מי באמת היה אטילה ההוני? מי עומד מאחורי הדמות האגדית המעורפלת הזאת, השֵד האיום של ההיסטוריה, שמתוארת כהתגלמות הרוע והאכזריות? […]
פתח דבר:
חיית אדם לחוצה אל הקיר
הוא השד האיום של ההיסטוריה, “שוט האלוהים”, סמל להרסנות אכזרית, קלישאה של ימניות קיצונית. מעבר לכך הוא מוכר רק לחוקרי נפילתה של האימפריה הרומית במאה החמישית. אפילו מבחינתם הוא רק במעט יותר מטורֵף, הנורא מכל אותם ברברים רבים שקרעו בבשרה של האימפריה בייסורי מותה.
אולם אטילה הוא הרבה יותר מקלישאה של ברבריות. זהו סיפורו של אדם שאפתן להפליא, שפרש כוחות שכמותם לא נראו לפניו. הודות לצבא ההונים הרכובים שלו, שתוגברו בתריסר שבטים בעלי ברית וביחידות של מכונות מצור, הוא היה לתקופה מסוימת הג’ינגיס ח’אן של אירופה. ממקום מושבו בהונגריה של היום הוא יצר אימפריה שהשתרעה מהים הבלטי ועד לבלקן, מנהר הריינוס (הריין) ועד לים השחור. הוא נגס בעומק האימפריה הרומית ואיים על יסודותיה ממש. לוחמים הונים שחצו בעבר את הבלקן בדרכם לקונסטנטינופוליס השקו כעבור זמן־מה את סוסיהם בעמק הלואר, בלבה של גאליה הרומית ובמרחק שלושה ימי דהירה מהאוקיינוס האטלנטי, ורחצו בשנה שלאחר מכן במימי הנהר פּוֹ במהלך מערכה צבאית שפניה אל רומא עצמה. קונסטנטינופוליס ורומא לא נפלו. אולם הישגיו של אטילה הבטיחו ששמו ייזכר, גם כיום, לא רק כראש וראשון לברברים אלא גם כגיבור.
ספר זה הוא הניסיון שלי להסביר את עלייתו של אטילה, את רגע התהילה הקצרצר שלו, את קצו הפתאומי ומדוע רוחו נצחית.
בניית דמותו של אטילה ההוני בפרטי פרטים דורשת זמן, משום שהוא צמח ופעל בכמה עולמות — כולם שזורים זה בזה בדרכים נפתלות.
העולם הראשון היה העולם שממנו הגיח, דרך חיים ששלטה בחלק גדול של אסיה זה אלפיים שנה. היתה זו דרכם של הרועים הנוודים, אם לנקוב בשמם הרשמי, ובמיוחד של הפלג הצבאי שלהם — הקשתים הרכובים. מסין ועד אירופה, התרבויות שמחוץ למרכז אירואסיה היו נתונות בסכנת פלישה פתאומית מצד אנשים אלה, דמויי הקנטאור, שהיו מסוגלים לירות בדיוק ובעוצמה יוצאים מן הכלל בעודם דוהרים בשיא המהירות. ספר זה הוא בחלקו תיאור התגלמותם ההרסנית ביותר לפני עליית המונגולים שמונה מאות שנה אחר כך.
אולם ההונים של אטילה לא היו אותם רועים נוודים — הקשתים הרכובים — שאבותיהם היו בעבר. כאשר נודע שמם במערב הם כבר נפלו קורבן להצלחתם שלהם. מרבית הפלישות של הנוודים הגבילו את הפולשים עצמם, שכן בזמן שנדדו או נלחמו, הרועים הנוודים לא יכלו ליצור את כלי המלחמה שנזקקו להם להרחבת אימפריות הבזק שלהם או לפתח את התשתיות והמיומנויות הניהוליות ההכרחיות לשליטה באדמות שכבשו. תופעה זו התרחשה הן בסין הן במערב: מבחינת הנוודים, תוצאת הכיבוש היתה אחת משתיים — יציבות וחיים קלים יותר או נסיגה וגירוש.
וזה מה שקרה להונים. הם שטפו כמו גלי גאות מהאוקיינוס הירוק, שדות המרעה של אסיה, לתוך ערבות הונגריה, והתנפצו על סלעי היערות והערים של כמה עולמות אחרים — רומא; אחותה המזרחית, קונסטנטינופוליס; ותריסר שבטים אחרים שתימרנו כולם בין בריתות ליריבויות. ההונים היו הבריונים החדשים בשכונה, ולתקופה מסוימת עשו את דרכם ביהירות לשלטון. אולם בדומה לקבוצות נוודים רבות לפניהם הם הלכו ונקלעו לסתירה — הם חיו על גבם של עמים חקלאיים יושבי קבע, אולם נשכו את היד שהאכילה אותם, ולמעשה הביאו עליה כליה.
הדילמה שאטילה עמד בפניה עוברת כחוט השני בספר זה. הוא היה מנהיגם של אנשים שעמדו על סף שינוי. סביהם היו רועים נוודים. הם עצמם היו בני כלאיים, נוודים בחלקם ויושבי קבע בחלקם, חסרי יכולת לחזור למקום שממנו באו, חסרי יכולת לשמר את אורח חייהם המסורתי. בניהם עמדו בפני בחירה קשה: להיעשות שותפים, או לחלופין כובשים, של הכוח הצבאי העצום ביותר מאז ומעולם — רומא — או שיושמדו.
הבעיה של אטילה היתה למצוא להונים מקום בעולם של האימפריה הרומית הקורסת. אם לא יכונן מן היסוד את תרבות עמו, ירסן את עצמו, יבנה ערים ויצטרף לעולם המערבי, האימפריה שלו לעולם לא תהיה מוגנת מפני איום של מלחמה ותבוסה אפשריות. כך נהגו יורשיו ההונגרים כמעט חמש מאות שנה אחר כך. להם היה קל יותר, הואיל ובתקופה ההיא אירופה כבר נרגעה מעט. ואף על פי כן, נדרשו להם מאה שנים לעשות זאת. אטילה לא היה השליט שיכול לחולל שינויים כאלה. אחרי הכול, הוא היה ברון־שודד יותר מאשר בונה אימפריות.
אטילה זכור אפוא כחלום הבלהות הגרוע ביותר שלנו, המשתווה בזיכרון העממי לג’ינגיס ח’אן בלבד. למעשה, מבחינת האירופאים אטילה הוא ללא ספק הגרוע מבין השניים: ג’ינגיס מעולם לא הגיע לאירופה, בניגוד ליורשיו, ואפילו הם לא הרחיקו מערבה מעבר למולדתו של אטילה. אטילה הוביל צבאות על פני שני־שלישים משטח צרפת ולעומקה של איטליה. הוא בהחלט היה מהרס, אך לא יחיד בסוגו: מנהיגים רבים בתקופות רבות הפכו לברונים־שודדים ולמרצחים. הם עדיין צצים היום — אמין אחד כאן, סדאם אחד שם. הדחפים הרצחניים שלהם מאיימים באופן קבוע לפרוץ את הסייגים התרבותיים שלנו כפי שעשו בגרמניה הנאצית, ברואנדה, בבלקן, ובמידה פחותה יותר בווייטנאם, בצפון אירלנד — בכל מקום שבו שנאת “האחר”, המפחיד או הנתעב, נעשית דומיננטית. השנאה הרצחנית הזאת היא הכוח שבא לידי ביטוי, לתפיסתנו, במעשיו של אטילה. הוא הצד האפל שלנו, המפלצת, מר הייד, הגְרֵנדֶל מ”בֵּייווּלף”, הממתין להזדמנות להגיח מתוך ביצת הלא־מודע שלנו ולהשמיד את כולנו. זוהי הדעה הקדומה מבית מדרשם של הסופרים הנוצרים שתיעדו את התקפתו על עולמם, וזוהי הדעה הקדומה שרובנו מאמצים מאז ברצון.
למרבה המזל, קיים דחף אנושי נגדי שווה כוח: הרצון העז בשלום, ביציבות ובפיוס. גם לאטילה היה הדחף הזה, והוא העסיק מזכירים לתכתובות ביוונית ובלטינית, וכן שלח וקיבל שליחים למכביר. להונים לא היתה מסורת של דיפלומטיה, ואף על פי כן אטילה ידע לשחק בשלום ובפוליטיקה כפי שידע לשחק במלחמה.
אם כך, בהידלק האורות, הצללים נמוגים והדעות הקדומות נמלטות. לא כולו שד איום. ואכן, בעיני ההונגרים הוא גיבור. כל ההונגרים יודעים שאת האומה שלהם ייסד אַרפַּד, שהוביל את העם המָגיאָרי שלו בהרי הקַרפָּטים בשנת 896. מאורע זה זוכה לדברי הלל בכל ספר לימוד הונגרי. ועם זאת, במעמקי הנפש ההונגרית מקנן החשד המפוכח שארפד רק תבע אדמות שהיו בידי אטילה ארבע מאות וחמישים שנה קודם. זהו מיתוס הייסוד, כפי שסופר בדברי הימים המרשימים ביותר של הונגריה הביניימית. עד לאחרונה, ההיסטוריה ההונגרית שבה ויצרה כמעשה שגרה אילן יוחסין פסבדו־תנ”כי ולפיו אטילה הוליד ארבעה דורות של צאצאים, והאחרון בהם הוליד את ארפד — הגם שעל פי שושלת יוחסין זו כל אב קדמון הביא לעולם יורש בהיותו בן מאה. בתוך תוכם ההונגרים מרגישים שאטילה היה הונגרי בלבו, והם מכבדים אותו על כך. אטילה — ההטעמה בהונגרית היא בהברה הראשונה, המעוגלת כמעט לכדי תנועת O, אוֹטילה — הוא שם נפוץ לבנים. המשורר המפורסם ביותר של האומה במאה הקודמת היה אטילה יוז’ף (1937-1905) — או ליתר דיוק יוז’ף אטילה, שכן ההונגרים מציבים את השם הפרטי במקום האחרון. בעיירות רבות יש רחובות הקרויים על שם אטילה או יוז’ף אטילה. לכל אדם הבא מאירופה המערבית הדבר נראה מוזר ביותר, כמו לקרוא לבנים ולרחובות ולכיכרות על שם היטלר. זאת כמובן השאלה הנצחית של “המנצח זוכה בכול”: הגיבור הכובש שלנו הוא הרודן האכזרי שלך. כיום, משטוהר שמו של הגיבור הלאומי של מונגוליה, לאחר שבעים שנות קומוניזם שבהן נחשב אישיות בלתי רצויה, המונגולים מעניקים לבניהם את השם ג’ינגיס. ההונגרים, שסבלו קשות מידי הפלוגות המונגוליות בשנת 1241, אינם נוהגים כך.
בשום מקום אחר אטילה לעולם לא ייהנה מכבוד דומה לזה שמרעיפים עליו בהונגריה, אך ראוי לבחון את האיש בצורה מעמיקה יותר. אינני יכול לעשות זאת בדרך הרגילה של ההיסטוריונים, באמצעות הערכה מחודשת של הראיות הכתובות, כי ראיות כתובות קשות להשגה. אָמיאנוּס מַרקֵלינוּס, ההיסטוריון היווני1 בן המאה הרביעית מסוריה של היום, סקר חלק גדול מהרקע. יוֹרדַנֶס, גותי חסר השכלה שהתנצר, סיפק תיעוד היסטורי מבולבל שנזקק אנושות ליד עורך. פּריסקוּס, שהיה ביורוקרט יותר מאשר היסטוריון, השאיר את התיעוד היחיד על אטילה בבית. אחריהם יש לנו רק כמה כרוניקנים נוצרים שהתעניינו בבחינת דרכיו של אלוהים בקרב בני האדם יותר מאשר בתיעוד אירועים בצורה אובייקטיבית. מההונים עצמם — לא כלום. ההונים לא כתבו, ולפיכך כל המקורות הכתובים נכתבו בידי זרים שאיש מהם לא ידע את השפה ההונית. אחדים בלבד הכירו את ההונים מכלי ראשון וכמעט כולם היו נחושים לתאר רק את הצד הגרוע ביותר של נושא מחקרם. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לגייס ארכיאולוגים, היסטוריונים, אנתרופולוגים וספורטאי מעולה אחד כדי להעשיר את המקורות הראשוניים הבלתי אמינים. וגם כך, הניסיון לבחון את אטילה משול להתבוננות בציור ישן מלוכלך לאורם של כמה נרות.
1 אמיאנוס מרקלינוס נולד באנטיוכיה שבסוריה (395-330 בקירוב). שפת אמו היתה יוונית, אבל הוא שלט גם בלטינית ונחשב האחרון מבין ההיסטוריונים הלטינים של האימפריה הרומית. [היועץ המדעי.]
אולם משתלם לנסות, שכן הבזקים אלה חושפים תובנות חדשות ומעט דרמה משובחת המסייעות לנו לראות מעבר למיתוס ולקלישאה. אטילה נותר, ובצדק, אבטיפוס של דיכוי וביזה, והוא ניחן בתכונות רבות הנפוצות בקרב פסבדו־אטילות כיום: גם הוא היה ערמומי, אכזרי, מקסים לעתים, אך לעולם לא אמין, טוב במציאת אומרי הן שיעשו כמצוותו, אדם שחי בהכחשה עצמית — ולמרבה המזל, בסופו של דבר גם אדריכל ההרס העצמי שלו. אך במובנים אחרים אטילה היה אחת הדמויות המקוריות ביותר בהיסטוריה. מעולם, לפניו, לא הסתער כוח כזה על המערב מכיוונם של הפרשים הנוודים. מעולם לא היה איום כזה של מנהיג יחיד, וּודאי שלא מנהיג שהיה כה נערץ על עמו שלו וכה מיומן בהפיכת אויבים לבעלי ברית, עד לעלייתו של אסטרטג־העל ומקים האימפריות ג’ינגיס ח’אן, 750 שנה לאחר מכן.
בסופו של דבר, שאיפותיו חרגו בהרבה מהישג ידו. מעולם לא היה מסוגל באמת להשתלט על האימפריה הרומית. בשל כך ההיסטוריונים רואים בו כישלון ולא יותר מבוזז בקנה מידה גדול, הביטוי הקיצוני ביותר של ברבריות אנטי־רומית. אולם יש דרכים אחרות לאמוד את חשיבותו ההיסטורית. אף שההונים חלפו מהעולם, היעלמותם דמתה להיעלמותו של אבק שרפה בפיצוץ חברתי ופוליטי שממנו צמחו מדינות הלאום באירופה. הכול קרה בהילוך אטי מאוד, במרוצת מאות שנים, ומרבית האירועים היו קורים בכל מקרה. אך מתוך האנדרלמוסיה הפוסט־רומית צמח עולם חדש שדמה רק במעט, רק בזיכרון, לאחד הגורמים המרכזיים לפיצוץ. משהו עצום נעלם והריסותיו ניכרו בכל פינה. ומאז אנשים מחפשים נקודת התייחסות כדי לפשט את האסון, להסבירו ולנפח את ממדיו. אטילה מתאים לתפקיד באופן מושלם, שכן הוא מגלם כמה דמויות בעת ובעונה אחת: כוח שהביא לשינוי היסטורי; אישיות שפשטה על מרבית אירופה; מחריב אולטימטיבי; שוט אלוהי שהכה נוצרים חוטאים — ותמיד, בעיני מקצת האנשים, גיבור.
אין עדיין תגובות