על אף חשיבותה הגדולה של הנהיגה המקצועית בתחומי המטענים, ההסעות והביטחון, היא נחשבה תמיד כמובנת מאליה. על אף השגרה, ההצלחות […]
הקדמה: תחבורה כעורק חיים ומפגש נהגים
כבישים מהירים, ראשיים, בין-עירוניים ותוך-עירוניים, בשילוב עם מסילות ברזל והובלה ימית והטסה, הם עורק החיים הכלכלי והחברתי של תקופתנו. בני אנוש נזקקים למחזור החיים הזה לקיומם. בישראל, כמו בכל העולם, רוב הזרימה הזו מתרחשת בעורקי הכבישים. האוכלוסייה משתמשת בהם בכלי רכב פרטיים, וגם רכבי הביטחון לסוגיהם נעים בהם. אך מעל הכול, הזרימה החיונית כל כך בעורקי התחבורה מתבצעת באמצעות רכבי המטען למיניהם וההסעות הציבוריות שמתפעלים נהגים מקצועיים.
נהגים אלה היו שותפים מרכזיים פעילים בהקמת התשתיות התעבורתיות ברחבי המדינה ובתפעולן. הם היו אנשי השטח שבלעדיהם לא הייתה אפשרית כל התקדמות.
אופיים של הנהגים המקצועיים מושפע מצביון עבודתם. רובם מתרכזים בה ואין להם היכולת לחלוק תוך כדי כך את תחושותיהם, את חוויותיהם ואת דעותיהם. כשהם מסיימים את יום עבודתם “יוצא” מהם מה שצברו נפשית במהלך שעות פעילותם. לרוב הם נראים מאוד בטוחים בעצמם משום שהם ממשיכים להיות ב”בועה” של מושב הנהג הבודד, המתדיין ומסכים רוב זמנו עם עצמו. הדבר עדיין נכון גם עם השתכללות אמצעי התקשורת, אשר מאפשרים שיחות אלחוטיות כמעט בכל עת.
עוזי, חמי, מוטי ושֵׁמִי הם נהגים מקצועיים וחברים ותיקים. שעות רבות וארוכות עשו יחד במסגרת שירות מילואים פעיל (שמ”פ) בפלוגת מובילי טנקים. בחייהם האזרחיים היה עוזי נהג משאיות לסוגיהן ומנהל מערכות הסעה. חמי ייצג את “חממת” נהגי אגד שהסיעו אוטובוסים, מוטי נהג ברכבי הסעות ושמי כנהג מונית.
כעת, כשהם קרובים לגיל פרישה (עוזי הוא כבר גמלאי במשרה מלאה), נפגשים הארבעה לעיתים תכופות על כוסות קפה שחור בחזית בית הקפה האהוב עליהם. זהו ה”פרלמנט” שלהם, מקום מפגש שיסדו כבר לפני שנים.
שיחותיהם נסבות בעיקר על זיכרונותיהם מתחומי תעסוקתם המשותפת. לעיתים הם מדברים על ההצלחות ועל הכישלונות בתכנון ובהתפתחות התנועה בדרכים לאורך השנים, ובין השאר מעלים גם הצעות ורעיונות לשיפור כיום. בנוסטלגיה הם מזכירים גם חוויות אישיות שחוו הם וחבריהם בעברם.
מפגש שכזה התרחש גם באותו בוקר אביבי ונעים. אינה, המלצרית במקום זה שנים אחדות, התקרבה אל שולחנם. מוטי לא היה יכול להתאפק ומייד שאל כהרגלו אם הקפה שיוגש כבר יהיה ממותק.
”יש לך על השולחן את הממתיקים לקפה. קח לך אחד, או שניים, או ארבעה. כמה שאתה רוצה,” ענתה אינה את התשובה הקבועה, והוסיפה שאלה קבועה, “רוצים לשתות משהו קר?”
זה היה מפתיע אם שמי לא היה מבקש “בקבוק אחד סודה דיאט.”
כל היושבים ליד השולחן צחקו.
”חפשו את החברים שלכם,” התריסה אינה. ”מוטי, היום לימונדה או מים קרים?”
”היום אני אשתה כמו עוזי, בירה מכבי,” הפתיע מוטי, שלרוב נצמד להרגליו ולא זז מהם.
עוזי ה”יקה”, שתוכנית השיחה כבר הייתה מובנית אצלו מראש, ביקש דווקא קולה דיאט. חמי ביקש “רק קפה שחור וגדול, אבל שיהיה חזק.”
אינה רשמה את ההזמנות בפנקס הקטן שבידה. ”כבר מביאה. שיהיה לכם יום יפה, והיום ללא צעקות,” סיכמה בחיוך.
כשהתרחקה, מענטזת קלילות, אמר מוטי, ”פעם החמודה הזאת הייתה עושה לי את זה. מה קרה לי?”
“היו זמנים,” נאנח עוזי. “זה בדיוק הזמן לחזור לזמנים שהיינו צעירים וראינו את העולם קצת אחרת. שמי, אתה זוכר את הסיפור הקלאסי שלך, שסיפרת מייד לאחר שהצטרפת לפלוגת המובילים שלנו?”
“עזוב, כולם כבר מכירים אותו בעל פה,” החווה שמי תנועת ביטול בידו, אבל חייך מתחת לשפמו המאפיר.
“ספר שוב, רוצים לשמוע אותו מפיך היום,” הסכימו כולם.
“טוב, שיהיה,” הסכים שמי. הוא לגם מכוס המים שעמדה לידו ופתח: “נהגי המוניות, כמו שאתם יודעים, מסיעים המון טיפוסים וסוגים של נוסעים. יש ביניהם ידוענים, שרים, עורכי דין, זקנים, שחקנים, ילדים ועוד. יש ביניהם גם נשים שמבקשות לנסוע במוניות בשעות הלילה כדי להגשים פנטזיות. מאחר שבצעירותי הייתי יפיוף – תאמינו או לא – יצא לי מדי פעם להגיע הביתה באיחור. כשאשתי הייתה שואלת מדוע הגעתי מאוחר הייתי צריך להמציא לה סיפורים על תקלות שהיו לי במונית: פעם זה היה פיצוץ בגלגל ואז הברגים שלו לא נפתחו; סיפרתי לה על המצבר שהתרוקן והגרר איחר; סיפרתי לה על הקרבורטור, על הפלגים והפלטינות, על משאבת הדלק ועוד ועוד. מה אגיד לכם,” הוא המשיך לקול צחוקם של חבריו, “היא הכירה כבר את חלקי כלי הרכב כל כך טוב שיכלה לנהל מוסך, או לפחות להיות קצינת בטיחות בתעבורה.”
חמי גיחך כששאל, “ומה סיפרת לה כשהתחלת להגיע הביתה בזמן, כש’נגמר’ לך עם השנים?”
“היא באמת שאלה איך זה שכבר אין תקלות, והסברתי לה שהיום יש במוניות אביזרים יותר חזקים ויותר אמינים…”
סיפורו של שמי נתן את האות, והם התחילו להעלות זיכרונות שליוו את חייהם המקצועיים בעשורים האחרונים. היו אלה זיכרונות אישיים וגם כאלה ששמעו מפי חבריהם.
ארבעת החברים, שלפעמים הצטרפו אליהם נהגים נוספים, המשיכו בסיפוריהם גם במפגשיהם הבאים. היו ביניהם סיפורים מרגשים, מצחיקים, היסטוריים, עצובים, בדויים, משעממים, וגם כאלה שסופרו על ידי אחרים שלא היו נהגים. היו סיפורים קצרים וממצים, היו גם ארוכים, אך בכולם סופר על עבודתם השגרתית של הנהגים, שהשתלבו בה מפגשים חריגים שהאירו מדי פעם את שגרת יומם בדרכים. שלל הסיפורים מתייחס לנושאים החל משנות החמישים של המאה ה-20 במדינת ישראל ובראשם פיתוח הנגב ומשאביו, המשכם בהובלה הכבדה, התחבורה הציבורית, תחבורה צה”לית, הסעות קלות ומיזוג הגלויות, ועד למפגש של נהגים ישראלים עם נהיגה מקצועית באירופה.
אין עדיין תגובות