את לא נראית בכלל

באומץ וביושר לב, מספרת רבקה נרדי את סיפורה של חנה, "אישה מבוגרת", הפוגשת בפליאה ובצער את אובדניה, אהבותיה, פחדיה, תקוותיה וגם מרידתה בסדר הקיים של הדברים. התאהבותה הנאיבית-מפוקחת בגבר צעיר ממנה הם המנוע המעורר אותה, ממנו תשאב תעצומות נפש לחיפוש אחר נקודת אחיזה בסתיו חייה. היא סוקרת את מי שהייתה ולא תהיה עוד. על אף החריצים הקטנים ליד העיניים היא עדיין כמהה לאהבה באותו עיוורון של נעוריה, ובאותה התלהבות של הימים ההם היא מתריסה נגד פחדיה וכאבי הלב שלה, מורדת בסביבתה, ונותנת ביטוי למאוויים העמוקים ביותר בנפשה. את סיפור חייה של חנה עוטפת המחברת, ברכות, בחמלה ובכנות, במסגרת סיפורית אישית. נרדי מקיימת סוג של דיאלוג עם גיבורת ספרה, המבטאת קול נשי, מסתורי משהו, אך כזה הנוגע ומעורר אותה לראות את מה שהלב מסרב. זהו מפגש יוצא דופן בין שתי נשים – בין מציאות לעלילה דמיונית. על קו התפר הזה נרקם לו סיפור התבגרותן-הזדקנותן של נשים בחדרי חדרים אך גם לאורה הבהיר-אכזרי של חברה הסוגדת לנעורים. שם הרומן "את לא נראית בכלל" הוא בעל משמעות כפולה: " לא רואים עלייך את גילך…" אך גם " לא רואים אותך…" הרומן מחבר את הקוראים לנרטיב הנשי על גיל והזדקנות שאינו עוד "נושא נשי" זניח, אלא סוגיה חברתית-מגדרית רלוונטית לכולנו, בכל גיל.

מקט: 4-741-13

קטע וידאו/אודיו קשור

קטע וידאו/אודיו נוסף

סקירה על הספר בבלוגיה

סקירה

סקירת הספר באתר סימניה

באומץ וביושר לב, מספרת רבקה נרדי את סיפורה של חנה, "אישה מבוגרת", הפוגשת בפליאה ובצער את אובדניה, אהבותיה, פחדיה, תקוותיה […]

---

אני מחפשת גיבורה לסיפור שלי: אהבתי מאוד את הפתיחה הפשוטה. הפתיחה הגלויה כל כך, כמעט כמו עמד האיש, הסופר המהולל, מולי ואמר לי: ‘אז תראי, זה מה שקרה:’ ולי זה קרה אחר צהריים אחד, בבית ציוני אמריקה אגב דפדוף מהיר בספרים במחירים מצחיקים. הרמתי, כמעט באקראי, את ספרו של סומרסט מוהם “על חודו של תער” וכמעט מיד הנחתי אותו בחזרה. אני מכירה אותו משנים. אז יפה עשו שהוציאו ספר שלו (שלא קראתי בנעוריי) בהוצאה מחודשת. דווקא אהבתי את תמונת העטיפה – בחור רזה ויפה תואר לבוש חולצה שחורה פתוחה המגלה את חזהו החסון ועם זאת עדין ושברירי משהו. לא כל כך אהבתי את עיניו. משום מה הן נעצו בי מבט קר או אולי מרוחק. בכל אופן הסתקרנתי ופתחתי בעמוד הראשון ושם הוא אמר שהוא הולך לספר לנו סיפור על אנשים שהוא פגש, במיוחד על דמות מסוימת שבאה והלכה מחייו לאורך שנים. ‘כל כך פשוט’, חשבתי. הנה פתיחה מעניינת לספר בלי הרבה התחכמות. מובן שקניתי אותו.

במהלך השבועות שחלפו מאז וזמן מה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר דבקה בי הפתיחה הזו, כמו דגם לפתיחת יצירה מוזיקלית שקיוויתי שגם אני אדע לחבר. האמת – רציתי לכתוב סיפור על אישה מבוגרת, כדי לא לומר חלילה מזדקנת ונאטמתי. גלים של חמלה, פחד וגועל התערבבו במוחי כשלושה רקדנים משוגעים האוחזים זה בגרונו של זה. כעבור רגע ראיתי אותם כגלים אימתניים הרודפים אותי.

התלבטתי בין שני כיוונים – האחד שכלתני יותר בו יהיו צעדיי בטוחים לגמרי: ‘כתבי ספר על נשים מבוגרות – כמו שאת יודעת. הקשיבי לסיפורים, שוחחי בשקט עם עצמך, חפשי בכתובים, הכיני תוכנית והרי לך ספר ראוי. אולי אפילו תתרמי משהו לחברה’.

אבל בלילות היו קולות קטנים מתדפקים על דלתי מוחי-נשמתי ומשמיעים לי משפטים מוזיקליים כאשר כל אחד מהם פותח לי סיפור על אישה אחת שהכרתי אותה, אבל לא באמת הכרתי אותה. ראיתי אותה בעיני רוחי ברורה ומיד הייתה מתפצלת לעשרות דמויות נשיות שיוצאות זו מזו כמו מבובה רוסית.

“בדרך כלל היא הייתה אישה עצבנית או אם תרצו ‘רגישה’ יותר מהרגיל. אם כי לא ידעה מעולם מה זה ‘יותר מהרגיל’. אבל אפילו היא הבחינה שכמה ימים לפני נסיעתם לטיול נופש בטוסקנה שבאיטליה עצבנותה-רגישותה הייתה גבוהה מהרגיל…”

אין מה לומר שמשפטי פתיחה אלה הבטיחו המשך לא רע. המשך לאן? לפרשת אהבים נואשת? חשתי זולה עד מיאוס. סיפורים כאלו מסתובבים כמו… טוב, לא נוח לי לומר את המילה… זבל… התביישתי בדלות כוחי היצירתי ושקעתי לי בשקט בדיכאון הקטן שלי. משפטי הפתיחה החלו לשטות בי. הם היו מופיעים ברגעים לא צפויים דווקא אז כשלא היו בידי האמצעים לרשום אותם מהר מהר, והייתי שוכחת אותם. כמו חלומות יפהפיים היו משאירים אחריהם שובל של זיכרון עמום ונעלמים לתוך ערפל סמיך בלתי חדיר. הייתי מתוסכלת לגמרי.

נזפתי בעצמי שככה לא אוכל להתקדם. שימי לב, כבר אין לך הזיכרון החד של פעם. אם את רוצה להיות רצינית, תתחילי להסתובב עם פנקס ורשמי מיד! טוב, בסדר. הבטחתי ומובן שלא קיימתי. באותו זמן הזדמן לי להכיר את חנה בבית ידידים. אישה יפה חנה, בהתחשב בגילה, כמו שאומרים. מטופחת למראה, גזרתה נאה כשל אישה צעירה. שמתי לב שאינה מניחה ידיה בחופשיות על השולחן ואף אינה מסירה את העליונית הדקה בעלת השרוולים הארוכים שעטפה את כתפיה. דוק של עצב היה בעיניה היפות שאיפור מוקפד מִסגר אותן ונראו ירוקות בוהקות. ישבתי לידה כשסעדנו את ארוחת הבוקר-צהריים. היא הציגה עצמה כ”מורה בגימלאות” והוסיפה במעין חיוך שהיא “מחפשת את עצמה”.

“אוכל לפגוש אותך פעם?” שאלה לפתע חרש ועיניה בדקו אם אין מאזינים. “בשמחה”, השבתי, וסקרנותי גברה הפעם על החלטתי הנחושה לדלל מעט את עיסוקיי. הושטתי לה את כרטיס הביקור שלי ושיחתנו זרמה הלאה כאילו כלום.

התפניתי להתבונן באורחים האחרים. זוגות זוגות של אנשים מבוגרים. דיברו על הילדים ובעיקר בענייני השעה. נזכרתי במילים מדויקות של מירה מגן, שחודרות כמו מצלמה נסתרת למעמקי הליבה של המצב הקיומי הזוגי. כעבור שעות מצאתי את השורות הללו והייתי חייבת למשש אותן באופן אינטימי בדף הפרטי שלי.

זוגות זוגות הם עברו על פני כמו בתיבת נוח ואיזה דיבוק שאחז בי חיבר את הגופים. דמיינתי את המגע של עור בעור ולא הבנתי איך הם יכולים לטייל בפסיעות רחבות ואיטיות שכאלה, לפצח גרעינים ולהפריח מילים קלות כמו נוצה כשבחדרי השינה שלהם קורות להם ההתרגשויות האמיתיות, אלה שמוציאות מהדעת, השיטוט שלהם ברחובות הוא רק הפוגה מהסדינים חשבתי, הם מתנערים לאוויר הרחוב ושבים אליהם מורעבים שבעתיים.[1]

הצינון הכבד שלא הניח לי זה כמה שבועות עזר לי לשקוע לתוך עמדת המתבוננת. הייתי שקטה וקשובה ומעט מאוד מעורבת. מלבד מארחיי החביבים לא הכרתי את האורחים, חבריהם שהסבו זוגות זוגות סביב שולחן האוכל הגדול שנפתח במיוחד לכבודנו בגינת הבית.

“העפרונים”, חברים ותיקים ואהודים עליי הם לי כמו משפחה. כך נהגנו לכנות אותם. יש משהו “זוגי” כל כך בכינוי אחיד לגבר ואישה נשואים.

כעבור זמן מה חנה קמה ובתואנה כלשהי נפרדה ממארחיה. נתנה בי מבט חם ולחשה לי: “אני אתקשר”.

היה בה משהו שלא הניח לי. הלכתי למטבח לעזור לבעלת הבית להעמיס את כלי החרסינה היקרים על מגש הקפה, סט ששילמה בעבורו הון עתק וסחבה אותו כל הדרך מרומא לישראל. שאלתי אותה כבדרך אגב:

“חנה חברה שלך? שלכם?”

“אה, חנה, חנה”. פניה של חברתי המארחת התקדרו מעט. היא לא השיבה מיד על שאלתי. צדתי את הבעת המיאוס שניסתה מיד לסלק מפניה.

לאחר מספר שניות של כמעט מבוכה אמרה: “חנה היא אישה עם סיפור מרתק. לתשומת ליבך היא עדיין נשואה, אך זה שנים שחייה הזוגיים אינם זוגיים…” היא אמרה את הדברים בלחישה אף על פי שמלבדנו לא היה איש במטבח, אם לא ניקח בחשבון את שני הזבובים הענקיים שהתנחלו על השמשה וחיפשו ברעש גדול את דרכם החוצה. “כדאי לך להכיר אותה, אבל היזהרי לא ליפול ברשת”.

“מה כוונתך?”

“לא חשוב, אולי בפעם אחרת”, ענתה.

המגש היה כבר עמוס בכלים. את המגש הנוסף עם צנצנות הקפה, התה, הסוכר והסוכרזית הושיטה לי וצעדנו בצוותא כצוות מיומן לחדר האורחים.

כעבור כמה ימים צלצל הטלפון. מאחר שלא הייתי בביתי היא השאירה הודעה: “מדברת חנה. אני מקווה שאת זוכרת אותי מאותה שבת בבוקר בביתם של העפרונים. אשמח אם תחזירי לי טלפון ונוכל להיפגש. תודה, חנה”.

צלצלתי מיד. לאחר שזיהתה אותי הודתה לי בחמימות שחזרתי אליה כמעט מיד וביקשה שניפגש. הצעתי פגישה חברית בבית קפה. סוף סוף אני לא מתכוונת לטפל באישה, אני הולכת להכיר אותה, לשמוע סיפור, אולי אלמד משהו חדש.

בימים שלפני פגישתנו מחשבותיי סַבּוּ באופן כמעט כפייתי על כתפיה המכוסות של חנה, כמו הסתירה סוד שיש להתבייש בו. חשבתי על בושותיי שלי שאני נוהגת להסתיר. אני מתביישת שאני מתביישת… זה המשפט הבהיר ביותר שאני יכולה לומר על הבושה שלי. אני מקנאה באנשים שחושפים את בושותיהם ויוצאים לחופשי. כך זה נראה. אולי אני תמימה. אני נבוכה לגלות שאני מתביישת בהמון דברים. לאחרונה אני מתביישת בגילי. זה חדש לי. ואני נבוכה, מבועתת ומתביישת שאני מתביישת. מחשבות. הן באו ונעלמו, ושוב באו, בעיקר בלילה, ונדחקו להן פנימה, היישר למוחי, כאורחות לא קרואות.

לבסוף נפגשנו בשעה חמש וחצי בבית קפה בתל-אביב, ברחוב בן יהודה. בית קפה אלמוני בשבילי, זכרתי רק את פינת הרחוב כדי להקל את התיאום וזכרתי שבקרבת מקום יש מגרש חניה. עניין של נוחות. שמתי לב שאני מחפשת אותה, את הנוחות, כמו אלוהים חדש. אני תלויה בה יותר, אני אוהבת אותה יותר, אני לא בקלות אוותר עליה. תלותי הכפייתית בנוחות ממלאת אותי בתחושת מיאוס. אני מנסה לגרש את המחשבות התבוסתניות שלי. אני מצליחה באופן חלקי בלבד.

הקדמתי להגיע. ראיתי את חנה צועדת בצעדים קלים, כמעט מרחפים; עיניה מחפשות בהבעה של ילדה חסרת ביטחון. שערה הקצר התבדר מעט ברוח הסתווית שהחלה להיות יותר נוכחת בשעות בין הערביים בחלק זה של העיר שכמעט נושק לים. שיער עדין ועשוי בקפידה. זרועותיה היו מכוסות ברדיד קל צבעוני שהלם את עיניה הירוקות. שמחתי לקראתה. היא פתחה בלי הקדמות:

“אני יודעת שאת מטפלת באנשים, אני קראתי שני ספרים שלך, אני יודעת עליך אולי יותר ממה שהיית רוצה. מאחר שאין לי עם מי לדבר אני רוצה לספר לך משהו לא על מנת שתטפלי בי. לוּ רציתי טיפול הייתי מבקשת פגישת ייעוץ. אני פשוט רוצה שתשמעי משהו שקרה לי. הוא לא כל כך דרמטי אז אל לך להיבהל. אבל חשבתי שהמקרה הזה הוא סמל בשבילי. מוכנה?”

הנהנתי בראשי בדבקות עם קורטוב של מבוכה. לא ציפיתי לישירות כזו. סקרנותי גברה.

“עמדתי במטבח הצר והמוזנח של דירת אחייניתי הצעירה שהיא לי כמו בת”, פתחה את סיפורה בנימה שלא הסגירה את סערת נפשה, “ומצאתי את עצמי מטפטפת דמעות ללא שליטה היישר לתוך הכיור. לא יכולתי שלא להמשיך ולנעוץ מבט מהופנט בשתי כפות ידיי שאחזו בכוח בכוס הקפה התפל שהכינה לי. כפות אדומות זרועות כתמים כהים, מקומטות ומכוערות כמעט כמו כפות ידיה של אמי הזקנה שהגיעה לגיל מופלג עד שמתה. ואילו אני? ממתי גם אני? ולמה דווקא עכשיו ולמה היום מכל הימים?

“יום קר, חשוך. נראה שאפילו השמש חמקה מבעד לעננים כהים ודוביים שכיסו את פני השמים. ולא יכולתי שלא לראות את האבק השחור שנאסף בכמויות על אדן החלון מי יודע ממתי. והילדה, לא ממש ילדה אבל בשבילי תמיד ילדה. אין לי ילדים משלי, אולי ניצה כבר הספיקה לספר לך”, פלטה את המשפט האחרון בציניות קטנה שלא השאירה מקום לספק על יחסיה המורכבים עם ניצה. “ובכן הילדה נכנסה בצעדים מהירים למטבח ונעצה בי מבט מהיר שהיה בו קורטוב של הפתעה מעורבת עם מעט סלידה. ניגבתי אותן, את דמעותיי החמות, העלובות והמיותרות והמשכתי לשתות את הקפה הדלוח. היא נעצה בי מבט ועיוותה את פניה בעווית של גועל. ‘אני רואה שאת בוכה’, סנטה בי הקטנה. ‘מה כבר קרה?’ ניסיתי להתאפק. ניסיתי. לא יאה לי לבכות על זקנתי הקופצת עליי כמו חיית יער מרושעת ועוד בפני אישה צעירה שנעוריה ויופייה מתחצפים אליי ללא חמלה. ‘תפסיקי כבר, חנה, די, די. למה עכשיו?’ ‘למה היא לא מבינה? לא’, חשבתי לעצמי ‘היא לא תבין עד שתגיע’.

“‘קשה לי’, אמרתי והצלחתי להוציא מפי יבבה של תינוקת מסכנה. “קשה לי פיזית… אני לא מה שהייתי”, והן זלגו הדמעות בזרם שלא יכולתי ואולי כבר לא רציתי לעצור אותו. ואז היא רכנה אליי הקטנה ועיניה היפות הביטו בי ברחמים גדולים עד ששנאתי את עצמי ואמרה בנזיפה אוהבת: ‘חנה’לה, דודה יקרה שלי שאני כל כך אוהבת, את חייבת לקבל את עצמך’.

“הנהנתי ראשי במסכנות וחשבתי לעצמי: ‘לקבל את עצמי’ – איזו הבטחה ענקית מונחת בפקודה הזאת – פקודת הנפש – קבלי את עצמך, אחרת… אבל אני לא מקבלת את עצמי…”

חנה הרימה ראשה ובדקה אותי כמו רוצה לדעת האם יש טעם להמשיך. ולאחר רגע המשיכה בכעס: “אבל אני לא מקבלת את עצמי כי אני לא רוצה להיות במקום שאני נמצאת – אישה מבוגרת. אני רוצה להיות צעירה! שומעת? צעירה, חטובה, חלקה עם הבטחה גדולה לעתיד. אני רוצה!!!”

את שתי המילים האחרונות השמיעה בדבקות דתית כמו היה צפוּן בהן כוח שיכול היה לעצור את כדור הארץ או לפחות לעצור את הזמן. “ואז”, היא המשיכה בעיניים עצומות, “ראיתי איך הכתם החום על גב כף ידי הולך וגדל מול עיניי. כמו מפלצת. הכתם החום, כתם של אישה זקנה שמקרקע אותי ומזכיר לי בדיוק מי אני ומה אני ולאן אני…”

עיניי, שנדדו כל העת בין עיניה של חנה לבין המלצרית שהסתובבה, בין יושבי בית הקפה לבין קרע עדין בשולי מפת השולחן, קפאו. השקט היה פתאומי. הוא סימן לי שכילתה את דבריה. היא נתנה בי מבט נוסף האומר: ‘אין לי חשק ואין לי עניין לשמוע את דעתך או לקבל ממך הבנה’. קמה ממקומה, הודתה לי בחיוך קטן, התנצלה שעליה ללכת, אבל הנה היא משאירה לי כסף לשלם על הקפה. לא חיכתה לתגובתי ומיהרה לצאת. נשארתי יושבת בחברת עצמי בוהה לכיוון הרחוב ההומה ונפשי מתעופפת מכאן, מחפשת לאחוז בחנה, לחבק אותה, להקשיב לה, עוד לא הבחנתי אז, בתמימותי, בתמונת המראה שהיא מציבה מול עיניי. הייתי שקועה במחשבתי האנוכית שאולי, אולי מצאתי לי גיבורה לסיפור שלי.