מתמטיקה יכולה להיות קסם. ואם העולם מכיל דברים שמפחידים אפילו את האפלה, אתם יכולים להיות בטוחים שיש סוכנות ממשלתית סודית […]
הקדמה
השדים של צ’ארלי
“ארכיון הזוועות” הוא רומן מדע בדיוני. הוא נכתב בצורת מותחן אימה עם הרבה הומור, שחלקו לא נוח לקריאה. הרעיון הבסיסי שלו הוא שמתמטיקה יכולה להיות קסם. הרעיון המשני שלו הוא שאם העולם מכיל דברים (כפי שפראצ’ט ניסח את זה במקום כלשהו) שמפחידים אפילו את האפלה, אז אתם יכולים להיות בטוחים שיש איזו סוכנות ממשלתית סודית שמסתירה אותם מאיתנו לטובתנו. המשפט האחרון לא נאמר באירוניה; אם אנשים יחשדו ולו לרגע שהטעות היחידה של לאבקראפט הייתה שהמעיט בכוחו המשחית של הרֶשע הקוסמי, החיים יהפכו לקשים מנשוא. אם הסוד יצא לאור ויגרור אחריו (כתוצאה מכך) דברים אחרים, החיים יהפכו לבלתי אפשריים. מה שיתהלך אז על פני האדמה לא יוכל להיות מוגדר כחיים, וּודאי שלא כחיים אנושים. האימה מפני אפשרות זו, בספר, מקושרת אל האימה המצויה בהיסטוריה האמיתית. כמו בכל סיפור אימה טוב, ישנם רגעים שבהם לא תאמינו שמישהו העז להעלות על הנייר את המילים שאתם קוראים. במקרה זה לא מפני שהמילים מחליאות אלא מפני שההיסטוריה היא אמיתית מדי. אם אנסה לתמצת את זה כאן תהיה בכך חבלה בסיפור, כאילו הכתיבה מקלה ראש בגרועים שבהישגי האנושות. היא לא. קראו וראו.
צ’ארלי כתב יפה ובחוכמה באחרית הדבר על ההקבלות המוזרות בין מותחני המלחמה הקרה וספרות האימה. (חשבו לרגע מה היה עולה על דעתכם לשמע הביטוי “שירותים חשאיים”, אילולא כבר שמעתם אותו בעבר). עם זאת, ישנו צד שלישי לסיפור. דמיינו עולם שבו אמירה או כתיבה של מילים גורמת לדברים לקרות באופן ישיר ומיידי, שבו טעות במילה אחת יכולה להביא לתוהו שלא ייאמן, אך הלחש הנכון יכול לזמן ישויות רבות עוצמה שיבצעו את רצונכם. דמיינו, בנוסף, שהעולם הזה מנוהל: ישנה חלוקה נרחבת של תפקידים, בין המכשפים עצמם ובין המכשפים לאלה המתאמים את העבודה שלהם. זהו עולם בירוקרטי, ולכן גם כאוטי, ומלא באנשים ישובים אל שולחנות עבודה, ממלמלים קללות וכותבים השבעות ומכרסמים בעקשנות את חלקם הקטן בתמונה הגדולה. המתאמים, מפני שהם לא מבינים מה מתרחש באמת, הם טרף קל למטיפים חלקי לשון של כתות ביזאריות, שדורשים קורבנות אקראיים ונעלמים עם סכומי כסף גדולים. ברוכים הבאים למחלקת ה־IT.
ניסיונו של צ’ארלי בעבודה בתעשיית ה־IT ובכתיבה עליה הוא שנותן לו את התובנה האישית שלו באשר לאופן עבודתה של המכבסה. תכנות, הרי, הוא המקום שבו לאבקראפט פוגש בעבודת היום יום, כל הזמן. האנאליסט או המתכנת חייבים לבחון מסמכים בעין שהיא בו־זמנית סקפטית וערנית, לתפוס ולחבר פיסות קטנטנות של אמת לאורך הדרך. לכל אחד ממקורות המידע שלהם יש מניעים ויעדים משלהם, שאליהם הם שואפים באופן נסתר או גלוי. יש להם אחראים, שלרבים מהם אין כל מושג באשר למתרחש בקצה הממשי של העבודה. ועובדי ה־IT חייבים לדעת ללא שמץ של ספק שאם יטעו, הכול עלול להשתבש באופן איום ונורא. לחץ וציניות הם בני לוויה קבועים, ואיתם גם אחווה ותחרותיות. זה כמו להיות מרגל, או מעלה באוב. לא יוצאים החוצה הרבה, וכשכן עושים זאת, זה בדרך כלל בלילה.
צ’ארלי יוצא החוצה הרבה, לעתים קרובות באור יום. אין לו שדים. כמו רוב האנשים שכותבים על זוועות משחר הזמן, הוא טיפוס עליז. כל השנים שעברו עליו במרתפים לא הקהו את ההתלהבות שלו, את האמפתיה שלו או את היכולת שלו לדבר ולכתוב מהר, בהקשר רחב ובכישרון שמעוררים בך חשק לקנות למנוול חצי ליטר בירה כדי להשתיק אותו ולהאט אותו על הבוקר, לפני שהוא רץ רחוק מדי קדימה. אני יודע: ניסיתי. זה לא עובד.
נתקלתי בצ’ארלס סטרוס בראשונה כשעבדתי ב־IT בעצמי. זה היה בסביבות 1996, כשעוד היית חייב לעבוד ב־IT כדי לשמוע על האינטרנט. (כן, היו זמנים, לא רחוקים, שהידיעה על קיומו של האינטרנט עברה מפה לאוזן). התחוור לי פתאום שהבחור שכתב טורים הגיוניים אך קיצוניים בכמה קבוצות דיוור שהסתובבתי בהן היה אותו צ’ארלס סטרוס שכתב שניים או שלושה סיפורים קצרים שנהניתי מהם במגזין המד”ב הבריטי Interzone: “שלג צהוב”, “ספינה של שוטים” ו”לסנן את הכלור מהמנחה” (כולם מופיעים עתה באסופה TOAST, הוצאת Cosmos Books, 2002).
“לסנן את הכלור מהמנחה” הוא סיפור מדע בדיוני על כנס, שניחן בכל הסממנים של כנס מדע בדיוני אבל (מפני שזה העתיד) הוא בעצם כנס מדע אמיתי, שבו מתכנסים חנונים וחנוניות שמנהלים במרתף ניסויים בסיסיים בפיזיקת אנרגיה גבוהה. פרט לכך שהסיפור הוא כיפי ביסודו, הוא מעביר את תחושת המלנכוליה המשונה הנובעת ממבט לאחור על כנס, וההבנה שלא משנה כמה טוב היה לך, היו דברים טובים אפילו יותר שפספסת. (בסדר: אם מדברים על גוונים עדינים של רגש, מדד האוניברסליות של הרגש המסוים הזה קצת נמוך, אבל היות שרק התחלתי ללכת לכנסים באותה תקופה, הוא היה מוכר לי אישית). “ספינה של שוטים” עסק בבעיית באג אלפיים (שכפי שכולנו יודעים התבררה כלא בעיה בכלל, אבל [פתח_מרמור] זה היה לחלוטין בזכות המתכנתים שעשו את העבודה שלהם כמו שצריך מלכתחילה, באותם ימים רחוקים שבהם רק חנונים ואסטרונומים האמינו שהמאה העשרים ואחת באמת תגיע [סגור_מרמור]) והוא היה גם מלא באנקדוטות ה־IT המצחיקות והאותנטיות ביותר שקראתי מימיי. הסטרוס הזה נשמע לי כמו מישהו שארצה להכיר, אולי בכנס. התברר שהוא גר באדינבורו. היינו כמעט שכנים. אני חושב ששלחתי לו דוא”ל, וכעבור זמן קצר הוא התממש מתוך המרחב הווירטואלי ויצאנו לבירה והתחלנו את השיחה־לסירוגין שלא נפסקה מאז.
היה לו רעיון נפלא לספר: “זה מותחן טכנולוגי! הרעיון הוא שטיורינג פתר את בעיית השלמות הלא־פולינומיאלית בשנות ה־40! כל המלחמה הקרה התרחשה בעצם בניסיון למנוע את הייחודיות! הטילים הבין יבשתיים נועדו לעצור אינטליגנציה מלאכותית דמוית־אל מהשתוללות אמוק!” (הוא לא באמת מדבר ככה. אבל ככה אני זוכר את זה). הכול כבר היה לו בתוך הראש. זה ככה אצל הרבה אנשים, אבל הוא (וזאת עצה טובה עבור כל מי שרוצה להיות סופר) באמת כתב את זה. הספר ההוא, “לשרוף זמן”, היה הראשון מבין הספרים שלו שקראתי, והוא עדיין לא יצא לאור – רעיון מעולה, ביצוע בעייתי – אבל הכישרון הגולמי היה שם וכך גם האנרגיה, היישום, ורוחב היריעה המדהים. מאז הוא כתב עוד הרבה ספרים וסיפורים קצרים. הסיפורים הקצרים המשיכו להשתפר והמשיכו להתפרסם. היה לו עוד רעיון נפלא: “סאגה משפחתית על החיים כשהייחודיות קורית! מנקודת המבט של החתול!” זה השתנה והפך לסדרה המדהימה שהתחילה עם “לובסטרים”, שפורסם במגזין המד”ב Asimov’s, יוני 2001. הסיפור הזה הגיע לרשימת המועמדים הסופיים לשלושה פרסי מד”ב גדולים: ה”הוגו”, ה”נבולה” וה”סטורג’ן”. סיפור נוסף, “נתב”, הגיע לרשימת המועמדים הסופיים לפרס אגודת המד”ב הבריטית (BSFA). הרביעי, “הילה”, הגיע לרשימה הסופית של ה”הוגו”.
כשאני מביט לאחור על חלק מן הסיפורים האלה, מה שעולה לנגד עיניי הוא ההתהוות של מה שאפשר לקרוא לו “משפט סטרוס”. לכל סופר שתרם להתהוותו של שלב בהתפתחות המד”ב או הגדיר שלב כזה בעצמו, ישנם משפטים שרק הוא יכול לכתוב, או לפחות רק הוא יכול לכתוב ראשון. דלת האישון של היינליין הציעה דרך חדשה לעקוף תיאורים מפורשים באמצעות התייחסות לדברים כמובנים מאליהם; טרקטורוני הדיונות של זילאזני, תחת הירחים האצים של מאדים היו החלפת הילוך פתאומית בדרגות החופש שניתנות לנו כשאנחנו עוסקים בעיבוד חומר קלאסי; שמי הטלוויזיה ומערכות האונו־סנדאי של גיבסון הציגו לנו את המיפוי של המרחב הווירטואלי לזה הממשי, מה שהפך למטאפורה מיידית לחלק גדול מחיי היום יום שלנו. משפט הסטרוס האופייני (ואתם תלמדו לזהות אותו בזמן הקריאה) מייצג קפיצה נוספת כזו בדחיסה ונהירות, והוא נחוץ לנו לא רק כדי להבין את הסיפורים אלא גם כדי להבין את העולם שאנו חיים בו: עולם שנידון לייחודיות.
הספרים הלכו והשתפרו גם הם, אבל לא פורסמו, עד לא מזמן, כאשר פורסמו בבת אחת שלושה או ארבעה שהתקבלו לדפוס פחות או יותר בו־זמנית. ההשפעה היחידה שהייתה לזה על צ’ארלי, היא שהוא הספיק לכתוב עוד שניים או שלושה בזמן שאלה הודפסו. הוא פשוט נעשה מהיר יותר וטוב יותר עם הזמן, כמו מחשבים. אבל הספר הראשון שלו שיצא לאור הוא הספר הזה, והוא טוב מאוד.
עוד נשמע ונקרא ממנו רבות.
קראו את זה עכשיו.
קן מק’לאוד
ווסט לות’יאן, בריטניה
מאי 2003
אין עדיין תגובות