סבי, לייב ליאון פינק, התחנן לקב"ה בשנות נדודיו בגלות שיסייע בידו לעלות לציון, שאותה ראה כמולדתו. לייב לא זכה לעלות […]
סבא
ביום חורפי בשנת תש”ף, בזמן שמיינתי ניירות בביתי, הבחנתי בחמש תעודות צבעוניות, כל אחת מהן מגולגלת בנפרד ואחוזה בגומייה. התעודות, מתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, מספרות על הנצחת סבתי שרה אסתר פינק את זִכרם של יקיריה: בעלה, בניה והוריה. בתעודה המתייחסת לסבי, לייב ליאון נכתב: “[…] אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את נשמת הנדיב הנכבד ל’ארי’ ב”ר מאיר פינק ז”ל שהלך לעולמו ביום ט”ו לחדש אלול שנת התר… נרשם בפנקס הישיבה הגדולה והת”ת ‘מאה שערים’ 60 No לזכר עולם לקיים את היאהצ”ט ע”פ התקנות אשר להמוסד […]”.
ארי הוא השם שנתנו לי הוריי על שמו של סבי ז”ל. מסתבר כי בהיותי בן שנתיים, שמונה שנים לאחר מותו, שונה שמו של סבי לשם ארי, שמי.
במשך שנים רבות ניסיתי לדלות פרטים על חייו של סבי: מי היה, מי היו הוריו, היכן נולד, גדל והתחנך, האם היו לו אחים או אחיות, האם היו לו תחביבים, מהן תחנות חייו ואיך הסתיימו חייו של האדם שאני נושא את שמו.
עד לפני שנים מעטות היה סבי דמות מעורפלת ומרוחקת מעט. תמונתו ותמונות בניו, מקס ומשה, בשחור לבן, היו מונחות על המדף ליד מיטתה של אִמי ותלויות על הקיר מעל הפסנתר בחדר האורחים. אני זוכר כי ברגעי הצפירה ביום הזיכרון לקורבנות השואה ניסיתי לחבור אליו ואל בניו, דודיי שנספו בשואה.
מהיום שבו מצאתי את התעודות הללו, לפני שלוש שנים — תעודות שהביאו אותי לכתוב את סיפורו של סבי אֲרִיקֶה, לייב ליאון — אני מרגיש חיבור לסבי כנכדו, כממשיכו בארץ ישראל. במהלך הכתיבה הסתבר לי כי פרטים רבים שנודעו לי על חייו של סבי לא היו ידועים לבנותיו — לאִמי ולאחותה ברטה, דודתי.
בשנים שבהן עסקתי בכתיבה על אודותיו של הסב היו ימים ושבועות שבהם חשתי בליבי מצד אחד את החובה לכתוב, “וְהָיָה בְּלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי” (ירמיה כ’, ט), ומצד שני שאין לי את כוחות הנפש להמשיך לעסוק במצווה זו. אך כל פעם שתחושת חידלון זו עלתה במוחי חששתי שאם אפסיק לכתוב לא אספיק לסיים את המשימה שנטלתי על עצמי. בספר תהילים לט’, פסוק ה, פונה נעים זמירות ישראל לבורא העולם בבקשה: “הוֹדִיעֵנִי ה’, קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא”.
אלי ויזל, שורד השואה, אמר: “אין דבר כזה מקריות בהיסטוריה היהודית”.
נראה לי שללא כתיבת הספר, סיפורו של סבי היה נעלם מן העולם כפי שנעלמו סיפוריהם של רבים מששת מיליוני יהודי אירופה, שחייהם הוקרבו על מזבח קיומו של עם ישראל ותקומת מדינת ישראל.
אֲריקֶה
השם שנתנו לי הוריי, עמנואל מני ורוזה שושנה, הוא ארי. סבתי, שרה אסתר פינק, ואימי, הן היחידות בעולם שקראו לי אֲרִיקֶה. סבתי נפטרה ביום ט”ז טבת ה’תשכ”ב, אִמי נפטרה ביום י”ד טבת ה’תשע”ב. הן הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין במושב בית חֵרות. מיום הסתלקותן מהעולם לא קוראים לי יותר אריקה.
סיפור חיי מתחיל במושבה חדרה ביום כ”ט במנחם אב ה’תש”ט, 24 באוגוסט 1949. ביום זה שבו הוכנסתי בבריתו של אברהם אבינו הכריז המוהל על שמי בישראל: “ארי”. הוריי החליטו כי עליי לשאת את שמו של סבי לייב ליאון פינק זצ”ל. בהחלטתם זו הם הטילו עליי להמשיך את חייו של סבי במדינת ישראל העצמאית. סבי נולד ביום 24 באוגוסט 1884, שישים וחמש שנים לפני היום שבו קבעו הוריי כי עליי לשאת את שמו.
עד לפני כעשור ידעתי מעט מאוד על אודותיו של סבי. השאלות ששאלתי את אִמי על אביה הותירו אותה לעיתים במבוכה מפני שהיא ידעה פרטים מעטים מאוד על משפחתו. אִמי לא ידעה את שם העיר, העיירה, שבה נולד וגדל אביה, לא הכירה את רוב תחנות חייו מאז לידתו ועד שנישא לאִמהּ, סבתי, בשנת 1913 באנטוורפן.
אִמי ידעה שלאביה היו שמונה אחים ואחיות וכי בבעלות המשפחה הייתה חלקת אדמה גדולה, ואביו, סבה, מאייר פינק, מצא את פרנסתו בחקלאות. עובדה זו הייתה תמוהה מאוד בעיני אִמי מפני שהיא סברה שבגלות במזרח אירופה נאסר על היהודים להיות בעלי קרקע ולהתפרנס מעבודת האדמה. מאוחר יותר הבנתי כי הנחה זו של אִמי הייתה נכונה אך לא מדויקת.
בשנת 1913, באנטוורפן, נישאו סבי לייב ליאון פינק וסבתי שרה אסתר קוברסקי בחתונה דתית יהודית. אִמי ידעה שהוריה לא היו רשומים כנשואים בעיריית אנטוורפן מפני שהם בחרו להינשא על ידי רב בטקס יהודי דתי; כנראה שטקס נישואים יהודי דתי לא היה חוקי בממלכה הבלגית בשנים הללו. אִמי סיפרה שהוריה, ילידי עיירות יהודיות במזרח אירופה, סירבו להירשם כנשואים בעירייה המקומית מפני שרישום נישואים היה כרוך בטקס שנגד את אמונתם ואת אורח חייהם כיהודים שומרי מצוות.
במרוצת שנת תשע”ב, שנת האבל על פטירתה של אִמי, נפגשנו, מרים אחותי הבכורה ואנוכי, עם מר ישראל ז’ק אופן, יליד אנטוורפן, ששרד כילד קטן את השואה במסתור. מר אופן, ששימש בעבר נשיא עמותת יוצאי בלגיה בישראל, סייע לנו בחפץ לב ובמאור פנים בתרגום מכתבים ותעודות של משפחת פינק בשנות השואה ובשנים שקדמו לשואה שהיו כתובים בשפה הפלמית. הוא הציע לנו לפנות לארכיון המלכותי הבלגי בבריסל ולבקש מהם העתקי מסמכים הנוגעים למשפחת פינק באנטוורפן. אנו אסירי תודה על הצעתו הנבונה. הודות להצעתו קיבלנו מהארכיון המלכותי הבלגי עשרות תצלומי תעודות ומסמכים מדהימים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. התעודות הללו, שסייעו לי בכתיבת ספרי ובחרתָ בחיים (2015), שופכים אור על התחנות בחייהם של סבי וסבתי. רוב המידע המופיע במסמכים הללו לא היה ידוע לבנותיו, אִמי רוזה ואחותה ברטה.
מהתעודות הללו נודע לנו היכן נולד הסב, מי היו הוריו, היכן נולדו הוריו ומידע נוסף רב ערך על חייהם של סבי ושל סבתי עד פלישת גרמניה לבלגיה במלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1940.
ממסמך רשמי מעניין שנשלח ב-21 באוגוסט של שנת 1920 ממפקד המשטרה הראשית באנטוורפן למנהל הכללי של שירותי ביטחון הציבור בבריסל ניתן להבין שסבתי הייתה תחת מעקב שירותי הביטחון הבלגים ואף נחקרה במשטרת אנטוורפן. מפקד המשטרה העביר בכתב למנהל שירות ביטחון הציבור את מסקנתו מהמעקב והחקירה בכותבו כי “התנהגותה של האזרחית הזרה קוברסקי אסתר שרה היא ללא דופי”. מפקד המשטרה מדווח כי בחקירתה טענה האזרחית הזרה שהיא נישאה בלונדון (אנגליה) לפני רב לפינק לייב, שהוא סוחר יהלומים במקצועו ומפרנס אותה.[1] ממסמך זה ניתן להבין כי ייתכן שנישואים דתיים בפני רב לא הוכרו בבלגיה. לכן סבי וסבתי נאלצו להמציא אישור על נישואיהם, שנערכו כביכול בלונדון למרות שכפות רגליהם לא דרכו בה מעולם.
אין עדיין תגובות