החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אוגוסט

מאת:
מגרמנית: אברם קנטור | הוצאה: | 2017 | 47 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

אוגוסט הוא יצירת הפרוזה האחרונה של הסופרת המזרח גרמנייה כריסטה וולף, שאותה כתבה כמתנה לבעלה לכבוד יום נישואיהם ה-60. זוהי יצירת מופת צנועה, חכמה, שבקול שקט ובהשלמה מספרת על בני אדם, בעיקר ילדים, שנקלעו לסופת האירועים ההיסטוריים של אמצע המאה ה-20. במרכזה עומד אוגוסט, דמות מתוך הרומן האוטוביוגרפי שלה "דפוסי ילדות", שראה אור ב-1976.
יותר משישים שנה אחרי שהתרחשו הדברים, עדיין חיים ברוחו של אוגוסט זיכרונות הימים שבילה ב"טירת העש". כך כינו את בית החולים המאולתר לחולי שחפת שבו אושפז אחרי שאיבד את אִמו בהפצצת רכבת בעת מנוסתם בתום המלחמה. הוא עצמו היה אבוד אלמלא זכה לתשומת הלב של לילוֹ המרדנית בת השבע-עשרה, שהייתה בין המאושפזים במקום, ושהעניקה לחייו המרפרפים רגעים של אושר.
הזיכרונות עולים בו כשהוא מסיע באוטובוס קבוצת מטיילים קשישים בחזרה לברלין. זיכרונותיו מלילוֹ מתערבבים בזיכרונותיו מטרוּדֶה, אשתו המנוחה, וכמו מכפילים את תחושת הבדידות, אך גם מציעים נחמה.
כריסטה וולף (1929–2011) הייתה מאנשי הרוח הבולטים של גרמניה המזרחית, וזכתה להערכה רבה גם במערב. בשנות ה-80 בלטה בין הדורשים שינוי, שלימים הביא לנפילת חומת ברלין.
"עיר המלאכים, או המעיל של ד"ר פרויד" פרי עטה ראה אור בסדרת "פועלים – סיפורת" בשנת 2013.

מקט: 4-31-6333
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אוגוסט הוא יצירת הפרוזה האחרונה של הסופרת המזרח גרמנייה כריסטה וולף, שאותה כתבה כמתנה לבעלה לכבוד יום נישואיהם ה-60. זוהי […]

אוגוסט נזכר: הוא היה כמו כל אחד מן הילדים שהגיעו לתחנת הרכבת של מֶקְלֶנְבּוּרְג בלי הורים ונשאלו מתי ואיפה איבדו את אמם. אבל את זה הוא הרי לא ידע. האם הפצצת רכבת הפליטים הייתה לפני או אחרי שעברה הרכבת מעל לנהר שהיא קראה לו “אוֹדֶר”. גם את זה הוא לא ידע. הרי הוא ישן. כשהזוועה התרחשה והאנשים התחילו לצרוח, תפסה אותו בידו אישה זרה, לא אמו, ושלפה אותו מן הרכבת. הוא נזרק אל השלג שמעבר לסוללה, והמשיך לשכב עד שנדם הרעש ועד שמנהל הרכבת צעק שכולם, מי שנותרו בחיים, ישובו מייד לרכבת. אוגוסט לא שב לראות לא את אמו ולא את האישה הזרה ההיא. וכמובן, היו פזורים שם בשדה אנשים שרועים שלא חזרו לרכבת, וזו עד מהרה המשיכה לנסוע.

ואביו? האישה מהצלב האדום לא מצאה חן בעיני אוגוסט, אפורת שיער, פניה חרושי קמטים, וניכר באופן דיבורה שהיא עייפה מאוד. אביו היה חייל. יותר מכך לא אמר לה אוגוסט. אמו מעכה בידה את המכתב שהגיע לא מזמן, אחר־כך שבה ויישרה אותו, היא בכתה, הוא חי, היא אמרה, הוא חי, אני יודעת את זה. וגם גברת נִידְלִיך, השכנה, אמרה: נעדר זה לא מת. אבל את זה לא סיפר אוגוסט לאישה מהצלב האדום. אביו, שאותו בקושי הכיר, חי ועוד יחפש אותו, אותו ואת אמו, שאותה הוא איבד, ואשר לא תחדל לחפש אחריו עד שתמצא אותו. את תאריך הלידה שלו הוא יכול להגיד לאישה, בזה תרגלה אותו אמו, לכל צרה שלא תבוא. אם כן, לא מזמן מלאו לו שמונה שנים. וגם את שם הכפר שלו הוא ידע. אחחח, פרוסיה המזרחית, אמרה האישה. אם כן אתה מגיע לכאן מרחוק. ואז תלתה עליו כרטיס שעליו היה כתוב “יתום” ומה שהוא סיפר לאישה. אוגוסט רואה לנגד עיניו את הכרטיס שמזמן הסיר מעליו.

אחר־כך הוא נכנס לחדר הבא, לְרופא, שהיה עייף ממש כמו האישה מהצלב האדום. הרופא בדק אותו, הקשיב לו ארוכות בסטטוסקופּ, ואז אמר: כרגיל. כך הגיע אל האחוזה שזכתה לכינוי בית־חולים, שכל החוסים בו לקו במחלה אחת ויחידה “מחלת העָש”, שחפת, ושם הוא שהה זמן רב. קיץ אחד שלם, סתיו וחורף. את עונות השנה הוא הכיר, רק שכאן הן היו שונות מאשר בכפר שלו, לא כל־כך יפות.

אוגוסט לא הכיר את המילה “געגועים”, וגם עכשיו, יותר משישים שנה מאוחר יותר, כשהוא נוהג באוטובוס הטיולים בדרכו מפראג הביתה ומנסה להתרכז במחשבה על עונות השנה בכפרו, המילה “געגועים” לא ממש נתפסת אצלו. זוהי אחת הנסיעות האחרונות שלו, הוא הגיע לגיל הפרישה, ונדמה לו כי בתדירות הולכת וגוברת עולות בו תמונות מהכפר שמעולם לא שב לראותו. אחרים שהוא מכיר, נסעו אל מחוז ילדותם שוב ושוב, הוא לא היה זקוק לזה, הוא מביט במה שמתחשק לו לראות: בסַמְבּוּק המטפס על אחד מקירות החמרה של הבית, בשדה המרעה הצהוב המתנועע קלות בגלים. הגושים הכחולים של הדרדר הכחול והאדומים של הפרגים בשולי השדה. הצורות המשתנות של העננים על רקע הכחול העמוק של השמים. המשאבה לפני הבית שלהם. ותמיד קיץ.

את בית החולים עדיין כינו אנשי הכפר “אחוזה”, אבל החולים כינו אותו רק “טירת העש”. דיירי האחוזה נמלטו מפני הרוסים, אמרו האנשים, ואז, אחרי המלחמה, לקה כל אדם בשחפת, אמרה האחות הראשית, והם נאלצו להפוך את כל הבתים הבלתי מתאימים הללו לבתי־חולים זמניים. אבל גם את הצוות הרפואי שנזקקו לו לשם כך, לא יכלו לגייס לכאן באיזה מעשה קסמים, אמרה האחות הראשית. היא הייתה עגלגלה, אבל מאוד קלת תנועה, ועיניה היו בכל מקום. אוגוסט לא הבחין שהצוות הרפואי היה מצומצם מדי, הוא שכב באגף הגברים, תחת חסותה של האחות אריקה, והיא חינכה את החולים שלה לעשות הרבה בעצמם. בסופו של דבר רובם לא היו רתוקים למיטתם. כלומר הם יכלו להתרחץ בעצמם, להציע את מיטותיהם, לעתים אף לטאטא את הרצפה. זה הרי מעולם לא הזיק לאיש. לאחות אריקה היו פנים מחודדים, לחיים נפולות, וראש מכוסה כולו בתלתלים קטנים. הכול טבעי, היא אמרה. אוגוסט חשב שהיה בה דכדוך כלשהו שלא רצתה לספר עליו לאף אחד, אבל זה לא העסיק אותו, כי בכל מי שהוא פגש באותם ימים היה דכדוך כלשהו. על זה מוכרח כל אחד להתגבר בעצמו, אמר אדון גְּרִיגוֹלַייט, שמיטתו ניצבה מול מיטתו של אוגוסט, ואשר גם הוא הגיע מפרוסיה המזרחית, והיה יכול להיות משהו כמו דוד שלו. היה לו שפם עבות על שפתו העליונה שהדגיש את המזג הטוב שלו.

אוגוסט רואה בבירור לנגד עיניו אנשים שפגש אז, ברור יותר מרוב אלה שניקרו בדרכו מאוחר יותר בשנות חייו הרבות. מובן מאליו שהוא זוכר היטב את לילוֹ, אבל מתַי בדיוק ראה אותה לראשונה, את זה הוא כבר לא זוכר.

זה היה כנראה בסתיו, ייתכן שזה היה בזמן האוכל באולם האבירים, כך כינו החולים את חדר האוכל הגדול, שעל קירותיו היו תלויות עדיין תמונות של אבות אדוני האחוזה שברחו, בתמונה העתיקה הם עדיין בשריון ובקסדת אבירים. בדיוק בשתים־עשרה נפגשו שם כל השוהים באחוזה לארוחת צהריים, אם אפשר לכנות כך את מה שהוגש להם. ייתכן ששם פגש את לילוֹ בפעם הראשונה. מה שכמובן לא אומר כי מייד מצאה חן בעיניו. היא בטח ישבה בחברת הקבוצה מאגף הנשים, כמו תמיד ליד אִינְגֶלוֹרֶה, שאותה הכירה. אין פלא, אמרה האחות הראשית, הרי היא הדביקה אותה. שהרי הן ישבו עוד בבית הספר זו ליד זו, ויחדיו היטו את ראשיהן מעל הספרים. ואִינְגֶלוֹרֶה מידבקת מאוד גם עכשיו. האחות הראשית השתמשה בהנאה במילים מקצועיות מתחום הרפואה, ובכך התנשאה מעל כלל דיירי האחוזה שלא היה להם כל מושג בזה. אבל לילוֹ לא מאשימה את אִינְגֶלוֹרֶה. היום הכול עניין של גורל. אף־אחד לא אשם בזה.

קומץ הילדים שהיו מאושפזים ב”טירת העש”, משום שהיה להם משהו מסתורי שנקרא “שחפת בלוטות השער” — מחלה שאוגוסט לעולם לא שמע עליה עוד אחר־כך — ישבו בשולחן הארוך בין קבוצת הנשים לבין הקבוצה מאגף הגברים. אוגוסט עדיין זוכר שהוא ישב בין קלאוס לאֶדֶה, אבל הוא מנסה לשווא להיזכר מה בעצם אכלו. בטח לא היה זה הרבה, שהרי מעולם לא ממש שבעו, על כל פנים הייתה שם טבחית ולה בטח היו תפוחי אדמה, לפת, גזר וכרוב. טבעות שומן לא צפו על פני המרק, וספק אם היה אי־פעם בשר.

לילוֹ משכה את תשומת לבו לראשונה כשהתווכחה עם האחות הראשית שרצתה לאסור על הנשים מאגף הנשים לקלות את פרוסות הלחם היבש שלהן על הקמין הקטן, שניצב ליד קיר החזית של האולם הגדול. האיסור הזה לא היה במקום בעיני לילוֹ, הוא נראה לה מוגזם, והיא אמרה את זה לאחות הראשית בפָּנים. זו הייתה אחראית לסדר ולבטיחות בכל האגפים, אבל לילוֹ אמרה שאת פרוסות הלחם היבשות האלה אפשר לאכול רק אם קולים אותן קצת. זה שאין חמאה למרוח עליהן, זה מובן מאליו, וגם זה שהקצבת ריבת הלפת נגמרת כבר בארוחת הבוקר. בכל זאת אסור! קראה האחות הראשית, ולילוֹ פשוט פנתה לאחור והלכה לאגף הנשים. את הלחם המשיכו לקלות, ואוגוסט צפה בכל האירוע מפתח אגף הגברים, שהיה במסדרון מול הפתח לאגף הנשים. עד אז לא עלה על דעתו שאפשר להתווכח עם האחות הראשית.

לילוֹ הייתה יפה בעיני אוגוסט, וגם היום הוא חושב כך על מושבו באוטובוס הטיולים המסיע קבוצה קשקשנית של פנסיונרים מפראג לברלין. הם לא רצו כלל לשמוע את אשר ניסתה לספר להם מדריכת הטיולים גברת ריכטר על סלעי החול של הרי האֶלְבֶּה, הם העדיפו להציג את המזכרות שקנו בזול בפראג ואחר־כך הם רוצים לשיר. מר ואלטר נותן את הטון, הוא אפילו קם בשורה הראשונה, מסתובב לאחור ומנצח על המקהלה ששרה במלוא הגרון את השיר “בשדות לִינֶבּוּרְג”. אוגוסט היה מעדיף שלווה באוטובוס שלו, הכי נוח לו כשהנוסעים ישנים. הוא חיבב מאוד את הדרך לאורך האֶלְבֶּה, בכל עונות השנה ובכל מצבי האור. המזמרים מאחוריו אינם רואים דבר מכל זה. הוא מחליף מבט עם גברת ריכטר, שאתה הוא נוסע לעתים קרובות, היא מושכת בכתפיה, וצונחת אל מושבה. היא לא נזקקת עוד למיקרופון.

גם לילוֹ אהבה לשיר, לעִתים קרובות עלתה זמרה מאגף הנשים. אוגוסט זוכר עדיין איך התגנב לאגף הנשים, איך הלם בו לבו בפעם הראשונה, ואיך אחר־כך, כשאיש לא סילק אותו, התיישב באופן טבעי לגמרי על הכיסא שליד הקמין והאזין לשירה. לפעמים התיישבה לידו אילזֶה, האחות המתמחה, והאזינה אתו, לפעמים הצטרפה לשירה, כשלילוֹ פיזמה שיר עם, למשל “מי שרוצה לטייל בשמחה”, אוגוסט עדיין זוכר אותו היום, אבל מאז לא שר אותו. וכי איפה ישיר, ועם מי? טְרוּדֶה לא הייתה זמרת גדולה. אבל הוא לא ישכח לעולם איך לילוֹ עברה על פניו אחרי השירה ואמרה לו: נו, אתה אוהב מוזיקה? ואיך שאלה אותו אחר־כך מה שמו, ואיך היה עליו לומר לה את שמו: אוגוסט. ואיך היא חזרה על השם, כך שנשמע לגמרי שונה מאשר מפי כל אדם אחר, ועד כמה אהב תמיד לשמוע את שמו נהגה בפיה. כי מאותו יום ואילך היה צמוד אליה.

הוא נצמד אליה אפשר לומר, ולא היה אכפת לו אם הבחינה בכך או בכלל רצתה בזה, הוא עשה מה שהיה עליו לעשות.

החורף הגיע, “טירת העש” הייתה לארמון קרח. האחות הראשית לא הפסיקה להאשים את הרשויות שזרקו חולי ריאות לתוך אדמת ביצה שבסתיו עולים ממנה אדים רעילים, ושעתה, בחורף, הם מתכוונים כנראה להניח לכולם לקפוא. היא הכירה את הרופא הזקן שבא לשם פעם בשבוע מבּוֹלְטֶנְהָגֶן כדי לעשות שיקוף למקרים החשובים, ולמקרים החשובים ביותר לבצע טיפול חזה אוויר, פְּנוֹי,[1] והכריחה אותו, בלכתם במורד המסדרון הארוך אל חדר הטיפולים, להאזין לתלונותיה. מזג האוויר כאן בלי ספק גורם להתקררויות, שרק מוסיפות לזיהום הראשוני שבגללו כולם כאן, דבר שהרופא לא יכחיש. התוצאות לא פעם הרות אסון. הרופא לא שלל זאת, הוא בכלל לא שלל דבר, הוא הסכים כי קצת יותר שומן יסייע לריפוי מחלת הריאות, אלא שאפילו האחות הראשית לא יכלה לומר לו מאין תיקח את השומן הזה. פשוט לא היה שומן כבר יותר משנה, מאז תום המלחמה, לא לבריאים ולא לחולים. אז השתתקה האחות הראשית וקראה למיועדים הפעם לשיקוף ריאות, אחד־אחד אל חדר הטיפולים, שבמרכזו ניצב המכשיר שאליו היה עליהם להיצמד בפלג גוף עליון חשוף, הרופא התבונן מן הצד האחר של הזגוגית בתמונה המוארת בירוק של פנים גופם, והכתיב לאחות הראשית את אשר ראה. אצל לילוֹ הוא ראה תסנין בשליש הימני במרווח הבין צלעי, שממנו הוא היה די מרוצה, משום שבמהלך השבועות לא התפתח למחילה כפי שלמרבה הצער קרה לעתים קרובות אצל חולים אחרים. אצל גבי למשל, שיחד עם אִינְגֶלוֹרֶה הייתה חברתה הקרובה של לילוֹ. גבי הייתה רזה, קו בתמונת הנוף, אמרה האחות הראשית באי שביעות רצון, ובאופן עקבי, ההצללה הלא מזיקה שאובחנה אצלה התפתחה במהירות חריגה לאותה מחילה, שעליה אסור היה שגבי תדע, אבל לילוֹ ידעה בוודאות. בשל המחסור בכוח אדם ב”טירת העש”, הייתה לילוֹ למעין אחות מסייעת. היה זה תפקידה לקרוא ולרשום את תוצאות שקיעת הדם שהתקבלו במבחנות, הן היו מסודרות בשורות במעמדי עץ בחדר השירות של האחות הראשית, ולרשום אותן. אלה היו לרופאים אינדיקציות חשובות לקביעת הדיאגנוזה. כיוון שאוגוסט רצה לדעת כל מה שקשור בלילוֹ, הוא לא נתן לה מנוחה עד שהכניסה אותו באופן שטחי בסוד שקיעות הדם. כמות כדוריות הדם האדומות במבחנה נמדדה בפסקי זמן קבועים, וככל שהערך היה גבוה יותר כן היה המצב חמור יותר. הכי טוב היה, כמו במקרה שלה, של לילוֹ עצמה, שהרמה לא תעלה על עשר, זה אידיאלי, אמרה האחות הראשית. אבל היא לא יכלה להסתיר מלילוֹ מה הייתה חומרת המִמצאים אצל החולים האחרים. כיוון שלא עלתה בדעתה דרך אחרת לטפל בזה, הוציאה ממנה האחות הראשית הצהרת שמירה על שתיקה, שהיא אכן דבקה בה. אוגוסט גילה לכך הבנה מלאה והערכה רבה. לילוֹ לא יכלה להתנהג אלא בצורה מופתית.

אם כן, אף מילה לגַבִּי על שקיעת הדם שלה, או על כך שהרופא הזקן סירב לבצע בה פְּנוֹי, שמשמעותו לנפח את ריאותיה באוויר ולסחוט את האזורים הנגועים — כך כינתה זאת האחות הראשית — כך שפרפרי העש יאבדו את מרחב המחיה שלהם. בשונה מרוב החולים, גבי גם לא שאלה על כך. גבי הייתה טיפוס חביב, כך כינתה אותה האחות הראשית. וזה אכן היה כך. לעתים קרובות חצו את אגף הנשים גלי צחוק שעלו מן הפינה שבה שכבו זו ליד זו לילוֹ, אִינְגֶלוֹרֶה וגבי בשעות המנוחה. לא כולם אהבו את זה. בעיני העלמה שְׁנֶל למשל, שהייתה יושבת במיטתה עם פינצטה, מרוכזת בתלישת זיפים שהתעקשו לצוץ בסנטרה, הייתה התנהגותן של שלוש החברות פשוט בלתי מתחשבת. גבי אמרה שהיא אכולת קנאה.

אגב, לגַבִּי לא היה אף אחד, בכך נוכח אוגוסט שוב ושוב, היא הייתה בודדה לגמרי בעולם, כמוהו. הוא שמע את זה ממנה עצמה, כשישב כהרגלו על השרפרף באגף הנשים, שאליו התגנב שוב ושוב עד שאיש לא הבחין בו עוד ולא העלה בדעתו לסלק אותו. אמהּ של גַבִּי נפטרה אחרי הבריחה. גם היא כמובן משחפת, בבית־חולים אחר, שכבר בו שכבה גבי עם לילוֹ באותו חדר. שם נודע ללילוֹ מה שהיה על אוגוסט לשמוע עתה, שגבי ואמהּ נאלצו ללון באכסניה עלובה של איזו מכשפה. שם אפילו להתרחץ כמו שצריך לא היה אפשר. הפרט הזה נתקע בראשו של אוגוסט ושב ועלה בדעתו בהסיעו את האוטובוס שלו בפרברי דְּרֶזְדֶּן. עכשיו, כשעוד מעט יהיה עליהם לרדת מהאוטובוס, הפנסיונרים ישנים מאחוריו, הוא כבר מכיר את זה. ב”טירת העש” יכולנו להתרחץ, הוא חושב, גם אם רק במים קרים, זה מחשל, אמרה האחות הראשית, שאותה ראה לנגד עיניו, כמו גם את חדר הרחצה עם הכיורים השחוקים. עוד זמן רב אחרי המלחמה לא הייתה לו מקלחת משלו, תחילה באו השנים בבית הילדים, שבהן הוא לא אוהב להיזכר, אחר־כך החניכוּת למסגרוּת במפעל, תמיד מקלחות משותפות במגורי החניכים, אוגוסט לא הכיר משהו אחר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוגוסט”