מכתב של אלמונית

כששב הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים, מגיש לו המשרת כמה מכתבים שהתקבלו בהיעדרו. אחד מהם נראה ארוך במיוחד: שני תריסר עמודים ללא נמען, שנכתבו בחופזה בכתב יד בלתי מוכר. וברגע שנתחיל גם אנחנו לקרוא בו, נבין מיד כי אנו ניצבים בפני סיפור חיים מטלטל, תולדות חיים של נפש אלמונית, וידוי על סודותיה של אישה שאהבה נכזבת הכתיבה את חייה, המוגש במונולוג ספרותי מופתי.

"את כל חיי אני מבקשת לגלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך."

בעמודיו הספורים של "מכתב של אלמונית" מסתתר מפגן ספרותי אדיר. בשליטה מושלמת בקצב, במלאכת מחשבת של הנימה, בבנייה של מתח הולך וגובר, בפרץ רגישות הנובע כמעיין ובעידון בכל משפט, מגיש שטפן צוויג את אחת הנובלות הנפלאות והמצמררות פרי עטו – נובלה שעובדה שלוש פעמים לקולנוע, תורגמה לעשרות רבות של שפות ונמצאת בכל ספרייה של קלאסיקות מאז יצאה לאור. "תשע נשמות" גאה להגיש עתה תרגום משובח מאת הראל קין, שזו לו הנובלה השמינית של שטפן צוויג בתרגומו.

מקט: 4-1298-71

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בשובו של הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים השכם בבוקר הוא קנה בתחנת הרכבת עיתון, ונזכר פתאום, כשחלפו עיניו על התאריך, שהיום חל יום הולדתו. ארבעים ואחת, עלה בדעתו חיש קל, והקביעה הזאת לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו. הוא רפרף בזריזות על עמודיו המרשרשים של העיתון ונסע במונית לדירתו. המשרת דיווח לו על שני מבקרים בזמן היעדרו ועל כמה שיחות טלפון, והגיש לו טס ועליו הדואר שנאסף. הוא עבר עליו בפיזור דעת, פתח כמה מעטפות שפרטי השולח שעליהן משכו את תשומת ליבו; והניח תחילה בצד מכתב אחד בכתב יד בלתי מוכר, שנראה ארוך מדי. בינתיים הגישו לו את התה, הוא התרווח בכורסה, דפדף שוב בעיתון ובכמה דברי דפוס; אז הצית לעצמו סיגר ושלח את ידו אל המכתב שהונח בצד.

היו אלה כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אישה, זר ובלתי שקט, יותר חיבור ממכתב. הוא מישש שוב מוכנית את המעטפה, שמא מסתתר בה עוד מכתב נלווה שנשכח. אבל המעטפה הייתה ריקה ומלבד הדפים עצמם לא היו בה לא כתובת שולח ולא חתימה. משונה, חשב, ולקח שוב את החיבור לידיו: ״לךָ, שלא הכרתני מעולם״, נכתבו בראש הדף דברי פתיחה, כמעין כותרת. הוא נעצר משתומם: האם בו מדובר, האם באדם מדומיין? סקרנותו ניעורה לפתע. והוא התחיל לקרוא:

ילדי מת אתמול — שלושה ימים ושלושה לילות נאבקתי במוות על החיים הקטנים, הרכים האלה, ארבעים שעות ישבתי ליד מיטתו, בזמן שהשפעת טלטלה את גופו המסכן, הקודח מחום. הנחתי רטיות קרות על מצחו הלוהט, יום ולילה החזקתי את ידיו הבלתי שקטות, הקטנות. בערב השלישי התמוטטתי. עיניי לא עמדו בכך עוד, הן נעצמו כמו מאליהן. נרדמתי לשלוש או ארבע שעות על הכורסה הקשה, ובמהלכן לקח אותו המוות. עתה הוא שוכב שם, הנער המתוק, המסכן, במיטת הילד הצרה שלו, ממש כבשעת מותו; רק את העיניים עצמו לו, עיניו החכמות, הכהות, את ידיו שילבו מעל לחולצה הלבנה, וארבעה נרות בוערים מיתמרים בארבע פינות המיטה. אינני מעיזה להביט לשם, גם לא לזוז, כי כשהנרות מרצדים, חולפים צללים על פניו ועל פיו החתום, ואז זה נראה כאילו זעים תווי פניו, עד שיכולתי לחשוב שמא איננו מת, שמא ייעור שוב ובקולו הצלול יאמר לי דבר מה ילדי וענוג. אבל הריני יודעת, הוא מת, אינני רוצה להביט לשם עוד, כדי שלא אצטרך לקוות שוב, להתאכזב שוב. אני יודעת, אני יודעת, ילדי מת אתמול — עכשיו רק אתה נשארת לי בעולם, רק אתה, שאינך יודע עליי כלום, אתה שמשחק בינתיים בלי לדעת דבר או משתעשע לך בחפצים ובאנשים. רק אתה, שלא הכרתני מעולם, שאהבתי תמיד.

לקחתי את הנר החמישי והתיישבתי כאן לשולחן שעליו אני כותבת לך. שכן אינני יכולה להיות לבד עם ילדי המת בלי לצרוח עד מעמקי נשמתי, ואל מי אוכל לדבר בשעה הנוראה הזאת אם לא אליך, אתה שהיית ועודך לי הכול! אולי אינני יכולה לדבר אליך בצלילות גמורה, אולי אינך מבין אותי — ראשי הרי ממש סתום, רקותיי הולמות ומעקצצות, איבריי כואבים כל כך. דומני שיש לי חום, ואולי גם שפעת שחומקת עכשיו מדלת אל דלת, וכך הרי ייטב, שכן אז אוכל ללכת עם ילדי ולא אצטרך להזיק לעצמי. לפעמים עיניי ממש מחשיכות, אולי אינני יכולה לסיים כלל את המכתב הזה — אבל אני רוצה לאזור את כל הכוח, כדי שאוכל לדבר אליך פעם אחת, רק הפעם הזאת, אליך אהובי, שלא הכרתני מעולם.