"אנו החיים," כתבה איין ראנד, "אינו סיפור על רוסיה הסובייטית ב-1925. הוא סיפור על רודנות, כל רודנות, בכל מקום ובכל […]
1
פטרוֹגְרַד הדיפה צחנה של חומר חיטוי.
דגל אפור-ורדרד, שהיה אדום פעם, נאחז ברשת קורות הפלדה. תומכות מתכת היתמרו אל גג של אריחי זכוכית, שהאפירו כִּפלדה מרוב אבק ורוח רבי-שנים; חלק מהזגוגיות היו שבורות, מנותצות מיריות שכוחות, וקצותיהן המשוננים נפערו על רקע שמים אפורים כַּזכוכית עצמה. מתחת לדגל השתלשלו אניצים של קורי עכביש, ומתחת להם התנוסס שעון ענקי של תחנת רכבת, בעל ספרות שחורות על לוח צהוב ובלי מחוגים. מתחת לשעון, המוני פרצופים חיוורים ומעילים שמנוניים המתינו לרכבת.
קירה אַרגוּנוֹבָה נכנסה לפטרוגרד על מִפתנו של קרון מטען. היא עמדה בפתח, זקופה ודוממת, באדישות מלאת חן, כמו נוסעת בספינת תענוגות יוקרתית, בחליפה כחולה ישנה מבד דהוי, ברגליים דקות ושזופות ובלי גרבונים. סביב צווארה היתה כרוכה מטפחת משי משובצת וישנה, ושערה הקצר והסתור בצבץ מתחת לכובע צמר בעל גדיל צהוב בוהק. שפתיה היו שלוות, ומעיניה הפקוחות לרווחה נשקף מבט מתריס, נלהב, מְלא ציפייה חדורת יִראה וכובד-ראש, כמו של לוחם הנכנס לעיר זרה ואינו בטוח אם הוא נכנס ככובש או כשבוי.
מאחוריה היה הקרון עמוס לעייפה במטען של בני אדם וצרורות. הצרורות היו עטופים במצעים, בעיתונים ובשקי קמח, ובני האדם היו צרורים במעילים וברדידים בלויים. הצרורות שימשו כמיטות וכבר איבדו את צורתם, והאבק חרת קמטים בעורם היבש והסדוק של הפרצופים שכבר איבדו כל הבעה.
לאט וביגיעה האטה הרכבת ונעצרה – תחנה אחרונה במסע ארוך על פני מישוריה החרבים של רוסיה. שבועיים נדרשו למסע בן שלושה ימים – מחצי האי קְרים אל פטרוגרד. מערך הרכבות, כמו כל הדברים האחרים, עדיין לא היה מאורגן בשנת 1922. מלחמת האזרחים הגיעה אל סופה. עקבותיו האחרונים של הצבא הלבן נמחו כליל. אבל גם עכשיו, כשידו של המשטר האדום כבר אחזה ברסן השלטון בארץ, רשת מסילות הברזל וכבלי הטלגרף עדיין הידלדלה ברפיון, מחוץ לשליטתה של היד הזאת.
לא היה לוח זמנים וגם לא מערך שעות. איש לא ידע מתי תצא הרכבת או תגיע. עם כל שמועה עמומה על בואה, רצו המוני נוסעים חרדים אל התחנות בכל הערים שלאורך המסילה. אנשים המתינו שעות וימים וחששו לעזוב את התחנה, כי הרכבת יכלה להופיע בתוך דקה – או בתוך שבוע. הרצפה המלוכלכת בחדרי ההמתנה הדיפה את ריח גופם של הממתינים; הם הניחו את הצרורות על הרצפה ואת גופם על הצרורות, וישנו. הם לעסו בסבלנות קרום לחם יבש ופיצחו גרעיני חמניות; במשך שבועות לא פשטו את בגדיהם. וכאשר בסופו של דבר נשמע שאון גדול, והרכבת הגיעה, מחרחרת ונאנקת, הם צרו עליה באגרופים ובבעיטות, בייאוש פראי. כמו בלוטֵי-ים נצמדו אל המדרגות, אל המַחבָּרים והגגות, ולא פעם איבדו את מטענם ואת ילדיהם, כאשר בלי כל צלצול או התראה אחרת החלה הרכבת לנוע פתאום, ונשאה הלאה את מי שהצליח לעלות עליה או להיאחז בה.
מסעה של קירה ארגונובה לא התחיל בִּקרון מטען. בתחילה היה לה מושב מצוין: שולחן קטן בְּחלון קְרון נוסעים במחלקה השלישית; השולחן הקטן היה מרכז הקרון, וקירה היתה מוקד תשומת הלב של הנוסעים. פקיד ממשל סובייטי צעיר התפעל מקו המתאר שיצרה צללית גופה על רקע הריבוע הבהיר של החלון השבור. גברת שמנה במעיל פרווה נמלאה רוגז, כי תנוחתה המתריסה של הבחורה העלתה על דעתה רקדנית קברט בין גביעי שמפניה, אך מכיוון שפניה של קירה היו מלאים שלווה יהירה ונוקבת, התלבטה הגברת בין שולחן קברט לבסיס של פסל. לאורך קילומטרים רבים השקיפו נוסעי הקרון על שדות רוסיה וערבותיה, שחלפו כְּרקע לַצדודית היהירה ולרעמת השיער החום, שהוסט ממצחה הגבוה בָּרוח ששרקה בחוץ, בין כבלי הטלגרף.
בהיעדר מקום, היו רגליה של קירה מונחות בחיק אביה.אלכסנדר דימיטרייֶביץ' ארגונוב רבץ בלאות בפינה שלו, בטנו שימשה מדף לידיו השלובות, ועיניו התפוחות והאדומות היו עצומות חלקית. הוא נמנם, ומדי פעם התנער באנחה, כשהרגיש שלסתו נשמטת ופיו נפער. הוא לבש מעיל חאקי מוטלא, מגפי איכרים בעלי עקבים שחוקים, וחולצת יוטה שעל גבה עדיין היה אפשר לקרוא את המילים: "תפוחי אדמה אוקראינים". לא היתה זאת הסוואה כלשהי; אלה היו הבגדים היחידים שנותרו לאלכסנדר דימיטרייביץ'. הוא חשש מאוד שמישהו ישים לב שמשקפי המַצבֵּט שלו עשויים מזהב אמיתי.
אשתו, גָלינה פֶּטרובְנה, נאלצה להידחק אל מרפקו, אך הצליחה לזקוף את גופה ולהרים את הספר שבידה אל קצה אפה. היא הצילה את הספר הזה – אם כי איבדה את כל סיכות שערה – בַּמרוץ אחר מקומות ישיבה, שבמהלכו אפשרה במאמציה הרבים את כניסתם של בני המשפחה לַקרון. היא הקפידה להסתיר מן הנוסעים האחרים את העובדה שהספר כתוב בצרפתית.
מדי פעם גיששה כף רגלה בזהירות מתחת למושב כדי לוודא שהצרור החשוב ביותר שלה עדיין שם – זה שעטוף במפת השולחן הרקומה ברקמת צלבים. הצרור הזה הכיל פריטים אחרונים של הלבשה תחתונה, מתחרה בסריגת יד, שנרכשו בווינה לפני המלחמה, ואת כלי הכסף שנשאו את ראשי התיבות של משפחת ארגונוב. אף שלא יכלה למנוע זאת, לא מצא חן בעיניה שהצרור משמש כרית לחייל נוחר, שישָן מתחת לספסל ושרבב את מגפיו לתוך המעבר.
לידיה, הבת הבכורה במשפחת ארגונוב, נאלצה לשבת במעבר, ליד המגפיים, על צרור אחר; אבל היא הקפידה להבהיר לכל נוסע בקרון שהיא לא רגילה לצורת נסיעה כזאת. לידיה לא היתה מוכנה להסתיר סימנים חיצוניים לעליונות חברתית, ואף הציגה בגאווה שלושה מהם: מלמלת זהב מוכתמת שעיטרה את חליפת הקטיפה הדהויה שלה, זוג כפפות משי שתוקנו בקפידה, ובקבוק מי קולון. מדי פעם שלפה את הבקבוק כדי להזליף כמה טיפות על ידיה המטופחות בשקידה, ומיהרה להסתיר אותו כשהבחינה במבט העורג שלכסנה אמה מאחורי הרומן בצרפתית.
ארבע שנים חלפו מיום שמשפחת ארגונוב עזבה את פטרוגרד. ארבע שנים מיום שמפעל הבדים של משפחת ארגונוב, בפאתי הבירה, הולאם בשם העם. וכאשר הוכרז, בשם העם, שגם הבנקים הם רכוש המדינה, נפרצו הכספות של משפחת ארגונוב ותכולתן נלקחה. עדיֵי האודם והיהלומים הקורנים, שגלינה פטרובנה עדתה בגאווה באולמות נשפים נוצצים והקפידה לנעול בכספת מיד לאחר מכן, עברו לידיים בלתי ידועות, ולעולם לא יֵיראו שוב.
לפני ארבע שנים אפף את העיר צל פחד עלום, שהלך וגָבר, ונתלה כערפל כבד על קרנות רחוב חשוכות; יריות הצטלצלו פתאום בחשכת הלילה, משאיות סמורות מכידונים רעמו על אבני הרחוב, וחלונות ראווה התנפצו בצלצול זכוכית מהדהד. חברי החוג החברתי של משפחת ארגונוב התמוססו ונעלמו פתאום, כמו פתותי שלג על מדורה, ובני המשפחה נותרו לבדם באולמות אחוזת השחם המפוארת, עם סכום כסף לא קטן, כמה תכשיטים אחרונים, ואֵימה מתמדת מכל צלצול בפעמון הדלת. בריחה מן העיר היתה המוצא היחיד שנותר להם.
באותם ימים כבר גווע המאבק המהפכני בפטרוגרד, בהשלמה נואשת עם ניצחון האדומים, אך בדרום רוסיה הוא עדיין רעם בִּשדות הקרב של מלחמת האזרחים. הדרום עדיין היה בידי הצבא הלבן, אך גדודיו נפוצו על פני מרחבי הארץ העצומה, וקילומטרים של מסילות ברזל שבורות וכפרים נידחים וזנוחים חצצו ביניהם; הצבא הזה, שנשא דגל לבן-כחול-אדום, חש בוז קצר-רוח ומבולבל כלפי האויב, ולא הבין כלל את עוצמתו.
משפחת ארגונוב עזבה את פטרוגרד ועברה לחצי האי קרים, כדי להמתין שם עד שהבירה תשוחרר מעול האדומים. הם הותירו מאחוריהם טרקלינים עטורי מראות גבוהות, שנברשות בדולח בוהקות השתקפו בהן; פרוות מבושמות וסוסים גזעיים בימי חורף שטופי שמש; וחלונות שנפתחו אל קַמֶנוֹאוֹסְטְרובסקי פְּרוֹסְפֶּקְט – שדרה עטורה אחוזות מפוארות, שהיתה הרחוב הסלול היחיד בפטרוגרד. בחצי האי קרים המתינו להם ארבע שנים של בקתות קיץ צפופות, שרוחות עזות שורקות בין קירות האבן הנקבוביים שלהן; ארבע שנים של תה עם סכרין ובצלים מטוגנים בשמן פשתן; של הפצצות מדי לילה ובקרים מלאי פחד, שבהם רק הדגלים ברחובות – דגלים אדומים או מפוספָּסים לבן-כחול-אדום – הבהירו מי מחזיק עתה בעיר.
שש פעמים עבר חצי האי מיד ליד. שנת 1921 הביאה איתה את סופו של המאבק. מחופי הים הלבן עד אלה של הים השחור, מגבול פולין עד הנהרות הצהובים של סין, התנוסס בניצחון הדגל האדום, לצלילי האינטֶרנַציונל וקרקוש המפתחות שנעלו את הדלתות אל העולם.
בני משפחת ארגונוב עזבו את פטרוגרד בסתיו, בשלוות נפש, בעליצות כמעט. המסע הזה נראה להם טרדה לא-נעימה, אך קצרה. הם חשבו שיחזרו באביב. גלינה פטרובנה לא הרשתה לאלכסנדר דימיטרייביץ' לקחת איתו מעיל פרווה חורפי. "בחיי, הוא חושב שזה יימשך שנה!" צחקה והתכוונה לַשלטון הסובייטי.
השלטון הזה נמשך כבר חמש שנים. ב-1922, בְּהשלמה שתוקה וקודרת, עלו בני המשפחה על הרכבת בחזרה לפטרוגרד, להתחיל את חייהם מחדש, אם תתאפשר להם התחלה כזאת.
כשישבו ברכבת, והגלגלים פלטו צווחה ראשונה וזינקו קדימה בטלטלה ראשונה לעבר פטרוגרד, הביטו בני המשפחה זה בזה אך לא אמרו כלום. גלינה פטרובנה חשבה על האחוזה שלהם בקמנואוסטרובסקי ותהתה אם יצליחו לקבל אותה בחזרה; לידיה חשבה על הכנסייה הישנה, שבה כרעה בכל חג פסחא במהלך ילדותה, והחליטה לבקר בה ביומה הראשון בפטרוגרד; אלכסנדר דימיטרייביץ' לא חשב; וקירה נזכרה פתאום שבכל ביקור בתיאטרון, אהבה במיוחד את הרגע שבו האורות כבו וְרֶטט עבר במסך לפני שעלה. היא תהתה למה נזכרה ברגע הזה.
השולחן בקרון, שהיה מקום מושבה של קירה, ניצב בין שני ספסלי עץ. עשרה פרצופים ישבו זה מול זה, כשתי חוֹמות עוינות ומתוחות, שהתנדנדו עם טלטלות הרכבת. עשרה כתמים לבנים מאובקים ולאים נראו באפלולית: אלכסנדר דימיטרייביץ' והנצנוץ הקלוש של משקפי המצבט הזהובים שלו; גלינה פטרובנה, שפניה היו לבנים אף יותר מדפי ספרה; פקיד ממשל סובייטי צעיר, שהבהקֵי אור נראו על תיק המסמכים החדש שלו, העשוי עור; איכר מזוּקן בִּמעיל עור כבש מצחין, שהתגרד בלי הרף; אישה כחושה, בעלת שדיים מידלדלים, שלא הפסיקה לספור בבהלה את הצרורות והילדים שלה; ומולם – שניים מן הילדים הללו, יחפים וסתורי שיער; חייל, שישב בראש מורכן, ונעלי הרַפְיָה הצהבהבות שלו היו מונחות על מזוודת עור תמסח של גברת שמנה במעיל פרווה – הנוסעת היחידה שהיתה מצוידת במזוודה ובִלחיים ורודות, בורקות; ולידה פרצוף מנומש, חיוור ונרגן של אישה בז'קט גברי, בעלת שיניים רקובות ומטפחת אדומה על הראש.
מבעד לחלון השבור, מעל ראשה של קירה, חדרה קרן אור. אבק ריקד בקרן האור ונעצר על שלושה זוגות מגפיים שהשתלשלו מן המיטה העליונה, שעליה הצטופפו שלושה חיילים. ומעליהם, על מדף המטען, גבוה מעל המיטה העליונה, ישן צעיר שחפני. חזהו היה מָחוץ אל התקרה, והוא נחר בנשימה קולנית ומאומצת. מתחת לרגלי הנוסעים נקשו הגלגלים כאילו הם מוחצים ברזל חלוד ומתיזים שבבים, ואלה מתגלגלים בקרקוש במורד שלוש מדרגות; ושוב מוחצים והשבבים מתגלגלים, ושוב מוחצים וכן הלאה. ומעל ראשי הנוסעים שרקה נשימתו של מישהו, כמו אוויר שנפלט מבלון מנוקב; מדי פעם הפסיק האיש וגנח חלושות, והגלגלים המשיכו לקרקש.
קירה היתה בת שמונה-עשרה וחשבה על פטרוגרד.
האנשים מסביב דיברו על פטרוגרד. היא לא זכרה אם המשפטים שנלחשו באוויר המאובק נאמרו בשעה אחת, ביום אחד, או במהלך השבועיים שבהם היטלטלו באובך של אבק, זיעה ופחד. היא לא זכרה, כי לא הקשיבה.
"בפטרוגרד יש דגים מיובשים, אזרחים."
"ושמן חמניות."
"באמת? שמן חמניות?"
"סְטֶפְּקה, אל תגרד את הראש שלך עלי, תגרד במעבר!… בקואופרטיב שלנו בפטרוגרד חילקו תפוחי אדמה. קצת קפואים, אבל תפוחי אדמה אמיתיים."
"תגידו, אזרחים, טעמתם פעם חביתיות ממִשקע קפה עם דִבְשה?"
"הבוץ מגיע עד הברכיים, בפטרוגרד."
"שלוש שעות אתה עומד בתור בקואופרטיב, ובסוף אולי אתה מקבל משהו לאכול."
"אבל יש נא"פ בפטרוגרד."
"מה זה נא"פ?"
"לא שמעת? אז אתה לא אזרח אחראי."
"כן, חברים, מדיניות כלכלית חדשה וחנויות פרטיות."
"אבל אם אתה לא ספסר, אתה תגווע ברעב, ואם אתה כן ספסר, תוכל להיכנס ולקנות מה שאתה רוצה; אבל אם תקנה, אתה ספסר, ואז תיזהר לך; אבל אם אתה לא ספסר, אין לך כסף לקנות בחנות פרטית, ואז אתה עומד בתור בקואופרטיב."
"בקואופרטיב נותנים דוחן."
"בטן ריקה היא בטן ריקה אצל כולם, חוץ מאשר אצל הכינים."
"תפסיק להתגרד, אזרח."
מישהו במיטה העליונה אמר: "אני רוצה דייסת כוסמת, כשאני אגיע לפטרוגרד."
"אוי, אלוהים," נאנחה הגברת במעיל הפרווה, "אם אני רק אוכל לעשות אמבטיה, אמבטיה חמה ונעימה, עם סבון, כשאני אגיע לפטרוגרד."
"אזרחים," שאלה לידיה פתאום, בקול רם, "יש גלידה בפטרוגרד? כבר חמש שנים לא טעמתי גלידה. גלידה אמיתית, קרה – קרה כל כך שהנשימה נעצרת…"
"כן," אמרה קירה, "קרה כל כך שהנשימה נעצרת, אבל אפשר ללכת מהר יותר, ויש אורות, טור ארוך של אורות, שעוברים מהר כשהולכים."
"על מה את מדברת?" שאלה לידיה.
"על פטרוגרד, כמובן," קירה הביטה בה בהפתעה. "חשבתי שאתם מדברים על פטרוגרד וכמה קר שם, לא?"
"ממש לא. ריחפת… כמו תמיד."
"חשבתי על הרחובות. רחובות של עיר גדולה, שיש בה כל כך הרבה אפשרויות, וכל כך הרבה דברים יכולים לקרות."
גלינה פטרובנה העירה בהסתייגות: "את אומרת את זה די בשמחה, מה? נדמה לי שכולנו כבר די עייפים מכל ה'דברים שיכולים לקרות'. לא קרו לך מספיק דברים בגלל המהפכה?"
"אה, כן, המהפכה," אמרה קירה באדישות.
האישה במטפחת האדומה פתחה חבילה, שלפה חתיכת דג מיובש ואמרה לעבר המיטה העליונה: "תואיל להזיז את המגפיים שלך, אזרח. אני אוכלת."
המגפיים לא זזו. קול ענה: "את לא אוכלת עם האף."
האישה נגסה בדג, מרפקה ננעץ בפראות במעיל הפרווה של שכנתה, והיא אמרה, "בטח, שום התחשבות בנו, הפועלים. אני לא לובשת מעיל פרווה. אחרת לא הייתי אוכלת דג מיובש. הייתי אוכלת לחם לבן."
"לחם לבן?" נבהלה הגברת במעיל הפרווה. "באמת, אזרחית, מי שמע על לחם לבן? יש לי אחיין בצבא האדום, אזרחית, ו… באמת, אני לא חולמת על לחם לבן!"
"לא? אבל בטח לא היית אוכלת דג מיובש. רוצה חתיכה?"
"אממ… כן, תודה לך, אזרחית. אני קצת רעבה ו…"
"באמת? את רעבה? אני מכירה אתכם, הבורגנים. אתם תשמחו מאוד להוציא את הנגיסה האחרונה מהפה של העמלים. אבל לא מהפה שלי, בשום אופן לא!"
הקרון הסריח מעץ רקוב, מבגדים שלא הוחלפו כבר שבועות, ומהריח שבקע מדלת קטנה שהיתה פתוחה בקצה הקרון.
הגברת בִּמעיל הפרווה קמה, פסעה בהיסוס לעבר הדלת הקטנה ועברה בזהירות מעל השוכבים במעבר.
"אולי תוכלו לצאת לרגע, אזרחים?" ביקשה בהכנעה משני האדונים שנסעו בנוחות בתא הקטן. אחד מהם ישב על האסלה, והשני היה שרוע על הרצפה המזוהמת.
"בהחלט, אזרחית," השיב בנימוס הגבר שעל האסלה, ובעט בחברו שעל הרצפה כדי להעיר אותו.
כשנשארה לבדה בְּמקום שאיש לא יכול לראות אותה, פתחה הגברת את תיקה בחשאי והוציאה ממנו משהו קטן ועגלגל, עטוף בנייר פרגמנט. היא לא רצתה שמישהו בקרון יֵדע שיש לה תפוח אדמה מבושל, שלם. היא אכלה אותו בחיפזון, בנגיסות מבוהלות גדולות. לרגע נחנקה, אבל השתדלה שלא ישמעו אותה מעבר לדלת הסגורה. כשיצאה, ראתה ששני האדונים ממתינים ליד הדלת כדי לחזור אל מושביהם.
בכל לילה רטטו שתי עששיות מפויחות מעל יושבי הקרון, אחת בכל קצה, מעל הדלתות, שני כתמים צהובים שרעדו בחשכה, כששמי הלילה האפורים היטלטלו בריבועי החלונות השבורים. דמויות שחורות, נוקשות ורפויות כמו בובות תיאטרון, היטלטלו עם קרקוש הגלגלים, ישנות בישיבה. חלק נחרו. חלק גנחו. איש לא דיבר.
כשעברו בתחנה כלשהי, חלפה קרן אור על פני הקרון, ועל רקע האור הבזיקה לרגע דמותה של קירה, רכונה, פניה בחיקה על זרועותיה השלובות, שערה שמוט. האור הצית ניצוצות בשערה, ושוב גווע.
אי-שם ברכבת נסע חייל עם אקורדיון. הוא שר עוד ועוד, שעה אחר שעה, מבעד לחשכה, לגלגלים ולגניחות, בלאות, בעיקשות, בלי תקווה. איש לא ידע אם שירו שמח או עצוב, מַהתַלה או יד זיכרון אלמוֹתית; שירו היה שיר המהפכה הראשון, שצץ יש מאין, עליז ופזיז, מריר וחצוף; מיליוני קולות שרו אותו, כך שהדהד מגגות רכבת, מדרכים כפריות וממדרכות עיר חשוכות; קולות צוחקים וקולות מקוננים, עַם הצוחק על סבלו, שיר מהפכה שלא נכתב על שום דגל אבל בקע מכל גרון ניחר, "שיר התפוח הקטן".
הי, תפוחונצ'יק,
לאן תתגלגל?
"הי, תפוחונצ'יק, לאן תתגלגל? אם לידי הגרמנים, לעולם לא תחזור… הי, תפוחונצ'יק, לאן תתגלגל? אהובתי מהלבָנים ואני בולשביק… הי, תפוחונצ'יק, לאן…"
איש לא ידע מהו התפוח הקטן; אבל כולם הבינו.
פעמים רבות בכל לילה נפתחה דלת הקרון החשוך בבעיטה פתאומית ועששית פרצה פנימה, נישאת גבוה ביד לא יציבה. בעקבות העששית הגיעו פסי מתכת בורקים, חאקי וכפתורי פליז, כידונים וקולות של גברים, תקיפים ומצווים, שפקדו: "מסמכים!"
העששית המיטלטלת ריחפה לאט לאורך הקרון ועצרה על פרצופים חיוורים ומבוהלים, עיניים ממצמצות, וידיים רועדות שהושיטו פיסות נייר מקומטות.
ואילו גלינה פטרובנה חייכה בנעימות ואמרה שוב ושוב: "בבקשה, חבר. בבקשה, חבר," והושיטה לעבר העששית דף עם כמה שורות מודפסות, אשר הצהירו כי ניתנת בזאת רשות נסיעה לפטרוגרד לאזרח אלכסנדר ארגונוב עם אשתו גלינה ושתי בנותיו: לידיה, בת 28, וקירה, בת 18.
הגברים שמאחורי העששית הביטו במסמך, החזירו אותו במהירות, המשיכו הלאה ועברו מעל רגליה של לידיה, שהיו מתוחות על פני המעבר.
לפעמים שלחו הגברים מבט מהיר אחורה, אל הבחורה שישבה על השולחן. היא היתה ערה, ועיניה עקבו אחריהם. עיניה לא היו מפוחדות; הן היו איתנות, סקרניות, עוינות.
הגברים והעששית נעלמו, ואי-שם ברכבת יילל החייל המנגן באקורדיון:
ועכשיו רוסיה איננה
כי רוסיה אבדה.
הי, תפוחונצ'יק
לאן התגלגלת?
לפעמים עצרה הרכבת באמצע הלילה. איש לא ידע למה. שום תחנה לא היתה שם, ושום אות חיים לא נראה בשממה החשופה, שהשתרעה על פני קילומטרים. מרחבי שמים ריקים היו פרושים מעל מרחבי ארץ ריקה; כתמי עננים שחורים נראו בשמים; ועל הארץ – כמה כתמי שיחים שחורים. קו אדום קלוש ורוטט הפריד בין השניים, ונראה כמו סערה או כמו שריפה רחוקה.
לחישות הזדחלו לאורך שורת הקרונות הארוכה: "דוד הקיטור התפוצץ…"
"פוצצו גשר בהמשך, בעוד קילומטר…"
"מצאו על הרכבת כמה מתנגדי מהפכה, ומתכוונים לירות בהם כאן, בין השיחים…"
"אם נישאר פה עוד הרבה זמן… שודדים… אתם יודעים…"
"אומרים שנֶסטור מַאכְנוֹ, האנרכיסט הקומוניסטי, נמצא ממש כאן בסביבה."
"אם הוא יתפוס אותנו, אתם יודעים מה זה אומר, נכון? אף אחד לא יצא מכאן חי, חוץ מהנשים, שיצטערו שהן לא מתו…"
"תפסיק לדבר שטויות, אזרח. אתה מפחיד את הנשים."
אלומות אור זינקו לתוך העננים וגוועו מיד, ואיש לא ידע אם הזרקורים קרובים או רחוקים. איש גם לא ידע אם הכתם השחור, המתנועע, הוא פָּרש על סוס או סתם שיח.
הרכבת זינקה הלאה באותה פתאומיות שבה עצרה. אנחות רווחה קידמו בברכה את חריקת הגלגלים. גם לאחר מכן לא ידעו למה הרכבת עצרה.
באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, חלפו כמה גברים בריצה לאורך הקרון. אחד מהם ענד תג של הצלב האדום. מהומה נשמעה מבחוץ. אחד הנוסעים הלך בעקבות הגברים. כשחזר, חשו הנוסעים אי-נוחות למראה הבעת פניו.
"בקרון שלידינו," הסביר. "איכרה טיפשה. נסעה בין הקרונות וקשרה את הרגליים לַמוט המקַשר, בשביל לא ליפול. נרדמה בלילה, היתה עייפה מדי כנראה, והחליקה. ברגליים קשורות, היא פשוט נגררה עם הרכבת, מתחת לקרון. הראש שלה נערף. חבל שהלכתי לראות."
באמצע המסע הגיעו לתחנה קטנה ונידחת. רציף רקוב, כרזות ססגוניות וחיילים סתורי שיער שהסתובבו על הרציף וניבטו מן הכרזות. בשלב זה התברר שהקרון שמשפחת ארגונוב נסעה בו לא יוכל להמשיך. במשך שנים לא נערכו שיפוצים ובדיקות בקרונות, וכך קרה שהם התקלקלו בפתאומיות, ושום תיקון לא היה יכול להושיע. נוסעי הקרון התבקשו לרדת ממנו במהירות. לא היתה להם ברירה אלא להידחס לתוך הקרונות האחרים, הדחוסים ממילא, אם רק יצליחו.
בני משפחת ארגונוב פילסו את דרכם בכוח לתוך אחד מקרונות המטען. כשהצליחו לעלות עליו, חשו אסירי תודה, וגלינה פטרובנה ולידיה הצטלבו בהקלה.
אך האישה הכחושה ורבת-הצרורות לא מצאה מקום לכל ילדיה. כשהרכבת יצאה לדרך, ראו אותה על הרציף, יושבת על מטענה. הילדים המבולבלים נצמדו לחצאיתה, והיא צפתה ברכבת במבט עמום וחסר תקווה.
טור הקרונות הארוך הזדחל בלאות על פני ערבות וביצות, והותיר מאחוריו דוק עשן שהתמוסס להבל לבנבן. חיילים התגודדו על הגג המשופע החלקלק. חלקם ניגנו במפוחית. הם ניגנו ושרו על התפוח הקטן, והשיר נשרך אחריהם והתמוסס עם העשן.
בפטרוגרד המתין לרכבת קהל רב. התנשפותו האחרונה של הקטר הדהדה בקמרונות התחנה, וקירה ארגונובה ניצבה מול ההמונים שקידמו את פניה של כל רכבת. מתחת לקפלי בגדיהם חסרי הצורה, נע גופם בדריכות נמרצת, לא-טבעית, במאבק ארוך אשר נהפך להרגל; פניהם היו נוקשים ויגעים. מאחוריהם היו חלונות גבוהים, מסורגים; ומאחורי אלה היתה העיר.
קירה נהדפה קדימה על ידי נוסעים קצרי רוח. כשירדה, עצרה רגע בהיסוס, כאילו הבינה כמה משמעותי הוא הצעד הזה. כף רגלה השזופה היתה נתונה בסנדלי עץ מתוצרת בית, עם רצועות עור. לשבריר שנייה ריחפה רגלה באוויר. ואז נגע סנדל העץ בקרשי הרציף: קירה ארגונובה הגיעה לפטרוגרד.
אין עדיין תגובות