"הוא מאיץ את צעדיו, מעיף עין במגרש המשחקים החשוך, מזהה כל פינה – הנה הנדנדה המסתובבת, זו שרק השנה הצליח […]
פרק א
שבע וחצי בערב. הציבור נוהר לכיוון בריכת השחייה. שיירות של חברי קיבוץ וילדיהם נושאות פעמיהן בהתרוממות רוח והתרגשות לטקס השנתי. חגיגת פתיחת עונת הרחצה מסורת רבת שנים היא, ולמזלם של החוגגים, הטמפרטורה השנה מיטיבה עם התוכנית. האדמה יבשה וגשם לא נראה באופק כבר ימים רבים.
היהלום שבכתר, גולת הכותרת של הערב, הוא בלי ספק המנגל המפורסם, שעתיד להאביס את מאות הפיות המשתוקקים. הוא מותקן בחורשה מאחורי הבריכה, בזיעת אפם של אנשי הצוות הטכני. עליו ובתוכו נצלים ומתגלגלים כל חלקי הבשר שניתן לעלות על הדעת ובנוסף לכך תפוחי אדמה שנעטפו בניירות כסף בידי עובדות המטבח.
בבוקרו של אותו יום כבר עמלו התורנים והעמידו שולחנות ארוכים, מיקמו סביבם כסאות ופרשו מפות מצופות ניילונים לקראת החגיגה. צדי המדשאה קושטו בזרי פרחים ונורות צבעוניות נתלו על חוטי ברזל.
בצהרי היום גם הגיע המזכיר בליווי רכז ועדת התרבות והם סקרו את המקום, חככו ידיים בהנאה, נתנו הוראות אחרונות לתורנים ולבסוף אישרו בשביעות רצון כי הכול הוכן כהלכה והערב ודאי יהיה מוצלח ויסב הנאה לכל החברים.
והנה מגיעה השעה שבה נפתח שער הבריכה וההמון העולץ מתחיל לזרום פנימה. החברים על ילדיהם שועטים בהתלהבות קדימה, פורצים את השער – אחדים אף דוחפים בגסות את העומדים לפניהם, עיניהם זורחות מאושר כשהם אצים רצים כעדר לעבר המדורה, לאחוז בידיהם נתחי בשר נוטפי שומן ותפוחי אדמה, להוסיף ולהעמיס על הצלחות
מכל הבא ליד, משפע המזון שהכינו מארגני החגיגה כיד המלך. אנשים מתרוצצים ברוב סיפוק. נעים מרחבת הברכה אל המנגל, חוטפים נתחי בשר עסיסיים, תוך שהם נוגסים ומלקקים בלשונם בהנאה. מדי פעם יהיה גם מי שישליך מהבשר אל כלבו שזולג אחריו בקשקוש זנב ובציפייה פעורת פה להשתתף בחגיגה. בצד עומדות כמה חברות, בעיקר מבנות הדור השני, שנוכחותן של חיות המחמד בקרבת האוכל מציתה את זעמן, בשל מספר ילדים שמפחדים ונצמדים לרגלי הוריהם בתחינה שיזיזו את הכלבים מהמקום. כרגיל מוזעק מזכיר המשק להשכין שלום ולתת את דעתו על בעיית הכלבים. לאלו גם אלו יאמר המזכיר שיש לדון באחת מאסיפות הקיבוץ הבאות בסוגיה ולקבוע כללים ברורים, כדי שלהבא לא יידרש הוא או מישהו אחר מטעמו לנושא דווקא בזמן המסיבה… שוב ושוב במהלך הערב זורם ההמון לעבר העשן וריח הבשר, מתקהל סביב אנשי הצוות הצולים את הבשרים והירקות. אחדים מנדבים עצות כיצד לשפר או לזרז את התהליך. הרוב רק עומדים, מנגבים או מנסים להסתיר את הריר הנוזל משפתיהם, עיניהם נעוצות בהתפעמות בעבודת הקודש של המזבח הקיבוצי, שנעשית במיומנות בידי מיטב בחורי הקיבוץ.
שירי ארץ ישראל ומוזיקה לריקודי עם בוקעים מהמיקרופונים התלויים ברחבי השטח.
לאור האש הבוערת ניתן לשמוע מכל עבר התנהלות קולנית ברמה כזו או אחרת, בעיקר ניתן לקלוט רכילויות עסיסיות וצקצוקי לשון על כל מי ומי בקיבוץ. חברות הקיבוץ ממורקות ומאופרות, צוהלות ומקרקרות זו עם זו, בוחשות בקלחת הפטפוטים. באוויר ניתן לחוש בריח תמרוקי הנשים מהול בצחנת העשן העולה מכיוון המדורה ומתערבבת בזיעת הגברים, המבצבצת בצורת סהרונים גדולים מתחת לבתי השחי. וכל זה מעבה ומגביר את השרב הדחוס של הערב, שבעטיו האנרגיה מסרבת לזרום וכל האוויר מלמעלה תקוע במוקד החגיגה. בפינת הדשא ממוקמת במה, לפניה מסודרים בחצי גורן כסאות פלסטיק ועליהם כבר ישובים ותיקי המשק, על ברכיהם מונחות צלחות גדושות מזון – מדי פעם נשמעת קריאה מכיוונם, כאשר הם מבקשים ממישהו שמסתיר להם, שיואיל לזוז.
החלק התרבותי מתחיל. המנחה קורא ללהקה המקומית ולבמה נכנסים בזה אחר זה, לקול צלילי ההורה, חבורת רקדנים – חמישה גברים ועל כתפיהם החסונות נישאות חמש נשים, כולם בבגדים רקומים שהובאו להם ממחסן התחפושות.
לאחר שיורד אחרון הרוקדים מהבימה, לקצב מחיאות כפיים ורקיעת רגליים, מזמין המנחה את מזכיר הקיבוץ לברך את החברים לרגל האירוע. וזה האחרון מדלג אל הבמה, מרעים בקולו בפומפוזיות, חורץ לשון ומחדד חידודים, מהלל ומשבח את החוגגים ואת גדולתו ונפלאותיו של המפעל הקיבוצי.
לקראת אמצע נאומו הנרגש קולו מתלהט, כמעט צועק לתוך המיקרופון, הוא חוזר שוב ושוב על אותם משפטים. קולו הופך למנגינת לכת. החברים קשובים, עיניהם בורקות מהתלהבות והם חוזרים אחריו במקהלה, משננים את המילים המוכרות, מרותקים בסגידה לדבריו… אז נקרא גם משה דר, אחד החברים המרכזיים והאהובים ביותר, לשאת את ברכתו.
הוא פותח בקריצה לעבר משפחתו האהובה הניצבת בקדמת הבמה: "אסתי אשתי האהובה, יהודה, נתן וסיגל, ילדי המופלאים — עבורכם ועבור יתר החברים אני מבקש להעלות על נס את החוויה התרבותית של הערב ואת החיים המשותפים, שגורמים לנו יום אחר יום להתעלות רוחנית ולסיפוק במעשינו."
הוא מוסיף ויורה למיקרופון בשבחי הקיבוץ, שללא ספק מגדל ומטפח בתוכו את האליטה של המדינה, ואף מצביע בגאון על כך שהם זוכים להישגים אדירים בכל התחומים, הן הציוניים, הן הביטחוניים והן האנושיים והכלכליים. הרבה מעבר למספרם היחסי בחברה הישראלית.
כולם מסכימים איתו, מנידים בראשם בהזדהות, ויש אפילו כאלו שלרגע קוטעים את דבריו במחיאות כף סוערות ובשריקות עידוד. הקהל כולו נראה כעדר עיזים ממושמע, הנוהה בהתלהבות אחר הרועה — לועס את שאריות הבשר מצלחותיו, מצלצל בפעמון שעל צווארו ומותח רגליו בהנאה, כאילו היה בהמה הקמה מרבצה להלך אחר בעליה.
ילד קטן בן חמש צופה במתרחש – בוהה בעיניו הכחולות והמבריקות בהמולה שמסביב, הוא ממצמץ ותמה על הגיחוך המביך שסביבו. הכול נראה לו כמהתלה אחת גדולה, חסרת הגיון ולא חשובה. תכלית ההתלהבות והצהלות שסביבו לא ברורה לו. ״כואבת לי הבטן אמא. אני לא רוצה שום דבר לאכול כאן." — הוא מושך את שרה בידה, רוצה לומר עוד משהו ולא מוצא מילים. רחבת הבריכה המקושטת, צהלות השמחה וערימות האוכל נראים לו כביצה טובענית מעיקה ומסוכנת שאין לו עניין לקחת בה חלק. פחד משתלט עליו. סכנה וכלימה גדולה יכולות להיות במקום הזה; עמידה בצד, הסתייגות, ביקורת או התבדלות מרגעי השיא בקיבוץ – הוא כבר יודע בגילו הרך – הם איום על זכויות הקיום הבסיסיות שלך.
אבל שום דבר ממה שמתרחש כאן אינו יכול לגרום לו אושר. גם לא להוריו. זה ברור לו. וגם אם הם גוררים את עצמם ואותו ומעמידים פנים שהם חלק מהשמחה, הרי שזו העמדת פנים ואשליה. לרגע אחד הוא מנסה ליהנות, לשמוח, לחוש בלבו התלהבות אמיתית מהאירוע שכולם שותפים לו. אך למגינת לבו זה לא מתאפשר. כל מה שרואות עיניו מעיק עליו כמו משא מיותר על גבו. גופו זועק אליו מחמת השעמום והמיאוס, מבקש להסתלק מכאן, ואם אפשר – לרוץ מהר למיטה ולכסות את ראשו בשמיכה. לחלץ את נפשו המיוסרת מההמולה הזו.
הוא תמה על הוריו, שמעולם לא ראה אותם שותפים לשמחה אלא נרתעים, נסוגים ומנתקים עצמם הרחק מחוויית האחדות הקיבוצית ודווקא הערב מתעקשים לקחת חלק, וכמו כולם התלבשו במיטב בגדיהם כדי להגיע לחגיגה.
שעה תמימה הם משוטטים בין הדוכנים העמוסים כל טוב, מלקטים לעצמם דברי מאכל. מדי פעם מעיפים מבט מזוגג לעבר המדורה היוקדת, מנופפים בידיהם לעבר מופע הזיקוקין המרהיב ומעגלי ההורה ההמוניים שפורצים באופן ספונטני בסערה ליד בימת הנואמים, אינם שמים לב לזרות שאופפת אותו מרגע שהגיעו לחגיגה, מעדיפים להתכחש ולהתעלם מהמצוקה שהוא מצוי בה ולשקוע ולהיבלע בחוויית העדר.
לרגע הוא מאשים את עצמו על כך שנרתע ואינו נהנה – מביט במבוכה בבדידותם של הוריו, הפוסעים יד ביד, ללא שום קשר עם איש, נראים קשישים ומגוחכים בהשוואה להורים אחרים של ילדי הגן, שמהלכים בבטחה בתוך ההמון, רוקדים וצוהלים עם ילדיהם, תוך מגע ושיח מתמיד עם האחרים.
שוב הוא תולה את עיניו בהוריו — מזהה בברור את חריגותם. כמה בולטים הם בהילוכם המהוסס, מגושמים וחסרי חן. פוסעים לאטם, נשענים זה על זה, נעים בין המדורה לשולחנות ההגשה והוא נגרר מאחוריהם. כמו סכין ננעצת בלבו בדידותם המזהרת בתוך ההמולה. שרה מסתובבת, מעיפה מבט בדרור המשתרך אחריהם. היא רואה דמעות זולגות מעיניו, צער וחוסר אונים תוקפים אותה. היא איננה מבינה ללבו.
״עוד כמה רגעים, דרור. נסיים לאכול ונלך מכאן," היא מרגיעה אותו.
אין עדיין תגובות