ענת

חיי ענת משתנים

כאשר רונית,

חברת ילדות,

במקרה נתקלת בה.

הדלת שענת פתחה

מעמיד אותה בפני החלטות

שנמנעה מהן.

 

אילנית דוקרקר ילידת 1976, למדה בבי"ס ממלכתי דתי ובתיכון דתי. גדלה באשדוד. בשנת 2002 הכירה את זוגתה באילת, ומאז הן ביחד.

 

מקט: 978-965-571-249-0

חיי ענת משתנים כאשר רונית, חברת ילדות, במקרה נתקלת בה. הדלת שענת פתחה מעמיד אותה בפני החלטות שנמנעה מהן.   […]

---

אני חוזרת מהעבודה. מחנה את האוטו, נועלת.

נכנסת לשער ולבית, נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול.

השכנה מיה. ודווקא כשאני חושבת על זה… השכנה מיה בדיוק יוצאת ומתוך חטטנות ודחיפת האף כרגיל והיא שואלת:

'חזרת מאוחר? הכל בסדר? חזרת מ…'

ולא נתתי לה לסיים את דבריה. חזרתי והכל בסדר ולילה טוב.

אגב, יש לי ממחטה, את צריכה? אני אומרת בציניות ומגחכת לעצמי, מנסה לרמוז לה על האף החטטני.

אבל זה לא יעזור כי היא כזו ואני בטח לא אשנה אותה.

או… סוף סוף בבית. הדלקתי דוד ושמתי מים לקפה.

הקפה על השולחן ואז אני נעלמת, חושבת עליך, על מה שהיה ואיך זה נגמר, איך נתתי לזה לקרות, לתת לך לברוח ממני ככה ולא לנסות להחזיק או לתת לך תקוה להישאר… למרות כל מה עבר עלינו.

אני נגררת למחשבות, אליך, אל מי שהיינו ואיך נפרדנו כך.

צלצול הטלפון מבהיל אותי ומעבר לקו עידו מדבר:

'הי ממי, מה קורה?'

הלו, אני מסדירה את נשימתי.

ועידו שואל:

'מאיפה הוצאתי אותך? את בסדר?'

אני בסדר. מה שלומך עידו?

'אני לא כל כך טוב. שוב רבתי איתה. אני לא יכול יותר לחיות ככה. אני כבר רוצה לעזוב. איך אפשר עם כל הצעקות ולריב איתה על כל שטות?'

עידו תפסיק כבר. כבר דברנו על זה עשרות פעמים ואתה יודע בדיוק מה הבעיה שלכם, יועץ.

'אוי.. מה קרה לך?! את עוינת, ענת'.

הוצאת אותי ממחשבות עליה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.

על ההזדמנות שהיתה לי איתה ואיך זה נגמר.

'ענת, את זוכרת את המצבים שהייתן בהם? את יודעת שאת אוהבת אותה והיא מאוהבת בך. את לא יכולה לעצור את החיים שלה רק בגלל שאת כבר לא מאוהבת בה. תני לה לנסות להגיע לשקט שהיא רוצה. גם אם היית מצליחה ומשכנעת את עצמך ואכן הייתן ביחד, היית מצטערת על כך כל חייך. היא לא בשבילך והיא לא אתך עכשיו. גם אחרי כל מה שקרה ביניכן, הטרוף שלה והתסכול שלך זה לא היה יכול להיגמר טוב. היא נסעה לחפש את עצמה ולהחליט אם היא רוצה אותך איתה ואם היא תוכל למתן את האובססיביות כלפיך.'

טוב, יתכן ואתה צודק.

'אני צודק נקודה.'

מה אתה הולך לעשות עם זוגתך?

'אני לא יודע אבל זה לא יכול להמשך כך. אולי באמת אציע לה ללכת אתי ליועץ זוגי. מה את אומרת, ענת, זה יצליח?'

זה יצליח, עידו, אבל אם לא, אז זה לא.

'טוב, אני בדיוק בכניסה לבית. נדבר?'

כן עידו, נדבר. ביי.

אני נכנסת להתקלח ומתארגנת למיטה. אני לא מצליחה להירדם.

עוד מעט יצוץ האור ואני לא נרדמת. אני שוב חושבת עליך.

על מה שהיה ועל מה שקרה. איך שנפגשנו ואמרת לי בפעם הראשונה שאני מוצאת חן בעינייך, ואני לא הבנתי את המשמעות. חשבתי שאת אומרת את זה כי הצלחנו לדבר על כל דבר בלי להרגיש איך הזמן טס. רק אחרי שהגעתי לבית הבנתי.

איזה פספוס. אהבתי אותך, רציתי את לבך ורציתי אותך וזה מה שקרה.

התאהבנו אחת בשנייה בלי כוונה ובלי להרגיש.

הנגיעה שלי אצלך בלב והמגע שלך אצלי בנשמה, גררו אותנו לאהבה מדהימה ואחר כך לתסכול שהרס כל אחת בנפרד וביחד.

כל כך הרבה פעמים שדברנו על כך כבר לא יכולתי להסביר לך, לא בפעם השלישית ובטח לא בפעם העשירית. המריבות היו מגיעות עד למצב שבו היית יוצאת מהבית ונעלמת לשעות ארוכות. היית חוזרת כאילו כלום לא קרה. ואני הייתי מכניסה לעצמי מחשבות שאולי קרה לך משהו או עשית לעצמך נזק.

ואני מתחילה שוב לבכות, איזו פתטית אני.

לא יכולה להחזיק את הדמעות, מנוזלת, ומתחיל לכאוב לי הראש.

כשהשעון צלצל התעוררתי עם כאב ראש חזק. לא זוכרת מתי נרדמתי פשוט נעלמתי. אני מתקלחת ומתארגנת לעבודה את הקפה אשתה כבר בדרך לעבודה.

אני עייפה ומותשת כל כך אני כבר רוצה להרגיש חופשיה מהנטל שיש לי בלב. כל כך עמוס לי בלב ואני לא יודעת איך להשתחרר ממך.

מתי כבר אני ארגיש אוויר ורוגע ממך, בר.

היום היה יום קשה בעבודה. כל כך הרבה קהל שהינו חסר סבלנות.

באים בכעס ומשאירים הרגשה לא נעימה בעבודה. משהו לא נותן לי מנוח ואולי זה טוב שאני עובדת, כי אם הייתי בבית הייתי נכנסת למחשבות שלא אוכל לצאת מהן מהר.

אהבתי אותך ולמרות הכל לוותר עליך היה לי קשה כי לראות אותך מתחננת למולי, ועם כל הכאב לא יכולתי להמשיך להיות אתך ככה. העיניים מלאות דמעות ואני מנסה להסיט את מבטי כדי שלא יבחינו האנשים.

מישהו היום אמר לי שאני נראית עצובה ומותשת. אמרתי לו שזה נכון. הוא עודד אותי בזה שאמר שזה יעבור, שמכשולים כאלו הם קשים עכשיו אבל אחר כך הם כמו זיכרון מר שעבר.

סיימתי לעבוד. אני הולכת לבית הקפה שליד העבודה.

זהו מקום המרגוע שלי לימים קשים. עושה לי טוב ככה להיות שם.

המלצרית כבר מכירה אותי ומוליכה אותי לכסא והשולחן הקבוע שלי.

אותו הקפה ואותה העוגה. אני אוהבת את המקום הזה. כל כך רגוע שם.

אנשים מנהלים שיחות ונראים כל כך שלווים וזה מרגיע.

אני מוציאה את הלפטופ שלי ועוברת על האימייל.

אני בודקת רישומים של אנשים ומצבים שאני אמורה לטפל בהם.

ואז קרה את מה שלא ציפיתי לו. הסתכלתי ולא האמנתי. בהיתי

בה לוודא שזו היא ואכן זאת היא. קיוויתי שהיא לא תזהה אותי.

מישהי שהכרתי בעבר, רונית שמה.

למדנו ביחד בתיכון, אהבתי את הקליטה שלה לשפות ואת המרץ שבה.

רצתה כל הזמן לדעת דברים וחקרה את מה שלא ידעה.

מרדנית שלא כמוני, שקטה. היינו חברות טובות, משלימות אחת לשנייה את המשפטים. כשהייתי עצובה היא ידעה מה יגרום לי לצאת מזה וכשהיא הייתה כועסת אני ידעתי מה יכול להרגיע אותה.

הקשר נותק אחרי התיכון. אני ניסיתי לשמור על קשר אבל זה היה קשה, מכיוון שהיא לא טיפוס שכותב ושומר על הקשר ואז פשוט צבא ועוד דברים ליד. אבדתי את הקשר איתה.

אני מנסה לבלוע את עצמי לתוך הלפטופ בכדי שהיא לא תבחין, בסך הכל עברו כמה שנים טובות.

היא נמצאת שם עם ג'ינס כחול וחולצת כפתורים חצי פתוחה, אני זוכרת איך היינו מתלבשות, בסגנון השנטי עם שרוולים וחולצות ארוכות.

מתמרדות נגד הסביבה והמורים שהיו כופים עלינו ללבוש חולצות בית ספר. בסוף השנה המורים התעלמו רוב הזמן מהכללים ואני זוכרת שהיינו מבריזות משיעור ספורט והולכות לים, משתגעות על החוף ומשתזפות.

בעצם היא משתזפת בלי חולצה עם תחתון ואני בגד ים עם גופיה.

המון היו מתחילים איתה, היא הייתה אתגר בשבילם לכבוש.

טוב, אני מנסה לברוח חייבת לזוז אני מבקשת את החשבון ועומדת לעזוב

ואז היא מתקרבת.

'שלום, לא קוראים לך ענת במקרה? לא למדת בתיכון.. בשנת… אצל המורה גילה?!'

היא שואלת. זהו, נחשפתי, אני מסתובבת. היי אני אומרת.

'וואו אז לא טעיתי, יו… השיער צמח יפה.'

כן צמח אחרי הפעם האחרונה שהיינו ביחד, זוכרת? אני שואלת אותה.

'בטח שאני זוכרת, איך אפשר לשכוח. אני עד היום נזכרת בזה ומתפוצצת מצחוק. למרות שאז לא אני ולא את צחקנו.'

כן, נזכרתי איך היינו בכיתה והתווכחנו על איזה נושא,

אני אמרתי שזה לא נכון ורונית שהייתה עקשנית אמרה הפוך ממה שאמרתי. זה נגרר להתערבות טיפשית והפסדתי.

היא אמרה לקצוץ את השיער ואני לא חשבתי לרגע שאפסיד ורציתי לנצח אותה בזה ויום למחרת הסתפרתי.

בכיתי שעות על זה ואמא שלי כעסה וכל מי שהיה איתי צחק ממני זה היה כל כך משפיל וכואב.

עד לאותו רגע אצילי מצד רונית, היא נכנסה לכיתה כשהיא בשיער קצוץ, אני לא הבנתי מה קרה? למה היא עשתה זאת.

והיא באה אלי ואמרה לי..

'לא יכולתי לראות אותך ככה, אז החלטתי להפוך את זה לאופנה.

מה זה משנה שיער ארוך או קצר זה עוד יצמח.'

ולא ידעתי עם לבכות או לצעוק או לכעוס. אבל באותה הרגע ידעתי שהיא מיוחדת וחברה. טוב, קצת מופרעת אבל החברה הכי טובה בזמנו.

מה שלומך רונית?

'אני בסדר גמור, בחופשה בין עבודות.

באתי לבקר פה את אחותי את זוכרת אותה?

שהתחתנה מוקדם והיה לנו ויכוח על זה.'

כן אני זוכרת אותה, מה שלומה איך היא?

'טוב. גרושה עם ילד.'

צר לי.

'היה ברור שזה לא יחזיק מעמד. מה שלומך ענת?

עבר הרבה זמן מאז התיכון. לא זכור לי מתי ניתקנו את קשר.'

גם לי לא זכור.

'אני נמצאת כאן עם ידיד שלי שעובד באזור הזה.

ממש מדהים לראות אותך כאן. אם לא הייתי שמה לב ללפטופ שלך שממש סנוור אותי, לא הייתי מסתובבת כי בזכותו אולי הסתובבתי אליך, ומשום מה זיהיתי אותך אפילו עם השיער הארוך שלך.'

האמת אני די נבוכה. ראיתי אותך אבל לא ידעתי איך תגיבי אלי.

'טוב, בטח. אנו צריכות לקבוע פגישה לדבר על מה שהיה ומה עברה כל אחת מאתנו, מה את אומרת? בלי לחץ, אני מגיעה לכאן פעמיים בחודש.

אז מה את אומרת בא לך לחזור קצת לימים שהיו? לפחות לזיכרונות ויש הרבה. אז מה את אומרת?'

למה לא, אני אשאיר לך את הטלפון שלי……..05 והאימייל שלי.

'טוב ענת אני צריכה לזוז, אז ביי.'

ביי רונית, נדבר.

לוקחת את המחשב הקטן ובעודי מתכוננת ללכת עוצרת אותי המלצרית בעדינות ואומרת

'ענת החשבון לא שילמת.'

אה כן, אוי מצטערת, רגע. שילמתי והלכתי משם. אני חוזרת מבית הקפה אחרי יום כזה מתיש וארוך.

מחנה את האוטו, נועלת. נכנסת לשער ולבית. נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול שוב.