אבל הלילה עוד צעיר

היא כל כך שמחה שהחתונה הסתיימה. המכונית הלא־מקושטת עצרה מול המלון בקצה הטיילת. הם יצאו, והוא התחבק לשלום עם החבר הכי טוב שלו, שנָהג. היא שקלה אם לירוק על החבר, שהציק לה כל החתונה, והחליטה שזו לא התנהגות שהולמת את הוורוד־טלק של השמלה שלה. ביד אחת היא החזיקה את התיק הקטן, ביד השנייה את המגשיות הכסופות עם שאריות האוכל מהקייטרינג. לוּ היתה לה יד שלישית, היתה מחזיקה גם את המצח שלה שאיים לצנוח ארצה. היא בירכה את עצמה על שאין לה תסרוקת מִגדלית עם אלפי סיכות שידרשו שעתיים וחצי של פּלייָה. היא הרגישה היטב את שבע כוסות הוויסקי ששתתה, מעקצצות בקצות אצבעותיה.

הדבר הכי נחמד בתפקיד הכלה היה שמישהו כל הזמן שאל אותה אם היא רוצה משהו לשתות, ודי היה לציין באוזניו את מילת הקסם ‘ויסקי’, ומיד זה או זו היו מחויבים לספק לה כוס. היא גמעה את הדרינקים שלה בקצב מחושב, הפרשים של עשרים דקות לפחות. מאחר שאכלה והקפידה להתרענן בכוס מים בין מנות האלכוהול, לא היתה לה בחילה. אולי זה היה תרגול של שנים שלא הניח לה להשתכר עד אובדן חושים. הראש קל, החיוך רחב — רק טיפ־טיפה טיפּסי. היא זכרה חתונה שבה הכלה הקיאה על עצמה בשירותים; זכרה חתונה שבה החתן התעלף ודפק את הראש במדרגות ופתח את השפה; זכרה חתונה שבה האבא של החתן התחיל עם האמא של הכלה; חתונה שבה החבר הכי טוב של החתן שתה מספיק מהוויסקי הכחול בבקבוק הקטן כדי לעמוד על הקצה של במת הריקודים, לפעור את הפה ולהקיא את כל האסאדו בקשת על הפרקֶט. היא זכרה את כל אלה טוב־טוב ושמרה על עצמה רגע לפני ההתמוטטות האורבת.

בחתונה עצמה היא רקדה את עצמה לדעת. הצלמת התלוננה שאי־אפשר היה בכלל לתפוס אותה שלא בתנועה (והוסיפה משפט שהחמיץ את לבה: ואַת גם תמיד ממצמצת). אבל עכשיו, בכניסה למלון, בלובי, היא היתה חייבת לעמוד לרגע ולקחת כמה נשימות עמוקות. הנברשת הענקית הסתובבה מעל הראש שלה במיליון אורות קטנים ובוהקים.

יונתן לא החזיק לה את היד בדרך פנימה, עסוק עם מגשיות שאריות משלו, עם הז’קט ראלף לורן המקומט שהסכים ללבוש רק כי ביקשה. כשנכנסו למעלית, הוא נעמד מול המראה והסתכל על עצמו, שואב את הלחיים פנימה, נושך ומחזיק אותן כמו דוגמנית. זו היתה מחווה שהכירה וסימנה. הוא נהג לינוק את לחייו פנימה בכל בוקר, לאחר שהסתרק כשלושים פעמים ובחן את בבואתו, וגם בכל פעם שצילמו אותו, לכן הוא תמיד נראה בתמונות כמי ששפתיו מכווצות לכדי 0 קטן ונפוח. עור פניו בהיר וחיוור, ורדרד־אפרפר בניאון. איזו טעות נוראית זאת היתה מצדו לקנות את החולצה הוורודה ועוד בשש מאות שקל. איזו טעות זאת היתה מצידה לשלם. מפתַח ה־וי נח על צווארו באחיזה הדוקה, כמעט חונק. המצב שלה, אגב, היה חמור פי כמה, כך גילתה בהצצה חטופה במראת המעלית. מוטב היה להימנע ממבט פרונטלי, לא להעז אפילו. האיפור בקושי החזיק, רק חלקים מפניה עוד לא נכנעו, עיגול של מייק־אפ בז’ סביב הנחיר השמאלי, מצח שטויח בקפדנות ישר ומפולס, שפתיים אדומות ויבשות, והפצע על הסנטר. הוא אמנם איבד מנפיחותו, אך העור היבש סביבו התחיל להיבקע ולהתקלף. היא שמעה נקישות קטנטנות על רצפת המעלית. כשהתכופפה, ראתה שאלה חרוזים קטנים שנפלו מחוט שנקרע בתיק הווינטג’ הרקום שלה.

כשהלכו לאורך המסדרון המרופד בשטיח כחול־ים, שקצהו בהק באור ירח עגול, תהתה אם ירים אותה בזרועותיו אל מעבר לסף הדלת כמקובל בסרטים. כשהגיעו לדלת, נראה שגם אם זו היתה אופציה, היא התמסמסה בשל רשלנותה. בלהט ההתארגנות של אחר הצהריים, בעיצומה של דרמת האיפור, האֵם, החברה המלווה והספר המלהג והמבריש באותו קצב אחיד, לא בדקה אם יש לה מפתח, ועכשיו, כמו באלף פעמים קודמות בחייה, היא לא באמת זכרה אם לקחה אותו. שניהם עמדו מול הדלת של החדר הנכון, מהצד הלא־נכון. הוא הביט בה.

‘אין לך מפתח לחדר?’

היא כבר ידעה שלא, וגם הוא.

המבט שלו היה עייף ומאוכזב ממנה, כמעט כמוה, אבל היא בכל זאת עשתה את הפעולה המתחייבת, כשזיק של תקווה מנצנץ בה, ופישפשה בתיק. היא דלתה מהחריט הצר שפתון, צללית לעיניים בשקית עם מקלון אוזניים, טלפון ששבק, סיכת ראש ואת הסרט של הזֵר. בזמן שהמשיכה לפשפש בתיק הקטן, והריק, מחפשת בייאוש אחר ריצ’רץ’ נסתר, כל דבר, הוא ראה חדרנית חולפת, ניגש אליה בכמה צעדים מתוחי חזה וביקש, ‘את יכולה אולי להכניס אותנו לחדר? אנחנו לא מוצאים את המפתח.’ הוא היה מנומס מאוד לחדרנית, אפילו חייך, מפיץ חום. החדרנית מילמלה משפט סתום ברוסית. הוא השיב לה ביידיש, ובתמורה קיבל מהחדרנית חיוך, נגיעה פזורת דעת בשיער ותשובה קצרה ומהירה. היא המשיכה לחטט בתיק בעודה מביטה בו, וככל הנראה נגעה בחוט הסורר. עשרות חרוזים נוספים התפזרו במסדרון. הוא ניגש אליה ופלט אנחה כמי שציפה לכך, ואף לגרוע מכך. ואז אמר, ‘חייבים לרדת למטה ללובי.’ היא חלצה את נעלי הבלט, שהיו הנעליים המחליפות, אך כפות רגליה עדיין נשאו את הזיכרון הדואב של חמש שעות על סנדלי עקבים גבוהים, מעקלי קשת כף הרגל וממעכי זרת קטנה. שניהם נגררו במורד המסדרון, שקיבל פתאום גוון אחר, ירוק.

כשירדו במעלית, היא הקפידה על עיניים מושפלות. ציפורני בהונותיה עדיין היו מושלמות למראה, מניקור צרפתי על בסיס ורוד, אבל קו אדום כהה היה משוך לרוחב כף הרגל במקום שבו התעללה בה רצועת הסנדל הגבוה, הכסוף. הוא לקח את ידה בידו, והיא לא ידעה ידו של מי מהם קרה ושל מי חמה.

בדלפק הקבלה ישב פקיד מנוזל. ערמה של ניירות־טואלט משומשים נחה על השולחן מולו, והוא קינח את אפו האדמדם בתרועה גדולה. היא אמרה, ‘לבריאות. תשמע, אין לנו מפתח לחדר.’ הוא נשען על הדלפק ושתק.

הפקיד בחן את תוכן הטישו בעניין, ואז שאל, ‘ובאיזה חדר אתם?’

‘219.’

היא חשבה, אפילו מספר חדר המלון שלהם לא זוגי. הפקיד חיטט במחשב ובאף. ‘אנחנו עייפים,’ היא פלטה.

הפקיד אמד אותה מטה־מעלה, תיקתק במקלדת ואמר: ‘אף אחד לא שילם על החדר הזה.’

החום טיפס מהכאב שבכפות רגליה עד ראשה, צבע אותה באדום של מבוכה. אמא שלה שוב שכחה או שמא לא שילמה בכוונה. ‘אני יכולה לשלם,’ אמרה בתוקף, ‘אבל התיק שלי עם הכרטיס אשראי בחדר, ובשביל זה אני צריכה להיכנס.’

הפקיד עיקם את שפתיו. ‘איך אני בכלל אדע שזה החדר שלכם?’

מעניין, לכך לא היה לה פתרון. ‘אין לי מושג, באמת.’

יונתן התחיל לפסוע הלוך ושוב בלובי שמאחוריה, צעדיו הרחבים מהדהדים בלובי הריק. חתול גדול בסוּגר. הפקיד משך באפו והביט באור. ‘בא לי אפצ’י והוא לא יוצא,’ ציין. הוא פיהק. היא פיהקה בחזרה. על דלפק הקבלה נח ספל הנושא את סמל בית המלון, ובתוכו נוזל מאפיר עליו שטו שתי פרוסות לימון. הפקיד הרים את הספל ובחן מקרוב את תכולתו, היתה תשובה בספל התה הזה, אבל לא לשאלה שלה. היא אמרה, ‘יש לנו לילה ארוך, כמו שאתה רואה אנחנו אחרי חתונה, היה לי כבר מפתח רק שכחתי לקחת אותו. אני מבקשת ממך, תפתור את זה כבר, תשלח מישהו לחדר, תראה שהחפצים שלנו שם, תראה את השם שלי על ההזמנה.’

הפקיד הצליח סוף־סוף להתעטש ברווחה, אך מאחר שלא נשאר לו טישו נקי בגליל, הוא בחר בקפידה מאחד המשומשים שעל הדלפק את זה שהיה לו זנב ארוך ונקי, וקינח בתרועה.

‘די כבר, זו חוצפה שלא תתואר.’ הקול שלה עלה ועלה עד שהגיע ליבבה כמעט, אבל יבבה קרה ותקיפה. ‘השעה ארבע בבוקר ואני רוצה לחדר שלי.’

היא הרגישה שיונתן מניח יד על הכתף שלה, וידעה שעיניו צופות בה עכשיו במיאוס. הנה היא נכנסת לאחד מאותם התקפים של התקפות. משום־מה אנשי שירות פשוטים היו תמיד המוקד להשתוללויות בלתי מבוקרות מצדה. פעם רבו נורא במעבדת התיקון למכשירי טלפון משום שהיא צעקה על הפקידה שלא טרחה לומר לה שכל מספרי הטלפון שלה יימחקו עם המעבר למכשיר החדש. הוא אמר לה שהיא לא יכולה לדבר ככה לאנשים. שזו גסות רוח. שמה הם כבר עשו? הם בסך הכול עושים את העבודה שלהם, ויש להם דף והם עושים את מה שכתוב בו בדיוק לפי הסדר, ואין שום צורך להתנהג ככה. מה נכנס בה? למה לדבר בטון משפיל?

היא ידעה כמה הוא לא אוהב את זה ושזה הזמן הכי גרוע להתנהג ככה, וחשקה שיניים, התאמצה לשתוק. הדממה הזאת הביאה עמה באלף דציבלים את הצעקה שנשמעה כאזעקה בתוך ראשה. ‘זאת לא דרך להתנהג עם לקוחות, זה לא שירות, ותפסיק לקנח את האף שלך עלי, יא אנטיפת.’

הפקיד הביט בה בעניין מחודש כאילו שמע אותה לראשונה, וללא אומר הוציא כרטיס פלסטיק לבן, הקיש מספר אדום, קיבל אור ירוק והניח כרטיס מפתח חדש על הדלפק. כשעלו שוב במעלית, המשיכה לפהק. פעם קראה שפיהוק מעיד על מידת האמפתיה. הנתון המשמעותי במחקר היה משך הזמן שעובר מרגע שבן אדם נדבק בפיהוקו של אדם אחר. היחס הפוך, ככל שהרווח בין הפיהוקים קצר יותר האמפתיה רבה יותר.

הכרטיס הושחל בחריץ והאור נדלק — אבל אדום. יונתן ניסה שוב, משפשף את הכרטיס במכנסיו, אבל האור נותר אדום. היא אמרה, ‘כוס אמק.’ הוא אמר, ‘זה לא עובד.’ היא התיישבה על השטיח, והוא אמר, ‘עזבי, אני אטפל בזה.’ היא התחילה ללקט את החרוזים שהתפזרו קודם במסדרון, כרעה על ארבע בשמלה שרק נראתה אוורירית, ברכיה נשרטו, והוא ירד ללובי. כשעלה שוב, היא היתה שעונה על הקיר, קירקשה בתיק העמוס חרוזים כאילו היה קסטנייטה בודדה. היא היתה זקוקה לרעש הרקע הזה כדי לא לחשוב. הוא התיישב לידה. ‘הפקיד אמר שהוא תכף שולח מישהו.’

‘תודה, פו,’ היא אמרה.

פתאום חייך והניח את ראשו בחיקה. היא ליטפה את שערו החלק ואת לחייו המחוספסות, השמנמנות.

אחרי כמה דקות הגיע נער עם צרור כרטיסי פלסטיק ופתח להם את הדלת. היא כבר לא זכרה את העניין עם המפתן, הוא רץ להשתין. על השולחן נבלו הפרחים בצבע פונץ’־בננה מהצהריים. בקבוק השמפניה הזולה מטעם המלון עמד על טס כסוף על המיטה, ירוק, פושר ומאשים. היא פתחה את התיק הגדול והוציאה בחרדת קודש את כתונת הלילה שקנתה. הוא יצא מהשירותים בתחתונים הלבנים החדשים. ירכיו דקות אבל שריריות. שׂערו בהיר ולח, יפה כל כך.

‘רק הרטבתי שיער, אין לי כוח להתקלח, פו.’ אמר. היא היתה עסוקה כל כך בכל הדברים שהיא צריכה לעשות עכשיו, ובשאלה אם הוא ישכב איתה בלילה הזה ומה זה בכלל אומר שחצי ערב הוא לא הסתכל אליה ולא הביט בעיניה, שהיא אמרה, ‘טוב, אבל אני כן הולכת, בסדר?’

נכנסה לאמבטיה עמוסת ציוד, ואז יצאה כי שכחה את מברשת השיניים. הוא ישב על המיטה ונבר במגשית מהקייטרינג, לועס את שאריות הסטייק מהתבנית הכסופה ומטפטף פיסות דם מנצנצות משמן על המצעים.

באמבטיה היא שלפה את כובע הרחצה מהפלסטיק הלבן ותחבה את רעמת השיער שלה תחתיו, מקווה לשמור עוד יום אחד של שיער חתונה מעובד ובוהק. התקלחה מהר אבל יסודי, הקפידה לשטוף את איבר המין, כולל השפתיים, מוכנה עם סכין גילוח טרי לבער שערות סוררות בפי הטבעת, הסתבנה בסבון הקשה של המלון, כי להביא אחד נוזלי מהבית נראה לה כמו לקחת סיכון מיותר, נזילה בתיק, רק זה מה שחסר לה. בחנה את פניה במראה. העור יבש מהמייק־אפ. צריך קרם לחות. פישפשה בתיק. שכחה לקחת אותו איתה. קילפה את מעגל העור היבש סביב הפצע שעל הסנטר, הסתכנה בדימום, אך כיסתה את הבושה במייק־אפ. כמה רצתה להיראות יפה, ויותר מזה רצתה שיאמר לה שהיא יפה. חייכה לעצמה במראה וזה היה עלוב. כנחמה, בחנה את בטנה, לבנה, שטוחה, תוססת מאדי האלכוהול. מרחה ליפגלוס אדום ושלפה משקית הבד את הכותונת, תחרה קרֶמית לבנה באורך הברך, כמעט יפה מספיק לשמש כשמלת כלה. רק הכתפיות שחורות, מקטיפה רכה. מפתַח החזה רחב. שיקוף עדין של פטמות ורודות, מותניים צרים מודגשים וברכיים שמנמנות מוסתרות. בתקווה שלא נרדם, יצאה אליו. הוא כבר שכב במיטה, בגדיו היו זרוקים בערבוביה על המצעים, מבטו מנומנם. אבל הוא חייך אליה. תמיד הגיב היטב לתחרה. הוא אמר לה, ‘בואי’ בקול רך וחמוד של ילד, והיא שמחה שהוא ער וזחלה אליו אל בין הסדינים הלבנים. תוך שניות הם כבר לכודים. הוא מתחתיה, אך נראה שהוא קבע את התצורה, לא היא. עיניו זגוגיות, עיניה מתכסות בדוק. הוא גמר ולא ראה. מיד נרדם.

היא שכבה לצדו ואמרה לעצמה, ‘בעלי, בעלי. בעלי. בעלי.’ שוב. אולי הפעם. אולי בלחישה. רק בלב. בעלי, בעלי. זאת האמת. באמת. היא ניסתה לשכנע את עצמה.

מסקנות מהחתונה רצו לכל עבר. יכול להיות שמילכה שוב בהיריון? למה יוחאי נתן לדורון לשבת עליו? למה אבישג לא הגיעה? כמה התעייפה. היא נעה כמו מטוטלת בין החברים הסטלנים שלו, לבין הגיקים מהעבודה שלה, בין המשפחה הדתית שלו, לבין החבורה מהמועדונים שלה. היו שתי קומות למקום, להבדיל בין העולמות השונים, ולה היו שישים ריבוא פרצופים להחליף.

לפני חודש, בחתונה של קתרין ודוד, החתן והכלה היו כל כך מנותקים מהאורחים, שהיא היתה נבוכה בשבילם. דוד טען שהוא ממש נכנס לטריפ בלי לגעת בג’וינט, הוא פשוט צף בתוך עצמו, וקתרין כל הזמן התחבאה עם המשאף בשירותים, ברחה מאחותה שהזדנבה מאחוריה כל הזמן עם פודרה וליפסטיק, כשהיא מצעקת, ‘טאצ’אפים, טאצ’אפים.’ בגלל התאריך של קתרין ודוד דחו את החתונה בחודש. אולי דווקא זה היה המועד הנכון, זה שהם היו אמורים להתחתן בו. לכי תדעי. באמת. הכי היא היתה רוצה שזה יהיה כמו אצל אדם וכרמלה, שכל הלילה התנשקו ואמרו זה לזה, ‘אתה זוכר איך?’ ‘ראית ש־?’ ‘איזה כיף היה כש־?’ והכי שָׂמחה שהם לא סופרים את הצ’קים כמו דפנה וליאור.

היא קמה ומילאה את המים באמבטיה, ושוב באו אליה כל ההשפלות הקטנות בצעדי פיתוי. איך אלכס אמר ליונתן אחרי החופה ‘תנחומַי’, איך רותם הגזור שבר בטעות את מצלמת הווידיאו ואף אחד לא צילם את הטקס, איך גל כמעט חירב את המסיבה כשעשה עיניים לשירלי ולדפנה, והחברה החדשה שלו הלכה באמצע. איך דפנה קפצה במקום כל הלילה כמו צעצוע שבור, עד שהסטרפלס נפל לה. איך רותם הציע חצאי אקסטות לכל הצוות שלה מהעבודה. ואבא ואמא שלה, שלא החליפו ביניהם מילה.

הוא נרדם כמו דיקט והיא לא העזה להעיר אותו, לצרוח. ערה ועצבנית, מהמיטה לאמבטיה ושוב לחדר השינה, מָדדה בראשה צעדים ורגעים. הורידה את הבייבי־דול המוכתם בזרע. חייבים לקום מחר בבוקר. צריך לפנות את החדר עד אחת־עשרה, הוא בטח ירצה להספיק לארוחת הבוקר. היא היתה רוצה להירדם על השטיח לשבוּע, אבל בינה ובין השינה אין הבנה. היא לבשה את חולצת החתן שלו, כיפתרה באטיות ויצאה למסדרון, הקפידה להשאיר את הדלת פתוחה בעזרת בקבוק השמפניה. הלכה על השטיח היבש על קצות האצבעות והתקדמה לחלון שבקצה המסדרון. הירח האיר את רצועת החוף, שלושה עצי דקל ותחנת דלק צהובה אחת. השמש בצד השני כבר החלה לצבוע את השמים בסגול. היא הצמידה את האף לשמשה ונשפה, ציירה בָּאצבע לב. ואז חזרה לחדר ונרדמה, כמו תמיד, מאחוריו, מחבקת אותו אליה. יכול להיות שהוא תפס לה את היד, אבל גם אם לא, זה לא ממש משנה.

בוקר הגיע עם אור עז וצורב. היא שכחה לסגור את התריס. הכול היה צהוב והשיער שלו ניצנץ, כל שערה בצבע אחר. היא הציצה בשעון שלצד המיטה. עשר. לא התעוררו בזמן לבּוּפֶה. מזל. עוד שעה צריך לעזוב. היא קמה למקלחת. צריך שוב לשטוף פנים ולתקן את הקונסילר שעל הפצע. בא לה לפחות ללכת לברֵכה. היא ארזה את הליפסטיק, הבגדים שלו והכותונת הדקיקה. ציחצחה שיניים וגנבה את כל הבקבוקונים המהודרים של האינטרקונטיננטל עם הסבון והקונדישנר. אחר כך לבשה את בגד הים האדום והחביאה את העיגולים השחורים מאחורי משקפי השמש השחורים הענקיים שקנתה לכבוד ירח הדבש. הוא התעורר וירד איתה ללא חמדה. ברֵכת המלון היתה מלאה בילדים קטנים ובמשפחות צוהלות. צלילי הדיסקו עוד הידהדו בראשה. ג’ורג’ס דֵיי, ג’ורג’ס דיי, ג’ורג’ס דיי. היא נכנסה לבדה למים וצפה על הגב עד לקצה הברכה, שעוצבה כך שנראתה כאילו מימיה נשפכים היישר אל תוך הים התיכון. הוא ניגש, עמד מעליה, לבנבן ומטיל צל, עיניו מצומצמות. ילד זרק עליו כדור צבעוני שפגע בישבנו. הוא הסתובב לאחור בהפתעה, והילד צחק. הוא הרים את הכדור ובעט בו אל מעבר לקצה הברכה, ואז פנה לשאול אם יש עליה כסף לארטיק, אבל היא לא שמעה, אוזניה מלאות בדממת מים, ממשיכה לצוף עד הים.

***

הם חיכו בחוץ למונית שהזמינו, שני אנשים. שתי מזוודות. מוקדם בבוקר, וכבר יש הרבה יותר מדי שמש. הוא העביר את אצבעותיו בשערו, בידר אותו ברוח שאין, והיא הוציאה את משקפי השמש החדשים שלה, הגבות שלה תמיד הציצו מחוץ למסגרת המשקפיים, ענקית ככל שתהיה.

כשהתיישבו במונית, היא חיפשה את ידו החמה, עצמה עיניים לבחילה בכניסה לאיילון. זה כבר היום השלישי מאז שישנה שינה הגונה. היא כמעט נרדמה כשהטלפון שלו ציפצף. הוא ענה ואמר, ‘הרגע יצאנו,’ ואז הוא אמר, ‘אני לא מאמין. אתה עושה לי רִגשי? אני התחתנתי הרגע ואתה מתבכיין,’ ואז היתה הפסקה ארוכה מאוד שבמהלכה, כך היא ראתה מזווית העין, יונתן הינהן, מניד את ראשו שוב ושוב אף שבן שיחו לא היה שם לחזות במחווה. מאורכה של ההפסקה אפשר היה להניח שמישהו נואם בחופשיות מעברו השני של הקו, ככה זה נראה רק כשיונתן מדבר עם אלכס. יונתן אמר, ‘אז דוד וקתרין רכבו על האופניים את הריביירה הצרפתית, אז מה?’ ידיו השתתפו במיצג, התנופפו מעלה ונעו במעגלים, ‘הוא מתאמן. מפחד להיות שוב אחרון? עוד חודש נעשה את המיָם אל ים, ואז נראה מה הוא שווה,’ ואז היתה עוד הפסקה ארוכה, ויונתן צחק ואמר, ‘אפשר לחשוב שהוא הבן אדם הראשון שדג דג גדול. בטח, בטח שהחכה היתה מקנה במבוק, והדג היה בס ים, משהו נדיר, גם שקל שבעה קילו, והוא בטח גם דיבר, הדג, או לפחות שר לו איזה שאנסון, תשמע רגע…’

כשהגיעו לנמל התעופה, ממש ביציאה מהמונית, נשברה ידית המזוודה הענקית שלקחה מאמא שלה. היא ניסתה לדחוף את הידית חזרה למקומה. יונתן שאל, ‘ארזת לי גרביים?’ והיא הינהנה. הידית התפרקה לה בידיים, חתיכות פלסטיק וזיז בולט. היא עמדה שם קפואה כמה שניות, עד שהוא קבע, ‘אני כבר אסתדר עם זה.’ הוא דחף את המזוודה הכבדה, המקרטעת, בכוח קדימה, שרירי זרועותיו משתרגים. היא ניסתה להדביק אותו, נגררה לצדו, ביד אחת כובע הקש ובשנייה מזוודת הטרולי הקטנה והקלה שלה, שבה נארז הציוד שאסור היה להיפרד ממנו, שני זוגות נעליים יקרות מדי בשקיות בד ותיק כלי רחצה, שהכיל ציוד קוסמטי שאמור היה לעכב את הקטסטרופה שהיא עור הפנים שלה.

בדלפק חברת התעופה הנערה במטפחת לצווארה אמרה, ‘או־קיי, זה הכול? תיזהרו, אתם שני קילו מעל המשקל המותר.’ יונתן הסתכל עליה, סימן באצבעו, ‘נו־נו־נו,’ והרים גבה, או לפחות ניסה, כי גם הגבה השנייה די התרוממה לו. היא זימזמה לעצמה, ‘ג’ורג’ס דיי, ג’ורג’ס דיי, ג’ורג’ס דיי’ בניסיון למסך את המחשבות שלו.

התורים לביקורת הדרכונים היו נחשיים ומפותלים, ויונתן התמקם בתור הארוך ביותר, מאחורי להקת חסידים בשחור. אחד זקן, שניים מבוגרים. ארבעה צעירים. המון אריזות קרטון עגולות, ובתוכן נחים כובעים. הוא ממש נצמד אליהם, ידיו מאחורי גבו, חזהו מוטה קדימה, ראשו מורכן. סנטרו כמעט נוגע בתחתית צווארו. ואז היא קלטה שיציבתו היא תמונת מראה מושלמת של אחד מהם. יונתן משך לרגע בזיפי זקנו, ואז דרך בכוונה על אחד הצעירים שמיד הסתובב אליו. ‘סליחה,’ יונתן אמר. הבחור הצעיר חייך והטה את ראשו. ‘לאן אתם נוסעים?’ יונתן שאל. ‘הביתה,’ ענה לו הצעיר במבטא אמריקאי וריפרף עליה במבטו. ‘איפה הבית?’ יונתן ניסה לדובב. הבחור הצעיר חייך והגיש ליונתן מגנט קטן ועוד לפני שהספיק להודות לו כבר נמשך בציצית חולצתו על ידי צעיר אחר, נבלע בקהל בשחור והשיירה הדתית כבר התקדמה לנקודת הביקורת, קוראת בקול, ‘שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מנין יבוא עזרי.’ יונתן אירגן מחדש את מפשעתו והציץ במגנט שעליו הופיעה ברכת הדרך. ‘ליסטים וחיות רעות,’ מילמל, ‘דת של פרנואידים.’

היא הביטה בשעון החולש מלמעלה על האולם וחישבה לאחור. המחוגים נעו במעגל, נמל התעופה הוא מקום מעבר, שאין לו למעשה זמן ושעה משלו, הזמן בו יחסי ונמדד עד לטיסה. נותרו להם רק עשרים דקות. מניסיון, היא חששה שמדובר בלוח זמנים בעייתי לדיוטי פרי. בנסיעה המשותפת הראשונה שלהם לחוץ לארץ הוא ניווט אותם ישירות לחנות הגאדג’טים, ואחרי שבחן את כל אוזניות הסטריאו במעמד וכבר כמעט לא נשאר זמן, היא חתכה לבדה לדלפקי הבשמים והאיפור, מעמיסה בחמש דקות סחורה בשווי מאתיים דולר. כשחזרה לחנות החשמל, הוא עמד בדיוק באותה נקודה, פיו פתוח, ושפתו התחתונה משורבבת בכעס עליה שהשאירה אותו לבד. ‘למה הלכת ככה?’ הוא אמר, והיא נזכרה שסיפר לה איך בתור ילד הוא הלך לאיבוד בקניון ולא מצא את אמא שלו, ואחר כך היו לו סיוטים במשך שנים, והיא כעסה על עצמה. בנסיעה השנייה לא משה מצדו. אפילו כשנכנס לחנות צעצועי הילדים והציע שיקנו שטיח ריקוד חכם, שמתחבר למחשב וניתן לרקוד עליו לצלילי כל מיני שירי פופ, נעתרה לו בהתלהבות שהיתה צריכה לייצר בתוכה בכוח, מתוך ידיעה מוחלטת שלעולם לא ישתמשו בשטיח הזה מעבר לפעם הראשונה, אפילו לא בשביל לנגב עליו רגליים. היא הצליחה לתרץ לעצמה את הקנייה בטענה שטוב שהיא תבדוק את המשחק הזה בשביל העבודה, ובמקביל נשבעה לעצמה להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. והנה, לכבוד נסיעת ירח הדבש, ביקשה ממנו בעדינות ובדחילו ורחימו להפריד כוחות בדיוטי, והוא אמר לה לפגוש אותו בדיסקים והתרחק ממנה בצעד קל. אולי טבעת הנישואין דווקא עוזרת להיפרד, קצת מגרדת לה באצבע אבל עוזרת. היא נדדה לבדה אל מסדרונות המשקאות החריפים, אספה חבילת סיגריות באינסטינקט והניחה אותה מיד, כי יונתן היה תחת הרושם שהיא הפסיקה לעשן, זרקה פנימה בקבוק גלנפדיך וקינחה בקנייה הקבועה שלה: ליפסטיק שאנל, מספר 226, שם הגָון: הלילה עוד צעיר, מחיר: שלושים וחמישה דולר. יום אחד יפסיקו לייצר אותם. איזה פחד. זה קרה לגיבורה באיזה ספר שהיא קראה. הגיבורה התחרפנה. בקופה לפניה גבר צעיר רכש הר סוכריות אם אנד אם בשווי חמש מאות דולר ו’תוסיפי גם את הבקבוקונים הקטנים, של הקשרל.’ כשהגיע תורה לשלם, והתבקשה לשלוף את כרטיס העלייה למטוס, היא לא מצאה את מעטפת הניילון הכחולה עם מסלול הטיול שנתנה לה סוכנת הנסיעות של אמא שלה. במעטפה היו, כמובן, גם כרטיסי הטיסה שהיא החזיקה בשביל שניהם. זוועה. היא רצה ורצה במסדרון הניאון בחזרה אל הוויסקי, והמרחק שנמשך כמאה מטרים התארך לנצח של בקבוקונים בשורות שורות, בכל הצורות. למרבה ההקלה, המעטפה היתה מונחת על המדף מול הוויסקי, מחכה לה מוסתרת מתחת לכובע הקש הטיפשי שלה, שגם אותו הותירה מאחור.

במטוס, כשהדיילת כיוונה אותם למושבים, התחוור שהם ממוקמים משני צדי המעבר. היא נלחצה, זה נראה לה סימן הרה גורל. הדברים שוב מדברים אליה. היא אמרה לדיילת בטון יללני, ‘אבל אנחנו בירח דבש.’ הדיילת הרימה אליה גבה מרוטה היטב, הדיילת דווקא הצטיינה בהרמה של גבה אחת. ‘אני באמת מצטערת,’ אמרה הדיילת, שלא הצטערה בכלל, בארשת של מי ששמעה כבר כל טרוניה אפשרית, ‘הטיסה סופר עמוסה וזה לא שסגרתם מקומות מראש בצ’ק אין.’ והמשיכה הלאה, הודפת בזו אחר זו את דלתות התאים המתפקעים מציוד מעל ראשם של הנוסעים.

‘אבל זה הירח דבש שלנו,’ אמרה ליונתן ביללה רק מעט יותר גבוהה מהקודמת, ואחרי שגמרה, הבינה שבמילה האחרונה קולה נשבר והיא כמעט בוכה, והופתעה מעצמה.

‘את רוצה שאני אבקש ממישהו לעבור?’ יונתן שאל, והיא אישרה בהנהון ראש והתכוננה בלבה לארבע שעות של קטסטרופה. וגם היתה מאוד מוטרדת איפה היא בדיוק אמורה לדחוף את כובע הקש שלה? לחבוש אותו זה מגוחך, והוא הרי יימעך בתאים העמוסים הקורסים מעל ראשם. יונתן רכן וניסה לשכנע את זוג הנערות שישבו מימינה להתחלף, וכשהן סירבו להיפרד זו מזו בצחקוקים, הוא עבר לאיש המזוקן שמשמאלו ואמר, ‘אתה יכול לעזור לי? אני רוצה לשבת ליד אשתי.’ והמשפט הזה, רק בשבילו היתה שווה כל הנסיעה. אבן נגולה מעל ליבה. המזוקן דווקא שמח להתחלף, הובטחה לו עמדה נעימה ליד הנערות המצחקקות, שציחקקו קצת פחות מרגע שהוא התיישב לצדן. אחת מהם כבר ריחרחה את האוויר רווי הזיעה בייאוש.

אבל מבחינתה הסדר הושב על כנו. המטוס המריא לירח הדבש שלהם והם ישבו ביחד. על ברכיה הכובע וידו בידה. אם רק לא תאכל כלום, אולי היא אפילו לא תקיא.

אחרי שהמטוס נחת, בשרוול שמחבר את המטוס לבניין, הכתה בה רוח חמה ולחה והעיפה את כובע הקש מראשה. היא רצה אחריו עד שנחת בסחרור למרגלות אחד הנוסעים. כשהתכופפה לאסוף את הכובע כמעט וליטפה נעליי מוקסין חומות, רכות כחמאה, מעליהן התנשאה כרס עגולה והדוקה, בחליפת פסים גזורה היטב, מטפחת ורודה קשורה לצוואר, ומעליה נחו זקן לבן ומצח מבוקע. גבר מבוגר, שעור פניו השחום נראה מפודר, ליפף את שפמו הדק והעיף בה מבט מתרה. או אז משך את המוקסינים שלו לעוד כמה צעדים נימוחים קדימה, הפנה את פניו אל הקיר והדליק סיגריה בין כפות ידיו, משך מבין שתי ידיו המקוערות שלוש שאיפות ושתי נשיפות מעשנות, ואז כיבה את הסיגריה שנותרה נסתרת ובוערת בין כפות ידיו ביריקה רעשנית.

היא ניסתה לחשב מתי יהיה לה זמן לחמוק לעשן בעצמה. הגבר הרים את ידו הקפוצה ונראה כעומד לדבר אליה, ואז שמעה את יונתן קורא בשמה ונענתה. יד ביד הם המשיכו למסוע, מרגע זה כל דעתה היתה נתונה לאיחוד המיוחל עם בגדיה היפים ביותר. היא התפללה לאלוהי התעופה והשופינג שלא יאבדו לה סנדליו המכונפים של הרמס. היא הרימה את ראשה גבוה בכל פעם שמזוודה נוספת הגיחה מהפה המכני האדיר. אבל לא, עדיין לא, מזוודה אחרי מזוודה. לכולם היו מזוודות פלסטיק נוקשות ובוהקות בצבעים מטאליים על ארבעה גלגלים, רק הם עמדו ליד הסרט הנע וחיכו שמזוודה שחורה שבורה ורכה תגיע. היא נתקפה תשוקה עזה להניח את עצמה כך, כמו שהיא, על מסוע המזוודות ולהסתובב במעגלים סחור־סחור.

ברכבת לוונציה הוא אכל שלושה סנדוויצ’ים עם רוקט ופרושוטו, שכל אחד מהם עלה שמונה יורו. הנוף בחוץ נמתח ונשפך והתערבל לתוך עצמו בירוקים ובחומים. היא עצמה את עיניה ופקחה, אותה יריעת צבעים מבחילה. היא חייבת להירדם. כשהצליחה לשקוע בתנומה דקה, הוא הניח את ידו עליה. והיא התלהבה, מיד תרה אחר הטלפון כדי לצלם. ידו עם טבעת הנישואין הגדולה סגרה על ירכה.

לרגע אחד הכול נראה בסדר כשהם החליטו יחד לקחת מתחנת הרכבת מונית סירה פרטית — למרות שזו היתה האופציה הכי יקרה — וכל ונציה נפתחה לפניהם. השמים כחולים מאוד, המים ירוקים דלוחים, והארמון הגדול נראה באופק, פיגומים על הכיפה. הסירה התיזה סביב רסיסי מים שהשתברו בכל צבעי הקשת, ולצווארו של הנהג, כלומר רב־החובל, היתה קשורה מטפחת ורודה. הכול באמת שלֵו מאוד ברפובליקה. אפילו האריה המכונף נדמה מפהק בעצלתיים.

יונתן חייך חיוך מחושב, שלא חשף את שיניו הלא מושלמות, היא הוציאה לשון. והוא צילם את שניהם. קליק. קליק.

***

זו היתה המתנה של אמא שלה לחתונה, מתנה שלא ביקשה, ולא קיבלה בחן. לבקש לרוב לא העיזה ולקבל צריך לדעת איך, כישרון יחודי שלא היה לה. לכן פשוט נטלה את המתנה בהכנעה ובטינה, משום שהיא רצתה לנסוע לוונציה. מאוד. למרות שהוא טען שוונציה נשמעת תיירותית, היא עמדה על כך, רק ונציה.

היא זכרה את העיר היטב. זו היתה המתנה שקיבלה מהוריה עם סיום שירותה הצבאי. מרגע שהגיעו לוונציה מרומא המעטירה, החליטה שבעיר הזאת היא דווקא לא מאוהבת בכלל, ראתה ונבעתה מכל מה שרטוב ורוטט בתחתיות הבניינים. הוריה והיא ירדו מאוטובוס הסירה, ה’וואפרטו’, בתחנה שהיתה במרחק מאתיים מטר מהמלון, אבל למרות המפה המסומנת היטב, הלכו לאיבוד כחצי שעה בין הסמטאות הקטנות, עם המזוודות הכבדות מרכישות של נעליים איטלקיות ברומא, מדרגות על גבי מדרגות, גשרים מקושתים. ילדה מפונקת שכמותה, איך התלוננה בפני אמא שלה, שהיתה עוד עם בחילה מהאונייה, שהכול בגלל שהם כאלה קמצנים, שלא לקחו מונית סירה ישר לשם. מיד לאחר מכן התביישה בחוצפתה כמובן, כפוית טובה שכמותה. השעה היתה מאוחרת כשסוף־סוף מצאו את דרכם למלון, ומקום לאכול היה רק במסעדה היקרה מדי הצמודה ללובי. באותו ערב הפתיע אותה האוכל הוונציאני לרעה; הסרדינים המתוקים, רביכת קמח התירס, רוטב הספגטי השחור מדיו תמנונים. היא הרגישה שהיא אוכלת את הייאוש. רק עם אור הבוקר נהפכה לסוג של קלישאה תיירותית, כשיצאו מהמלון לגלות את העיר, ומסע הרגטה בתעלות, אוניות־אוניות בדגלים צבעוניים, הצהיל את רוחה. אחריו, לפי הסדר, כל הדברים שמדריך התיירים ציין שיש לוונציה להציע. הגונדולייר ששר או־סו־לה־מיו, נפחי הזכוכית הצבעונית ממורנו, שרשרות האלמוגים, היונים בכיכר, שפריץ אפרול, פרושוטו ומלון. היתה לה שמלה ששמרה במיוחד לנסיעה, קצרה וצהבהבה זרועה ניצני פרחים בצבע אדום. כשלבשה אותה, אמא שלה אמרה, ‘צהוב הוא לא צבע שהולם בני אנוש,’ וגם שאלה מתי היא כבר תחפוף את הראש. היא התעקשה שלא להרטיב את השיער במשך חמשת ימי הטיול משום שעשתה פֶן לפני, ובגיל תשע־עשרה היא איכשהו יכלה לסבול את עצמה רק אם שׂערה היה מוחלק. בתמונות מהטיול היא תיראה לעצמה מקומרת באופן מביך. היא לא תיהנה מהעור החלק הלבן, מהעיניים ומהשיער הבוהקים. היא תסרב להינחם על האגן הרחב והזרועות השמנמנות, ותזכור איך אחרי ארבעה ימים בעיר, כשהסירה התרחקה מוונציה, מחזירה אותם אל הקרקע היציבה והיבשה, מבלי לדעת למה, שטפו דמעות רבות מעיניה. היא נגעה בלחייה הרטובה, משתאה. שנים שלא בכתה ועכשיו הבכי הזה הזורם, שלא ברור מה מקורו ומאין הגיע. אולי מהעתיד. כי הנה ירח הדבש שלה, והיא שוב בוונציה.

***

משהו נכנס בה מהרגע שנכנסה למלון. רוח רעה שנשבה מהמזח. הם התאכסנו על גדות התעלה במלון הנפלא ביותר שראתה מימיה. מלון שהיה ארמון, קירות עמוסים בדיוקנאות ענק בצבעי שמן של יפהפיות מפודרות, פיתוחי זהב על התקרות ומנורות מנופחות של דיונוני מורנו המשלחים זרועות ארוכות ודקות לכל עבר. רק גמד בחליפת קונסיירז’ על רקע של הררי קטיפה בצבע דובדבן והפסקול של ‘טווין פיקס’ היו חסרים.

כשפתחו את הדלת ונכנסו לחדר שקיבלו, המציאות כמו התפרקה לשני חלקים, שהונחו זה על זה כמו תצלום בשחור־לבן, שעליו נח נייר פרגמנט שקוף ובו צוירו בצבעי עיפרון רכים צורות וחללים חדשים. במציאות אחת, הצבעים מגוונים ומזמינים. ורדים צהובים באגרטל, הקירות צבועים בתכלת עזה, המראות מוזהבות. החדר ונציאני טיפוסי ומקסים. רחב ידיים, עם אמבטיה שקועה שיכולה להכיל ארבעה, קירות שיש שעורקיו השתרגו שחור בלבן.

במציאות השנייה הכול היה מעוות. המיטה היא שתי מיטות צמודות כמנהג האירופאים. החדר ארוך וצר כמו מסדרון. מראה עצומה מוקמה על הקיר כך ששיקפה את המיטה, היא תיאלץ להביט בעצמה מתערטלת ומזדיינת. הם פתחו את החלון, שממנו ראו חצי תעלה והרבה קיר של המבנה ממול. היא לא הבינה למה הם לא קיבלו חדר בחזית המלון, שממנו נשקף הנוף הנפלא באמת, ולמה היא לא בסוויטת ההאני מון. הם עמדו ליד החלון והביטו החוצה, והוא חיבק אותה מאחור, כמו שהיא אוהבת, והניח את סנטרו על כתפה.

היא אמרה לו, ‘אני רוצה לרדת ללובי ולהחליף חדר.’

הוא אמר לה בקול מתפנק, ‘אבל רציתי לשכב איתך עכשיו.’

‘לא,’ היא אמרה בהחלטיות שהפליאה אותה. ‘צריך להחליף עכשיו, לפני שנפרוק.’ הוא סירב והיא התעקשה, ובסוף ירדה לבד ושמעה שאין חדרים פנויים, אז היא שאלה על מסאז’, ואמרו לה שזה דווקא אפשרי ואפילו בתוך חצי שעה.

כשהמסאז’יסטים הגיעו לחדר, הסתבר שהם גבר ואישה כבני שלושים, ממש כמותם, רק איטלקים. כלומר, שזופים ושופעי שיער, בוהק שמש בריא הקיף אותם כהילה. הוא היה יפה כמו אל יווני, וגם היא היתה יפה כמו אל יווני, זרועותיה שריריות ושעירות. האישה שאלה אותה מה היא מעדיפה, שהגבר יעשה לה מסאז’ או היא. היא הסתובבה אליו במבט שואל, אבל יונתן הניף את ידו בחוסר אכפתיות, הודף את השאלה בחזרה אליה.

היא ניסתה לחשב מה יהיה גרוע יותר ולא היה ברור לה — שאישה אחרת תיגע בו, ואז היא תשתגע מקנאה שאולי עומד לו, ואולי המגע של הזרה טוב מהמגע הכבר־מוכר־ומשעמם שלה. אבל במקרה כזה הגבר יעשה לה מסאז’, והיא תרגיש נבוכה שגבר זר נוגע בה. מצד אחד אם האישה תעשה לה מסאז’, זה יהיה הרבה פחות מביך, מצד שני, כמה נורא זה יהיה אם הגבר יעשה לו מסאז’ והוא יתחרמן, גם דברים כאלה כבר קרו, לו לפחות.

היא נקטה בטקטיקת הרע במיעוטו ובחרה בשבילו באישה. המסאז’יסטים הפרידו את המיטות והוסיפו שכבה נוספת של סדינים צחים ומגוהצים, שאותם ניערו מעל המיטות יחדיו, בגל אחד, כמו שתי מכונות מתואמות, ואז הורו להם להתקלח. יונתן נכנס לפניה, הוא יותר מהיר. שתי דקות חלפו, והוא היה בחוץ, מגבת כרוכה סביב למותניו, כמו מתאגרף רוסי. כשיצאה מהמקלחת, עטופה בחלוק, הופתעה לגלות שבניגוד למה שביקשה, דווקא הגבר כבר היה בעיצומו של המסאז’ ליונתן. לא היה לה מה להגיד. כל מה שהיא יכלה לעשות היה לשכב על המיטה, מכוסה בסדין לבן, ולהיכנע למגע התכליתי של אישה זרה.

המסאז’יסטית שלפה בקבוק שמן יסמין, שדביקותו אינה קוסמת לה כלל, והורתה לה לשכב על בטנה לאחר שתיפרד מכל התכשיטים. כשהסירה את טבעת הנישואין, נחשפה תחתיה טבעת עור אדומה יבשה. המסאז’יסטית החלה למתוח את השרירים בשכמותיה, התחושה היתה נעימה אבל נותרה על פני השטח. היא תהתה מדוע האיטלקייה אינה מנצלת את שרירי הזרועות הנכבדים שלה כדי להעמיק לחץ מאגודלה הישר אל תוך השריר התפוס של הקליינטית, ולפוגג את הכאב והמתח שהצטברו בו בשבועות האחרונים שלפני החתונה. הגבר ודאי עשה עבודה טובה יותר, בזווית העין היא ראתה אותו מחליק במיומנות על שרירי השוק של יונתן, שעצם את עיניו, מצחו חלק וארשת פניו נינוחה.

אבל ייתכן שהיה במגע של המסאז’יסטית יותר ממה שחשבה, כי היכן שהוא במהלך המעבר מכתפיה לכפות רגליה, נרדמה בפעם הראשונה מזה שלושה ימים. השינה היתה שטחית ומתוקה. כשהתעוררה, יונתן פסע לאורך החדר ודיבר בטלפון. האנגלית שלו היתה רצוצה ומגומגמת וגרמה לה להתכווץ. המבטא הישראלי הזה. היא מסיקה מהשיחה שהתקשרו מהקבלה לעדכן שהחדר החדש מוכן. היא כבר לא רצתה לעבור חדר אבל הרגישה שאחרי שלחצה כל כך היא מחוייבת לעבור. חוסר נימוס. אחרי שפקחה את עיניה רשמית, הוא דיווח שהתקשרו גם מהעבודה שלה, שלוש פעמים, לא פחות. היא התכווצה, לכודה בין הפטיש לסדן, בין השטן לים הכחול העמוק. לפני שנסעו, יונתן ביקש שלא תיקח איתה עבודה לירח הדבש, והיא נעתרה לו, בחוסר רצון ומחוסר ברירה. אבל אם אביעד התקשר שלוש פעמיים משהו בוודאי קרה, היא קיוותה שהשיחה תסתיים במהרה אבל כשהתקשרה למשרד המזכירה מיד צירפה אותה לשיחת ועידה שכבר התחילה, והיא הבינה בדיוק מדוע התקשרו. זו היתה שיחה שחיכו לה זמן רב, עם קרן הון סיכון ששקלה להשקיע בהם. כשעלתה על הקו בדיוק גל הסמנכ’ל הלך וצבר תאוצה פואטית, מבהיר, שלא לומר ממציא מהלכים עלילתיים במשחק החדש שהיה בפיתוח, ‘פרומתיאוס ופנדורה’. ‘נתחיל את הקווסט דווקא מהסוף המוכר לסיפור,’ אמר גל ‘מהרגע שהיא משחררת את התקווה מהתיבה,’ ואז הוא הוסיף בלהט ש’לא באנו לעשות פה קיש, כלומר, סליחה, התכוונתי קיטש.’

אביעד מיד בא לעזרו וציין ש’מה שקורה לפנדורה אחרי זה הרי לא סיפור שסופר.’

‘ואז מה יקרה בסוף אם ביזבזתם אותו על ההתחלה?’ שאל קול נשי זר לה.

‘נסיים בהתחלת הסיפור, בקונפליקט אם לפתוח את התיבה,’ אמר גל.

‘ואיך זה יספק מישהו?’ שאל הקול בקור.

היא החליטה לקפוץ פנימה וציינה ש’המשתמשים ישחקו שוב כדי לתבנת לאחור.’ המשקיעה אמרה, ‘תפסיקו לקשקש, ותסבירו לי איך תביאו מפרסמים.’ וניתקה.

גל אמר, ‘תכל’ס צודקת.’ והיא התכווצה. יונתן לטש בה את עיניו.

‘לדעתי להביא עוד פרסומות זה בכלל לא העניין כאן,’ אמרה.

בו בזמן יונתן התלבש מולה לאט, מכפתר את החולצה, מותח גו, מקפיץ את שרירי החזה, לוטש בה את עיניו. פרסומת חיה לתאווה.

אביעד ביקש ממנה בפשטות, ‘תסבירי.’

היא משכה בכתפיה, רצתה לנאום ולהבהיר את העדר הבחירה, אבל החרך בין עפעפיו של יונתן הצטמצם, נעשה צר יותר ויותר עם כל רגע נוסף שחלף. ‘כמה כסף נכנס זה דבר אחד, וכמה פרסומות נכנסות זה דבר אחר. בואו פשוט נתמקד בהכנסות. זה כל מה שצריך,’ אמרה.

‘שוב את והשטויות הבודהיסטיות שלך? כי מחשבה יוצרת מציאות?’ שאל גל. היא ניסתה להסביר שזה מדעי לגמרי מה שהיא אומרת, זה השפם של החתול של שרדינגר, אבל לא נראה שזה עזר. וכשניתקה את השיחה, יונתן שהתבונן אמר, ‘לא מביאה איתך את העבודה להאני מון, הא? הבטחות, הבטחות,’ ואז גילגל את עיניו ויצא מהחדר.

החדר החדש מבאס. קטן יותר, סטנדרטי. תקרת עץ ללא נברשת תמנונית, שזרועותיה עשויות למשוך את המביט בה אל קרקעית ים השינה. כשהיא פרקה את המזוודות, הבחינה ששכחה הפעם דווקא בטעות את סבון הפנים שלה והרגישה מטומטמת.

בערב הלכו לאכול בהארי’ז בר. אפילו יונתן התלהב קצת כשסיפרה לו שאורסון ולס נהג לשבת שם, ושהמקום עדיין שייך לבן או לנכד, של ג’וזפה קיפרייני, האיש שהמציא את הקרפצ’ו. ‘אז מי זה הארי?’ הוא תהה. המסעדה היתה ממש קרובה למלון, בדרך הם עברו על פני ארבעת הסוסים שהגיעו מההיפודרום, ונראה לה שאחד מהם הביט בה ישירות, בעין רובי אדומה רושפת. היא נעצרה ליד חלון ראווה של מיסוני וניסתה לחשב אם יש לה מספיק כסף לקנות שמלה אחת בדוגמת זיגזג. עקרונית יש לה. אבל זה כסף שניתן לשניהם במתנה לירח הדבש, והוא נועד לחוויות ולא לחפצים.

הבר עצמו נמצא בקומה הראשונה. שני גברים צעירים ויפים עמדו מאחוריו ועירבבו משקאות. גם את הבליני המציא ג’וזפה, או לפחות טבע את שמו של המשקה. היה שם שלט גדול שהורה ‘אסור לצלם’, וציין, ‘שלושת אלפים בלינים מוגשים כאן מדי יום’. המחיר הוא חמישה־עשר יורו לבליני, והמשקה מוגש עם קערית ובה נחים בדיוק שמונה זיתים. צבע המשקה כצבע גלימות הקדושים בציוריו של איזה בליני מהרנסנס, ומכאן שמו.

הם עלו במדרגות לקומה השנייה, שבה נמצאת המסעדה. אריגו קיפרייני עצמו עמד בכניסה ליד עגלת תה עתיקה ולחץ את ידיהם של הנכנסים, זקֵן קטן ומכווץ בחליפת פסים שגזירתה מושלמת. הוא מחליף איתם שתי מילים. אריגו משמעו הארי באיטלקית. אבל במקרה הזה האיש נקרא על שמה של המסעדה, ולא להפך. אריגו שמח לשמוע שזה ירח הדבש שלהם. את שלו, הוא טוען, הוא ואשתו העבירו במחנה הריכוז דכאו. לפני שהספיקו לשאול מדוע, מלצרים מבוגרים ריחפו סביב כמו שחפים בז’קטים לבנים מגוהצים, ומשכו אותם הלאה. אחד מהם הוביל אותם לשולחן זוגי, שהיה ערוך בכלי כסף מבריקים והיה ממוקם ליד חלון, שממנו נשקפה הפיאצה על כל יפעתה.

בשולחן משמאלם ישבה משפחה אמריקאית מושלמת. הילד בן השש היה לבוש באותה חולצת מלחים כחולה־לבנה כמו אביו. הילדה בצמות קלועות בקפידה ובשמלת לילי פוליצר פרחונית. האמא בטווין־סט מקשמיר דק, שערה מוחלק בגוני חציר ואסוף לזנב סוס שהלם את הלסת הבולטת שלה. האבא פיצח לובסטר במיומנות, והילדים הסתבכו קושרים קשרים ברצועות פסטה שניסו לגלגל כהלכה עם מזלג על כף.

בשולחן מימינם ישב זוג מבוגר מאוד, שערם היה כסוף וידיהם המשולבות מקומטות. היא דמיינה איך בסוף הארוחה יונתן יבקש חשבון, ואז יגיד לו אריגו שאין צורך, שהזקנים כבר שילמו עליהם. ‘גם אנחנו היינו כאן בירח הדבש,’ הזקנים יחייכו אליהם בחום ויגידו, ‘ועכשיו אנחנו חוגגים את חתונת הכסף שלנו.’ זה היה יכול להיות סימן טוב לעתיד.

בזמן שאכלו את המנה הראשונה שהזמינו (קרפצ’ו, כמובן, שהיה אלוהי בעיניה, ו’ממש סבבה’ לפי יונתן), נכנסו למקום שלוש נשים, ‘הרוזנות, ישר מסרט של ויסקונטי,’ הוא אמר לה. המובילה בראש, כבת ארבעים, החזיקה מגדל שיער מפואר על ראשה ומחשוף מפואר עוד יותר מלפניה. היא נישקה את אריגו על שתי לחייו במצמוץ שפתיים ובקרקוש מחרוזות שחורות וצלבים. בגדיה היו אנסמבל של תחרה איטלקית שחורה הדוקה, גרסת דולצ’ה וגבאנה לבגדי האלמנה. האישה השנייה לבשה בדיוק את אותו אנסמבל אבל ללא מחשוף, ומאחר שהיתה רזה כמו שלד, נראתה ילדה שהתחפשה בבגדי אמה, עד שהמבט פגש בצווארה הקמוט. פניה היו דומות מאוד לפניה של האישה הראשונה, אך ידעו שנים וצרות רבות יותר. אחות גדולה ואחות קטנה, כך הסיקה, ואולי אֵם ובתה. האישה השלישית היתה בכלל נערה, כבת שש־עשרה, סמוקת לחיים, בחליפת שאנל ורודה, וכלבלב לבן היה אחוז כמו תיק בידה. השלוש התיישבו בשולחן המעוגל המרכזי, והכלבלב התכבד בכיסא משל עצמו.

בזמן שהרוזנות שלקו בלינים, ויונתן נאבק בצבתות הלובסטר שהזמינו למנה העיקרית, קפץ הכלבלב ראש מהכיסא ונשאר תלוי באוויר, בין שמים לארץ, נחנק על ידי הרצועה שלו שהסתבכה ברגלי השולחן. הנערה, שקמה מיד לעזור לו, איבדה את שיווי משקלה ופרצה בקריאות היסטריות. המלצרים חשו לעזרה, אך לפני שמי מהם הגיע, שלח יונתן את ידו הארוכה והציל את המצב ואת הכלבלב המחרחר. הרוזנות פרצו במחיאות כפיים ובקריאות צהלה. המבוגרות קמו ונשקו ליונתן על שתי לחייו, ואז הציעו במחוות ידיים שיצטרפו לשבת איתן בשולחן. הוא לחש לה, ‘מוות בוונציה, אכן,’ קם ועבר. ‘לא הפרענו לכם בשיחה, נכון?’ אמרה הרוזנת באנגלית רצוצה. ‘לא, אנחנו לא מגדולי המשוחחים בזמן הארוחה,’ אמר יונתן, בעוד המלצרים מעבירים את שאריות הלובסטר שלו לשולחן, והרוזנת הזקנה הצביעה בפניו על הדרך הנכונה לאחוז בצבתות.

כשהיא קמה בבוקר, הבגדים עדיין מפוזרים ברחבי החדר, היא פרקה אבל לא תלתה בארון, ועכשיו שמלת הסאטן בצבע פודרה היתה מקומטת. אלה הבגדים שקנתה במיוחד לירח הדבש, שאגרה בחודשים האחרונים מתוך מחשבה על ירח הדבש, מתוך תשוקה לירח הדבש. ירח הדבש, כך הסכימו ביניהם, יהיה כזה כיף. היה לה קשה להיזכר במשהו ששכחה לקחת, אבל היא ידעה שיש דבר־מה כזה. הטבעת שוב גירדה ומתחתיה ביצבצה פריחה. צריך לשים קרם.

היא עילעלה בווג האיטלקי שקנתה בנמל התעופה. לא צריך להבין מה העיתון אומר, התמונות הן די והותר. הנה תמונות של נעלי עקב מלק בצבעי סוכרייה. יונתן שלף מהתיק את האם־פי 3 שקנתה לו ליום ההולדת והוציא לשמחתה גם את החיבור הכפול לשני זוגות אוזניות, זה ששניהם יכולים להתחבר אליו. אבל אחריו הוא הוציא מהתיק רק זוג אוזניות אחד, השחור, שלו. היא נשענה עליו, התקרבה כדי לשמוע מה בחר, הוא עדיין הריח לה כמו עוגיות טריות. בזמזום תת־קרקעי היה אפשר לשמוע את המוזיקה שבחר. ‘רייג’ אגנסט דה מאשין’. היה בזה דווקא משהו מרגיע. הוא חייך אליה, הוציא את האוזניות הלבנות שלה והציע לה להצטרף.

‘אתה יודע, בפעם הקודמת שהייתי בוונציה. בכלל לא רציתי לנסוע. מזרקות ונעליים וגלידה ברומא נראו לי הרבה יותר טוב. ‘העיר הזאת שוקעת ממילא, ואני גם לא סובלת מים,’ זה מה שאמרתי לאמא שלי, לדעתי, אבל אמא שלי התעקשה שזה חשוב לחינוך שלי.’

‘מה אמרת, לא שמעתי.’

‘יש לי כאב ראש נוראי הוא לא יעבור עד שלא אשתה קפה.’

היא הלכה להסתובב לבדה בכיכר סן מרקו. היונים המגעילות מילאו את הכיכר, מלשלשות בכל מקום, הן עפו הישר אליה, כשניסתה לחמוק מיונה אחת, יונה אחרת הסתבכה בשערה. סביב אנשים הושיטו קדימה ידיים, ראשים, רגליים, מתכסים ביונים, מוקפים ביונים, מצופים בהן. נחילי יונים, כמו עכברים ולא ציפורים. ילדה יפה עם שיער ארוך ומתולתל ציחקקה בעברית, ‘סבתא, צלמי, יש עלי שלוש, מהר!’

בחלונות הראווה הרבים שמסביב לכיכר אותן חנויות בתבנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב, מחרוזות ומאפרות מזכוכית מורנו, תיקים צבעוניים מעור עטורים נקודות ופרחים, מאפיות, שמשיות, תחתונים וחזיות. מכוער אבל שטיפת המוח עובדת עליה. היא חייבת תיק טיפשי עם פרפרים, תליון קורל כתום, חולצת פסים כחולה־לבנה. באף חנות לא מכרו סיגריות. בכל מאפייה מכרו פשטידת ריקוטה.

היא נכנסה לפרפומריה, חיפשה אחר ניחוח מסוים, שיסתור את עומס הריחות בכיכר. היה ניחוח אחד של בושם שנקרא קפרי, שהיה לה ומזמן נגמר, אותו קנתה באותו טיול עבר בונציה. היא לא הבינה למה בעצם לא נסעה לירח דבש בקפרי. באי שקט ומופז שמש, לרחוץ במי טורקיז. היא לא קנתה לעצמה את הבושם. לא הגיע לה.

היא קנתה במקום תחתוני תחרה בסייל. כל המידות קטנות מאוד, רק הצהובים נשארו. בשבילו היא קנתה תחתוני טריקו שעליהם מצוירת משפחה של מה שנראה כמו ברבאבאים חייזריים חמודים. עד שחזרה למלון עמוסה שקיות, כבר עישנה שלוש סיגריות והיתה מפוייסת. אבל בכניסה למלון טבעת הנישואין שלה גירדה וגם פניה החלו לעקצץ. הרוח שוב ביעבעה בה. חמה ומהבילה. במסדרון השחור, בדרך אל החדר, תמונת שמן עצומה של אישה בשמלת מלמלה צהובה, תחתיה הכיתוב ליידי פי. על הקיר מעל התמונה תלויה חרב עתיקה, אילו רק היה אפשר להוציא אותה מנדנה ולפלח את הבד, לסמן איקס גדול מלמעלה למטה. לתלוש מעל הגברת את הסרט האדום, למחות את השפתון, לנקב את הגומה בלחייה. להטיח בקיר את הפירות מהסלסילה שתחתיה, דובדבנים, בננות, אננס, בזה אחר זה. לרסק לרסיסים את סלסלת החרסינה עצמה בקפיצות עליצות מעלה־מטה. היא רצתה לקחת את הכובע של הקונסיירז’ שסחב את השקיות מאחוריה בדממה, ולנשוך לו במצחיית הפלסטיק האדומה המבהיקה שלו. רצתה אבל נבלעה בחדר, לא לפני שנתנה לו טיפ נדיב. אדרבה, חשבה, לפני שנגלה לפניה החדר כולו, ויונתן בו או לא, שכל רוחות הרפאים בינינו יבהבו עד שיעלמו, או שיבואו, אדרבה ואדרבה, שיגיעו עד לכאן ויבלעו הכול. זה כבר לא משנה, בדיוק כמו שקורה ברגע שמיס פאקמן מתה במשחק גם היא פשוט תעצור ותאמר, ‘ואז בדרמטיות היא מתעלפת ונופלת.’

למחרת בבוקר הם הזמינו בלובי שיט בגונדולה, ואז עלו לארוחת הבוקר למרפסת הגג של המלון. שניהם ביקשו ביצים רכות, כשהביצים הגיעו, גדולות במיוחד, קטמו את ראשן בסכין, עירבבו את החלמון הכתום, הנוטף, בגביע עם הלבן והמליחו קלות. מלצר נעצר לגרוס מעל ראשם פלפל שחור במטחנת ענק, הוא הגיש לשולחן גם גוש חמאה נוזלי בצלוחית כסף, קנקן קפה חם וריחני, בריושים תְפוחים, ריבת פטל אדום וקוביות סוכר. המלצר מזג לה קפה, ויונתן הוסיף קוביית סוכר לה ולו. הוא אפילו בחש, אבל היא תמיד שותה את הקפה שלה בלי סוכר. ‘בסוף אני אתרגל לזכור,’ הוא אמר. מלצר אחר הוסיף לשולחן סלסילה מרופדת מפית בד, ובתוכה נחו לחמניות ריחניות קטנטנות שנראו כמו כף רגל של נץ או של ציפור טורפת אחרת. כדור שחום, שציפורני בצק חדות ומעוקלות מבצבצות ממנו.

בלובי, כשהתעטפה בסוודר והם חיכו לגונדולה שלהם, אמר יונתן, ‘את מבינה שזו סתם תיירות פלסטיק, כל הגונדולות האלה, וזה בכלל לא מוונציה מי שמשיט אותן, כל הגונדוליירים האלה, עאלק, באים בטח מאיזו פתח תקווה פה ליד.’

‘די. זה עדיין יכול להיות יפה,’ היא התעקשה.

כשהגונדולייר הגיע, גבר מזוקן בחולצה מפוספסת חגור בלוגו של גוצ’י שנראה יותר כמו בנקאי, יונתן קשר איתו בקלות שיחה ערה. שמו היה מרקו, והוא דווקא היה יליד ונציה. נראה שהוא הכיר כל סירה ואדם שחלפו בתעלות. מרקו גם שר להם קצת, אבל לא בחן אדיר, וכשיונתן ביקש ממנו שישיט אותם לאזורים הנידחים, ‘אל תיקח אותנו לאיפה שכולם,’ הוא נעתר בשמחה. היו לא מעט פקקים בתעלות המרכזיות שהתיירים חיבבו במיוחד.

מרקו כיוון את היצור הדרקוני השחור שבראש הסירה, מושכות בפיו, אל עבר אזורים אפורים יותר ושוקקים פחות. הם חלפו על פני גונדולה אחת, שנראתה כמו ארון קבורה יותר מאשר כל דבר אחר, השמים התכסו עננים לבנים, והתעלות התרוקנו מסירות. לפניהם נמשכו סמטאות של מים, קומות ראשונות נטושות, עמוסות בכלונסאות עץ, בסורגי ברזל, על קירות האבן היה מדרג של צבעי ירוקת.

‘זה לא נראה שוונציה שוקעת בכלל,’ יונתן אמר, ‘הקומה הראשונה בכלל לא מוצפת.’

‘זה רק עניין של גאות,’ אמר מרקו. ‘והגאות מגיעה ארבע פעמים ביום. לא שלמישהו אכפת, אף אחד לא נשאר לגור כאן. המחירים בלתי אפשריים.’

‘אז זו לא ממש השקעה טובה לעתיד, דירה בוונציה?’ יונתן ניסה להתבדח, ועונשו היה ההצעה הנלהבת של מרקו לצלם אותם. היא דווקא שמחה למשמע ההצעה. קשה לומר את אותו הדבר ביחס ליונתן. ‘מאסט וּי?’ הוא אמר, אך מרקו התעקש, והוסיף כשהטלפון שלה בידו, ‘למה שלא תתנשקו?’ בתמונות שתִפתח לאחר מכן יראו רק את חצי פניו או את חצי פניה לפותות בעווית של נשיקה מלאכותית.

הם ירדו מהגונדולה וטיילו לאטם אל עבר הגטו היהודי. יונתן הקריא לה כמה שורות מהעלון שחולק בכניסה לרובע, ‘כשהיהודים רצו לדבר על מוסוליני, להתלונן בלי שיבינו, הם היו קוראים לו ‘גוי גדול”. כשהשמש ירדה, הוא אכל סרדינים מתוקים עם ענבים ירוקים. היא ויתרה על הקבר של עזרא פאונד.

בדרך חזרה למלון יונתן גרר אותה לסמטה אפלה שמזרקה חרבה במרכזה, נמרים קפאו בשיש בתנוחת זינוק. החלונות סביב היו שבורים, הקירות מתקלפים בירוקים, צהובים, חומים ואדומים. היא שמה לב, כי הוא השעין אותה עם ידיה על אחד הקירות, הפשיל את תחתוניה וזיין אותה מאחור. אצבעותיה שקעו והתכסו בטחב הירקרק.

למחרת בבוקר עזבו את ונציה, בצהריים הם כבר היו על גדות אגם גארדה. מהדלפק של המלון שאלו אופניים לרכיבת צהריים. השמים לא יכלו להיות תכולים יותר. בין הכביש לאגם הציצה מדי פעם וילה גדולה ומתפוררת. טירה צהובה שציפורים התגוררו בה במקום נסיכה. בית קטן וישן מלבנים אדומות, שהבטיח בשלט ניאון גדול וצהוב פיצה פיצה פיצה. חוף בו כמה עשרות איטלקים נשלקו בשמש.

הוא הוביל והיא אחריו. קיוותה שהדיווש ירגיע את הסערה, ישחרר אנדורפינים. השמש ריככה קצוות, שלחה אליהם זהרורי מולטי־בלה. הרגליים שלו נעו בקצב מהיר מאוד, שוקיים מחושלות מסיבובי אופניים עירוניים קבועים. מדי פעם הוא קימר את גבו כחתול, ודווקא ככה, מאחור, כשהוא לא דיבר וגם היא שתקה ממאמץ, היה לה נעים. אפילו הכעס נראה לה אפשרי. היא יכולה להכיל אותו. הכול יהיה ממש בסדר.

הכביש הפך לרחבה כשהתקרבו ללִבָה של עיירת נופש קטנה. הם ירדו מהאופניים ונעצרו מול גלידרייה. שני נערים בבגדים לבנים עמדו בתור אחריהם והמתינו בסבלנות בזמן שהוא טעם מהשוקולד תפוז ומהפיסטוק. הוא ליקק שלושה כדורים, והיא אחד. ‘היה לך טוב לרכוב?’ היא שאלה, והוא הינהן. כדור השוקולד משאיר שובל חום על לחיו.

‘אתה אולי רוצה להסתובב פה קצת בעיירה? תראה, חמוד פה.’

‘את רוצה לעשות עוד שופינג?’ הוא שאל. והיא השיבה שלא, ולא הוסיפה שהיתה רוצה אבל נראה לה שיקר מדי.

‘לא נראה לי שיש פה ממש מה לעשות. בואי, נרכב עוד קצת. נחמד להקיף, נעשה את האגם.’ לזוועתה, הוא רצה לרכוב סביב האגם כולו. אוי לא.

‘זה נראה לי כמו כמה קילומטרים טובים, אני לא חושבת שאני אעמוד בזה.’

‘את לא צריכה לעמוד, זה כל היופי, רק לשבת ולדווש.’

היא שתקה. מה יש לומר. שניהם ידעו שהיא לא בכושר.

‘טוב, אז נראה לי שאני הולך לנוח במלון.’

‘אתה לא רוצה ללכת לאגם? אולי נטבול קצת במים?’

‘לא ממש, אני הולך למלון לישון.’

הם עלו שוב על האופניים, והוא שוב שתק מלפניה, ממשיך מהר קדימה, היא ניסתה להדביק אותו. המלון כבר היה קרוב, לרווחתה, ולפניהם מצד שמאל היה חוף הרחצה הצבעוני משמשיות.

‘אולי אתה רוצה לעצור באגם?’ היא אמרה בתקווה.

‘אמרתי לך כבר שלא בא לי,’ הוא ענה, מגביר מהירות.

‘מה כן בא לך?’ יש עלייה קטנה לפניה, והיא האיצה גם כן, ואז איבדה לרגע שליטה, סטתה והתרסקה על החצץ. הכאב המם אותה. היא ידעה מיד שלא קרה לה שום דבר רציני. כמה אבנים נדבקו לידיה, כמעט חדרו מבעד לקרום העור הדק, אבל הותירו רק סימני מעיכה אדמדמים. הרגל השמאלית נחה בזווית לא טבעית, וכשהיא הזיזה אותה חשה כאב קל, אבל היא בסדר. והוא, שעדיין רכב קדימה, בדיוק הסתובב אחורה וגילה אותה שוכבת שם על הקרקע.

הוא עצר מיד, אבל לא ניגש אליה. הביט בה בכעס, באריכות, כמו היתה ילדה שסרחה. זה היה מבטו שגרם לה להתחיל לבכות, העלבון היה גדול יותר מהכאב. לבסוף הוא התקרב ועזר לה לקום על רגליה. היא התאוותה לחבק אותו ולהתנחם בין זרועותיו, אבל לא הרגישה שמותר לה. ‘אתה לא מחבק אותי אפילו,’ היא לחשה בלי קול.

‘מה?’ הוא אמר.

‘זה מוזר לי שככה אתה מגיב,’ היא אמרה, ‘למה לא באת לחבק אותי?’ שוב הוא נכשל בבחינה.

‘אז מה, כל התחופה מוזרה לי,’ הוא אמר ועלה שוב על האופניים. בזמן שהוא התרחק במהירות אל האופק, היא התלבטה מה הוא אמר תקופה, או חופשה או אולי בכלל חופה.

היא רכבה לבדה, בעצלתיים, אל החוף הפרטי של המלון, חיפשה לעצמה את הפינה הנכונה. השמש נמוכה בשמים, אדוות רכות במים. מהחוף הסמוך בקעה מוזיקה רועשת, בסמה, בסמה מוצ’ו. את המגבת שלה פרשׂה סמוך לרצועת המים, את השקית הניחה מתחת למגבת והלכה לכחול. המים סבבו אותה והיא נכנסה ויצאה, מעלה ומטה, הגיחה וצללה, שטפה מעליה את המחשבות. לאחר שהתרוקנה והתקררה, היא שבה לחול החם ומתחה את קצוות המגבת בקפידה, לא טרחה למרוח את קרם ההגנה, ושלתה ללא כל שמץ של אשם את הסיגריה שהחביאה בין דפי הספר שהביאה עמה לחופשה. הספר היה ‘הרצוג’ של סול בלו, היא לא קראה בו אפילו שורה. מסביב איש לא עישן, במקום לקום ולחפש אש לגנוב, היא עצמה את עיניה ודמיינה איך היא יוצאת לדייט גרוע עם גבר טוב. או לדייט טוב עם גבר גרוע. כל מחשבה עדיפה ממחשבה על יונתן. אפילו מחשבה על סקס עם אלכס הדוחה, מחשבה שהצחיקה אותה.

הסקס המצוין היה שורש העניין, כמובן, מקור הטעות הגדולה שלה בכל הנוגע ליונתן. מאז שהם הפכו לזוג היא ייחסה לגוף פשטות מבורכת: הגוף חייב להיות הכלי הנכון לבחינת המציאות, מאחר שהמציאות התקיימה באמצעותו. הסיבה להנחה הזאת לא היתה רק יונתן, אלא תהליך ארוך. המחשבה הקרה שירתה אותה היטב בעבודה, אבל לא בחיי האהבה שלה. אחרי כל כך הרבה שנים של בחירות אישיות שגויות, כאלו שנשקלו שוב ושוב בראש, בהיגיון, ועבדו מצוין רק על הנייר, היא הלכה לראשונה עם הלב שלה, שהלם סטגדם סטגדם. קצב הלב היה משקולת נגד לעריץ, המוח הרץ. עם יונתן, לראשונה בחייה, השתחררה משלטונו הרודני, התמסרה לתחושות של גופה והכתירה אותן לבעלות הסמכות השלטת. לא בגלל שאותן תחושות היו כל כך נעימות (והן היו), אלא משום שבכל הנוגע לחייה האישיים, המחשבות ההגיוניות שבראשה נצפו על ידיה, נבחנו ונמצאו: מקסם שווא. דבר הבל. שטות. באופן אירוני, מאחר שהרציונל שוב ושוב כשל, הבחירה בבשר היתה הדבר ההגיוני היחיד. זה היה המקרה של הנחש שאכל את זנבו. היא פסקה כי עתה הגשמיות היא סמן האמת שחיפשה, האמת היא אהבה, ואהבה היא בבשר. אין שום התעלות כאשר הגוף נכבש על ידי הרוח, ההפך הוא הנכון. החומר הוא זה שמקדש את הנפש.

לפיכך, היתה מוכנה לבחון את ההנחה שגופה חכם ממנה והקשיבה כשאמר לה לאן ללכת. והנה, בוודאי נעמד השטן ביניהם וקיטרג עד שגרונו ניחר, כי בפעם הראשונה מאז שהיא עם יונתן, חשבה על האפשרות לקרוע קרע בזמן־חלל באמצעות גוף זר, גבר אחר. עיניה נעו הנה והנה. הנה גבר אחד בלונדיני וחרוך עם שני ילדים. הנה זוג צעיר מתגפף. הבחינה במישהו בודד שזוף מדי שגם הוא הבחין בה, מדד אותה מעלה־מטה, חייך והדליק לעצמו סיגריה ממצית כבד וכסוף. היא חיפשה שוב אחר הסיגריה שלה בין דפי הספר, כמו פיסת נדל’ן.

ואז ברקע התחיל להתנגן השיר של הפיקסיז, HEY, זה שתמיד הדי־ג’יים ניגנו בסיום המסיבות של נעוריה. כן הם כבולים בשלשלאות עבותות זה לזו, אבל החוליות המחברות אינן אלו של חוקים וטקסים, אלא של אהבה. והיא ידעה שהיא לא צריכה לקום ולפייס את יונתן, היא לא חייבת, אבל משהו בתוכה רצה. והיא קמה, קיפלה את השמיכה, כיבתה את הסיגריה והתעלמה מהאיטלקי השחום והחלקלק שנעמד מולה, ידיו על מותניו, פניו ופלג גופו העליון גלוחים, והוא מקשקש באיטלקית ובצרפתית. לא היו לה המילים המדויקות לומר ליונתן, אבל היה בה הלך הרוח הנכון שכולו אהבה וחרטה. ובזמן שהפנתה את גבה לים והתחילה לטפס במעלה הגבעה הירוקה, ראתה זוגות־זוגות של אנשים צעירים ומחובקים שהביטו בשקיעה שרק התחילה, ועל אף שהלכה לבד, היא הרגישה כל כך איתו, עד כדי כך שדמיינה שאיזה רוכב אופניים במרחק נראה כמוהו ושלחה לו גלי אהבה. ורק כשהרוכב התקרב עוד ועוד במהירות אדירה, היא הבינה שזה באמת הוא, והיא אפילו לא העזה לדמיין לעצמה סוף שכזה.

כשיונתן ירד מהאופניים הם התחבקו חזק, התנשקו, מותכים זה לזה, כמו בציור של אדוארד מונק. הוא אמר: ‘חלמתי שהלכת לתמיד ובכיתי נורא ואז התעוררתי והבנתי שבאמת הלכת ובכיתי יותר. אני מצטער. אני רוצה אותך.’ הוא הביא איתו שקית עם דברים טובים: לחם ונקניקים, ארטישוקים קטנים בתחמיץ ובקבוק קיאנטי עטוף בקש, מצרכים לפיקניק בשעת הדמדומים. הוא פתח את הבקבוק ולקח שלוק והציע גם לה, ואז הוא הציע שיטבלו עוד רגע במים, לפני שהשמש שוקעת, והם נכנסו פנימה, רגליהם נבלעו בחול הרך והם התנשקו. אם היתה שם מצלמה, היא ודאי היתה מקיפה אותם בתנועה מעגלית.