אסטרי

זהו סיפורה של שרי, ניצולה יחידה מחמישה אסטרונאוטים, שנשלחים לכוכב חדש. היא מאומצת על ידי שבט חייזרים עטויי פרווה צבעונית ומחודדי אוזניים, הנשלטים בידי "תביי", הכוהן העיוור. שרי מתקשה להתמודד ולקבל את מנהגיהם ומסתבכת: משחררת בטעות את מנהיג ה'פוזים', נופלת ל'מערת הרוחות' ועוד. היא חוזה בזוועה איך מקריב הכוהן קורבנות אדם לאלת השמש וניצלת מכך בעצמה, רק ברגע האחרון. היא דוהרת איתם לצייד ועוברת חוויות זוועה נוספות. שרי יולדת את  'אסטרי', שהוא תוצאה של הקשר שלה עם תאו, חייזר ירוק פרווה. הכוהן העיוור, תביי, מנסה לחסל אותה ואת בנה, לאחר שהצליח לזהות במחשבותיה את הכפירה שלה במנהיגותו ובמנהגיהם. בינתיים, על כדור הארץ, מאמין מדען אחד בלבד שלא כולם נהרגו. הוא עושה הכול כדי לשלוח חללית חילוץ לכוכב – ומצליח. אסטרי, שנראה כמו ילד רגיל, קיבל את תכונותיו של אביו החייזר, תאו. הוא קורא מחשבות ומושך משפתיו קורים דקים, קורי הרגעה מיוחדים. שרי חסרת אונים מאי יכולתו של בנה, אסטרי, להשתלב בעולמנו ובעולמה. רק לאחר הנחיתה כאן מגלה שרי שהיא בהריון נוסף מהקשר שלה עם תאו, אבי בנה הראשון…

מקט: 5-698-2

זהו סיפורה של שרי, ניצולה יחידה מחמישה אסטרונאוטים, שנשלחים לכוכב חדש. היא מאומצת על ידי שבט חייזרים עטויי פרווה צבעונית […]

---

המזימה: “עד פה, זהו!” צעק שון וורקהול, המדען הגדול, והתרומם בפראות. הוא כבר לא הצליח להתאפק.

הוא קם ושלח אגרוף אדיר לסנטרו של האיש שישב לידו, מעיף אותו לקצה החדר שבו ישבו המדענים. הוא המשיך להכות אותו כמו משוגע, כמעט הורג אותו.

מאותו רגע החל אותו סחרור נוראי והעניינים יצאו לגמרי משליטתו, עד לאסון הכבד.

זה קרה בסוכנות החלל האמריקאית, נאס”א.

חמישה אנשים רכנו על תמונות שנפרסו לפניהם על השולחן. בקבוצת המשימה הזו נטלו חלק טייסים לשעבר ואסטרונאוטים בהווה וזה היה יום הדיונים הראשון שלהם בנושא הכוכב שהתגלה. הם בחנו את תמונת הכוכב, שהייתה מוגדלת פי אלף ונעצו בה עיניים מתפעלות, בו ובשובל שלו, שנשבר למיליוני רסיסים והבזקים של אור. המראה הזה הצית אצלם את הדמיון והוליד בראשם רעיונות ותוכניות.

“אווי, אווי!”, קרא ג’ורג’. דמעות של התרגשות הציפו את עיניו, “בתמונה זה נראה אפילו יותר עשיר מאשר דרך עינית הטלסקופ.”

“אהה,” מלמל ביל קסידי ביובש.

את ביל היה קשה לרגש, כי הוא היה טיפוס ענייני, חסר הומור ואמרו עליו ששום דבר לא מקפיץ לו את הדופק. כרגע הוא הביט בתמונה בפנים חתומות שלא מביעות כלום.

‘פני פוקר’, חשב שון, ‘אפשר להתפוצץ מהאיש הזה’.

“שמע, זה פשוט לא נתפס! זה נראה כמו ציור דמיוני.” קרא טייסון, שגם הוא, כמו ג’ורג’, התפעל מהתמונה. טייסון, אפריקאי שחום-עור, היה אדם גדל מימדים ורגשן מאין כמוהו.

“אני חושב שזה יכול להיות מקום נפלא להקים בו את ה’בית-הלבן’ השני שלנו,” קרא שון. “תשמעו, זה יהיה סניף נוסף של אמריקה החדשה!”. הוא התלהב והניף את ידיו, כאילו הוא רואה שלט גדול שמוצב מולו ומתפעל ממנו. “סניף נוסף של אמריקה!”

“נו, נו, אל תיסחף כל כך,” הגיב ביל לדבריו, “סניף של אמריקה! הי, לא הגזמת?”.

שון העיף בו מבט חד וחיקה אותו בלעג: “נו, נו, אל תיסחף כל כך…הי, לא הגזמת?”

ג’ורג’ הרים את מבטו לביל ואמר, מהורהר:

“תשמע, תודֶה שדבר כזה לא מזדמן כל פעם בחייו של אדם.”

את שון הרגיז איך ביל לא מתלהב עם כולם, לא רואה את היופי וגם לא מזהה את הפוטנציאל העצום הגלום בכוכב היפהפה הזה, אבל ביל רק צמצם את עיניו והמשיך להתבונן בצילומי השובל. לפתע הרים את התמונה בהיתול וקרב אותה לראשו. לרגע היא נראתה כמו תוספת של זנב-סוס לשיערו, אסוף מחוטי הזהב, מקושט באבנים זוהרות.

שון הביט בו ברצינות רבה ואז החליט להתל בביל המאופק ודיבר בהתרסה, כשהוא מפנה אותם במיוחד לביל:

“רגע אחד, במחשבה שנייה נראה לי שאנחנו באמת מגזימים בעניין הזה. אני, אישית, מתחיל להיות סקפטי לגבי העניין כולו. מה שאני רוצה להגיד לכם הוא שכול העניין הזה נראה יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. לדעתי, הוא יסתבר בסופו של דבר כבלוף או כבולשיט אחד גדול.”

“בלוף?, בולשיט?!” קרא ביל ונפנף בתמונה שרק לפני דקה השתעשע בה. טון דיבורו היה כעוס:

“למה אתה מתכוון?!”

“התכוונתי בדיוק למה שאמרתי,” ענה שון ודיבורו היה נרגז לא פחות מביל והוא העיף בו מבט פראי ומתגרה.

שון תעב את ביל. כבר שנים רבות הם עובדים ביחד, אבל הוא ראה בו יריב מר, כי האיש הזה נהג תמיד להתווכח איתו על כל דבר ושון שנא את הביטחון שתמיד הוא הפגין. ביל המשיך לכעוס:

“לי זה נראה הרבה יותר מסתם בולשיט. אני חושב, לא, אני גם די בטוח שנגיע לשם ראשונים ונקדים את כולם,” ומייד הוסיף: “בואו, רבותי, לא נשכח שיש לנו עוד שיקול חשוב: ישנו מישהו שעומד לעלות על המעבורת ולהישלח לשם. שמעתי שהוא יקים על הכוכב את המחנה הראשון.”

“מי זה?”

“זה מישהו שמחכה לכך עוד מהשיגור הקודם שלנו, זה ג’ונה, ג’ונה וולקר.”

“לא נכון!! באמת?! אתה מדבר על המעבורת ההיא?!” הזדעק שון, “אל תשכחו שהיא בקושי נחתה ותיזכרו כמה תפילות לחשנו כשירדה אלינו בחזרה לאטמוספרה.”

לפתע גם קלט שון את השם של האיש והוא זעק:

“רק אל תגידו לי שאתם מתכוונים לאותו כלומניק, לאותו מפסידן, לאותו ג’ונה וולקר הנמושה, האיש שביטלנו את טיסתו בפעם הקודמת! יו, רק לא הוא!”.

“תגיד, אתה בסדר? רבותי, אני אומר לכם שהאיש הזה פשוט לא נורמאלי! טוב, די, נמאס מהפסימיזם שלך!” קרא ביל וסנט קלות עם כף ידו בזרועו של שון. להפתעת חברי הצוות התרומם שון, עור פניו אדום ועיניו בולטות מחוריהן וצרח:

“יפה, בסדר, אין בעיות וגם יותר לא תשמע אותי!” והנחית מכת אגרוף אדירה בדיוק מתחת לסנטרו של ביל. מעוצמת המכה הועף ביל לאחור ונחת על גבו ושון קפץ על רגליו והביט בביל ששכב המום על הרצפה. שון נשם בכבדות וניכר היה שהוא מתקשה לשלוט ברוחו. הוא אגרף ופתח את כף ידו ואז התנפל על ביל שוב והמשיך להכות אותו, על פניו ושאר חלקי גופו. הוא לא הרפה עד שנמשך מעליו על ידי ג’ורג’ וטייסון והוחזר לכיסאו.

ביל נשאר לשכב על הרצפה ללא תנועה, כשדם נוזל מפיו ומאפו השבור.

כיון שהפרויקט היה בעיצומו והתוכנית שעטה קדימה, היווה נושא המשמעת והמריבה שפרצה בין שני המדענים הפרעה להמשך ההתנהלות התקינה. הנושא הועבר לוועדת האתיקה של נאס”א ו”וועדת שובל”, כפי שזו כונתה בסוכנות נאס”א, המשיכה להתקדם בנושא המעבורת, בלי ביל כמובן, שהתאושש לאיטו בבית חולים מזעזוע מוח ומהשבר באפו ובלסתו הימנית.

שבעה ימים נדרשו לוועדת האתיקה כדי להגיע לסיכום והחלטה בתקרית האלימה שבין שני המדענים.

ששת חברי הוועדה צפו באירוע המצולם מחדר המדענים. הם נעצו עיניים בסרטון, כשטים קרא לפתע:

“עצור כאן!”

רוג’ר עצר את מרוץ התמונות. בתמונה שקפאה ניבטו פניו של שון, שהיו מופנות אל ביל.

“שימו לב לשנאה היוקדת שבעיניים האלה!” קרא ג’ונסון.

ואכן, כולם הבחינו במבטי השטנה, שהשתלחו מעיניו הרושפות של שון ובפניו הסמוקים מכעס.

“נו, באמת, אז מה? האיש רותח מכעס! מה הפואנטה שלך?”, אמר טים.

סמואל, יושב ראש הוועדה, ביקש להמשיך ולהריץ את התמונות והסרטון המשיך עד הקטע שבו נראה שון קופץ ומכה את ביל השוכב על הרצפה. כאן עצר אותו רוג’ר שוב וביקש להריץ אותן יותר באיטיות. שון נראה חוזר ומכה את ביל בלי הבחנה והמכות נראו מגוחכות כשהן הופיעו בקצב איטי והונחתו שוב ושוב על ביל, שכנראה כבר היה מחוסר הכרה עוד מהאגרוף הראשון.

“תסתכלו בהשתוללות שלו, איך הוא כמעט הורג אותו. מה קורה לאיש הזה?!” צעק רוג’ר ונעמד על רגליו, מצביע בהתרגשות על התמונות המתנהלות באיטיות .

“לי נראה שהוא שחוק לגמרי, הוא גמור וכנראה גם איבד את זה”, אמר ג’ונסון וסובב את אצבעו בעיגולים קטנים סמוך לרקתו.

פול דיבר בפעם הראשונה ודיבורו, כרגיל, היה איטי:

“לדעתי, הוא זקוק למנוחה מוחלטת. האיש הזה עייף והייתי מרחיק לכת ואומר שגם אסור לו להמשיך ולהשתתף בכלל בתוכנית הזאת, כי קשה לדעת מה עוד יקרה לו בהמשך. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות אחר-כך, כשעוד יעלה המתח!” ומיד הוסיף: “אני מציע שנצביע לגבי השאלה, אם להשאיר אותו בכלל איתנו.”

טים גירד בפדחתו כי הוא לא היה מרוצה בכלל מהרעיון שעלה כרגע. כול חייו, כילד וכנער צעיר, עברו עליו בפרברי ניו-יורק, ברובע השחורים והוא זכר היטב איך דמו היה מתלהט בקלי קלות וכיצד הרבה להשתמש באגרופיו. הוא גם נזכר איך התרגש כשהצטרף לקרבות רחוב עם חבריו מול יריבים מקבוצות אחרות ואלו היו חלק בלתי נפרד מהתבגרותו. הוא היה מכה כהוגן וגם סופג מכות נמרצות ולכן עכשיו היסס והרהר אם זה יהיה צודק שלאור התפרצות אחת שכזו ניתן יהיה לפטר אדם מהמערכת ולסלק אותו מפרויקט כל כך יוקרתי, במיוחד בהתחשב בעובדה שזו תמצית חייו של האיש ושזה עלול היה לקרות אפילו לו ולכן אמר מייד:

“תקשיבו לי, חברים, אולי ניתן לו בכל זאת הזדמנות נוספת?”

למראה מבטם המופתע הוא הסביר: “הרי זו פעם ראשונה שגילינו שלאיש יש התפרצות זעם שכזאת.”

“מה פירוש ‘פעם ראשונה’? אמר פול באיטיות, “אני מדבר על השנאה שלו לביל, אני מתכוון לומר שזה ניסיון לרצח ואני לא מגזים. מה שקרה פה מצריך התערבות או לפחות הפרדה בין השניים האלו ותדעו שאני לא מתכוון להוציא את ביל מהפרויקט שלנו.”

סמואל תופף באצבעותיו על גבי השולחן והפנה מבטיו לנוכחים ואז אמר:

“אני הייתי מסכם כאן את הדברים ואומר שאני נוטה להשתכנע ולקבל את ההצעה של פול ונראה לי שיש הרבה טעם בדבריו. בואו נחשוב ונצביע לגבי השאלה אם להשאיר את שון בפרויקט שלנו.”

“רגע”, אמר פול, “לא הבנת אותי, אני לא התכוונתי לשחרר אותו רק מהפרויקט הזה אלא לבדוק את האפשרות לפטר אותו בכלל מסוכנות החלל שלנו. שוב, מכיוון שהאיש הזה התגלה כמסוכן ואסור שימשיך לעבוד איתנו באף פרויקט!”

“נו, נו…, נראה לי שקצת נסחפת,” אמר סמואל. “לי נראה שזה יהיה די והותר אם נשקול הפעם לשחרר אותו רק מהפרויקט הזה” והוסיף מייד: “רגע, עכשיו קלטתי למה אתה מתכוון וגם לכך יש לי הצעה.”

הוא הסתכל על חבריו שמסביב השולחן ואמר:

“אנחנו נצביע קודם רק לגבי השאלה אם לשחרר את שון מהפרויקט הספציפי הזה או לפטר אותו ולשחרר אותו מסוכנות-החלל כולה. אז אני שואל.”

הוא הרהר מספר שניות, כדי לארגן את שאלתו:

“מי בעד לפטר את שון מסוכנות החלל האמריקאית?” שלוש ידיים מתוך שש אפשריות הורמו וכולם צחקו.

“יש לנו דילמה. שלושה מתנגדים ושלושה בעד,” אמר ג’ונסון והוסיף: “גם לי יש הצעה: בואו נצביע שוב על אותה שאלה אבל הפעם נעשה אותה בהצבעה חשאית.”

“למה, כי אתה פוחד שידעו מה הצבעת, אה?” סנט בו רוג’ר ודחק בו במרפקו.

“רגע, הרעיון הזה לגמרי לא רע וזה באמת מעניין, אז בואו ננסה”, אמר סמואל, מציץ בעיניהם של שאר חברי הוועדה. כשראה את ההסכמה שבשתיקה, אמר:

“יפה. אז כל אחד ירשום על פתק את ההחלטה שלו: ‘לשחרר מהפרויקט’ או ‘לשחרר מנאס”א’. וחברים…”, הוא הצביע על כל אחד ואחד כשאמר:

“אני מבקש להזכיר לכולנו שאנחנו עוסקים פה בחיי אדם ולא בגחמה פרטית או בסגירת חשבונות אישית עם מישהו.”

פחות מדקה נדרשה לשישייה לרשום את החלטתה. סמואל חילק את הפתקים לשתי ערימות קטנות. על חמישה מהם נרשם: “שחרור מנאס”א” ועל פתק אחד בלבד נרשם: “שחרור מהפרויקט.”

סמואל חייך בזוית פיו, כי הוא ידע שהוא היה זה שרשם ‘לשחרר מהפרויקט’, כך שהוא בעליו של הפתק היחיד. הוא תהה עד כמה צודקת הייתה ההצעה של ג’ונסון להצבעה חשאית, כי מסתבר ששניים מהאנשים הרציניים והמכובדים האלה שיושבים לפניו שינו לגמרי את החלטתם מההצבעה הגלויה.

‘עד כמה נוטים אנשים לזייף או להטות את דעותיהם, רק מתוך רצון להרשים או להסתיר כוונות אמיתיות’, הוא חשב לעצמו. כיוון שלא היה עדיין רגוע, הוא אמר:

“יפה. אם זאת ההחלטה אז עכשיו נשתמש שוב בהצבעה כזו.”

“ועל מה נצביע הפעם?” שאל פול.

“כל אחד יכתוב על פתק את המילה: ‘כן’ או ‘לא’, לגבי השאלה שהחלטנו עליה: ‘האם לפטר את שון מסוכנות החלל האמריקאית, נאס”א’?” והוסיף:

“ושוב, אנחנו נקלוט את גודל ההחלטה ונשקול אותה בשיא הרצינות, לפני שאנחנו רושמים את המילה.”

כשאסף שוב את הפתקים המקופלים וחילק אותם לשתי ערימות, היו ארבעה פתקים עם “כן” ושניים עם המילה “לא”.

“ובכן, חברים, הפור נפל והוחלט לפטר את האיש מסוכנות החלל של נאס”א,” אמר סמואל וגוון קולו נשמע עצור ומאופק. כשריכז את הפתקים לערימה קטנה הוא דיבר, כאילו לעצמו, אבל בקול רם:

“רק כדאי שתדעו, רבותי, ששון נמצא בסוכנות החלל כבר שמונה עשרה שנים בערך. אנחנו אולי מפטרים אותו, אבל הופכים אותו לאיש עשיר.”

“מה שזה אומר בעצם, ידידי, שבמקום שהוועדה הזו תעניש אותו על המקרה הזה, או לפחות תטיל עליו סנקציות בגלל התנהגותו, היא מחליטה לאשר לו בונוס ופרס,” אמר פול.

האנשים הסתכלו אחד על השני וטים אמר:

“רגע, אז יש לי שאלה: מה יקרה לגבי ביל? נראה לכם שכאשר יתעורר האיש הזה ויחזור אלינו לסוכנות הוא יעבור על המקרה הזה בשתיקה, בלי להגיש נגד שון תלונה?”

שלושה שבועות לאחר האירוע האלים בחדר הישיבות בין שון וביל כבר הייתה החלטה בעניינו של שון. הוא הוזמן להופיע בפני הוועדה ביום שני בשעה 10:30 בבוקר.

הוא ישב שאנן מול ששת חברי הוועדה, הביט באנשים שמולו והרהר.

זה כבר שנים רבות שהוא עובד בסוכנות החלל האמריקאית, יותר מ-19 שנים. הוא היה שותף בשני פרויקטים אדירים של סוכנות נאס”א. הוא גם היה בטוח שהוותק, כמו גם היכולות המקצועיות שלו, יילָקחו בחשבון ויעמדו היום לזכותו. שון לא היה נאיבי בכלל ותיאר לעצמו שלא יפְטרו אותו בלא-כלום, אך לא ציפה לתגובה קיצונית. כמעט דימה לשמוע את סמואל, יושב ראש וועדת המשמעת, אומר:

‘לאחר מחשבה עמוקה החליטה הוועדה לרשום הערה בתיקך האישי’.

שון הכיר את סמואל אישית והעריך אותו כאדם סבלני וסובלני ולכן נדהם כששמע אותו אומר עכשיו בקולו הסמכותי:

“שון, אני מכיר אותך אישית כבר שנים רבות ויודע שאתה אחד מטובי אנשינו, על כל פנים כך היית…” סמואל המתין מספר שניות והביט בדף שלפניו. שון כיווץ את גביניו, קפץ את שפתיו וחשב לעצמו:

‘אוי ואבוי, זו כבר התחלה גרועה לדברים’ ושמע את סמואל, שהמשיך לדבר:

“כולנו, בוועדה הזו תמימי דעים לגבי יכולותיך המקצועיות, אבל אנחנו חלוקים לגבי התנהגותך.”

סמואל חדל לדבר והביט בשון. לאחר שתיקה, שבה נראה היה לשון כאילו ניסה לומר לו משהו שלא מתוך הכתוב הוא הוריד את עיניו לדפים שלפניו והחל מקריא מתוכם, צמוד לתוכנן, מילה במילה:

“1. הוועדה הזו רואה בחומרה את האירוע שקרה ביום השלישי במרץ,

בחדר המדענים, בין שון וורקול לבין ביל קסידי המכובדים.”

סמואל הרים את מבטו מהנייר, אבל נמנע מלפגוש את עיניו של שון והמשיך להקריא:

“לאחר צפייה בקלטת האירוע ולאחר דיון וחשיבה מעמיקים

הגיעה הוועדה להחלטה ברוב מוחלט.

הוועדה הזו ממליצה לשחרר את שון וורקול מפרויקט כוכב “שובל”.

שון עצר את נשימתו. לזה הוא לא ציפה כלל. הוא שמע את סמואל ממשיך להקריא מבלי שהשתנתה החדגוניות בקולו:

“…כמו כן הוחלט לשחררו לאלתר מסוכנות החלל של נאס”א.”

ואז הוסיף במהירות, מבלי לקרוא מהדף:

“בכך רואה הוועדה את סיום הפרשה בנושא הזה, ללא אפשרות ערעור מצידך.”

סמואל נדם ושילב את כפות ידיו על השולחן ואז הרים את אצבעו ואמר לשון:

“רגע, יש דבר שכן החלטנו לתת לשיקול דעתך האישי.”

שון, נרעש מההחלטה, שתק. מבטו תעה ובהה בחלל החדר והוא כבר לא הקשיב. הוא קלט שלא ננזף ולא נקרא לחקירה או לבירור אלא פשוט פוטר מעבודתו, מהתפקיד הכול כך מכובד והיוקרתי הזה.

‘אותו אגרוף שנתתי לביל מסתובב עכשיו אלי כמו בומרנג ופוגע לי ישר בבטן’ הוא חשב לעצמו.

אבל אז הוא שמע את סמואל שואל:

“אז מה החלטת?”

שון לא הבין והתבונן בו בעיניים שואלות כי הרי רק לפני רגע שמע שאין לו אפשרות לערער. סמואל קלט את מבטו המשתאה, הבין ששון לא הקשיב לו ולכן אמר שוב, כשהוא קורא את הדברים מתוך הדף שלפניו:

“2. הוחלט לתת לשון אפשרות לבחור ולקבל רק רבע מסך הפיצויים

המגיעים לו. בתמורה לכך תינתן לו חסינות על ידי הוועדה

וסוכנות החלל, כהגנה מפני תלונה של ביל קסידי כנגדו –

במידה ותוגש”.

שון השפיל את עיניו, הביט באצבעותיו השלובות וגיחך כשחשב לעצמו:

‘מה איכפת לי אם ביל יחליט להתלונן נגדי. הרי זה יימשך לו שנים עד שתתברר התלונה כנגדי וזה כבר כן יהיה נתון לערעור שלי’.

הוא כמעט שאמר שאינו מסכים להצעה, אבל אז שמע את סמואל אומר לו:

“הוועדה מבקשת להוסיף שבמקרה שתחליט להסכים לקבל רבע מהפיצויים, לא יפורסם ולא יופץ האירוע האלים בין המערכות המקצועיות והוא גם לא יירשם בתיקך כ’קלון’.”

כשמיקד בו שון את מבטו הוא שמע אותו ממשיך ואומר:

“רוצים לומר שאם תחפוץ תוכל להשתלב בכול פרויקט מדעי אחר, בין אם בארצנו או בכול מקום אחר שתבחר.”

כמובן שזו הייתה החלטתו.