לאורך הדורות קלט עם ישראל גרים רבים על ידי גיור עבדים ושפחות, באפיק שניתן להגדיר אותו "הכניסה האחורית של היהדות". […]
מבוא
עבודה זו דנה בתופעת הבעלות היהודית על עבדים נוכרים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.
המבנה החברתי-כלכלי של העולם העתיק היה מבוסס על מוסד העבדות, אם כי לגבי משקלו היחסי של מוסד זה בחברות השונות קיימים חילוקי דעות בין החוקרים, הן בתחום פירוש העובדות והן בתחום ההשקפות האידאולוגיות.[1] בקוויה הכלליים היתה העבדות דומה בכל החברות של העת העתיקה, [2] וניסיונות המחוקקים לעדן את אופיה האלים והנצלני לא זכו להצלחה רבה.
בדומה לשאר העולם העתיק, גם החברה היהודית נזקקה לשימוש בעבדים, ועובדה זו משתקפת היטב במקורות, הן הספרותיים והן הארכאולוגיים.[3]
מן המקורות משתמע שעבדים נוכרים אשר נרכשו על ידי בעלים יהודים חויבו לעבור תהליך בעל אופי של המרה דתית.[4]
תהליך זה כלל את מילתם של העבדים ממין זכר, אולם פעולה זו נאסרה במפורש על ידי השלטון הרומי באמצע המאה השנייה לספירה הרגילה, כפי שידוע לנו באופן ודאי מן הרסקריפטום של אנטונינוס פיוס :
“מותר ליהודים למול רק את בניהם מכוח רסקריפטום של פיוס האלוהי;
מי שיעשה זאת באדם שאינו מאותה הדת, ישא בעונשו של מסרס.”[5]
לענייננו חשוב דווקא הסיפא של החוק, כלומר האיסור המוחלט על מילת נוכרים.
במסגרת עבודה זו לא נעסוק בקיום או אי-קיום איסור כללי של המילה גם בנוגע ליהודים, ולא בשאלה המחקרית, האם איסור שכזה קדם וגרם למרד בר-כוכבא או נבע ממנו.[6]
מה שברור מן הרסקריפטום ההוא שהאיסור על מילת נוכרים שם מכשול קשה בפני התפשטות היהדות.[7]
העובדה שבאוספי החוקים הרומיים כל הדיון ברסקריפטום של אנטונינוס מובא בתוך דיון על חוקי עבדים,[8] מצביעה על כך שהמחוקק הרומי הוטרד דווקא מן התופעה הנרחבת של מילת עבדים על ידי היהודים.[9]
במהלך מחקרנו התברר קיומו של חיכוך מתמשך בין השלטון הרומי ליהודים, כתוצאה ישירה מאיסור הסירוס בחקיקה הרומית והכללת המילה באיסור זה.
הגבלת היתר המילה ליהודים ולבניהם בלבד בימי אנטונינוס פיוס עוררה בעיה כלכלית-חברתית חמורה, וזאת לאור איסור מילת העבדים הנוכרים.
מילת העבדים היתה נהוגה בעם ישראל על פי דרישת התורה למול כל זכר השייך למשק הבית היהודי, ולכן פגעה החקיקה הרומית באופן ישיר ביכולת היהודים להשתמש בעבדים נוכרים.
“ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים
ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת-כסף מכל בן-נכר אשר לא
מזרעך הוא. המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם
לברית עולם.” ) בראשית יז יא- יג(
“וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו” )שמות יב, מד(
ומנגד:
“אזרחים רומיים המתירים לעצמם או לעבדיהם להימול בהתאם למנהג
היהודי נכסיהם מופקעים, והם מגורשים גירוש-עולם לאי.
הרופאים נענשים בעונש-מוות. אם היהודים ימולו עבדים מקנת-כסף
בני עם אחר, יוגלו או יענשו בעונש-מוות” ) Paulus, Sententiae, 5:22:3-4 ([10]
כפי שניווכח בהמשך[11] נאלצו מעצבי ההלכה היהודית למצוא פתרונות מעשיים לבעיה זו.
פתרונות אלה נבדקו בדרך כלל בעינו הבוחנת של השלטון הרומי. סביר להניח שבתקופת פרסום “הקונסטיטוציה האנטונינית” בשנת 212, נדרשו נציגיו הרשמיים של העם היהודי – בדומה לנציגי אומות אחרות אשר חפצו באוטונומיה משפטית מוכרת – להציג אוסף חוקים המתאים להיכלל במסגרת חוקי האימפריה הרומית.[12]
*
המקורות הספרותיים לנושא העבדים בבעלות היהודים מתחלקים לשתי חטיבות: מקורות יהודיים הנמצאים בספרות חז”ל, ומקורות רומיים הנמצאים בקבצי החוקים השונים אשר הגיעו לידינו.
המקורות היהודיים הדנים בעבדות ואשר בהם השתמשנו כוללים את המשנה, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, תוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון, מדרש בראשית רבה, ומסכת עבדים.
מאחר שאנו דנים במוסד העבדות, כלומר במבנה חברתי שהתקיים לאורך מאות ואף אלפי שנים, ולא באירוע היסטורי מוגדר, תיארוכם המדויק של המקורות הספרותיים אינו חיוני להבנת המגמות החברתיות-כלכליות שעיצבו את יחסה של ההלכה היהודית כלפי העבדים הנוכרים בתקופת המשנה והתלמוד.
קביעה מתודולוגית זו מקבלת חיזוק מתוך השוואה עם תהליך מסירתם של הטקסטים המשפטיים הרומיים, אשר אף הם לא הגיעו לידינו כמקור ראשוני, אלא כתוצאה של מפעלי עריכה שונים. למרות זאת הם שימשו כאסמכתא מהימנה לקביעת מדיניות שלטונית לאורך מאות שנים ובמקומות מרוחקים זה מזה, מן האימפריה הביזנטית במזרח ועד הממלכה הויזיגוטית בספרד.[13]
ניתן למצוא את חוקי העבדות הרומית – בין כלל החוקים הרומיים – במילון האנציקלופדי של החוק הרומי של ברגר.[14]
כמו כן, לאור המחקר הנרחב בנושא מוסד העבדות הרומית, נערכו מספר ריכוזים המוקדשים במיוחד לחוקי העבדות.[15]
את החקיקה הרומית הקשורה ביהודים בכלל ובבעלות יהודית על עבדים בפרט ניתן למצוא במחקרו המקיף של ההיסטוריון והמשפטן היהודי יוסטר, שראה אור בראשית המאה העשרים.[16]
בימינו פורסם אוסף מקיף בנושא, על ידי א. לינדר, והוא זה אשר ישמש אותנו כאסמכתא.[17]
*
לגבי הממצא הארכאולוגי, אי-אפשר שלא להזכיר את אוסף תעודות יב, הכולל מידע מפורט על מוסד העבדות אצל יהודי תפוצה זו – למרות שמידע זה הוא פרי תקופת ראשית בית שני.[18] תעודות יב מכילות חומר רב, המתאר את תהליך קליטתם של בני לאומים אחרים אל תוך הקהילה היהודית דרך מוסד העבדות. ארכיונו של ענניה, משרת המקדש, כולל אחת עשרה תעודות, מהן מתברר שענניה התחתן עם שפחה מצרית – תמת בת פתו – ונולדו להם בן בשם פלטי ובת בשם יהוישמע – יהודים לכל דבר בעיני עצמם ובעיני הקהילה.[19]
גם בבית שערים נמצאה עדות ברורה לשילוב שפחות בחיי קהילה יהודית.[20]
אולם הממצא המשמעותי ביותר לענייננו משתייך לתפוצה רחוקה, על הגדה הצפונית של הים השחור: אלה כתובות הדנות בשחרורם של עבדים נוכרים בידי בעליהם היהודים, תוך כדי התניית השחרור בהתחייבות על המשך ביקורים מתמידים של המשוחרר בבית הכנסת. כתובות אלה מתוארכות לסוף המאה הראשונה לספירה הרגילה, כלומר לימי התנאים.[21]
בהקשר למקורות, מן הראוי לציין שמתקופת הגאונים קיים חומר רב, העוסק בכל ההיבטים החברתיים, הכלכליים והדתיים של מוסד הבעלות היהודית על עבדים נוכרים, במיוחד תחת השלטון המוסלמי.[22]
עמדות החוקרים כלפי מוסד העבדות אצל היהודים נעות בין התעלמות מן הנושא או ניסיון להמעיט בחשיבותו, דרך אפולוגטיקה או ביקורת מוסרית, ועד השקפה הרואה בקליטת העבדים המשוחררים תופעה חשובה וחיובית.[23]
על פי ההלכה, כניסתו של אדם נוכרי אל תוך עם ישראל כרוכה בהמרה דתית.
תהליך זה, המכונה גיור, נתפס תמיד כדורש נכונות רוחנית מצד המתגייר.[24]
עם זאת, התקיים לאורך ההיסטוריה היהודית תהליך נוסף של גיור, במסלול אשר לא דרש נכונות רוחנית מוקדמת מצד המתגייר: זאת היתה כניסתם המוצנעת של עבדים ושפחות אל תוך העם היהודי – כניסה בדלת האחורית של היהדות – דרך “כניסת המשרתים”.
*
שתי עובדות חשובות, הקשורות למחקרנו, משתמעות כבר מטקסטים תנכיים.
עובדה ראשונה היא קיומו וחשיבותו של מוסד העבדות בחברה היהודית הקדומה.[25]
עובדה שניה היא ההפרה הנפוצה של חוקי “עבד עברי” כבר בתקופת סוף בית ראשון.[26]
המסקנה של שילוב שתי עובדות אלה היא שבעלי העבדים התעלמו מקיומה של הקטגוריה המיוחדת של “עבד עברי”, והתייחסו אל כל העבדים בדרך דומה.
בכך מוסברת “היעלמותה” של ה”עבדות העברית” בתקופת המשנה והתלמוד, נושא שעליו נעמוד בהמשך.[27]
חז”ל עסקו הרבה בסוגיות העבדות, ואין בכך כל תמה, מאחר שבעולם העתיק סווגו האנשים, בין יתר החלוקות לקטגוריות, גם על פי חלוקה לעבדים ולבני-חורין.
[1] לסקירה תמציתית בסוגיית העבדות העתיקה ראה : “Slavery” in The Oxford Companion to Classical Civilization , S. Hornblower and A. Spawforth (eds.), Oxford and New York, 1998, pp. 672-675 ; ibid. “Marxism and Classical Antiquity”, pp. 450-451.
[2] על מאפייני עבדות ראה : I. Mendelsohn , Slavery in the Ancient Near East ,New York 1949
W. L. Westermann , The Slave Systems of Greek and Roman Antiquity , Philadelphia 1955 ;
M.I. Finley , Ancient Slavery and Modern Ideology , London 1980 ;Slavery in Classical Antiquity ,
edited by M.I.Finley, Cambridge 1960 ; J. Vogt, Ancient Slavery and the Ideal of Man ,Oxford 1974;
O.Patterson , Slavery and Social Death , London 1982; T.E.J. Wiedemann , Slavery , Oxford 1987.
[3] פירוט החומר יובא בהמשך הפרק, החל מעמ’ 6 .
[4] “דתניא : אחד גר ואחד לוקח עבד מן הנכרי צריך לקבל” )בבלי יבמות מח ע”א( .
[5] ראה : לינדר, היהודים, עמ’ 74 . החוק מתוארך לשנים 155-138 בערך.
[6] הנושא נידון בהרחבה במחקר סיבותיו של מרד בר-כוכבא. ראה : מ.ד. הר, “סיבותיו של
מרד בר-כוכבא”, ציון מ”ג )תשל”ח(, עמ’ 11-1 ; י. גייגר, “הגזירה על המילה ומרד
בר- כוכבא”, ציון מ”א )תשל”ו( עמ’ 147-139 ; מ. ראבילו, “גזירת המילה כאחד הגורמים
למרד בר-כוכבא” בתוך מרד בר-כוכבא, מחקרים חדשים , עורכים א. אופנהיימר,
א. רפפורט, ירושלים תשמ”ח, עמ’ 27-46 , ובמיוחד רשימת מחקרים עמ’ 35, הערה 37;
א.מ. סמולווד, “החקיקה של הדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה” בתוך מרד בר- כוכבא, עורך א. אופנהיימר, ירושלים תש”ם, עמ’71-83; P.Schafer, “The Causes of the Bar Kokhba Revolt”, Studies in Aggadah, Targum and Jewish Liturgy, (J.J.Petuchowsky & E. Fleisher, eds.)
Jerusalem 1981, pp. 74-94.
[7] גייגר )לעיל( כותב בקשר לרסקריפטום של אנטונינוס פיוס: “באשר לאיסור מילת נוכרים
ודאי יש כאן צעד מכוון כנגד הגיור – דבר שנאסר בדור הבא במפורש” )עמ’ 141(.
וראה דברי שטרן, המייחס את איסור המילה להדריינוס , לפני מרד בר-כוכבא:
M. Stern , Greek and Latin Authors on Jews and Judaism , II, Jerusalem 1980 ,p. 621 :
“Such an innovation , implying a limitation on proselytism , could well constitute one of the causes of the revolt.” שטרן סבר שהאיסור המקורי של הדריאנוס על המילה לא כלל את היהודים
מלידה, אבל פגע באפשרויות הגיור.
[8] ראה את הדיון של לינדר, היהודים, עמ’ 75-73, ברסקריפטום של אנטונינוס פיוס.
[9] ראה את דברי ראבילו, בעקבות יוסטר, עמ’ 40-35: “יש להתחשב גם במיקומו של הקטע
בחיבורו של מודסטינוס : מהפאלינגנסיה של Lenel מתברר כי מיקומו של הקטע בפרק
הדן בשלטון האדונים )de potestas dominorum – על סמכות האדונים(“, שם, עמ’ 39.
[10] ראה : לינדר, היהודים, עמ’ 85-86. לינדר משייך את החוק הזה למאה השלישית.
[11] ראה נספח א’ : “רבי ואנטונינוס – אילוצים בעריכת המשנה”.
[12] לדיון מפורט בנושא חוקת קראקלה ראה: דה- וישר, הקונסטיטוציה . ראה גם דברי
יוסטר , היהודים , כרך 2 עמ’ 23 ,עמ’ 53 ועמ’ 83 הערה 6 , בנושא החוקה האנטונינית .
יוסטר משוכנע שכל היהודים הפכו לאזרחים רומיים לאחר פרסום lex Antonina ;
ראה גם דיונו של לינדר, היהודים , עמ’ 86-85 ; מ. א. ראבילו, בעקבות יוסטר ,עמ’ 80-72 .
לדעות שונות במחקר, ראה נספח א’ : “רבי ואנטונינוס – אילוצים בעריכת המשנה”.
[13] מבחינה משפטית מהווים החוקים של המלכים הויזיגוטים המשך ישיר של התחיקה
הקיסרית הרומית , הן הפגנית והן הנוצרית. לסקירה יסודית של הנושא ראה:
יוסטר, מלכי הוויזיגוטים.
[14] ברגר, מילון.
[15] W. W. Buckland , The Roman Law of Slavery , Cambridge 1908 ; T. Wiedemann , Greek and Roman Slavery , London 1981; A. Watson , Roman Slave Law , Baltimore and London 1987.
[16] השתמשנו במקור הצרפתי של יוסטר. מחקרו של יוסטר, המחזיק שני כרכים גדולים, ראה
אור ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בה הוא נהרג. הספר לא תורגם, אולם תמציתו
קיימת בעברית , פרי עבודתו של מ. א. ראבילו )ראבילו, בעקבות יוסטר(.
[17] הספר כולל את החוקים הדנים ביהודים שנתחברו בין המאה הב’ למאה הו’, במקור
הלטיני ובתרגום לעברית , בתוספת פירושים וביבליוגרפיה. קיימת גם מהדורה אנגלית
של הספר: A. Linder , The Jews in Roman Imperial Legislation ,Detroit , 1987
[18] התעדות מוכרות על פי מפתח שמות החוקרים שפרסמו אותן :
קאולי )Cowley A.E., Aramaic Papyri of the Fifth Century B.C. Oxford 1923( ,
קרלינג )Kraeling E.G. ,The Brooklin Museum Aramaic Papyri, New Haven 1953 ( ,
דרייבר )Driver G.R. , Aramaic Documents of the Fifth Century B.C., Oxford 1954,1957 ( .
ברשיאני-קמיל )Bresciani E. ,Kamil M.,” Le lettere aramaiche di Hermopoli” ,Atti della Accademia Nazionale , Rome, 1966 (.
בשנים האחרונות יצאו מספר אוספים מתחת ידי בצלאל פורטן :
יהודים מיב וארמים מסון – תעודות ארמיות עם תרגום, ערך ותרגם בצלאל פורטן
בהשתתפות יונה גרינפלד, ירושלים, תשל”ו.
אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, ב. פורטן, עדה ירדני, ירושלים, 1986.
. Berkeley and Los Angeles 1968 B. Porten, Archives from Elephantine ,
E.J.Brill , Leiden, New York, Koln, 1996. , The Elephantine Papyri in English , ,B. Porten
[19] קראלינג מס’ 1 עד קראלינג מס’ 11 )להוציא קראלינג 8(, פורטן, יהודים מיב,עמ’ 73-36 .
ראה את הדיון של וסטרמן על נקודות הדמיון והשוני שבין העבדות ההלניסטית
והשמית , על סמך תעודות יב. )וסטרמן, מערכות עבדות, עמ’ 22-19 (.
[20] מ. שובה וב. ליפשיץ, בית- שערים , כרך שני, ירושלים תשכ”ז,עמ’ 88 ;
נ. אביגד, בית שערים , כרך ג, ירושלים תשל”ב, עמ’ 86.
[21] יוסטר מביא מקור יווני ותרגום לפי B. Latyschev , Inscr. Ponti, ii, No. 52 : ורשימה
ביבליוגרפית, )היהודים, כרך 2, עמ’ 84-80(; ראה איזכור אצל נוק, המרה, עמ’ 156 ;
וסטרמן, מערכות עבדות, עמ’ 126-124 דן בהרחבה בכתובות אלה ; אורבך, הלכות
עבדים, עמ’ 174, והערות שם, דן בנושא הכתובות ובמחקרן במזרח אירופה.
ש. קרויס, “שחרור עבדים בכתובות יוניות של היהודים יושבי רוסיה הדרומית”,
בתוך ספר היובל להרכבי, פטרבורג תרס”ט ) ירושלים תשכ”ט( , חלק לועזי, עמ’ 67-52.
[22] לנושא זה ראה : B.Z. Wacholder , “The Halakah and the Proselyting of Slaves during the Gaonic
Era”, Historia Judaica ,New York 1956, pp. 89-106 : “A reasonable guess might be that between
the seventh and eleventh centuries Middle Eastern and North African Jewry doubled as a result of the
proselyting of slaves. “(p. 106). ; ש. אסף, “עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הבינים”,
ציון , שנה ד’ ירושלים תרצ”ט , עמ’ 125-91 ; I. Abrahams , Jewish Life in the Middle Ages ,
New York 1969, pp. 96-113 ; S. D. Goiten , A Mediterranean Society , Berkeley 1967 ,vol. 1,
; pp. 130-147 ה.ז.הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית , כרך א’ ,ירושלים תשכ”ה,
עמ’ 135-134 , והערות 112-110 ,עמ’ 359-358 שם, דן בנושא שחרור עבדים וגיורם.
[23] נצטט את דעותיהם של מספר חוקרים שעסקו בנושא העבדות: אורבך, הלכות עבדים,
עמ’ 166, כותב:” העבדות היתה גורם מסייע ורבים נכנסו דרכה תחת כנפי השכינה.”
דברים מפורטים בנושא גיור העבדים הנוכרים כותב ואכחולדר ,ההלכה, עמ’ 92-90 :
“The proselyting aspect of the institution of slavery is clearly defined in the Talmud…Thus slavery in the talmudic period served as an economic, social, and proselyting catalyst to increase the number of Jews.” בדעה דומה מחזיק במברגר,גיור, עמ’ 131-124 : “Every effort was therefore made to absorb slaves formally and genuinely into Jewish religious life.” ביכלר , הערות, עמ’ 552 ,
מייחס לחכמים תוכנית לשיפור כוח האומה על ידי קליטת עבדים משוחררים :
“וכשנשתחרר היה כפר בגופו ובנשמתו כאחד מבני ישראל…
ותחזק ידי האומה הנחלשת בכחה במספר בנים וברוחם הנאמנה.” לגישה אפולוגטית
כללית בנושא היחס של בעלי העבדים היהודים כלפי עבדיהם הנוכרים ראה S. Zeitlin ,
“Slavery during the Second Commonwealth and the Tannaitic Period” , JQR,1962-1963,pp.185-218.
“The sages who strove to elevate the status of the slaves…”(p.200), “The Pharisees, endeavoring to raise the status of the slaves…” (p.210). לקביעות אלה לא מובאות הוכחות ברורות.
להתעלמות מוצהרת מנושא העבדות , תוך תאור יחסי העבודה בימי התנאים , ראה:
J. H. Heinemann, “The Status of the Labourer in Jewish Law and Society in the Tannaitic Period”
Hebrew Union College Annual , vol xxv, Cincinnati 1954,pp.263-325.
גם גודמן ממעיט מאוד בחשיבות נושא גיור העבדים: “Little need be said about the group on whose circumcision Jews may have insisted, namely their male slaves.”, M. Goodman, “Jewish Proselyting in the First Century”, The Jews among Pagans and Christians”, London 1992, p.66.
זאת, למרות שבמחקר אחר הוא נותן הערכה משוערת של מספרם הרב של העבדים:
M.Goodman, State and Society in Roman Galilee ,Totowa,1983,p.37 : “A household might have
one to four slaves…” ; בארון ,היסטוריה, כרך 1,עמ’ 270-267 ,כרך 2, עמ’ 259-258 ,
סבור שהיתה קיימת רתיעה מצד הרבנים כלפי רמת המוסר הירודה של העבדים, וגם
דאגה לשיפור תנאיהם. מספרם היה מועט, אך לא תמיד. מבחינתו של בארון, נושא
העבדות שולי ביותר. ראה דברי ביקורת חריפים של אורבך כלפי בארון בנושא העלמות
העבדות העברית : “דברי ש. בארון… הם כהלכתא בלי טעמא.” )אורבך, “הלכות
עבדים”, עמ’ 180, הערה 5 (. לא התייחסנו לדעות במחקר ביחס לעבדות אצל יהודי בבל.
יוסטר מתאר לאורך מחקרו את הבעלות על עבדים כאספקט שגרתי של כלכלת העולם
העתיק, ורואה בחוקים הרומיים בנושא בעלות יהודית על עבדים נוכרים פגיעה בזכויות
הקיניין של היהודים ואמצעי לחץ, במיוחד תחת השפעת הכנסייה הנוצרית.
[24] להבחנה בין גרים מסיבות אידאולוגיות לבין גרים עקב שחרור מעבדות, ראה י. גפני,
“גרים וגיור בבבל הססאנית”, בתוך: מ. שטרן )עורך( אומה ותולדותיה, ירושלים תשמ”ג,
עמ’ 209-197 )שם, עמ’ 199; וראה הערה 4, על הנטייה לייחס לגרים מוצא חברתי גבוה(.
למיון הקטגוריות של נוכרים הנוטים להתקרב ליהדות ולמיון שלבי ההתגיירות, ראה :
S.J.D. Cohen , “Crossing the Boundary and Becoming a Jew “, HTR 82:1 1989, pp. 13-33;
המאמר כלול גם בספר החדש: כהן, התחלות, הדן במכלול הנושאים של הזהות היהודית.
N. J. Mceleney , “Conversion, Circumcision and the Law “, New Testament Studies ,20, 1973-74, pp.319-341.
[25] ספר דברים חוזר שוב ושוב על מוטיב העבדות הקדומה בארץ מצרים, ומשתמש בטופוס
לאומי זה כדי לדרוש צדק חברתי. לפי ספר דברים, קביעת השבת כיום מנוחה נועדה
לשמש מטרה חברתית ברורה ומוגדרת היטב – מניעת ניצולם ללא הגבלה של עבדים
ושפחות :
“…למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים
ויצאך ה’ אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה’ אלהיך
לעשות את יום השבת.” )דברים ה יד-טו(
” לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך
במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו.” )דברים כג טז-יז(
” לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית
במצרים ויפדך ה’ אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה.”
)דברים כד יז- יח(
מתוך ריבוי הטקסטים בנושא עבדים, ברור שלמוסד העבדות היה תפקיד חשוב ואפילו מרכזי.
בעולם המושגים של תקופת בית ראשון. לנתוח מעניין של השקפת המקרא כלפי העבדות
ראה : H. W. Wolff , Anthropology of the Old Testament , Philadelphia 1974 , pp. 192 -205
אולם המחבר כותב מתוך השקפת עולם דתית-נוצרית , המבוססת על דטרמיניזם תאולוגי.
לגבי תיארוך ספר דברים לתקופת מלכות יאשיהו )609-640 לפנה”ס( , ראה את מאמרו
של מ. ויינפלד “מוצא ספר דברים והאסכולה הדטרונומיסטית”, בית מקרא ,כה- כו ,
ירושלים תשכ”ו ,עמ’ 51-42 .
[26] לפי ירמיה, פרק לד , לאור המצב המדיני-בטחוני העגום, החליט המלך צדקיהו
לקיים “ברית בין הבתרים” ולחייב את בני המעמד השליט “לשלוח איש את עבדו
ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים”. אולם הרכושנות גברה מהר מאוד על
האידאולוגיה, ובעלי הזרוע כבשו שוב את העניים לעבדות.
” ויהי דבר ה’ אל ירמיהו מאת ה’ לאמור: כה אמר ה’ אלהי ישראל :
אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאתי אותם מארץ מצרים מבית
עבדים לאמור: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר
לך, ועבדך שש שנים, ושלחתו חפשי מעמך ; ולא שמעו אבותיכם אלי,
ולא הטו את אזנם. ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור
איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשבו ותחללו
את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים
לנפשם, ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות. )ירמיה לד ח- טז(
להתייחסות קצרה לפרשת שחרור העבדים ראה : א. מלמט, “מלכי יהודה האחרונים
ונפילת ירושלים” בתוך ירושלים לדורותיה ,ירושלים תשכ”ט, עמ’ 43 ,הערה 29 שם:
“על הדרדרות מצב הבטחון בבירה גופה מעיד הצעד הדראסטי של שחרור העבדים בצו
מלכותי, שנועד לתגבר את כוח המגן של העיר, אולם משהוסר המצור הופרה הברית.”
אין כל התייחסות מצד מלמט לאי-הקיום הנורמטיבי של חוקי העבדות של התורה.)!(
[27] מענין כיצד וסטרמן, מערכות עבדות, עמ’ 124, מתעלם הן מהטקסטים של ספרי ירמיה ונחמיה והן מן העובדה שלא קיים בתנ”ך המונח ההלכתי “עבד כנעני”, וכותב בפסקנות :
“A distinction was constantly maintained between Jewish and non-Jewish slaves under Jewish ownership, the former appearing as ebed (slave), the latter as ebed kanaani (Canaanite slave) both in the Old Testament and in the Talmud.”
אין עדיין תגובות