אבות אכלו בוסר

אבות אכלו בוסר הוא מותחן מרתק המתאר את הסבך הפוליטי בישראל בשנת 2048 ומתמקד בניסיונות צבאיים למגר טרור אסלאמי על רקע מות בנו של ראש הממשלה בנסיבות מסתוריות. אבות אכלו בוסר נכתב בשנת 1999 כמותחן עתידני ונראה היום רלוונטי מתמיד.

מקט: 4-575-690

אבות אכלו בוסר הוא מותחן מרתק המתאר את הסבך הפוליטי בישראל בשנת 2048 ומתמקד בניסיונות צבאיים למגר טרור אסלאמי על […]

---

1

יולי, 2051

סבא של גלעד דביר נהרג ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הוא היה בין חמש מאות החיילים הפרוסים לאורך קו בר-לב אשר נאלצו לקדם את פניהם של חמש דיביזיות רגלים מצריות שמנו כשבעים אלף חיילים. אותו חודש אוקטובר אומלל של שנת 1973 היה גם החודש השני להריונה של סבתו של דביר. שבעה חודשים מאוחר יותר – סמוך ליום העצמאות העשרים ושישה של מדינת ישראל – נולדה אימו, כשהיא יתומה מאב. מדי פעם אהב דביר להשתעשע במחשבה שאילו בחרו צבאות סוריה ומצרים להקדים את מתקפת הפתע שלהם בשישה שבועות, אולי לא הייתה אימו באה אל העולם, והוא עצמו מעולם לא היה נברא.

“אז עשינו עסק?” שאל האיש שישב בכיסא מול דביר, כאילו היה מדובר במכירת מכונית יד שנייה. למרות החום המעיק של ליל יולי תל-אביבי, האיש לבש חליפה שחורה. הוא חבש כיפה גדולה באותו צבע.

בגיל חמישים ושתיים גלעד דביר היה האיש המיועד להיות ראש הממשלה העשרים במספר של מדינת ישראל. בבחירות לכנסת שנערכו לא מכבר, זכתה מפלגתו של דביר רק בעשרים ושלושה מושבים, ובכל זאת היא הייתה הסיעה הגדולה בבית. המפלגות שהרכיבו את הכנסת השלושים ואחת התחלקו באופן כללי לארבעה גושים: גוש מפלגות השמאל (בראשות מפלגתו של דביר) שמנו בסך הכול שלושים ושלושה מנדטים, גוש מפלגות הימין שמנו עשרים ושישה מנדטים, גוש המפלגות הערביות שזכו לתשעה עשר מושבים בכנסת, והגוש הרביעי, הגדול מכולם, גוש המפלגות החרדיות, שיחד צברו ארבעים ושניים מנדטים. לדביר היה ברור שלולא בוטלה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, לא היה לו שום סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה. לאור הרכב הכנסת החדשה, הוא עדיין לא היה בטוח שיעלה הדבר בידו.

השעה הייתה כמעט שתיים אחר חצות, ודביר היה עייף. השבועות שעברו מאז הבחירות הצליחו להתיש אותו. מהר מאוד פינו חגיגות הניצחון את מקומן לרצף בלתי פוסק של פגישות עם שותפים קואליציוניים אפשריים, שחלקן הגדול התקיים כאן בבניין מרכז המפלגה. למעט צוות מצומצם של יועצים שישבו בחדר הסמוך ומספר אנשי ביטחון, הבניין היה ריק מאדם. הפגישה הנוכחית התקיימה בארבע עיניים בלשכת יושב ראש המפלגה בקומה השלישית. דביר תיעב את האיש שישב מולו, אך הוא ידע שעתידו הפוליטי נתון בידיו. גם האיש עצמו ידע זאת היטב.

האיש היה יעקב לוי, מנהיג “תנועת החרדים העצמאית”, שהייתה התנועה הפוליטית החרדית הראשונה שלא הייתה כפופה ישירות למועצת רבנים כלשהי. שמה של תנועת החרדים העצמאית קוּצר בדרך כלל באמצעי התקשורת לצמד האותיות ת”ע, שחפף את האותיות שהופיעו על פתקי ההצבעה של התנועה בקלפי. ת”ע זכתה לעשרים ואחד מושבים בכנסת החדשה – שני מושבים בלבד פחות ממספר המושבים שהשיגה מפלגתו של דביר.

“אני חושב שפחות או יותר סיכמנו את הנקודות העיקריות,” השיב דביר במידה לא מוסתרת של הססנות לשאלתו של לוי. “תן לי עוד יום-יומיים לעבור על כמה מהפרטים ולחשוב איך אני מעביר הסכם קואליציוני כזה אצלי במפלגה.”

“טוב, אז אני ממתין לשמוע ממך,” אמר לוי וקם לאט מהכיסא.

השניים נפרדו בלחיצת ידיים קצרה. לא היה ברור ידו של מי הזיעה יותר – זו של לוי העוטה חליפה באמצע הקיץ, או זו של דביר שזה עתה לקח על עצמו לשנות את אופייה של מדינת ישראל.

הדרך ממרכז המפלגה לביתו של דביר ברמת אביב ארכה פחות מעשרים דקות בשעה זו של הלילה. דביר ישב במושב האחורי של מכונית השרד וחשב על מהלך האירועים של החודשים האחרונים. מערכת הבחירות נראתה לו כשרשרת בלתי פוסקת של התנצחויות בין כל קצוות החברה הישראלית: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כבר מן הסקרים הראשונים שהתפרסמו לקראת הבחירות היה ברור כי התמיכה המסורתית של ערביי ישראל במפלגות השמאל היהודיות כמעט נעלמה, וכי מספר חברי הכנסת הערבים בכנסת החדשה ישקף את חלקם היחסי של ערביי ישראל בכלל האוכלוסייה. לאור מגמת החזרה בתשובה היה ברור גם שמספר חברי הכנסת של המפלגות החרדיות יעלה, אולם איש לא צפה את הגידול האמיתי בכוחן של מפלגות אלה כפי שבא לידי ביטוי בקלפי.

המפה הפוליטית כפי שהצטיירה בתום ספירת קולות המצביעים לכנסת השלושים ואחת לא הקלה על הקמת ממשלה יציבה. עם היוודע תוצאות הבחירות החלו דביר ויועציו לבחון הרכבים פוטנציאליים לממשלה החדשה. ההעדפה האישית של דביר הייתה להקים ממשלה שתיתמך על ידי מרבית חברי הכנסת של הסיעות היהודיות החילוניות בתוספת אחת הסיעות הערביות או החרדיות היותר מתונות. אולם בפגישות שנערכו עם יובל גונן, שעמד בראש גוש הימין, הועלתה דרישה בלתי מתפשרת מצידו של גונן לראשות ממשלה ברוטציה. לכך דביר לא היה מוכן להסכים, והמגעים בין השניים הופסקו. אחת החלופות להתחברות עם הימין הייתה פנייה אל המפלגות הערביות. אולם דביר ידע שגם אם תובטח לו תמיכתן של כל הסיעות הערביות, עדיין יחסרו לו עשרה חברי כנסת על מנת להקים ממשלת רוב. בנוסף, אף לא אחת ממפלגות הימין תהיה מוכנה להצטרף לקואליציה המכילה תשעה עשר חברי כנסת ערבים. למבקריו יאמר אחר כך דביר שהתעקשותו של גונן על ראשות ממשלה ברוטציה היא שזרקה אותו לזרועותיו הפתוחות והמחכות של יושב ראש ת”ע, יעקב לוי. אולם בינו לבין עצמו הוא ידע שתאוות השלטון והחשש שמא הנשיא יטיל על גונן את מלאכת הרכבת הממשלה הם שהביאו אותו להסכים לרוב תביעותיו של לוי.

מכונית השרד עברה את שער הברזל ונעצרה בפתח הבית. דביר ירד מהרכב ונכנס בדלת הכניסה עטורת פיתוחי הנחושת. עבודת הנחושת על דלת הכניסה – כמו במקומות רבים אחרים בבית – הייתה של אשתו של דביר, נורית, שהחזיקה בדעה שהיא אומנית. איש לא טרח לחלוק על קביעתה בנושא, וכך במשך השנים צבר ביתם של משפחת דביר כמות נחושת שלא הייתה מביישת מפעל קטן לייצור כבלי חשמל. פניה של נורית דביר, שישנה על הספה בסלון, הוארו בהבזקים של אור מהטלוויזיה הדולקת ששידרה סרט דוקומנטרי על הזנים השונים של הנמיות בצפון אמריקה. דביר עמד והתבונן בסרט כמה שניות, ונדמה היה לו שגם פניו של הזואולוג על המסך הביעו חוסר עניין מוחלט בנושא.

“נורית,” לחש תוך נענוע קל של כתפה של אשתו. אחרי שנים רבות כל כך של נישואין לפוליטיקאי, נורית דביר עדיין נהגה לחכות לבעלה בסלון בכל ערב, ולא אחת נרדמה מול הטלוויזיה.

“נורית,” לחש דביר שוב תוך טלטול פחות עדין של הכתף. תשובתה של נורית נשמעה כמו השתנקות של חתול שעצם נתקעה בגרונו.

“נורית, בואי למיטה,” אמר דביר בקול רם. נורית פקחה את העיניים והתיישבה.

“נרדמתי?” שאלה בתמימות שהעלתה חיוך על שפתיו של דביר. “מה השעה?”

“כבר אחרי שלוש. יאללה, בואי למיטה.”

“איך הלך עם לוי?” שאלה נורית שחושיה החלו לחזור אליה.

החיוך של דביר נעלם.

“לא קל. אני חושש שהוא רוצה הרבה יותר ממה שאני יכול לתת לו. בכל מקרה, לא יהיה פשוט לשכנע את מרכז המפלגה לתמוך בהסכם עם ת”ע. אבל זו האפשרות היחידה שלי להרכיב קואליציה עכשיו. גונן רק מחכה שאני אחזיר את המנדט לנשיא. תוך יומיים הוא יצליח להרכיב קואליציה עם הדתיים. לוי יודע את זה, והוא מנצל את זה עד הסוף.”

“מה הוא רוצה?”

“למען האמת, רק שני דברים,” אמר דביר במרירות. “תקציבים וחוקים. הרבה תקציבים, והרבה חוקים.”

“אז אמרת לו שישכח מזה?”

“לא בדיוק,” השיב דביר באיטיות. “אמרתי לו שאחזיר לו תשובה.”

“מה זאת אומרת?” שאלה נורית בתדהמה.

“זאת אומרת שאני אשקול את הדברים, אתייעץ עם החברים במפלגה ואחר כך אתן ללוי תשובה סופית.”

“כלומר אתה שוקל ברצינות להיכנע לסחטנות שלו? ומה עם כל ההצהרות שלך נגד כפייה דתית?” הטיחה בו נורית.

“זה לא כל כך פשוט,” הצטדק דביר. “את נמצאת איתי הרבה שנים במשחק הזה מכדי להאמין שלא צריך לפעמים להתפשר על עקרונות.”

נורית הסתכלה בעיניים של בעלה. “תגיד לי שלא החלטת כבר לקבל את ההצעה של לוי.”

דביר שתק. נורית פתחה את פיה להגיד משהו, שינתה את דעתה, הסתובבה וצעדה בהחלטיות לעבר חדר השינה. דביר נשאר עוד כמה שניות בסלון ולמד מהזואולוג המשועמם משהו על תפריט אופייני של נמייה. הוא כיבה את מכשיר הטלוויזיה וגאל את הזואולוג מייסוריו. כשהצטרף אל אשתו במיטה כעבור כמה דקות, גבה היה מופנה לעברו בהפגנתיות. הוא עצמו שכב על הגב והסתכל על התקרה.

“את צריכה להבין שאין לי ברירה – זה או אני או גונן. יש לי עוד עשרה ימים להרכיב ממשלה, והזמן פועל לרעתי. אני יודע את זה, גונן יודע את זה ולוי יודע את זה.”

נורית לא אמרה דבר, וכשדביר הבין שאין לה כל כוונה לנהל עימו שיחה, המשיך בדבריו.

“ומה את חושבת? שממשלה של גונן עם הדתיים לא תעביר מיליונים לישיבות…? ככה גם צריך להסביר את זה לציבור שלנו – שבכל מקרה עדיפה ממשלה של השמאל עם הדתיים מאשר ממשלת ימין-דתיים. נוכל להציג את זה כניסיון פיוס בין המחנות…” למתבונן מן הצד נראה כאילו המונולוג של דביר הופנה למאוורר התקרה שהמשיך להסתובב באדישות.

נורית, בדומה למאוורר, לא הגיבה. דביר המשיך לשכב על הגב בעיניים פקוחות והקשיב לקולות הקטנים של הלילה שנשמעו בבירור על רקע שתיקתה של אשתו; רחש המאוורר, קול מכונית חולפת, זמזום של יתוש.

“לילה טוב,” אמר אחרי כמה דקות, בניסיון אחרון של התפייסות.

שתיקה.

זמן רב עבר עד שדביר נרדם.