זאת את?’

‘מה קרה?’ פנים של נער צצו מבין השמיכות. ‘עוף מכאן,’ נבח. ‘אתה סוטה או מה? תסתלק מכאן!’

‘אני מחפש את הבת שלי. רציתי רק לדעת אם אנבל פה…’ הבעת פניו של הנער העידה שהוא מכיר את אנבל.

‘לא, אין לי מושג איפה היא.’

‘ומי איתך מתחת לשמיכה?’

‘רֶבֶּקה,’ אמר הנער. ‘תראי לו שזאת את.’

‘זאת אני,’ אישרה רבקה. ‘אין לי מושג איפה אנבל. היא אמרה שהיא הולכת הביתה.’

‘חשבנו שהיא אצלך,’ אמר פרדריק. ‘נורה אמרה שקבעתן לראות סרט אצלך.’

‘באמת קבענו,’ אמרה רבקה, ‘אבל אז קרו כל מיני דברים.’

‘מתי היא הלכה?’

‘לא יודעת בדיוק. אנבל היתה… די… שיכורה. סליחה!’ קראה רבקה אחריו כשיצא מהחדר. ‘הייתי צריכה ללוות אותה הביתה אבל…’

‘היא לא שם, מה?’ לפתע סוונטה הגיח מאחוריו.

‘לא. זה מה שרבקה אמרה.’

‘לא הייתי סומך על רבקה במצבה.’

‘מה יש מאחורי הדלת הזאת?’ שאל פרדריק והצביע עליה.

‘היא לא שם. בוודאות.’

‘איך אתה יודע?’

‘כי רק לי יש מפתח לשם,’ אמר סוונטה.

‘אז אולי תשקול לפתוח את הדלת.’

‘הייתי עושה את זה בשמחה. רק שאיבדתי את המפתח. אתמול איבדתי אותו. דרך אגב, אתה רוצה שנעזור לך לחפש אותה? יש לנו אופנוע למטה, עבר טיפול עכשיו, אנחנו יכולים לצאת ו…’

פרדריק הישיר מבט אל עיניו הגדולות והמזוגגות של סוונטה. הוא לא היה רוצה לחפש את אנבל בחברת הבחור הזה, שללא ספק היה תחת השפעת סמים שונים.

‘ברור שנעזור לך,’ המשיך סוונטה, ‘כלומר שמעתי ש… שמעתי שאסור לה להישאר בחוץ עד מאוחר ו…’

פרדריק בחן את הפנים הצעירות ונזכר ששמע לא פעם, שהבן של בעל המפעל הוא חתיכת מנוול.

כשפרדריק חזר למכונית הוא ראה שנורה חיפשה אותו שלוש פעמים. הוא חייג אליה בחזרה וקיווה לשמוע שאנבל כבר בבית, אבל מנימת קולה הבין שזה לא המצב.

‘אתה עדיין בצרכנייה?’ שאלה. ולפני שהספיק לענות: ‘היא שם?’

‘לא,’ השיב פרדריק. ‘היא לא כאן.’

‘אז איפה היא?’

‘אני לא יודע.’

‘תעבור אצל רבקה.’

‘רבקה בצרכנייה,’ אמר פרדריק. ‘תירגעי,’ המשיך כשנורה פרצה בבכי. ‘היא בטח בדרך הביתה. אני אסע לאט.’

‘תדאג להחזיר אותה הביתה,’ התייפחה נורה. ‘לכל הרוחות, פרדריק, תדאג להביא אותה הביתה.’