אנשי הקצה

המשמעותי האמיתי, הוא מסע אינסופי להסרת המסתורין מעל כל מה שמקובל כנעלם או כמסתורי, וחוסר הפשר המוכח שלו הוא כביכול תוצאה של כוח עליון או רגשות נעלמים. כך עם הדת, המין, האומנות וכוי. תהליך גילוי המנגנון והדינמיקה של תופעות ותהליכים הוא המסע הגדול שהאנושות עוברת, הוא אשר מכתיב את התפתחותה, ואיש הקצה הוא האיש הרואה נכוחה ללא מסתור המסתורין את האמת המוחלטת שהיא קדושת החיים כערך עליון. אנשי הקצה הם רק אפס קצהו של התהליך, שמטרתו היא להקנות לכל אדם את היכולת להכיל את כל הקורה למין האנושי כולו ברגע עכשווי נתון. ככל שהרעיון הזה נשמע מופרך, הנה יש ביכולתו של כמעט כל אדם סביר (כל אדם ויכולותיו שלו) לבלוע ולעכל את תמצית מפל המידע הסואן תמיד ולהפיק ממנו מבט־על, על הכדור כולו. בו בזמן, אוטומטית ואינסטינקטיבית, יכול כל אדם להקיש מן הידע הזה אל כל מה שהוא יודע ומבין, באורח שבו המדעים למיניהם רואים את שלל התופעות שהן מרכיבי מפל המידע. מחיבור המידע והתובנה אמור בסופו של תהליך כל אדם סביר להקיש אל הקוד המוסרי הנאות, אל הנכון ואל הלא נכון. עד שיגיעו אותם ימים, חייב להתחולל בין איש הקצה לחברה סביבו עימות מתמיד לכל אורך ורוחב החזית. ייתכנו כמובן תנודות מטוטלת והפסקות אש, שבהן כל צד אוגר כוחות כדי להיערך לסיבוב הבא, אבל העיקרון הוא מהפכה מתמשכת. מצב זה מחייב הבחנה ברורה בין תפישת עולמו של איש הקצה ובין העולם כפי שהוא מצטייר בעיני היחיד: הקו המפריד בין אנשי הקצה ובין עולם מצבי הצבירה החברתיים, כמו ״ארגון״, ״חברה״, ״ציבור״, ״המון״, ״אספסוף״ או ״מדינה״, הוא דק, לפעמים בלתי מוחשי, ובעיקר הוא נפרץ בקלות, והמעברים בין מצב צבירה אחד לאחר עשויים להתרחש כהרף עין ובהיסח הדעת. ניצוץ אקראי עשוי להפוך יחידה צבאית מאורגנת לאספסוף צמא דם. לכן היחסים בין אנשי הקצה (החיבור בינם לבינם הוא השראה עקב התקדמות התקשורת העכשווית ושיווק דעות ומוצרים חברתיים מעבר לגבולות גיאוגרפיים או אתניים)

מקט: 4-692-56

המשמעותי האמיתי, הוא מסע אינסופי להסרת המסתורין מעל כל מה שמקובל כנעלם או כמסתורי, וחוסר הפשר המוכח שלו הוא כביכול […]

---

נידונים למשמעות – בשאלה של משמעות החיים עוסקים כולם בדרך זו או אחרת. רובנו עוסקים בכך רק כאשר אנחנו ניצבים מול חידלון כמו מות אהוב או מותנו שלנו, או בפני תקלה פתאומית ומעצבנת במיוחד במערכת השמש או במערכת הרכבות. אלו הנתפשים כמתמודדים לגיטימיים על פתרונה של שאלה זו הם בדרך כלל תיאולוגים, שמשי קודש, מיסטיקנים, רועי רוח ופילוסופים. לקצתם יש אינטרס ארגוני מובהק בעל גוון בוטה של שרידות אישית ומנגנונית. לרובם (ונראה כאילו רק לפילוסופים שביניהם אין ארגון שיהיה בנוי על תשובה לשאלה זו) יש את הפנאי, את שאר הרוח ומסורת של חטטנות מבורכת לעסוק בכל מה שבני אדם רגילים אינם עוסקים בו מפאת שטף חיי היום־יום. הבעיה היא שאתה לא יכול לשאול פילוסוף מהי משמעות החיים כי פילוסופים לא עונים לשאלות, אלא מנתחים אותן.

אלא ששאלת משמעות החיים איננה שאלה תיאורטית, והתשובה לה אינה ברמה של כדור בדולח, כדור רגל או כל כדור צבעוני יותר, אלא משא כבד שאנשים נושאים במידה משתנה של קושי או של הדחקה, משא שמשקלו מחייב תשובה של ממש הן ברמה האישית והן ברמת החברה. גם הפילוסופים הנושאים את המשא הכבד הזה אינם מסוגלים להחיל את התיאוריה באופן שישפיע על חיי היום־יום ברמה הפרקטית, ולכן רובם אינם מסוגלים להתמודד עם שאלה זו אפילו שהתשובה היא מקצועם. פילוסופיה היא משחק שאינו מוגבל על־ידי הצורך להחליט כאן ועכשיו, ודאי לא ברמה המעשית הנדרשת מתשובה של ממש. החיים אמנם מלאי סתירות וצבעים, בדרך כלל אפרפר עכור או ורדרד מנצנץ, אבל בסופו של דבר ובכל רגע נתון (שהוא רגע ההכרעה – זמן האמת הקיומית) צריך למתוח קו : יש גבול בין נכון ללא נכון. יש גבול בין אמת לשקר, בין לבן לשחור, בין יש לאין, בין טוב לרע. הגבול הזה משתנה, כמובן, אבל בזמן הנתון שהוא זמן ההכרעה, בין שיש לעשות כך ובין שכך, הגבול הוא ברור ומובחן. ״כל מה שאומר הפילוסוף על האדם אינו יותר מאשר עדות על אודותיו בתקופת זמן מוגבלת מאוד״, כותב פרידריך ניטשה בספרו ״אנושי, אנושי מדי״; חוסר יכולתם של הפילוסופים להכריע יוצר נוסחה מעין זו של סארטר, שעל־פיה ״המושג של אדם טוב או רע תלוי בהשקפת עולם אתית בדבר הדרך שראוי לחיות אותה, והשקפות אלו שנויות במחלוקת״.

מה זאת אומרת שנויות במחלוקת? הרי עצם ההתקדמות האנושית, פירושה לא רק לייצר מחשב או שמפו לשיער טובים יותר, אלא לצמצם ולהנהיר את המחלוקות באשר למהו טוב ומהו רע. המון אנשים חיים בשטח האפור או הוורדרד וניזונים מסימני השאלה כדי לשמר מצב קיים ואינטרס קרוב. אשליית מתן תשובה למשמעות החיים היא המפתח שבעזרתו אנחנו מנסים לפזר את הערפל האפור או את הערפל הוורוד מכולם, שהוא ערפל הקיום האופטימי.

פרופ׳ יובל לוריא טוען (בספרו ״בעקבות משמעות החיים״) ש״עצם הצגת השאלה מהי משמעות החיים מביכה את גדולי הפילוסופים״, והתהייה היא מה ״מביך״ בשאלה מהי משמעות החיים? האם זו העובדה שאין לה תשובה? הרי יש מיליוני שאלות שאין עליהן תשובה בעולם שבו אנו חיים. במקום מבוכה, בדרך כלל מתנהל מאמץ פרטי וכללי לענות על אותן שאלות, שכן התגובה האנושית המקובלת במצב של חוסר תשובה היא מאבק מתמיד להגיע לתשובה מספקת. האם השאלה איך נוצר כדור הארץ היא ״מביכה״? לאו דווקא. היא מדרבנת אלפי מדענים לחקור אותה, הגם שרובם יודעים שהם נידונים לחקור אותה בלא שיגיעו לפתרון סופי. כך בדיוק צריך להיות המצב בנוגע לשאלת משמעות החיים, הגם שאיש אינו יודע מהי משמעות החיים מעבר לחיים עצמם.

ואגב כך, העיסוק הקבוע בשאלת משמעות החיים, המתנהל בו־זמנית בעריכת מחקרים בכל נושא המעורר את סקרנות אנשי המדע, מעלה בהדרגה את ערך קדושת החיים וממילא מעלה את מחירם. לודוויג ויטגנשטיין צדק באומרו, “המשמעות היחידה של החיים היא החיים עצמם”, אבל טעה בכך שלא השכיל לקשור בין משמעות החיים ובין קשרי הגומלין בין החיים האישיים לאלה החברתיים. הטמעה והפנמה של “המשמעות היחידה היא החיים עצמם” במערכת האישית והחברתית הן המפתח למאבק ברעיונות השבטיים, הלאומיים, הדתיים והאומנותיים, ובעקבותיהם גם הכלכליים ושאר הבלים גמורים, שאינם ממין המדע ואשר בגינם בני אדם הורגים ומדכאים זה את זה בלא להבין את מה שמסתתר בשורשי הסכסוך. “ניתן לזהות את הבעיות, כמובן, ולעסוק בהן – אבל את הדרכים לפותרן ניתן רק באמצעות ההתקדמות המדעית שהתקדמות הנאורות בצדה”, אמר אחד, מישל דה מונטיין, כבר במאה ה־16. כל מה שצריך להיעשות הוא להעביר את הלפיד הזה מדור לדור כדי להאיר את הפינות החשוכות של החברה האנושית. הנכון הוא שאין לקחת מן הפילוסופים את המכלול נכון לזמנו ואת היכולת שלהם לעשות שימוש בחוכמה המצטברת. מן היוונים העתיקים ועד לחכמי ימי הביניים, כולל ראשית העת החדשה, יש בהם חוכמה מצטברת המנוקזת לאמירת חיים כמו זו של הפילוסוף היווני סקסטוס אמפיריקוס : “אינני מחליט דבר; אינני מבין דבר; אני משעה את שיקול דעתי; אני בודק”. אבל באותה מידה מובן שיכולתו של אמפיריקוס לבדוק כמעט כל עניין שהוא נופלת עשרות מונים, אולי מאות, אולי אפילו אלפים מזו של תלמיד תיכון בינוני ובעל ראש פתוח וגוגל זמין.

פיטר וו’ סקוט הוא ביולוג ומדען בריטי נודע לתהילה, בעיקר בקרב חובבי הטבע. הוא אינו פילוסוף ואינו מתיימר להושיע את האנושות בחיפוש אחר משמעות החיים, אבל יש לו חזון כפי שראוי שיהיה לכל אדם. ב־1967 הוא ביקר במדינת ישראל כאורח רשות שמורות הטבע וכתב דוח על מצב שמירת הטבע. בהקדמתו ציין כי: “אסור להתיר לשום דבר לעמוד בדרכו של הרעיון המודרני, שאוכלוסייה המחונכת להבנה בסיסית של מדע מוכרחה בסופו של דבר להצעיד את אנשיה לקראת חיים מלאים יותר ובעלי משמעות רבה יותר”.

אי לכך אין לחיים משמעות לבד מהיכולת של כל אדם חי לסכם בעצמו ולעצמו, בכל נקודת זמן, את כל מה שנחשב כהתקדמות בהבנתנו הקולקטיבית את המנגנון שעל־פיו פועל העולם (ואך ורק באמצעות המדע), ולבד מהיכולת להסיק מכך מסקנות מוסריות באמצעות התודעה. מסקנות המובילות להעצמת איכות החיים, ובעיקר להעלאת ערך קדושת החיים מעבר לכל שיח פוליטי, תיאולוגי ואידיאולוגי. מכאן שמשמעות החיים היא קדושת החיים, וכל השאר הם עקרונות תקפים לתקופה ולחברה. משהו מעין נוסחת הפעלה האומרת שכדי להגיע למי שהיא משמעות חיים (תקופתית) שהיא קדושת החיים (הנצחית), יש לחבר את ארבע המ״מים של מדע, מידע, מודעות ומוסר.