כלי־טיס זעיר ומשונה מפזר אבקה צהובה מסתורית ברחוב שבו גרה שרון ומפר את שלוות השכונה. חופשת הקיץ לפני כיתה י”א […]
פרק 1 – זו הייתה שעת בין הערביים, השעה השקטה ביותר בשכונה. רוח קלילה הזיזה את הווילון שהיה תלוי מעל דלת היציאה לגינה. הטלוויזיה דלקה בקול נמוך, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים, ואני נגסתי ביס נוסף בכריך העסיסי שהיה בידי, אגב צפייה בפרק נוסף בסדרה האהובה עליי, “הפיג‘מות”.
לפתע עלו מן הרחוב צרחות היסטריות שפילחו את האוויר. רצתי לחצר, מתחתי את צווארי והצצתי מבעד לשיחים אל הרחוב. המראה שנגלה לעיניי היה הזוי. כמו בסרט בלהות, כלי־טיס קטן ומוזר רדף אחרי אדם כבן חמישים ופיזר עליו אבקה צהובה. האיש, חיוור וכושל, רץ לתפוס מחסה בכניסה לבית הסמוך וצרח כל עוד רוחו בו.
למרבה הפלא, כלי־הטיס המאיים לא השמיע שום קול או רשרוש. האיש המותקף נמלט מפניו בעוד הוא טס במרחק נגיעה מראשו, והיה נדמה שבעוד רגע יושיט הטייס את ידו וייגע בו.
עודי מביטה קפואה במחזה הבלתי־ייאמן, כלי־הטיס עשה תפנית חדה ונעלם. רגע אחד היה שם, מפחיד, רודף ומאבק את האיש המסכן, ורגע אחרי, כבמטה קסם… נעלם.
האיש עמד מתנשם ומתנשף בפתח הבניין ונראה על סף התקף לב. האבקה הצהובה נשרה מראשו אל בגדיו ואחרי רגע שינתה את מצב הצבירה שלה, התגבשה והפכה לנוזל צמיגי נוטף שהכתים את חולצת הג’ינס הכחולה של הקורבן. כלבים נבחו בקולי קולות מהבתים השלווים והשכונה התעוררה בבת אחת לחיים. מכל עבר הגיחו עוברים ושבים והשכנים יצאו מבתיהם.
האיש המותקף היה מבוהל ומבולבל. בשארית כוחותיו מלמל משהו והתמוטט בזרועות אחד מהם.
אמבולנס הגיע, האיש הורם על אלונקה והסירנות הופעלו.
הקולות נחלשו אט־אט והאנשים התפזרו. הרחוב, שהיה שקט כל ימות השנה, נעשה שקט יותר מתמיד. השקט הזה היה שקט מדי, מאיים ומפחיד. רק אז נעשיתי מודעת לעובדה שאני עומדת בחוץ, אמנם בתוך חצר ביתי אבל מול הרחוב שהתרוקן, כשמעקה עץ מפריד בינו לביני. פחד מקפיא שיתק אותי. לרוץ… לתוך הבית… עכשיו… פקדתי על עצמי, אלא שרגליי התאבנו ולא נענו לי. אפילו לצעוק לא העזתי, האימה שיתקה את גופי. במאמץ עילאי הצלחתי להרים רגל אחת, צועדת צעד קטן אחורנית, אחריו עוד צעד חרישי, ואז הסתובבתי ופתחתי בריצה בהולה אל הסלון המוכר.
טרקתי את דלת היציאה לחצר, הגפתי את הווילון, סגרתי את החלונות, נעלתי את דלת הכניסה הראשית וּוידאתי שכל הפתחים סגורים. רק אז שקעתי בכורסה שבסלון והתחלתי להרגיש את הכאב בשרירי גופי.
צלצול הטלפון הקפיץ אותי והפחד המאבן שוב נתן בי את אותותיו ולא אִפשר לי להרים את השפופרת. כשהרמתי אותה לבסוף, פסק הצלצול. אחרי כמה דקות הוא צלצל שנית. הרמתי את השפופרת ולחשתי לתוכה בקול מתחנן: “אמא, בואי בבקשה… בואי עכשיו.”
“לא יכול להיות,” אמר הדוד רוני, “שום כלי־טיס לא יכול לעבור ברחוב שלנו, הרחוב אינו רחב דיו ולא… לא בגובה כזה. מטוס אינו יכול לטוס נמוך כל־כך…”
דברי החברים, השכנים וחוקרי המשטרה התערבבו אלה באלה. כולם דיברו בבת־אחת וכל אחד רצה להביע את דעתו ולהשמיע את קולו. בתוך ההמולה בלטו שלושת לובשי המדים הכחולים, שנראו מגוחכים במבוכתם. תחילה כתבו משהו לפרוטוקול, אחר־כך מחקו, בסוף לא כתבו דבר. שלל הרעיונות וההמולה מסביב בלבלו אותם. הם ניסו להשתיק את יוסי ואחר־כך את יורם, והסלון האלגנטי שלנו עמד להתפוצץ מרוב צפיפות ורעש.
אם היה מישהו נכנס באקראי, היה מתרשם שנקלע לאיזו מריבה המונית.
דווקא אבי הפתיע אותי. אבי, שכולם החשיבו את דעתו, היה שקט מתמיד, ופניו הביעו תמיהה. אמי ישבה לצדי ובלי משים לחצה בחוזקה את ידי בידה.
“ומה עם האבקה הצהובה?” שאל יוסי בפעם המאה את השוטר, שאת שמו לא הצלחתי לקלוט.
“בודקים את העניין,” חזר ואמר השוטר בפעם המי־יודע־כמה.
“ומה עם האיש המסכן?”
“הוא מתאושש.”
“מה הוא מספר?”
“הוא אינו מספר. הוא נרגש ומבולבל.”
“הוא אמר משהו על מטוס?”
“כן. הוא כל הזמן ממלמל על מטוסים ועל אבקה צהובה.”
“אבקה צהובה היא דבר מוחשי. משהו שאפשר לבדוק, לא?”
“בודקים,” חזר על תשובתו בייאוש והניד בראשו. החוקר בא לתחקר את הדיירים ונמצא מתוחקר על־ידם. היוצרות התהפכו והוא לא היה יכול לעצור את זרם השאלות שהופנו אליו.
“על כל פנים, מטוס ברחוב שלנו, נו, באמת…” חזר דוד אורי על דבריו.
“זה לא מטוס,” אמר דודי, “אתה צודק, זה משהו אחר.”
“ראית?” פנה אליו יוסי בהתרסה.
“לא. אבל…” התחיל אריה לגמגם.
“בלי אבל. לא ראית – תשתוק!” התרעם יוסי.
“אולי ציפור, אולי חיה כלשהי…”
“אולי ואולי. תעשה לי טובה, תשתוק. אל תנסה עכשיו להפליג בדמיונך הפרוע. אמרו לך ‘מטוס’, לא ציפור, לא חיה – מטוס!”
לתדהמתי, נוכחתי לדעת שרק אני ראיתי את המטוס המשונה. כל השאר דיברו על סמך שמועות ששמעו.
“המראה שראיתי היה אמיתי,” אמרתי לעצמי, “לא דמיינתי שום דבר, מה גם שבבית־חולים שוכב אדם שחווה על בשרו את האירוע, ולא מפסיק למלמל על מטוסים.”
“אפילו בסרטים הפרועים ביותר בהוליווד לא המציאו תסריט כזה,” המשיך יוסי להתלהט.
“אז אני לא שפויה?! זה מה שאתה רוצה לומר?” התרסתי בפניו בכעס, קרובה לבכי.
“זה לא מה שאמרתי,” ניסה להרגיע אותי, “פשוט…”
“די, מספיק עם זה!” אמרה אמא בתקיפות, “מספיק ודי.” ובמבט האופייני לה, הסבירה לנוכחים שהישיבה בביתנו הסתיימה ועליהם לפנות את המקום.
שעה ארוכה חלפה עד שאחרון האורחים הלא־קרואים הבין שהוא אינו רצוי עוד וסוף־סוף חזר הבית לשגרה. אלא שדברים לא חזרו להיות כתמול שלשום.
צבי מן – :
מאוד נהנתי מהספר וזה המקום להודות לחברים שהביאו שני עותקים לבסיס.
ורדית ר. – :
ספר מקסים. ממליצה בחום.
אלה – :
כתוב יפה מותח ומסקרן. הספר אמנם לבני נוער אבל מתאים לכל גיל.
ronarozi – :
ספר יפיפה. עלילה סוחפת והביקורת מתוחכמת.
danshemtov – :
קראתי את הביקורת בעיתון הארץ והספר סיקרן אותי. אחד הספרים היפים שקראתי. כתוב יפה וסוחף. עלילה מרתקת.
מיקה – :
ספר טוב. ספר שמציג אלטרנטיבות ונורמות חברתיות לעולם אחר. שווה מחשבה ותהייה.
לצד זה ישנם כל מיני רעיונות ופטנטים שעדיין לא הגיעו אליהם בכדור הארץ.
אולי יום אחד! לך תדע! עם קצת כסף ואמביציה.
שלום ש. – :
פנטזיה שנונה ובנויה היטב לצד רומן נעורים יפה ומרגש. ממליץ.
ורדית אלקבץ – :
ספר סוחף ומתוחכם גם למי שלא אוהב פנטזיה. כל הכבוד.
יונתן – :
להיתקע על אי ולחשוב על הספר זה כמו כמו להסניף אבקה לבנה.
כדאי לקרוא לכל אוהבי הפנטזיה, מדע בדיוני וגם רומנטיקה לא חסר.
אורלי להב – :
בארץ נחובסק – ספר חזק שווה כל רגע.