יודא הרכבי, היסטוריון החוקר את תרבות המזרח הקדום, מגלה בוקר אחד שהאותיות העבריות-כנעניות שכתב אמש פרחו מניירותיו ואינן. נדהם מן […]
א.
נסעתי לירושלים כדי לחפש את האותיות האובדות.
כשהתעוררתי בבוקר משינה עמוקה ומבטי נפל על שולחן הכתיבה הסמוך למיטתי – הוכיתי בתדהמה: גיליון הקלף שאמש מילאתי בפסוקים מן המקרא שזכרתים בעל-פה, כולם בשבחי ירושלים – "עורי עורי לבשי עוזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך… גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים… על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה…" ועוד ועוד – ושהיה שעון על ספר עב כרך – היה ריק! כל האותיות בכתב כנעני-עברי עתיק, שעמלתי שעות על כתיבתן, בדקדקנות ובזהירות בעט-ציפורן, בעיקר לשם התאמנות – שכן תווי הכתב הזה וצורותיו משתנים על-פי גירסאותיו השונות – נעלמו ואינן. קסת הדיו, הסרגל והעפרונות, מכונת הכתיבה העתיקה רמינגטון, ירושה מאבי ז"ל – כל אלה היו במקומם, ואין שריד לאף אות אחת. הדבר היה למעלה מבינת אנוש. איך נעלמו? איך נמחקו מבלי השאֵר עקבות אחריהן? מישהו "גנב" אותן כשאני "נרדמתי בשמירה", כמו שאומרים היום על כל מקרה של הזנחה פושעת? מעשה כישוף אירע פה בלילה בשנתי? אני אדם רציונלי, וכחוקר, אני בוחן תופעות על דרך המדע, מעולם לא נתפסתי לאמונות תפלות. ובכל זאת, משהו מסתורי התרחש כאן. ושלא ברצוני הזדחלו לראשי סברות שונות שאינן מדרך הטבע. זמן לא רב לפני כן קראתי את האגדה על חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. מסופר שם שהרומאים, לפני שהעלו אותו באש, כרכו גווילים של ספר התורה סביב גופו, וכששאלו אותו תלמידיו מה אתה רואה, אמר להם "גווילים נשרפים ואותיות פורחות", ורעיון משוגע עלה בדעתי, שאולי גם האותיות העבריות-כנעניות הקדומות, שחרטתי על הגוויל שהיה תחת ידי, פרחו גם הן. המריאו, כמו להק של זבובים, מעל הגיליון והן סובבות-סובבות עכשיו בחלל העולם ללא מנוח וללא דעת לאן לפנות. ואולי, מכיוון שהפסוקים הכתובים בהן היו כולם מעניין ירושלים, אולי לשם הן עופפו; אולי כשאני הייתי שרוי בתרדמה התחולל מאבק בין מְצוּקים לאֶראֶלים, והאל הכנעני בעל דָּלק אחר האל העברי יהוה, והאותיות כולן נמלטו אל עיר הקודש, ועכשיו הן מוצאות מחבוא בחרכים שבין אבני הכותל או בין הסלעים הפזורים בשטחי הבור שמסביב לירושלים, או בין החורבות של הבתים שנהרסו במלחמת ששת הימים, ואף כי עברו שש שנים מאז, עדיין לא פונו העיים של שרידיהם.
תופעה שכולה מסתורין הנוגד את ההיגיון, והיא מטריפה את הדעת – עלולה להבריח רעיונות משונים אף לראשו של אדם שכל עיסוקו במחקרים אקדמיים.
רגעים ארוכים לאחר שנגלה לעיני הדף הקירח, בעודי שוכב במיטה, שוטטו בראשי הרהורים מעוררי חרדה ובלתי מתקבלים על הדעת בניסיון לפתור את התעלומה: האם מישהו – מי? שונא שלי? האם יש לי שונאים? – התנכל לי והצליח איכשהו להתגנב לחדר בלילה, דרך החלון הפתוח, ולהחליף את הקלף המלא בקלף ריק? ואולי… אולי היה זה אותו אלמוני ש"חטף" ממני את אסנת – וכשננעץ בי שמה חשתי צביטה כה עזה בליבי עד שחשבתי ששבץ תוקף אותי – אסנת, ש"נעלמה" מחיי, ש"אבדה" לי, ביום שנעדרתי מן הבית, כי הייתי אז בסיור במערות קומראן…
מערות קומראן. אני נזכר בבהלה שאחזה בי בהיותי בן שלוש-עשרה, כשתעיתי בעומק אחת המערות האלה, ו"הלכתי לאיבוד", כי לא מצאתי את דרכי לצאת ממנה.
בדרכי מתל-אביב לירושלים לחפש את האותיות שאבדו, כשעבר האוטובוס על פני שעלבים, ומרחוק, למטה, הלבין המגדל של לטרון, עלה בזיכרוני הדבר שאירע לי, כשאני עצמי הלכתי לאיבוד. נסעתי עם כיתת בית-הספר לטיול היסטורי, לראות במו עינינו את המקומות בהם ישבו האיסיים ובהם נמצאו המגילות הגנוזות. היה יום שרב, ואבק דק, מסמא, ריחף על פני המרחב השומם. נכנסנו לתחום חורבות העיר קומראן: קירות שבורים וערופים, עשויים נדבכי אבנים לא מסותתות, חוצצים בין מה שהיו, לפני כאלפיים שנה, חדרים ואולמות, מקום התבודדותם של בני כת המסתגפים השיתופית, שכתבו על גבי מגילות קלף את ספרי התורה והנביאים. התהלכתי בין שברי הקירות האלה, ליד שולחנות אבן שעליהם נכתבו המגילות, האיגרות, חוקי הכת; ליד שרידי מקוואות, גתות ועמודי שערים, והמראות האלה, המלווים בהסבריו המלומדים של המורה דורי, הטילו עלי שיממון, כמו השיממון הצחיח שמסביבנו. מה שהלהיב את דמיוני ועורר את סקרנותי היה מראה הלוע הפעור, השחור, במעלה הצוק המתרומם מעל לבקעה שבה עמדנו, שהמורה הצביע עליו כעל פתח אחת המערות שבה גילו הבדואים, בני המדבר, כמה מן המגילות.
כשהמשיכה הכיתה את דרכה לעבר חורבות נוספות, בצידי הוואדי היבש ההולך מערבה ונבלע בין ההרים, חמקתי מן החבורה ופניתי אל הצוק. שביל צר ופתלתל הוביל אל הלוע השחור, ואני טיפסתי בו, מכתת את רגלי בין אבנים, מדלג על סלעים, עד הגיעי אל יעדי. פתח המערה היה אפל, אך אור הצהריים החזק, המסתנן פנימה, הגיה חלקות אחדות על שכמי קירות המערה. היא הייתה רחבה ועמוקה, הרבה יותר משתיארתי לי בדמיוני. אווירה של מסתורין אפפה אותי בהיכנסי לתוכה. דממה גמורה שררה בה. קרקעיתה הייתה מרובבת בגללֵי עטלפים ובאפר של שריפות, בשרידים של אודי מדורות, ובין שברי החרסים הפזורים עליה פה ושם דימיתי להבחין במטבעות עתיקות, תרפים. נמשכתי אל עומקה של המערה, כאילו מכוחו של קוסם בלתי נראה. על כמה קירות היו חרוטים קווים קצרים וארוכים שבהתחברם יצרו צורות משולשים, מרובעים, מעוינים, ואני התעכבתי מולם לפענח מה מקורם. כתב יתדות היה זה, אבל של איזו לשון? שומרית? אכדית? אוגריתית? כנענית? העברתי לעיני את אותיות השפות העתיקות שבספר ההיסטוריה שלי, ולא יכולתי לפסוק בדבר. כל-כך מרותק הייתי לאותיות החידתיות, שלא הרגשתי איך עובר הזמן.
המשכתי ללכת, עקב בצד אגודל, אל מעמקי המערה, מצפה לגילוי נסתרות. אולי תיקרה לי עוד מגילה, כמו לנער הרועים הבדואי שגילה את הראשונה. לפתע נשמע מגבוה, כמו מן התקרה הקמורה של המערה, קול ילל צרחני. נעצרתי מבוהל על מקומי. היה זה קול של עוף כלשהו. אוח? תנשמת? בוודאי לא עטלף, שצורח אך אינו מיילל. רגעים ארוכים לא יכולתי למוש ממקומי, וכשנשתררה שוב דממה, ועיני נשואות אל התקרה, שכעין צללים שוטטו באופל העוטה אותה – מבעד לעלטה נדמה היה לי שאני רואה פני אדם ניבטים אלי. היו אלה פני אשה צעירה, שׂערה השחור מקיף את פניה ומבע עיניה עצוב, אך כאילו אש יוקדת בו. מבטה, שהיה נעוץ בי, כישף אותי. הייתי משותק. רטט עבר בגופי: האם מתכוונת הדמות הזאת לומר לי משהו? האם היא מזהירה אותי מפני משהו? ולפתע נעלמה. וגם לאחר שגזה הייתי המום ונסער מרושמה.
רק כשעבר האוטובוס את שער הגיא, בהמשך דרכו לירושלים, הלמה בי המחשבה כמה דומים היו פניה של הצעירה היפה הזאת בתקרת המערה, שנגלתה אלי בהיותי בן שלוש-עשרה, לפניה של אסנת, ורעד עבר בגופי. המבע היוקד בעיניים, העומק האפל שבהן… כל הדרך, עד הגיעי לירושלים, תעתעה בי הדמות הזאת שנכפלה בדמותה של אסנת.
כשפניתי לצאת מן המערה ראיתי שתעיתי למסדרון צדדי המסתעף מן האולם הראשי. נתקפתי בהלה פן לא אמצא את דרכי החוצה. ניסיתי לחזור על עקבותי, אך נתקעתי לכעין לבירינת. ממסדרון למסדרון ואין מוצא. הבהלה גברה והלכה. נשימתי התקצרה. צעקתי, בתקווה נואלת שמישהו ישמע אותי. צעקותי הדהדו בחלל ריק. קראתי בשם המורה, דורי! דורי! ובשמות כמה מחברי לכיתה. לא קול ולא עונה.
כשיצאתי לבסוף מן המערה אל אור היום הייתה כבר שעת אחר-הצהריים. השקפתי למטה אל הבקעה ולא ראיתי איש בין החורבות או מסביבן.
ירדתי אל המקום שממנו – זכרתי – פנתה הכיתה מערבה ונעלמה מעיני. נכנסתי אל הוואדי החָרֵב, צעדתי לאורכו, בין הרים זקופים, כשאני צועק את שמות המורה והתלמידים, וכבר דמעות חונקות את קולי. רק אחרי שנואשתי מלמצוא אותם וצנחתי על אחד הסלעים, נגלו לעיני מרחוק, נפוצים לכל עבר. "יודא! יודא!" שמעתי את קולותיהם נישאים ברוח המרחב.
המורה דורי לא יכול היה להכיל את זעמו. פניו האדימו והוא הטיח בי, קצף על שפתיו: כבר עמדתי להזמין את המשטרה! חשבנו שנמר טרף אותך!
כשנה לפני היעלמה של אסנת נסענו יחד לירושלים, אני לפגישה עם פרופסור מאייר, בקי גדול במיתולוגיה המסופוטמית, והיא, שלמדה גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, לספרייה הלאומית בגבעת רם, לעיון במפות עתיקות של אירופה, מן המאות החמש-עשרה והשש-עשרה. השעה הייתה עשר כשהגענו העירה, ונדברנו להיפגש בקפה טעמון בשעה אחת לארוחת צהריים. מכיוון שפגישתי עם פרופסור מאייר נקטעה באחת-עשרה וחצי – הוא מיהר לפגישה עם אורחים מחו"ל – החלטתי לנסוע לגבעת רם, להיפגש עם אסנת בספרייה, ולאחר שתסיים את משימתה, נאכל יחד בקפטריה של האוניברסיטה. נכנסתי לספרייה, עברתי על פני השולחנות באולם הקריאה, בציפייה שאמצא אותה רכונה על אחד מאלבומי המפות העתיקות, ולא ראיתיה שם. עברתי אל המדורים האחרים, של הקטלוגים ושל מיתקני ההדפסה וההעתקה, וגם שם לא הייתה. גם הספרן לא זכר שמישהי שאלה אותו על מפות עתיקות. מאחר שחששתי פן תגיע לקפה טעמון ולא תמצא אותי, מיהרתי לחזור לשם. ישבתי וחיכיתי לה כשעה וחצי, קורא את העיתונים, שוקע בכתבה מפורטת על נחיתת האדם הראשון על הירח, ומהרהר במשפט המיתולוגי המרעיד של ניל ארמסטרונג, כשהוא תלוי בין שמים לארץ: "זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות." אחר-כך קראתי על המחאה נגד השמעת "שיר לשלום" של רוטבליט ורוזנבלום על-ידי להקת הנח"ל, כי השיר פוגע במורל של חיילי צה"ל. אך מדי רגע ברגע העפתי מבט אל הדלת לראות אם היא נכנסת, תמֵה על איחורה הרב, ואמרתי לעצמי, היא מסוגלת גם להתעופף אל הירח…
בשתיים נכנסה. מבוהלת התיישבה מולי אל השולחן, גמגמה דברי התנצלות מבולבלים. פגשה מישהו בספרייה שחשבה שהוא מוכר לה… נדמה היה לה שהיה חבר במשלחת של ארכיאולוגים שעסקה בחפירות ליד המושב עלמא, לא רחוק מכפרה, ריחניה… התחלנו לדבר, אמרה, ואז התברר לי שהוא אוקיינולוג שבא לראות את שרידי האוניות שהתגלו בעומק הים ליד קיסריה… נכנסו לשיחה, סיפרה, הציע לה לאכול איתו במסעדה, וכשיצאו מן הספרייה הסיע אותה במכוניתו אל העיר העתיקה. ישבו במסעדה ערבית. מצחיק, גיחכה, הוא שאל אותי אם אני צברית, וכשעניתי לו כן, כמובן, אמר שחשב שאני פרסית… – פרסית? מדוע דווקא פרסית? בלעתי חיוך, כשאני משתאה על מעין שלהבת שנדלקה בעיניה כשדיברה על הזר הזה – אחת מאלף לילה ולילה, כנראה, הצטחקה, אולי הייתי שחרזדה בעיניו… – מה שמו? שאלתי, ונקבה בשם שמסתיים ב-סון, גונרסון או יורגסון. – וכך ישבתם ושוחחתם יותר משעתיים? – אני מצטערת, אמרה, זה סיקרן אותי מאוד מה שסיפר על מימצאים בעומק הים… זכרתי שאתה מחכה לי ודואג, צלצלתי לטעמון ושאלתי עליך, רציתי להודיע לך שאאחר, אמרו לי שהיית ויצאת. אבל לא יכולתי לקום ולעזוב כך סתם, באמצע…
הדחקתי מזיכרוני את המקרה הזה בימים שלאחר מכן. רק כשהייתה אסנת נעדרת מן הבית לכמה שעות ולא ידעתי היכן היא, היה צץ לרגע בראשי צילו חסר התואר של איזה זר אלמוני עם סיומת של "סון" לשמו, ומייד הייתי ממהר לגרשו מעלי.
אין עדיין תגובות