הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציוויליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה […]
פרק 1
אטאלאנטֶה
החצוצרות הריעו, ושילבו מנגינה מלאת הוד. הן הריעו במקצב הריצה של אטאלאנטֶה. כמו עדר מעריצים, עיני המתבוננים בה ליוו את רגליה מלמטה למעלה. נראה היה שרגלי האיילה האלה מסתיימות באינסוף, ומעליהן נישא גוף מעוצב להפליא: אגן קצר, המסתיים במותניים הדוקים בחגורת עור; בית חזה קצר ומעליו כתפיים שריריות המבליטות גמישות פנימית; חזה קטן ומוצק, השועט קדימה בחוצפה נועזת. ולעומת כל אלה נישא צוואר דק וענוג, נמתח אל־על, הנושא מעליו פרצופון בעל מבע חצוף: אפון זעיר, סולד; שפתיים מלאות ומעוצבות בסימטריה, וזוג עיניים מהפנטות, האחת בכחול שמיים עמוק והאחרת בגווני הענבר. שפתיה כאילו נמרחו בחיוך לא־חיוך חומקני, בעוד עיניה מיישירות מבט קדימה, הרחק־הרחק קדימה. וכל זה היה ממוסגר בשיער חלק, בצבע שחור־כחול בוהק, ובפוני קצר שלא אפשר לשיער להפריע לעיניה לראות את אשר לפניה.
אטאלאנטֶה אינה רצה. היא מנתרת באלגנטיות מרחפת, נוגעת לא־נוגעת בדרך. היא יודעת שהיא צועדת אל עתידה החדש: יורשת הכתר של אטלאנטידי, בתו של אייסוס. אבל לא את אייסוס היא רוצה לפגוש, אלא את אימה, קלימנה. אטאלאנטֶה רוצה לחבק אותה ולשאול אותה למה הרשתה לאביה לנתק אותה מהכול, ולהניח לה, כתינוקת, לגווע ביער או להיאכל על ידי החיות. הרי הוא, אייסוס, הניח אותה חסרת אונים ליד המעיין בקרבת המערה, הלא כן? הלא הוא — אביה מולידה — הדיח אותה לא רק ממעמדה, אלא מארץ החיים. ולמה? כן, למה? האם זה נכון — כפי שסיפרו לה הציידים שלקחו אותה מאימא־דובה — שכל זה נבע מהעובדה שהיא נולדה בת, ולא בן? ולמה אביה התרצה עכשיו, והשיב לה את מקומה? ובכלל, מהו “מקומה”? ולמה התרצה פתאום?
בעודה שואטת קדימה בצעדת הריחוף שלה, ידעה אטאלאנטֶה שהיא רוצה לחוש את החיבוק של אימא, ורק אחר כך לשאול שאלות. הרבה שאלות. בדמיונה היא העלתה את דמותם של שני אחיה הדובונים, שאיתם הרבתה לשחק ביער. היא למדה מהם כיצד לצוד וכיצד לארוב לציידים שבאו לצוד אותם. הכול משחק — אמרו לה. והם שיחקו את עצמם ואת הציידים. והיא למדה והייתה תלמידה מעולה. כשגדלה מעט היא הביאה את הציד הכי טוב ונתנה אותו לאימא דובה, זו שבעבר הניקה אותה. אימא דובה חיבקה אותה והניקה אותה ונתנה לה חיים ואהבה. אימא דובה הביאה את התינוקת למערה והציגה אותה בפני שני הדובונים שלה. באותם רגעים ראשונים היא הייתה עבורם ציד. אבל היא הסבירה לשני בניה הדובונים שהיא אחותם הקטנה, ושעליהם לשחק איתה, אבל חשוב יותר הוא לשמור עליה. והם אהבו לשחק בכל מיני משחקים. והיא אהבה לתפוס בפרוותם הרכה ולרכוב על גבם. לה לא הייתה פרווה. גם קולה היה צייצני ולא נוהם. אז הם נהמו לעברה בשחוק. לרגע הבזיק במוחה הרעיון להפגיש את אימא דובה עם אימא קלימנה. מה יאמרו זו לזו? היוכלו בכלל לתקשר האחת עם השנייה?
אטאלאנטֶה, שקועה בהגיגיה, לא שמה לב שהגיעה ליעדה. מקבלי פניה ביקשו שתעלה על הבמה הקטנה ותרכין ראשה לקבלת הכתר על ראשה. היא הייתה גבוהה מכולם, לרבות אביה. היא לא רצתה את הכתר, ולחשה למכתיר “אחר כך” קצר והחלטי. היא חזרה על כך באוזני אביה. אייסוס התבונן בה מלמטה למעלה. השאלה הראשונה שעלתה במוחו הייתה “האם היא יפה?” שערה, עטור הפוני הנערי, ורגלי האיילה האינסופיות שלה שיוו לה מראה מעולם אחר. היא נראתה אלה ולא הומינית. ארטמיס כזאת. אלת היער אוהבת החיות. אביה ניסה להביט לתוך עיניה כדי לקבע מצב סמכות, אבל גובהה לא אפשר לו. ואז ביקש שתשב. היא התיישבה והביטה היישר אליו. ראתה מולה זכר בגיל העמידה בעל פנים מכורכמות.
“איפה אימא?” שאלה, כשמבט הכימרה שלה שילח בו צמרמורת.
“אימא שלך מתה. את לא נעימה. צריך לרסן אותך!” ענה לה.
“ואיך תעשה זאת?” שילחה שאלה מבין שיניה.
“נשיא אותך לבעל”, נהם כלפיה, בעודו מחייך חיוך מלכותי אל נתיניו, המריעים אוטומטית לאות הציווי של משרתו.
“היא חיה. יושבת לידך. איך מתה?” שאלה בקול שכל אחד יכול היה לשמוע.
“מי שלא מספקת לבעלה בן זכר היא נקבה מתה. כך מתה”, ענה בקול לוחש, כאילו בלע את דבריו פנימה במקום לפלוט אותם החוצה. “טוב לך?” שאל בציניות.
“הבנתי”, לחשה לו, “אתה מכריז עליי מלחמה. אז מלחמה תקבל!”
“הירגעי, את במלכותי עכשיו”, לחש לה.
“אכן”, ענתה, וידעה שהיא בפרק ההקדמה למלחמה בשטח אויב, כפי שכינה זאת אחיה הדובון הגדול.
אטאלאנטֶה חייכה לעבר כל המריעים, ובעודה יושבת היא הניחה את הכתר על הרצפה, בין רגלי השרפרף שעליו ישבה. ואז התרוממה מלוא גובהה, נופפה בידה האחת אל קהל המריעים ואת האחרת הניחה על ראשו של אביה, כמברכת. ואולי כמי שמציינת לכל המתבוננים את פערי הגובה בינו לבינה. היא הייתה מודעת לעובדה, שלא ניתנת להתכחשות, שראשה קרוב יותר לאלי השמים מזה של אביה, גם כשהוא נשא את הכתר על ראשו. אבל היא לא הרגישה אולימפית. גם לא הרגישה הומינית. גם לא הרגישה את שבע־עשרה שנותיה. היא הרגישה בתה של הדובה, אימם של בוּ ופוּ. כך קראה להם. לאימא דובה לא העניקה שם. קראה לה אימא. הכול היה חמים וטוב עד שבאו הציידים, לפני כעשר שנים. הם ירו חץ לעבר אימא דובה, במטרה לחלץ את הילדה. אבל אטאלאנטֶה תפסה את החץ בידה הקטנה ונעמדה חוצץ בינם לבינה. היא השמיעה צווחה שהביעה נחרצות את התנגדותה להתנהגותם. הם, הציידים, התבוננו זה בזה וחייכו. “נסיכה. נסיכה של ממש”, אמרו. הם הושיטו ידם לעברה. היא סבה על עקביה בעמדת הגנה על אחיה הדובונים, ונכנסה למערה. היא נכנסה בריצה היישר לחיקה של אימא דובה. עיניה זלגו דמעות. “אני לא אתן שיפגעו בך או באחים שלי”, לחשה בין הדמעות.
“אני יודעת”, ניחמה אותה אימא דובה, “אבל כך הם בני מינך. קודם כל יורים”.
אטאלאנטֶה ידעה שהיורים ישובו לקחת אותה. ואיך תסביר להם שהיא לא מרשה לפגוע בדובונים ובאימא דובה, כשכל מה שהיא יודעת זה לצייץ ולא לדבר. “אז תלמדי מהם לדבר”, הציעה אימא דובה. והיא למדה, ומהר. אטאלאנטֶה הבינה שאימא דובה מתכוונת לשלח אותה חזרה לבני מינה. “אתם תבואו איתי”, סיכמה אטאלאנטֶה. לציידים היא הציגה את הצטרפות הדובים אליהם כתנאי, והם קיבלו את התנאי. אבל הדובונים בחרו להישאר ביער, והיא כיבדה את רצונם. הציידים גידלו אותה כאחת משלהם. אבל הפירוד מהדובונים היה לה קשה. אטאלאנטֶה הייתה נעלמת מדי פעם ממשפחת הציידים המאמצת ובורחת ליער, ושבה וחוזרת אל שוביה, מחייכת ושמחה.
הציידים תהו מי הילדה ומי אימה ומי אביה. הם חקרו ככל שיכלו, ולבסוף השלימו עם אי הידיעה. אטאלאנטֶה התגלתה כילדה נבונה להפליא, ובד בבד התגלתה כספורטאית מחוננת. ללא כל מאמץ היא גברה על בנים בני גילה ואף מבוגרים ממנה. היא גברה עליהם בריצה, באגרוף, בקפיצה לגובה ולרוחק, בשחייה, ורק לרחף לא ידעה. גם הם לא ידעו. גם במוזיקה התקשתה. קולה לא היה צלול וגבוה. הוא היה קול רגיל. לא אהבה במיוחד לשיר. אבל הייתה בת שיח מרתקת. הייתה לה השקפת עולם מוצקה “כמו של דוב”, צחקו הציידים. היא סירבה לצאת לצייד, למרות שיכלה לתפוס בידה כל חץ שנורה לעברה ולירות למטרה ממרחקים ניכרים. תמיד מקום ראשון בקליעה למטרה, כספורט. “לא יורים בחברים!” נהגה לומר בקריצה. ובעלי החיים היו הכי־חברים שלה. העדיפה לשחק איתם על פני משחקי הילדות, בנות הציידים, שנראו לה מטופשים.
“את לא אשמה שאת טיפשה”, אמרה פעם לילדה שניסתה להתחבר אליה.
“אני לא טיפשה. זו את שגועלית”, השיבה הילדה, ורצה בוכה אל חברותיה.
“את צודקת”, ענתה אטאלאנטֶה, והישירה מבט אל חבורת הבנות שהסתודדה. ניסתה להתקבל, אבל נדחתה.
“מה יש לה, לזאתי? שחושבת את עצמה למי יודע מה? בסך הכול פראית מהיער שאבא שלי ריחם עליה”, אמרה אחת הילדות. ואחרת לחשה על אוזנה, “אולי היא באמת נסיכה, כמו שמספרים? מי יודע?”
“היא גבוהה כמו בן. יש לה קול של בן. היא מנצחת את כולם בסייף ובהדיפת כדור ברזל. אולי היא באמת בן?” צייצה ילדה אחרת.
“אבל היא יפה כמו בת. יפה־יפה, כמו אלה, ותופסת גובה כל יום. משונה כזאת”, אמרה הילדה הקטנה, ומשכה בכתפיה כאומרת שזאת מנת הגורל.
אטאלאנטֶה נואשה מלרצות אותן. “תראו, אני חושבת שזאת לא חוכמה גדולה לנצח. זה בא לי בקלות, זה שאחרים מתאמנים בשבילו חודשים רבים, זו לא אשמתי. אני יודעת לירות חץ למטרה, בלי בעיות, ואני גם יודעת לתפוס את החץ במעופו. בקלות. בלי להתאמן. אז אני לא משוויצה. יש לי טריק. אני לא בדיוק תופסת את החץ אלא נוגעת בו ומטה אותו ממסלולו כדי שלא יפגע במטרה. זה גם מאט אותו, ואז, כשהוא נופל, אני מרימה אותו והוא בידי. זה כל הסיפור. אבל אני שונאת תחרויות, כי זה לא הוגן. קודם כול, כי בתחרות מנצח אחד, או אחת, והשאר מפסידים. מה כיף לחיות בין מפסידים, ממורמרים כאלה? נכון? ושנית, מחלקים אותנו לפי מעמדות. אבל אין מעמדות על באמת. ממציאים אותם על ידי תחרויות. אז כל היום יש תחרויות. ואני משתתפת כדי להוכיח להם — לכווווולם — שאני מנצחת ושהניצחון לא מעניין אותי. זאת אני. אז מה רע בי? למה אתן לא רוצות לשחק איתי?”
“כי את תמיד מנצחת, זה למה”, לחשה הקטנה.
“ואם אלמד אתכן לשחק בלי תחרויות? למשל, לשחק בלהיות מישהו אחר וצריך לנחש מי?” הילדות נותרו המומות. יש משחק שהוא לא תחרות? זה היה חדש להן. אבל כן, הן שמחו לנסות. בהתחלה, הן רצו להיות היא, בגובה. “תהיו שתיים, אחת על הכתפיים של השנייה. נו?” שאלה. והתכוונה: מה הכיף בזה? הן לא ענו. רצו לדעת איך לתפוס חץ במעופו. “לתאם עין־מרחב־מהירות”, ענתה. את זה הן לא יכלו. לא ידעו בכלל על מה היא מדברת. “ואיך אתן חושבות שהציפור יודעת, בזמן שעפה למעלה, לתפוס את הדג השוחה עמוק במים? זה פשוט לתאם עין־מהירות־מרחב עומק”. לה היה קל להגיד. להן לא היה מושג על מה היא מקשקשת. “אני לא מקשקשת. אני מבצעת”, אמרה, ומשכה בכתפיה.
“המשחק לא מעניין”, פסקה הגבוהה בבנות. אטאלאנטֶה ביקשה לדעת מה מעניין אותן. “אנחנו לא צדות. את זה עושים הבנים”, ענתה הקטנה.
“איך קוראים לך?” שאלה אטאלאנטֶה בקול שקט־שקט. קול קטיפה נמוך.
“נאיס”, ענתה הקטנה.
“אה!” אמרה אטאלאנטֶה, “את סיבילה. זה הקול שלך שמספר מה את קוראת אצל זה שמדבר איתך. ואולי שותק איתך”.
נאיס חייכה. שמחה שאטאלאנטֶה זיהתה אותה כנביאה, כקוראת את העתיד. אבל לחשה בשקט “אל תגלי, בבקשה. ילעגו לי”.
“לא אגלה”, הבטיחה אטאלאנטֶה, ולחצה בחום את ידה של הקטנה. היא הבטיחה לה להקשיב לנבואותיה, וידעה שהן יהיו חברות טובות, שיוכלו לסמוך זו על עזרתה של זו, בעתות מצוקה. שהרי מה זאת חברות אם לא שיתוף פעולה בעת מצוקה?
רגע המבחן הגיע כמה ימים לאחר מכן. כמקובל בקרב נערות בנות גילן בכפר הציידים, הן קבעו להיפגש, ללא כל האחרות, בפתח המערה הגדולה. הן עברו את גיל שש־עשרה ומותר היה להן כבר לשוטט לבד בתוך העיירה. נאיס ביקשה להכיר את הקנטאור שגר שם. “בעצם”, אמרה “הם שניים”. אטאלאנטֶה לא קלטה את כוונת חברתה. “שמעתי שהם משהו־משהו בעניין”, לחשה הקטנה.
“אם זאת הכוונה, אז בסדר. מקווה שאת לא מפחדת מהם. הם אלימים”.
נאיס חייכה. ידעה שזו רכילות, והרכילות יכולה להיות לא פחות גרועה. “אם יהיו אלימים, אני יודעת שאת תגני עליי. נכון?” אטאלאנטֶה תהתה אם חברתה הקטנה מתגרה בגורל או סומכת על חוש הנבואה שלה. אבל נאיס הסבירה לה שחוש הנבואה שלה לא חל על עצמה. הן משכו בכתפיים, כאומרות שמה כבר יכול להיות. יהיה נחמד לשחק עם המה־שמו של קנטאור, שהוא בטח גדול וכבד וחמים ונעים. הן הגניבו מבט זו לזו, לחיזוק האומץ.
קול מחוספס משהו שאל את נאיס “את רוצה לרכוב עליי?” נאיס נחרדה, אבל התעשתה מהר.
“ומה דעתך לרכוב עליי?” שאלה, משועשעת.
“מעדיף לרכוב עליה”, ענה לה תוך שהוא מצביע על אטאלאנטֶה. נאיס חשה נעלבת. אבל אטאלאנטֶה לא הייתה במשחק. הקנטאור נשמע לה חצוף, מנותק. “אני קובע את מי אני משחיל” אמר בקולו הגס, ופנה לכיוון אטאלאנטֶה בנחישות. היא הבהירה לו בקול רגוע שאין לה עניין ב”השחלה” שלו, וביקשה שיִזהֵר. “ממה?” שאל.
“מלהיות קרוב אליי יותר ממה שאני מרשה”, אמרה, וסימנה ברגלה פס על הקרקע כדי שיהיה ברור לו מהו הגבול. הקנטאור פרץ בצחוק סוסי, והרים את רגליו הקדמיות בתנועת זינוק. אטאלאנטֶה, במהירות הבזק, שלפה את הסכין הקטנה, שהייתה מושחלת בצמיד ידה, בדיוק לכיוון עורק הצוואר שלו. הוא נחת על חוד הסכין במלוא כובדו. הסכין חדרה לעורק, והדם ניתך בזרם אדיר. “אני מזהירה רק פעם אחת”, הסבירה לו, כאילו היה תלמיד פורע סדר. אבל הוא כבר לא שמע. הקנטאור צנח לאדמה, ממש בפתח המערה.
נאיס נותרה המומה. “הרגת אותו”, פלטה באנחה.
“הבטחתי להגן עלייך”, אמרה אטאלאנטֶה בשוויון נפש. “למעשה, ברגע שגילה אלימות, הוא הרג את עצמו. אין לי ייסורי מצפון. רוצה להתעסק גם עם השני? הם לא מנומסים”. אימא דובה לימדה את אטאלאנטֶה שחיה תוקפת כשהיא רעבה או כשהיא מאוימת על חייה. “זה לא היה המצב”, פלטה אטאלאנטֶה קצרות, כאילו נאיס קוראת את מחשבותיה. אבל נאיס לא הבינה על איזה מצב חברתה מדברת.
“אולי השני הוא אחרת?” שאלה בקול. היא קיוותה, עדיין, להרפתקה מינית.
שום קנטאור לא הופיע. נאיס חשה מאוכזבת. אטאלאנטֶה ניסתה לנחם אותה. הציעה לגשת לקבוצת הבנים שהתאמנה במגרש בהרמת כדור ברזל. “אני לא מעניינת אותם”, הצהירה נאיס בקול נכאים. “הם מתאמנים לאולימפיאדה, כאילו ניצחון אחד קובע את כל החיים. אבל אין להם חיים. ואחרי הניצחון גם המנצח מתחיל לגווע. בחיים — אין להם חיים. תעזבי”.
אטאלאנטֶה קלטה במבטה עוד קנטאור. הליכתו הסוסית הייתה משועשעת, כאילו היה שיכור. “לשתות אלכוהול הם לא יודעים, אבל הם שותים, הטמבלים האלה, ומאבדים את הצפון. נקווה שיתנהג כיאות”, אמרה לנאיס, ורק אז קלטה הקטנה שחברתה מדברת על הקנטאור שהתקרב אליהן. הוא ניגש ישר לאטאלאנטֶה. היא נפנפה בידה כאומרת לו לבחור דרך אחרת. אבל הוא המשיך, מתנודד מצד לצד. אטאלאנטֶה אמרה לחברתה בקול רם למדי שהיא חושבת שהוא טיפש.
“למה את מתגרה בו?” שאלה נאיס. אטאלאנטֶה משכה בכתפיה באדישות. “בסוף הוא יהרוג אותך, את תראי”, אמרה הקטנה בקול דואג.
“אלא אם כן אהרוג אותו קודם”, קבעה אטאלאנטֶה נחרצות. שדיה החלו להנץ והליכתה הרגועה לא העידה על חשש. “תגידי”, אמרה אטאלאנטֶה לחברתה, “את דואגת לי או מתנבאה?” אבל נאיס הסבירה לה, שוב, שהיא לא מסוגלת להתנבא על עצמה או על מה שקרוב לה. “אז את דואגת סתם. שימי לב למה שאני עושה. שום דבר לא ביד המזל. שימי לב לפרטים הקטנים, חברה שלי”. ונאיס התרכזה, הבחינה בידה של אטאלאנטֶה שנעה לעבר הסכין הזעירה והמתקפלת המיוחדת שבצמיד ידה. היד שלפה את הסכין במיומנות. נאיס ראתה בבירור את האצבעות העדינות של אטאלאנטֶה נהפכות לשריר קפיצי יחד עם דריכות של גופה לקראת הזינוק. הייתה זו קפיצת גובה מרשימה, שהביאה את הנערה לעמדת רכיבה על היצור. הקנטאור חדל בשנייה להפגין את המראה המשועשע שלו. חלקיק שנייה לפני כן ראה מולו את אטאלאנטֶה ועכשיו חש שזו אותה אחת רוכבת על גבו.
“מה משעשע כל כך?” שאלה אותו, תוך שהיא מושכת חזק ברעמת שערו.
“הא! את!” ענה, כשהיוהרה נשפכת מגרונו. הוא לא הספיק לחוש כאב כשהסכין חדרה בכל עומקה לעורק הצוואר שלו. הדם ניתז מאטאלאנטֶה והלאה. לא נותר ולו כתם דם זעיר על בגדיה.
“עבודה נקייה, נכון?” שאלה בשלווה את חברתה ההמומה. מבטה של נאיס לא נע מהגווייה של הקנטאור. “אל תספרי לאף אחד. ממילא לא יאמינו לך”, פלטה אטאלאנטֶה בחצי חיוך.
שתי הנערות שמו פניהן חזרה למתחם הספורט. “השמועה שאת בת מלך הגיעה להורים פה. זה נכון?” שאלה נאיס.
“מאיפה אני יודעת? אימא דובה לא סיפרה לי על הוריי. מאיפה תדע? כל שידעה זה שמצאה תינוקת עזובה. היא סיפרה לי, כשגדלתי, שארטמיס הובילה אותה לפתח המערה ביער, שם הייתי מונחת. כתינוקת החזרתי לה חיוך, וזה כבש את ליבה. לא בכיתי ולא פחדתי. חייכתי. אז הניקה אותי וליטפתי את שדה בידי הקטנה, וזה עשה לה עונג. עד היום, כשאני הולכת אליה ליער, היא מתענגת על הליטופים שלי. אבל היא מזדקנת. היא לבד. עדיין צדה. האחים שלי כבר לא איתה”. אטאלאנטֶה שקעה לרגע בעצבות.
נאיס שקעה במחשבות. “אני כל יום עם אימא שלי. אולי יהיה לך טוב לפגוש את אימא שלך. האנושית, אני מתכוונת”, אמרה מהורהרת.
אטאלאנטֶה לא ענתה. הן המשיכו ללכת, ואז, לשנייה קצרצרה, הבזיקה במוחה של אטאלאנטֶה ההרגשה הצובטת של מפגש עם אימא אנושית. “אולי אשאל אותה למה היא הסכימה שאבא יניח אותי ביער למאכל החיות?” אמרה.
“כן. תשאלי. אבל אולי היא לא בחיים, האימא הזאת שלך. עם אבא כזה, לכי תדעי”, היגגה נאיס.
השמועות בכפר הציידים הלכו והתחזקו. הכפר שלח גשש לעיר הבירה שיברר אם המלכה קלימנה אכן איבדה תינוקת לפני כשש־עשרה שנה. הגשש נתפס בידי השומרים הסמויים של המלך אייסוס וגורש מחצר המלך תחת אזהרה שלא לעורר מהומות. מכאן הוא הבין, שאכן הסוגייה בעייתית והשמועה כנראה נכונה. הגשש שינה גישה והתחיל להפיץ שמועה על ילדת הפלא עתירת הכישורים הספורטיביים. המלך אייסוס זימן אותו לסעודה בגן ארמונו וביקש פרטים. הפרטים נמסרו לו במקום. המלך הזמין אליו את נציגי הכפר. “אנחנו לא רוצים תמורה” הבהירו קשישי הציידים למלך. “אנחנו רוצים את טובת הילדה. היא נערה מחוננת בשלל יכולות, אבל היא עדיין ילדה. נערה, ליתר דיוק. היא מתבלטת בכישורי ספורט מופלגים, אבל היא לבד. היא צריכה משפחה”. המלך החליט לזמן את אטאלאנטֶה לארמונו, כשהוא מכריז עליה כעל “הבת שאבדה — ונמצאה”. כפר הציידים הוכרז כמארח התחרויות, וכולם נערכו לחגיגת המונים. ההכנות נמשכו כמעט שנה. באירוע, אייסוס וקלימנה ישבו בכיסאות המכובדים. אייסוס זרח מגאווה. קלימנה נראתה שפופה. “את לא שמחה שהילדה חוזרת? מה קורה לך, בהמה?” סינן מבין שיניו. קלימנה נותרה שתוקה, מכווצת.
בתום מרוץ ההגעה, שבו נראתה אטאלאנטֶה כחץ מרחף לכיוון כיסאות המלוכה, ניגשה הנערה אל קלימנה, הרימה אותה מכיסאה בחיבוק איתן וסובבה אותה כאילו האימא הקטנה והמעוכה הייתה מאוורר. אטאלאנטֶה, בהיגמר הסיבוב האחרון, הורידה את אימה בתמיכה עדינה וחיבקה אותה בחום. “איך קרה?” לחשה באוזנה. אבל האימא המבועתת התקשתה להאמין.
“אמרו לי שמתת. הנקתי אותך פעם אחת, ונרדמתי איתך בחיקי. איך מתת? שנים שיקרו לי! את חיה, יצור מפואר שכמותך. אני רוצה לחבק את הדובה שהניקה אותך!” לחשה קלימנה בהתרגשות.
“היא כבר מתה. זקנה”, שיקרה אטאלאנטֶה בקול שהשלים עם המציאות. קלימנה לא חדלה לחבק את הנערה בעיניה המושפלות, והבת תהתה מדוע היא כל כך מכווצת, אבל לא העזה לשאול.
הדו־שיח האילם בין האם לבת נקטע כשנשמעה נהמה תוקפנית מגרונו של אייסוס. הוא התקשה להבין את קבלת הפנים העגמומית של קלימנה. “תגידי לה שכולנו שמחים על חזרתה”, אמר בקולו האדיר. “שמחים בתחת שלי”, סיננה אטאלאנטֶה, ושילחה מבט תוהה בקלימנה. חשבה, אולי זאת לא אימא שלה, אלא ההומינית הראשונה של אבא שלה. היא תשאל את הציידים. בטח תשאל. למה משלחים אותה שוב? כבר יש לה חברה טובה מקרב בנותיהם, נאיס. אז מה עוד? אז הרגה שני קנטאורים. לא משהו. סתם בריונים. כמעט חגבים כאלה: ארבע גפיים בתור רגליים ועוד שתיים בתור ידיים. בסך הכול שש. כמו חגבים. ומוח של לרצות רע, להזיק. אז עכשיו יש פחות סיכון לנזק. מה הבעיה, בכלל? על מה כל הטקס הראוותני הזה? אבל היא בלעה את רוקה. השלימה עם העובדה שלא הכול היא מבינה בעולם המושלם הזה שמנוהל על ידי אבא אייסוס. הציידים, לפחות, חשבו פשוט. אותם היא הבינה. את החגיגיות היא לא הבינה. ידעה בחוש שאימא קלימנה תדע להסביר כשיהיו לבד. האם תזכה לכך? במחשבה קצרה הבינה שלא. שיהיה מי שלא ייתן להן להיות ביחד. ועכשיו חגיגה ואי אפשר לברר דברים. אילו רק יכלה להחזיק בידה של נאיס. לשאול לעצתה. “היא חכמה ממני, לפחות בענייני העולם הזה של ההומינים. אני מבינה בעולם של הדובונים” ניסתה לנחם את עצמה. ובתוך כל המחשבות האלה, שהוכנסו לתוך סדר כלשהו, היא קלטה שהכתירו אותה בזר קיסוס. מישהו מאחור הביא לה כיסא לימין המלך, שהיא אמורה להאמין שהוא אביה. שיהיה. הרי היא צריכה שיהיה לה אבא כלשהו. הוא, אייסוס, חצץ בינה לבין קלימנה. אם היא אימא שלה, היא אמורה להיות עצובה שלא רק שלא ראתה את בתה כשבע־עשרה שנה, אלא שגם הוטעתה להאמין שזו מתה. ולא סתם מתה, אלא שחיות אכלו אותה ביער. החיות אשמות. תמיד מישהו אחר אשם. אז איך תינוקת מגיעה ליער? בהליכה? עפה לה? איזה טמטום!
בסוף כולם התפזרו. אייסוס לקח את בתו הצידה ולחש באוזנה שהיא חייבת להתחתן. “אני בת שבע־עשרה וקצת, אז להתחתן? למה?” שאלה בקול בוכים.
אביה הבהיר לה שהם חיים בתרבות הכי מתקדמת שיש, ולא ביער. “אצלנו נקבות מתחתנות, לא ברור?” שאל נחרצות. לה לא היה ברור. אימא דובה לא התחתנה אף פעם. אצל הציידים אחדים התחתנו ואחדים לא. אבל אלה נחשבו פראים. ופראים היו כל מי שלא גר והיה אזרח מדינת אטלאנטידי. והיא? אטאלאנטֶה? מה היא? “את תהיי מה שתעשי מעצמך”, אמרה לה אימא דובה בקולה הגרוני. בתחילה היא לא כל כך הבינה. היא קלטה שאימא דובה רוצה שהיא תעבור לחיות עם בני מינה. היא ראתה את אימא דובה נפרדת מאחיה הדובונים. לא היה צער. פשוט נפרדו כי גדלו, וגדולים בונים לעצמם את חייהם. לה היה קשה. הפרידה קשתה עליה. “אני לא דובה. אז מה אני?” שאלה את עצמה. ואימא דובה ענתה לה שהיא תהיה מה שתעשה מעצמה. ומה היא רוצה לעשות מעצמה? שאלה גדולה. מה נאיס רוצה לעשות מעצמה? היא תתחתן? תלד ילדים? מה? השאלות התרוצצו במוחה הלוך ושוב ללא מטרה. היא חשבה סחור־סחור. לבסוף התעשתה. “כך לא יורים חץ, ללא מטרה. מה המטרה של אייסוס?” שאלה את עצמה, כמעט בקול, והתיישבה. היא צריכה לפרוק את מעגל החשיבה שאייסוס הכניס אותה לתוכו. היא נטלה את זר הקיסוס ופרמה אותו. “ענף פשוט. כששוזרים אותו, הוא נהפך לכתר או לאות הוקרה או — למה שרוצים? והיכן נותר הענף המקורי? לא נותר. מה שנותר זו המשמעות שמעניקים למשהו הזה, השזור. והמשהו הזה הוא ענף עליו גדלים עלים יפים. אז תחזרי למקור, טיפשונת. לא רק נאיס יודעת לחשוב. מה רוצה אייסוס? ועל מה הוא מתבסס? מה את רוצה? ממה את חוששת?” המחשבות המבולבלות התרוצצו במוחה בעודה יושבת על השרפרף ומחייכת סתמית לקהל שבהה בה.
אטאלאנטֶה התחילה לשחזר את הכול מהתחלה. וההתחלה הייתה בלידתה. היא נולדה בת. הוא, אייסוס, לא רצה בת. הוא רצה בן. למה? כי רק בנים מנצחים בתחרויות. כך הסבירו לה הציידים. טעות. בפועל: הבנים של הציידים הם אלה שהשתתפו בתחרויות ובאימונים לתחרויות. והבנות שלהם? צחקקו. הלכו הצידה וצחקקו. האם זה אומר שוויתרו על התחרות? ויתרו לפני שניסו? והיא — אטאלאנטֶה — ויתרה משום שלא אהבה תחרות. ואז הבנים צחקקו, ומה זה אומר? כלום. היא התעצבנה. זו הייתה תחרות ריצה. היא הגיעה לגמר כשהם היו במחצית הדרך. אז הם הפסיקו לצחקק. הם התנשפו. היא עצרה, ונתנה להם לעבור אותה. ואז היא צחקקה. הם שנאו אותה. הם שכנעו את עצמם להאמין שהיא מתנשאת. הוריהם החלו לחשוש שהבנים שלהם יהרגו אותה ובכך יעברו על החטא הנורא מכול: קיפוח חיים. טרם התחנכו שלא להרוג. הם ילדים, חמומי מוח. והיא יתומה. ובכלל — מי היא? ואז החליטו לחקור מי היא. שלחו שליח לגשש בעיר הבירה אטלאנטידי. והוא חזר עם הסיפור על התינוקת שנולדה למלכה, התגלגלה ליער — ונעלמה. איך הגיעה תינוקת בת יומה ליער? הציידים גיחכו. תינוקות לא זוחלים ליער. מישהו השליך את התינוקת כדי שחיות היער יישאו בחטא הנורא מכול. אבל אלות הגורל רצו אחרת, וארטמיס ביצעה את הצו שלהן והביאו אליה את אימא דובה. הילדה גודלה על ידי דובה. גדלה לתפארת. ויש להשיבה להוריה, גם אם מי מהם לא רוצה בה. זו לא אחריות החיות ולא אחריות הציידים. הם צדים כדי לאכול. בעיר הגדולה המטרות אחרות, ואל להם לשפוט. ועכשיו הזמן להשיב את אטאלאנטֶה להוריה. אבל מי הם, הפושעים האלה, או המסכנים האלה? שאלו הציידים בכינוס החירום שזימנו. ואז החליטו לשלוח שוב שליח לאטלאנטידי, כדי לקבל תשובה.
הפעם שלחו את העלם הכי נבון מבין בניהם, את מֶנֶס. בגלל תבונתו. הוא לא היה ספורטאי ראוי לתהילה. הוא הסתגר בשקט שלו. אבל הוא חיבב את אטאלאנטֶה ונטה להתקרב אליה, בהיסוס. אבל היא התרחקה ממנו. מה לה ולו? אז הרפה. ואז נשלח לשליחות הסודית: לגלות את הוריה.
מֶנֶס הגיע לאטלאנטידי במיטב מחלצותיו. ביקש להתקבל לאקדמיה, אבל עורר צחוק בקרב בני גילו. בגדיו היו מקושטים מדי. שערו סתור. פניו נאים כפני ילדה. זה זכר, זה? אבל מֶנֶס היה מורגל בצחוקים של החבר’ה. מה יש להם לזכרים מלבד הבוז כלפי הנקבי? אז הוא ‘נקבי’. כל מה שהוא רוצה זה לברר על התינוקת שנזנחה ביער, שהוריה עברו על הטאבו של “לא תרצח”, אבל לא הצליח להם. מֶנֶס החליט להתחיל בהתקרבות לאלה שנכנסים ליער, לציידים, כמו אבא שלו, כמובן. כשניסה לברר, צחקו לו. “רק למלך יש ציידים” אמרו לו, והתפלאו על כך שהוא מחפש אותם ברחובות. למלך? אבא שלו צייד ואבא שלו לא שייך למלך. דברים מוזרים מתקיימים בעיר הזאת. הוא החליט שלמרות הכול הכי טוב להתקרב לחצר המלכות, להכיר ציידים. אבל איך יזהה? הוא חשש להציג שאלות ישירות. אולי, חשב, יגיד שהוא מחפש קרובי משפחה? שהרי, הוא בא מהמקצוע.
וכך עשה.
מֶנֶס ידע איך לא להתבלט. תכונה הישרדותית. הוא קרא לזה “לדעת לא להיות”. זה לא לחדול מלהיות, אלא לא לעורר גלים, לא לעורר התנגדות. והכול סביב ה”תחרות” שכולם קידשו. כאילו — מה? מה מעניין בתחרות, ככזו? להיות מקום ראשון? טוב. ואחר כך? מה אתה, מֶנֶס, עושה עם “המקום” הזה? אוכל אותו? לובש אותו? “אל תשאל שאלות מגוחכות, ולא תקבל תשובות מטופשות”, ענה לעצמו, כי לא היה לו את מי לשאול. הוא ידע ש”מקום ראשון” זו ההתחלה של תלות באחרים. האחרים הם שקובעים אם תישאר ראשון או שתוסט לאחרון על פי רצון ההמונים. ההמונים הם הקובעים. והוא, מֶנֶס, רק רצה לשחק איתה, עם אטאלאנטֶה. והיא סירבה. היא גם לא בחרה מישהו אחר. בחרה להסתגר בעצמה, ביכולותיה, בלי לשתף. ועכשיו הוא נשלח למשימה הנכבדה של גילוי זהות הוריה. לא שאכפת לו, אבל להורים שלו אכפת, וגם לקהילת הציידים. למה אין לה מקום ביניהם? למה? למה היא צריכה להשתייך? אבא הסביר לו שההומין הוא חיה חברתית וצריך לחיות בקרב אחרים כמותו. “אבל אין אחרים כמו אטאלאנטֶה!” זעק מֶנֶס מתחתית בטנו. הוא ידע שגם הוא חסר את אופי הצייד, למרות שהוא בנו של צייד. אימא שלו לא ציידת. אף אימא לא ציידת, הרהר לאיטו. אז מה? היא תלויה באבא. כל חייה — תלויה. אטאלאנטֶה לא תלויה. היא צדה מילדותה, והביאה לאימא דובה. כולם אכלו מהציד שלה. “ומה, היא תאכל מהציד שלי? היא צדה טוב ממני. אז אני אוכל מהציד שלה?” חשב. חש שהכול מתבלבל לו. “אתה שם הכל במבחן הסימטריה. מבחן מכשיל. כל אחד לעצמו. לכישוריו. אתה מטעה את עצמך”, אמרה לו אטאלאנטֶה, כשעוד דיברה איתו, בילדותם. “אז מה הנכון?” שאל, בכנות. אבל היא הפנתה לו את גבה, והלכה לשחק עם ילד אחר. אבל הוא רצה לדעת מה הנכון. השאלה הקובעת היא אם אטאלאנטֶה באמת יודעת את הנכון או שהיא מסרבת לחשוב. ואולי מסרבת לחשוב איתו? למה?
ההרהורים אפשרו לו להפוך את ההליכה המייגעת ליותר נינוחה. ותוך כדי, מֶנֶס התקרב לארמון המלכות של אייסוס. ביקש שיפנו אותו לציידי המלך. “למה?” נשאל. “מחפש קרובי משפחה. אני ממשפחת ציידים” ענה, והשפיל עיניים. לא האמינו לו. בן ציידים משפיל עיניים? “לא מציידי המלך. סתם ציידים”, תירץ. חייכו. עניו, הבחור. יפה! הפנו אותו לאסוס, ראש הציידים, עם פתק שהעיד כי ידיו נקיות וכוונתו נקייה. אסוס קיבל אותו יפה. “אבי, הצייד, מצא ילדה ביער. היא גודלה על ידי דובה ושני גוריה. היא גודלה לתפארת, ואבי לא הצליח לצוד אותה. הילדה צדה את החץ שהופנה לדובה, ורצה בחזרה לאימא דובה וחיבקה אותה. אבל אז הן הסתודדו בשפת הדובים, והילדה באה לאבא שלי וצייצה משהו. היא נתנה לו להבין שהיא מוכנה ללכת איתו. גדלה בקרבנו, כל פעם אצל משפחה אחרת. היום החליטה קהילת הציידים להשיב את הילדה, שגדלה בינתיים ולמדה לדבר בשפתנו, לחיק הוריה. ידוע לכם משהו על תינוקת שהושארה ביער?” שאל מֶנֶס, והשפיל מבט.
אסוס, הומין במיטב שנותיו, התבונן במֶנֶס במבט בוחן. “היא רוצה לחזור להורים שהותירו אותה ביער כדי להיאכל על ידי חיות?” שאל אסוס, ונימה של ציניות ארסית טפטפה מקולו. אבל מֶנֶס הבהיר לו שהילדה, שגדלה להיות נערה עתירת כישרונות, לא נשאלה כלל.
“אני לא יודע. אבי ביקש לדעת מי הם הוריה, לא כדי להעניש אותם על העבירה החמורה מכול, אלא כדי לדאוג לילדה, שהיא כמעט הומינית בוגרת, בשלה. רק כמעט”, אמר — והסמיק. פניו היפות הסגירו את רגשותיו.
“ואתה מאוהב בה, ולא רוצה שהיא תוחזר להוריה. אבל מקיים בנאמנות את שליחותך, הלא כן?” שאל אסוס בקול אבהי מתון.
“משהו כזה. הרצון שלי פועל אחרת. היא זו שתחליט”.
יפה, חשב אסוס. אבל לא גילה לעלם את מחשבותיו. “בוא אספר לך סיפור אגדה”, אמר אסוס למֶנֶס. “למלך שלי, אייסוס, כך מספרת האגדה, נולדה תינוקת לפני כשש־עשרה שנים. נולדה — ונעלמה. האלים לקחו אותה, אמר האב. הם אוהבים בנות. אני אוהב בנים”, אמר וצחק צחוק חורק. “ידענו שגורלה של התינוקת מר ונמהר. המלכה קלימנה הלכה וקמלה. והשתיקה סביב הנושא הייתה חמורה מאוד, משום שהיא הייתה צו ישיר מטעם המלך. כשזה נודע, אני הלכתי ליער לחפש את התינוקת, אבל לא היה לה זכר. היא נותרה בליבנו כזיכרון עצוב”, אמר אסוס, והשתתק.
מֶנֶס התבונן בו רגעים ארוכים. ואז שאל קצרות, “עשיתם משהו?”
אבל אסוס המשיך בשתיקתו, ורק השיב לנער במבט עצוב. וכי מה יכלו לעשות? כולם רצו בנים. זאת הייתה אופנת המלך. הבנים מתחרים, זוכים בפרסים. מכינים עצמם לגבורה, לאולימפיאדות. והבנות? מקשקשות. מצחקקות. משתדלות להיות יפות, כדי שהבנים יבחינו בהן. יחשקו בהן. יתחתנו איתן והן ילדו. בנים, כמובן. הן לא מעניינות. הן כלי הולדה. גם הן רואות כך את העולם ואת עצמן בתוך העולם.
מֶנֶס תהה מה יעשה עכשיו. “האם תוכל להודיע למלך שבתו חיה?” שאל בהיסוס.
אסוס פקח זוג עיניים בוהות. הנער טיפש, או שהוא עושה את עצמו. “אם המלך לא רצה את בתו אז למה שירצה אותה עכשיו? אם אפצה פה — הוא יהרוג אותי”, אמר.
“אה! מפני שאז היא הייתה תינוקת. עכשיו היא נערה שמשיגה בריצה כל זכר צעיר שהתאמן רוב שנותיו באתלטיקה. וכך במקצועות הספורט האחרים. היא תביא לו הרבה כבוד”, ענה מֶנֶס בקול שהכנות דיברה ממנו.
“אתם רוצים להיפטר ממנה?” שאל אסוס.
“אני לא רוצה. אבל אגודת הציידים רוצה. הם מאמינים שלא בריא לנערה מוכשרת כל כך לגדול בין זרים”.
אסוס הבטיח לצעיר להפגישו עם המלך. “אני לא אגיד מילה. אבל אתה תגיד. אתה לא תפר את צו המלך ‘שלא מדברים על זה’. עליך המלך לא ציווה, אז אין לו עילה לכעוס או להעניש. רק תזכור: אייסוס הוא מהיר חימה. והוא ממהר להרוג. תיזהר”. מֶנֶס הבטיח להיזהר, למרות שלא היה לו מושג איך לעשות את זה, את ההיזהרות.
בפגישתו עם המלך מֶנֶס הרגיש מובס מהרגע הראשון. אייסוס עשה רושם של זכר קשוח, נרגן ומלא כבוד עצמי. “אני מקווה שאתה לא מבזבז את זמני”, פתח המלך.
“גם אני מקווה” ענה מֶנֶס ישירות, אבל בענווה, כיאות. “השמועה הגיעה אלינו שאתה מעריץ גדול של הישגים ספורטיביים. רציתי לספר לך על דמות ספורטיבית צעירה שהציידים בני עירנו מצאו ביער לפני כמה שנים, ומאז היא מתחנכת אצלנו. הישגיה הספורטיביים עולים על כל דמיון. ואנחנו תוהים מי הם הוריה. כמעריץ מובהק של מקצועות הספורט, חשבנו שאולי תרצה לאמץ אותה?” מֶנֶס השפיל מבט והמתין לתשובה, אבל זו לא באה.
אייסוס המתין לקשר עין עם הצעיר. “הפרסונה הספורטיבית הזאת היא בת או בן?” שאל אייסוס.
“בת. היא בת שבע־עשרה, כמעט”, ענה מֶנֶס, “אם תירה אליה חץ היא תתפוס אותו במעופו. אף אחד לא יכול לה. אם תערוך תחרות ריצה, היא תשיג כל אתלט, ובהרבה. היא בלתי מנוצחת”, אמר הצעיר, וניכר בו שהוא מעריץ אותה. אייסוס שקע במחשבות. ביקש מבן שיחו לספר לו על הצעירה המופלאה ועל מעלליה. ומֶנֶס סיפר. גם על שני הקנטאורים שהרגה באלגנטיות של מחול.
“זה מהאלים”, אמר המלך. לעצמו חשב שהאלים לא רוצים להעניש אותו, אלא לרצות אותו. הם מכירים בכך שהייתה זו השגיאה שלהם שקלימנה ילדה בת, והם — האלים — מבקשים לתקן את המעוות. וזה מוכיח את צדקת מעשיו.
אייסוס חייך חיוך של מרוצה. “עם הישגים כאלה, היא בוודאי הבת שלי”, מלמל. ביקש מהנער להביא את אטאלאנטֶה לממלכתו. עוד ביקש שהיא תגיע בריצה, במסגרת מרוץ תחרותי מלא הדר, שבו תראה את יכולותיה.
מֶנֶס הנהן בראשו, כהיענות, ואמר “כך יעשה, מלכי”. והלך. הוא חזר לכפרו, ברגל. מיוזע, מלוכלך, אך מרוצה. אטאלאנטֶה היא בת מלך. הוא גילה את מוצאה. הוא השלים בהצלחה יתרה את המשימה שהוטלה עליו. אביו כבר יחדל מלהציק לו, בטפיחת השכם המלווה, באמירה הדאגנית “מה יהיה בסופך?” עכשיו הוא יודע, לפחות את השלב הבא, הקרוב: אטאלאנטֶה תישלח לעיר הגדולה למפגש מרגש עם אביה, ואולי גם עם קלימנה, האימא. האם אטאלאנטֶה רוצה בכלל לפגוש אותם? אף אחד לא שאל לדעתה, לרצונה. היא לא נחשבת. “למה, בעצם?” שאל את עצמו.
מֶנֶס החליט לשאול אותה. אבל איך? היא דוחה אותו כל הזמן, והוא — אין לו מושג למה. עכשיו, כשמעמדו ישודרג, אולי היא תשנה את יחסה אליו. אבל הוא לא רצה — ממש לא רצה — להנחית עליה את הבשורה של המפגש. הוא רצה ליידע אותה קודם, ולא ידע איך. אולי דרך נאיס? כן, זה רעיון. מֶנֶס נשאב אל הרעיון וכמו תמיד, איבד את קצה החוט. איפה ימצא את נאיס? ישוטט בשבילי הכפר המאובקים בתקווה להיתקל בנאיס? הוא משך בכתפיו בתחושת חוסר תוחלת ויצא לשוטט ללא מטרה. הכפר היה קטן. לא היה הרבה מקום לשיטוטים. ואז נתקל בשתי הנערות, נאיס ואטאלאנטֶה, וניגש אליהן בביטחון עצמי מאולץ. “גיליתי בשליחותי מיהם הוריך. את בת מלך. מקווה שאת מרוצה. בקרוב יכינו לך מרוץ תחרותי שבסופו תפגשי את מלך אטלאנטידי. הוא אביך. הכפר ישלח אותך אליו והוא ימתין לך. אני יודע שתגיעי לפני כולם ואני שמח בשמחתך”. מֶנֶס דיבר מהר. הוא הסמיק מאוזן לאוזן.
נאיס פרצה בצחוק רם. “אל תהיי גסת רוח”, לחשה לה אטאלאנטֶה, “הוא לא מתכוון להרע”.
נאיס אטמה את פיה בידה. “סליחה”, אמרה בכנות. “אטאלאנטֶה רוצה לפגוש את אבא שלה? בחיים לא!” הסבירה.
“ומה את אומרת?” את השאלה הפנה מֶנֶס, בקול נכאים, לאטאלאנטֶה.
“אם אבא שלי רוצה להתמודד מולי — הוא מוזמן. אני כבר לא התינוקת חסרת האונים שאותה השליך לחיות היער. הפעם אבוא כיורשת. מה דעתך, נאיס?”
חברתה תהתה אם אטאלאנטֶה זוממת להדיח את המלך. “אני יודעת מה את חושבת. אז התשובה היא: לא”.
למֶנֶס אמרה שדווקא תצא למרוץ. “אתה תשתתף?” שאלה, ומקולה נשמעה מעין דאגה.
מֶנֶס שב והסמיק. “עשיתי את שהוטל עליי. אני לא מהמתחרים. אני לא מהמנצחים”.
“אז אתה מהמפסידים — בהסכמה מראש?” שאלה אטאלאנטֶה בסרקזם. הנער שב והסמיק.
“לא. יש משחקים שאני פשוט לא משחק”.
“והם?” חזרה ושאלה. הסקרנות התעוררה בה.
“תחרויות”, באה התשובה.
“מפני שאתה תמיד מפסיד?” המשיכה לשאול.
“מפני שאני תמיד משתעמם”, השיב.
“אה!” ענתה קצרות, והשפילה מבט. ואז הרימה עיניה ושאלה לשמו.
“מֶנֶס” ענה, וליבו רטט. הוא ידע שהפסיד באמירת אמת אחת. היה עליו לשתוק. אבל החמיץ, החמיץ הכול. תוגה ירדה עליו. “אני לא אהיה שם. עשיתי את שלי. סליחה”, אמר, הסתובב והלך. לא היה חשוב לו לאן ילך. העיקר להתרחק מהבושה שחש בעמקי בטנו. להודות בבושה הלא נסלחת של סרבנות להתחרות.
אטאלאנטֶה ליוותה אותו במבט חם. “איזה אומץ!” אמרה לנאיס. הן חייכו זו לזו והלכו לדרכן.
ההכנות בכפר לקראת המרוץ לעיר הבירה היו מלוות במהומה רבתי. התלבושות, וזרי הפרחים, השוורים והכבשים, שקושטו בתחפושות ובזרים העידו על החגיגה.
“כל מי שאין לו מה לעשות רוחש ובוחש”, אמרה נאיס. נשמעה נימה של עוינות בקולה, ואטאלאנטֶה שאלה אותה על מה. “לא עוינות. ביקורת. איך ביום אחד שינו את יחסם אלייך מזלזול חסר סיבה להערצה חסרת סיבה?” נאיס ידעה שהיא תהיה שם. היא לא תחמיץ את הפסטיבל המתחסד. היא שייכת למתבוננים, ואטאלאנטֶה — ידעה — מבשלת לה כמה הפתעות שאותן היא, נאיס, לא תחמיץ בעד שום הון שבעולם. “מה את זוממת?” שאלה את חברתה.
“כלום. הם מבשלים לעצמם את ההצגה הגדולה. פתאום אני בת מלך. שימי לב: לא בת מלכה. בת מלך. רוצח תינוקת. אבא שלי. מה את רוצה שאעשה? מה הוא רוצה ממני היום שסירב לרצות כשנולדתי? לרגע אני לא שוכחת שאני הבת של אימא דובה. היא הניקה אותי. היא לימדה אותי כל מה שאני יודעת. וכן, אני גם הבת שלכם”. נאיס הזכירה לה שגם הציידים לימדו אותה. לדבר, למשל. “לא”, תיקנה אותה אטאלאנטֶה, “הציידים לימדו אותי עוד שפה. עם אימא דובה דיברתי בשפה אחרת, שבה אין שקרים והעמדות פנים. יש בה חיבוק. יש בה נתינה. בשפה שאת ואני מדברות אין נתינה. יש כפילות, ושלישות, ורביעות. הרבה אפשרויות ומובנים. אבל אין בה רגש ישיר. אין נתינה”. נאיס הקשיבה. תהתה איך הילדה הזאת של אימא דובה יודעת להתנסח בשפה החדשה של הציידים ברהיטות כאילו הייתה שפת אימה. אטאלאנטֶה חייכה. היא קלטה את נאיס. “בשפה שלך יש רק התנסחויות”, פלטה.
“ובשלך?” שאלה נאיס. אטאלאנטֶה השתתקה. והחלה לחשוב. תפסה את ידה של חברתה ולחצה אותה בחום. היא שידרה לה תחושה של ביטחון, של שייכות. ונאיס השיבה לה בלחיצה דומה. הן היו חברות. דיברו בשפה נטולת מילים.
הן שוטטו, השתיים. לא היה בכפר הרבה מה לעשות, ואטאלאנטֶה גם לא התכוונה להתאמן לקראת הריצה למוחרת. היא לא ידעה מי ילווה אותה, אבל הייתה בטוחה שלא תישלח לבדה לעיר הגדולה. היא העריכה שהמרוץ יארך כחמש שעות, מכפר הציידים חסר השם אל הבירה. תהתה, לתומה, אם יהיו גם בנות בקרב הרצים. אולי תזכה להכיר עוד חברות? מישהי לרוץ איתה? ואולי משליכת כדור ברזל? ואולי לוליינית? “נאיס, את תבואי מחר?”
נאיס השיבה לה במבט נוקב. “אני יוצאת כבר הלילה, כדי שנוכל מחר להגיע ביחד. אני לא יוצאת לבד. כמעט כל הכפר צועד לשם, ורק הקשישים והנקבות שבהיריון יגיעו בעגלות. אני בטח אהיה שם! מה חשבת?”
אטאלאנטֶה התעודדה. היא חייכה קלות לחברתה, כדי להסתיר את המתח שאחז בה, להצפין אותו עמוק בבטן. לא המתח לקראת הריצה. היא ידעה שהיא תקדים את כל האחרים שיגיעו בריצה אחריה. הרבה אחריה. ואז היא תפגוש את האימא שילדה אותה. זו שנמנעה מלהתערב במעשה הנטישה ביער של אביה. אולי זו שלא ידעה על מעשה בעלה, ואולי זו שהיה לה נוח שלא לדעת. ואולי היא פחדה לדעת. פחדה פחד מוות? איזו אימא היא תפגוש? אטאלאנטֶה ידעה שהייתה זו ההחלטה שלה שלא להביא את אימא דובה למפגש עם קלימנה. “למה, בעצם?” שאלה את עצמה. חיוך עצוב נמרח על פניה. “כדי שלא לזהם את הטוב?” השיבה לעצמה. תשובה כפוף לסימן שאלה. החל להטריד אותה החשש שאולי לא הכול היה כל כך “טוב” בעולם הדובונים. “האם אף פעם לא רבנו? לא שמרנו טינה?” שאלה עצמה. והתשובה שנתנה לעצמה סיפקה אותה: “אם אני לא זוכרת שום דבר מהסוג הזה, גם אם היה ובחרתי לשכוח, סימן שזו הבחירה שלי. הדובונים חפים מכל רוע. בוודאי רוע מהסוג של נטישת תינוקת למות ביער, מרעב, מקור, או מלהיאכל על ידי חיות”, חשבה. ואז פלטה בקול “נכון?” היא שאלה את נאיס. אבל זו לא ידעה על מה חברתה מדברת.
“מה נכון?” שאלה נאיס.
אטאלאנטֶה התעשתה. “נכון ששתינו צריכות ללכת לישון מוקדם?” נאיס הסכימה. הן נפרדו, והלכו כל אחת לביתה.
אין עדיין תגובות