את

"אני מרותקת, מזועזעת, מחורמנת – הכול בבת אחת.
מהספרים הנדירים שבהם כתיבה מופלאה באה עם עלילה משובחת."
לינה דנהאם

כשבֶּק גְוִוינֶביר, צעירה בעלת שאיפות ספרותיות, צועדת לה אל תוך חנות הספרים של ג'ו, הוא נִשבה בקסמה בן רגע. בק היא כל מה שג'ו תמיד רצה: קשוחה, שנונה כתער וסקסית יותר מאשר בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא מוכן להרוג כדי שתהיה שלו.
בק עצמה מגלה עד מהרה כי גם היא נמשכת אל הבחור הזה, שכאילו נתפר עבורה. כשסדרה של אירועים מקאבריים ממוטטים את עולמה, יש רק אדם אחד שתוכל לפנות אליו.
אבל בק לא יודעת הכול על ג'ו, וגם היא מסתירה משהו מאחורי החזות המושלמת שלה. כך הופכת מערכת היחסים האובססיבית למערבולת קטלנית…
את הוא מותחן מצמרר־מטריד־סקסי על אהבה אובססיבית והונאה מבעיתה ומתוחכמת מאין כמותה.

קרוליין קפנס היא עיתונאית ותסריטאית שעבדה בחנות ספרים בקייפ קוד, שם קראה לראשונה את "לוליטה". כמה שנים אחר כך כתבה את אַת — סיפורו של מוכר ספרים אובססיבי. היא חיה בלוס אנג'לס ונמנעת ככל האפשר ממחטים ומכבישים מהירים.

"מותחן עשוי ביד אמן שיעביר בכם צמרמורת." | פיפל

מקט: 15100623

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"אני מרותקת, מזועזעת, מחורמנת – הכול בבת אחת. מהספרים הנדירים שבהם כתיבה מופלאה באה עם עלילה משובחת." לינה דנהאם כשבֶּק […]

---

1

את נכנֶסת לחנות הספרים ומשאירה יד על הדלת כדי שלא תיטרק. את מחייכת, מביך אותך להיות הילדה הטובה, והציפורניים שלך במראה טבעי ויש לך סוודר בצבע בז' עם צווארון וי ואי־אפשר לראות אם את לובשת חזייה אבל נראה לי שלא. מרוב שאת נקייה את מלוכלכת ואת ממלמלת אלי את המילה הראשונה שלך — שלום — אף על פי שרוב האנשים היו פשוט עוברים בלי להגיד כלום, אבל לא את, בג'ינס הוורודים הרחבים שלך, ורוד שנטווה מקוּריה של שרלוט בחוות הקסמים ומאיפה הגעת?

את קלאסית וקומפקטית, נטלי פורטמן קטנה משלי בערך לקראת סוף הסרט 'קרוב יותר', כשהפנים שלה צלולות ורעננות והיא משאירה מאחוריה את הגברים הבריטים הרעים וחוזרת הביתה לאמריקה. את חזרת הביתה אלי, סוף־סוף הגיע המשלוח, ביום שלישי, בשעה 10:06 בבוקר. בכל יום אני נוסע אל החנות הזאת שבלואר איסט סייד מהדירה שלי בשכונת בֶּד־סטַיי. בכל יום אני סוגר בלי למצוא אף אחת כמוך. תראי אותך, איך נולדת לתוך העולם שלי היום. אני רועד והייתי בולע איזה לוריוַון אבל הן בקומה למטה ואני לא רוצה לבלוע לוריוון. אני לא רוצה לרדת. אני רוצה להיות כאן, כל־כולי, ולהסתכל עלייך כוססת את הציפורניים נטולות־הלק שלך ומסובבת את הראש שלך שמאלה, לא, כוססת את הזרת ההיא, פוערת את העיניים האלה, ימינה, נמנעת מהביוגרפיות, מספרי הייעוץ (תודה לאל), ומאיטה כשאת מגיעה לסיפורת.

יש.

אני מניח לך להיעלם בין הערמות — 'סיפורת פ־ק' — ואת לא מהנימפות חסרות הביטחון הסטנדרטיות שיחפשו איזה פוקנר שלעולם לא יסיימו, לעולם לא יתחילו; פוקנר שיתקשה ויתאבן, אם ספרים יכולים להתאבן, על שידת הלילה שלך; פוקנר שנועד רק לשכנע סטוצים ללילה אחד שלא סתם נשבעת שאת לא עושה דברים כאלה אף פעם. לא, את לא מהבחורות האלה. את לא משתמשת בפוקנר בתור אביזר במה ואת לובשת ג'ינס רחבים ואת שזופה מדי בשביל סטיבן קינג ולא נכנעת לטרנדים כמו ארנסט קליין ואת מי, את מי תקני? את מתעטשת, בקול רם, ואני מדמיין עד כמה את קולנית כשאת גומרת. "לבריאות שיהיה לך!" אני קורא אלייך.

את מצחקקת ומרעימה בחזרה, חרמנית שכמוך. "גם לך, חבוב."

חבוב. את מפלרטטת ואם הייתי מהדבילים האלה עם האינסטגרם, הייתי מצלם את השלט פ־ק ומפלטר לו את הצורה וכותב למטה:

'פ־ק', מצאתי אותה.

תירגע, ג'ו. הן לא אוהבות גברים אגרסיביים מדי, אני מזכיר לעצמי. תודה לאל שיש לקוח וקשה לסרוק את הסלינג'ר הצפוי שהוא לקח — מצד שני, תמיד קשה לעשות את זה. בן כמה הבחור הזה, שלושים ושש? ורק עכשיו הוא קורא את 'פראני וזואי'? ובואו נהיה כנים. הוא לא באמת קורא אותו. זאת רק הסוואה לדן בראונים שבתחתית הסלסילה שלו. מי שעובד בחנות ספרים לומד שרוב האנשים מרגישים אשמה לגבי מי שהם. אני מכניס את הדן בראון ראשון אל השקית כאילו זה פורנו ילדים ואומר לו ש'פראני וזואי' זה בנזונה של ספר והוא מהנהן ואת עדיין בפ־ק כי אני רואה את הסוודר הבז' שלך בין הערמות, בקושי. אם תתמתחי עוד למעלה, אני אראה לך את הבטן. אבל את לא תעשי את זה. את לוקחת ספר ומתיישבת במעבר ואולי תישארי כאן כל הלילה. אולי זה כמו בסרט ההוא 'מפתח הלב' עם נטלי פורטמן, שעוּבַּד בלי טיפה של אמונה מהספר של בילי לֶטְס — מעל לממוצע יחסית לזבל מהסוג הזה — ואני אמצא אותך באמצע הלילה. רק שאת לא תהיי בהיריון ואני לא אהיה הגבר המבויש מהסרט. אני ארכון אלייך ואגיד, "תסלחי לי, גברתי, אנחנו סגורים," ואת תרימי את הראש ותחייכי. "אבל אני לא סגורה." נשימה. "אני פתוחה לגמרי. חבוב."

"הֵי." סלינג'ר־בראון מתערב. הוא עדיין כאן? הוא עדיין כאן. "אפשר לקבל חשבונית?"

"אה, סליחה."

הוא חוטף לי אותה מהיד. הוא לא שונא אותי. הוא שונא את עצמו. אם בני אדם היו מסוגלים להתמודד עם התיעוב העצמי שלהם, שירות הלקוחות היה עובר חלק יותר.

"אתה יודע מה, ילד? אתה חושב את עצמך יותר מדי. אתה עובד בחנות ספרים. אתה לא מייצר את הספרים. אתה לא כותב את הספרים, ואם היית יודע לקרוא את הספרים כמו שצריך, סביר להניח שלא היית עובד בחנות ספרים. אז תמחק את המבט השיפוטי הזה מהפרצוף שלך ותאחל לי יום נעים."

האיש הזה יכול להגיד לי כל דבר בעולם והוא עדיין יהיה האיש שקונה דן בראון ומתבייש בזה. את מופיעה עכשיו עם החיוך הפורטמני האינטימי שלך, אחרי ששמעת את המזדיין הזה. אני מסתכל עלייך. את מסתכלת עליו והוא עדיין מסתכל עלי ומחכה.

"שיהיה לך יום נעים, אדוני," אני אומר והוא יודע שאני לא מתכוון לזה, מעצבן אותו שהוא צמא לקלישאות מאדם זר. כשהוא יוצא, אני קורא אחריו שוב כי את מקשיבה, "תיהנה מהדן בראון שלך, חתיכת מזדיין."

את ניגשת אלי, צוחקת, ותודה לאל שבוקר ובוקר זאת שעה מתה אצלנו ואף אחד לא יפריע לנו. את מניחה את סלסילת הספרים על הדלפק ומתחצפת, "גם אותי תשפוט?"

"איזה דביל, אה?"

"נו, בטח סתם במצברוח."

את מותק. את רואה את הטוב בבני אדם. את משלימה אותי.

"טוב," אני אומר ואת אמורה לשתוק ואני רוצה לשתוק אבל את גורמת לי לרצות לדבר. "הבחור הזה הוא הסיבה שבלוקבסטר לא היו אמורים לפשוט את הרגל."

את מסתכלת עלי. את סקרנית ואני רוצה לדעת עלייך דברים אבל אני לא יכול לשאול אז אני רק ממשיך לדבר.

"כולם תמיד שואפים להיות טובים יותר, להוריד שני קילו, לקרוא חמישה ספרים, ללכת למוזיאון, לקנות תקליט של מוזיקה קלאסית ולהקשיב לו ולאהוב אותו. מה שהם באמת רוצים זה לאכול דונאטס, לקרוא מגזינים, לקנות אלבומי פופ. וספרים? זין על ספרים. תקנו קינדל. את יודעת למה קינדלים מצליחים כל כך?"

את צוחקת ואת מנידה בראש ואת מקשיבה לי בשלב שבו רוב האנשים ממשיכים לענייניהם, מתעמקים בטלפון שלהם. ואת יפה ואת שואלת, "למה?"

"אני אגיד לך למה. האינטרנט הכניס לנו את הפורנו הביתה —"

אמרתי עכשיו פורנו, איזה מטומטם, אבל את עדיין מקשיבה, איזה מתוקה.

"ועכשיו אנחנו לא צריכים לצאת החוצה כדי להשיג אותו. אנחנו לא צריכים להסתכל בעיניים לבחור בחנות שיודע עכשיו שאנחנו אוהבים לראות בחורות חוטפות פליקים. קשר עין זה הדבר שבזכותו אנחנו עדיין מתורבתים."

העיניים שלך הן שקדים ואני ממשיך. "חשופים."

את לא עונדת טבעת נישואים ואני ממשיך. "אנושיים."

את סבלנית ואני צריך לשתוק אבל אני לא מסוגל. "והקינדל, הקינדל מוציא מהקריאה את כל היושרה, וזה בדיוק מה שהאינטרנט עשה לפורנו. אין יותר איזונים ובלמים. אתה יכול לקרוא את הדן בראון שלך גם בפומבי וגם בפרטיות בעת ובעונה אחת. זה קץ התרבות. אבל —"

"תמיד יש אבל," את אומרת ואני בטוח שאת בת למשפחה גדולה של אנשים בריאים ואוהבים שמחבקים הרבה ושרים שירים מסביב למדורה.

"אבל בהיעדר מקומות לקנות סרטים או אלבומים, נשארנו עם ספרים. אין יותר ספריות וידיאו אז אין יותר חנונים שעובדים בספריות וידיאו ומצטטים את טרנטינו ומתווכחים על דריו ארג'נטו ושונאים אנשים שלוקחים סרטים של מג ריאן. הפעולה הזו, האינטראקציה בין המוכר לקונה, היא הכביש הדו־סטרי החשוב ביותר שיש לנו. ואי־אפשר פשוט להרוס כבישים דו־סטריים ככה סתם ולצפות שלא יהיו לזה השלכות, את מבינה?"

אני לא מבין אם את מבינה אבל את לא אומרת לי להפסיק לדבר כמו שאנשים אומרים לפעמים ואת מהנהנת. "המממ."

"תראי, ספריית הווידיאו היתה זירת השוויון הגדולה. היא נתנה לחנונים כוח — ' את באמת קונה טיילור סוויפט?' — אף על פי שכל החנונים האלה חזרו הביתה ועשו ביד על טיילור סוויפט."

תפסיק להגיד טיילור סוויפט. את צוחקת עלי או איתי.

"אז בכל אופן," אני אומר, ואני אפסיק אם תגידי לי.

"בכל אופן," את אומרת, ואת רוצה שאסיים.

"העניין הוא שקנייה של דברים היא אחד הדברים הכנים היחידים שאנחנו עושים. הבחור הזה לא נכנס הנה בשביל דן בראון וגם לא בשביל סלינג'ר. הבחור הזה נכנס הנה כדי להתוודות."

"אתה כומר?"

"לא. אני כנסייה."

"אמֵן."

את מסתכלת בסלסילה שלך ואני נשמע כמו מתבודד מופרע ואני מסתכל לתוך הסלסילה שלך. הטלפון שלך. את לא רואה אותו, אבל אני כן. הוא סדוק. הוא בתוך נרתיק צהוב. זה אומר שאת דואגת לעצמך רק כשכבר אין לך שום פתח לגאולה. את בטח לוקחת אבץ אחרי שלושה ימים של צינון. אני מרים את הטלפון שלך ומנסה להתבדח.

"גנבת את זה מהבחור ההוא?"

את לוקחת את הטלפון שלך ומסמיקה. "אני והטלפון הזה..." את אומרת. "אני אמא רעה."

אמא. את מלוכלכת, את.

"לאאא."

את מחייכת ואין ספק שאת בלי חזייה. את מוציאה את הספרים מהסלסילה ומניחה את הסלסילה על הרצפה ומסתכלת עלי כאילו אין שום סיכוי בעולם שאמתח שמץ של ביקורת על משהו שעשית בחיים. הפטמות שלך מציצות. את לא מכסה אותן. את מבחינה בסוכריות ליקריץ שאני מחזיק ליד הקופה. את מצביעה, רעבה. "אפשר?"

"כן," אני אומר, והנה אני כבר מאכיל אותך. את מרימה את הספר הראשון שלך, 'חופשה בלתי אפשרית' מאת ספולדינג גריי. "מעניין," אני אומר. "רוב האנשים לוקחים את המונולוגים שלו. זה ספר נהדר, אבל זה לא ספר שאנשים קונים סתם ככה, במיוחד לא נשים צעירות שלא נראות כאילו הן שוקלות התאבדות, לאור מה שעלה בגורלו של הסופר."

"טוב, לפעמים אתה רוצה פשוט להיכנס למקום החשוך הזה, מכיר את זה?"

"כן," אני אומר. "כן."

אם היינו שני מתבגרים, הייתי מנשק אותך. אבל אני עומד על הגבהה מאחורי דלפק ועונד תג שם ואנחנו מבוגרים מכדי להיות צעירים. מַהלכים של לילה לא עובדים בבוקר, והאור נשפך דרך החלונות. חנויות ספרים אמורות להיות חשוכות, לא?

תזכורת לעצמי: להגיד למר מוני לקנות תריסים. וילונות. משהו.

אני מרים את הספר השני שלה, 'נפשות אבודות' מאת אחת הסופרות האהובות עלי, פולה פוֹקס. זה סימן טוב, אבל אולי את קונה את זה כי קראת באיזה בלוג מטופש שהיא האם הביולוגית של קורטני לאב. אני לא יכול לדעת בוודאות אם את קונה את פולה פוקס כי הגעת אליה מהכיוון הנכון, ממאמר של ג'ונתן פרנזן.

את שולחת יד אל תוך הארנק. "היא מעולה, נכון? הורג אותי שהיא לא יותר מפורסמת, אפילו שפרנזן משתפך עליה, נכון?"

תודה לאל. אני מחייך. "'החוף המערבי'."

את מסיטה את המבט. "לשם עוד לא הגעתי." אני מסתכל עלייך ואת מרימה ידיים, נכנעת. "אל תירה." את מצחקקת ואני חושב לעצמי הלוואי שהפטמות שלך היו עומדות עדיין. "אני עוד אקרא את 'החוף המערבי' יום אחד, ואת 'נפשות אבודות' קראתי טריליון פעם. זה בשביל חבר."

"א־הא," אני אומר, ונורות אזהרה אדומות מתחילות להבהב. בשביל חבר.

"זה בטח סתם בזבוז זמן. הוא לא יקרא את זה אפילו. אבל ככה היא לפחות מוכרת עותק, נכון?"

"אמת." אולי הוא אחיך או אבא שלך או שכן הומו, אבל אני יודע שהוא חבר ואני מתחיל לדפוק על המחשבון.

"זה שלושים ואחד חמישים ואחד."

"וואו, ים כסף. אתה רואה, בגלל זה הקינדל שולט," את אומרת ושולחת יד אל תוך הארנק שלך, הוורוד כמו החזיר של צוקרמן, ומגישה לי את כרטיס האשראי שלך אף על פי שכמות המזומן שיש לך תספיק כדי לכסות את זה. את רוצה שאדע איך קוראים לך ואני לא פסיכי ואני מגהץ את הכרטיס שלך והשקט בינינו נעשה יותר ויותר רועם ולמה לא שמתי מוזיקה היום ואני לא מסוגל לחשוב על שום דבר להגיד.

"בבקשה." ואני מגיש לך את החשבונית.

"תודה," את ממלמלת. "זאת חנות נהדרת."

את חותמת ואת גְוִוינֶביר בֶּק. השם שלך הוא שיר וההורים שלך הם מניאקים, כנראה, כמו רוב ההורים. גווינביר. תעשו לי טובה.

"תודה לך, גווינביר."

"האמת שאני מעדיפה פשוט בק. גווינביר זה קצת ארוך ומגוחך, לא ככה?"

"טוב, בק, את נראית שונה פנים אל פנים. חוץ מזה, האלבום 'מידנייט ואלצ׳רס' מדהים."

את לוקחת את שקית הספרים שלך ולא מפֵרה קשר עין כי את רוצה שאראה אותך רואה אותי. "ועוד איך, גולדברג."

"לאאא, אני מעדיף רק ג'ו. גולדברג זה קצת ארוך ומגוחך, לא ככה?"

אנחנו צוחקים ואת רצית לדעת איך קוראים לי לא פחות משאני רציתי לדעת איך קוראים לך, אחרת לא היית קוראת את תג השם שלי. "בטוחה שאת לא רוצה לקחת גם את 'החוף המערבי' אם את כבר כאן?"

"זה יישמע מטורף, אבל אני שומרת אותו. לרשימת בית האבות שלי."

"את מתכוונת לרשימת המשאלות האחרונות."

"אה לא, זה משהו אחר לגמרי. רשימת בית אבות היא רשימה של דברים שאתה מתכנן לקרוא ולצפות בהם בבית אבות. רשימת משאלות אחרונות היא יותר כמו... לבקר בניגריה, לקפוץ ממטוס. רשימת בית אבות היא, נגיד, לקרוא את 'החוף המערבי' ולצפות ב'ספרות זולה' ולהקשיב לאלבום האחרון של דאפט פאנק."

"אני לא מסוגל לדמיין אותך בבית אבות."

את מסמיקה. את שרלוט מחוות הקסמים ואני עוד אתאהב בך. "אתה לא מתכוון לאחל לי שיהיה לי יום נעים?"

"שיהיה לך יום נעים, בק."

את מחייכת. "תודה, ג'ו."

לא נכנסת הנה בשביל ספרים, בק. לא היית צריכה לומר את שמי. לא היית צריכה לחייך או להקשיב או להתבונן בי לעומק. אבל עשית את זה. החתימה שלך על השובר. זו לא היתה עסקה במזומן וזה לא היה חיוב מוצפן. זה היה אמיתי. אני מצמיד את האגודל שלי לדיו הלחה על השובר שלך והדיו של גווינביר בק מכתימה לי את העור.