בדקה התשעים

רומן סוחף, אנושי ורגיש, המתאר במבט אישי את אחת מפריצות הדרך הנועזות של האדם. לב! מה לא נכתב, הושר, הומחז ודובר על האיבר החיוני והשרירי שממדיו כמו אגרוף היד, וטמון מעט שמאלה במעמקי החזה של כל אחד מאתנו. איבר המשמש בסך כול משאבה שפעימותיה מלוות אותנו, כל רגע מחיינו מעת לידתנו ועד למותנו. סיפור הכתוב ברגש רב, חודר לנימי הלב ומלווה בהיבט מוסרי-פילוסופי של הענקת חיים לאדם שליבו כשל, מתרומתו של אדם שגורלו נחרץ! נס נפלא לאחד, אסון לזולתו. זהו ספרה השני של פנינה מלך, הראשון נכתב על מקום הולדתה – "פלורנטין, פלורנטין שלי" – בו היא מעבירה אותנו לעולם קסום של שנות החמישים המוקדמות במאה העשרים, ופורשת את זיכרונותיה בנוסטלגיה ייחודית. מבחר סיפורים שלה פורסמו בכתבי-עת מקוונים "חיוך" ו"זוטא". ספר אחרים מפרי עטה – "עד כלות הנשמה" – יצא לזכרו של בנה – בועז ז"ל. המחברת מתנדבת בעיר מגוריה כעיתונאית בכתב-עת "גמלתון" ובו מאמרים וראיונות מפרי עטה.

מקט: 1-870-1

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

עמוד הפייסבוק

רומן סוחף, אנושי ורגיש, המתאר במבט אישי את אחת מפריצות הדרך הנועזות של האדם. לב! מה לא נכתב, הושר, הומחז […]

---

ליל שימורים

צפירת הסירנות של שלוש מכוניות מגן-דוד אדום קרעה את דומיית הלילה. המכוניות הגיעו לפתח הכניסה לבית-החולים בקול מחריש אוזניים. אודי קפץ ממיטתו. לשנייה לא הבין היכן הוא. לא קלט מהיכן הגיע הקול הצורם. התיישב על המיטה, בהה בקיר ממול, הניח את כף ידו על המצח ופער פיו. התעשת והחליט שכדי לקבל תשובה עליו לגשת לתחנת האחיות.

"מה קרה? מה הצפירה הנוראית הזו?" שאל ופניו עדיין מנומנמות.

"כנראה תאונה קשה. ודאי נשמע עליה עוד מעט ברדיו," ענתה אסנת.

האחות עמדה וחיממה את שתי ידיה בספל קפה מהביל. שערותיה האדומות והמקורזלות היו אסופות לאחור והקרינו צבע ללחייה.

"תפתחי את הרדיו. מעניין לדעת מה זה," המשיך אודי.

רוני ואסיה התקרבו בצעדים מהוססים לתחנת האחיות. בידם האחת כיסו את פיהם המפהק, ובשנייה משכו אחריהם את עמוד האינפוזיה על גלגלים.

לא עברו עשר דקות וקולו של הקריין ברשת ב' הודיע על תאונה קשה בצומת גהה. פצועים קשה והרוגים. "נתונים מלאים יימסרו בהמשך," אמר.

אודי שלח מבט קצר רוח לעבר רוני ואסיה. אולי הפעם תיפתר הבעיה של אחד מאיתנו? חשב. אולי הפעם תהיה תועלת בכך שמישהו נפגע פגיעת ראש קשה. לא כפי שקרה לפני כחודש, כאשר היו עשרות פצועים קשה אך לא הייתה בכך תועלת לממתינים להשתלה.

מחשבותיו של אודי החזירו אותו לפיגוע שבחרו המתאבדים לעשות בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. זה קרה בשעת ערב מאוחרת. מדרחוב נווה-שאנן המה מאדם ועוברי אורח תמימים שרצו להגיע לביתם לאחר יום עבודה. זה המקום והזמן שנקבעו לפיגוע מתוחכם יותר מקודמיו. בשתי נקודות סמוכות אחת לשנייה, בהפרש של חצי דקה ביניהם, הפעילו שני מחבלים מתאבדים מטען חבלה במשקל של חמישה עשר ק"ג כל אחד, הגדול יותר מכל מטען שנשאו אי-פעם מתאבדים. ההדף והרעש נשמעו למרחוק. הרס ואבדון נזרעו לאורך הרחובות. חלונות ראווה התנפצו לרסיסים. שמשות בבתי דירות קרסו כקלפים. במכוניות נפערו חורים וזגוגיותיהן התרסקו לשבבים. בשנייה הפכו קירות חנויות ובתי קומות לרסיסים ושברים, מעורבים בדם ובגופות. עשרים ושלושה הרוגים ומאה פצועים, ביניהם חמישה נפגעו באופן חמור. זה היה הקטל של הפיגוע לפני חודש.

בעוד תחושת אין-אונים זוחלת באברי גופו של אודי ומחשבות פרועות עוברות בראשו, השמיע הסלולרי את ניגונו. שני לבבות נראו על המסך. ידע. זו תלמה. אודי החל לפסוע לכיוון חדרו כדי שיוכל להקשיב לה ללא הפרעות. קולה היה נרגש. היה נדמה לו, כי צלילי רעד עברו דרך האפרכסת ישירות לתוך אוזנו ומשם מצאו את דרכם לליבו.

"שמעתי הרגע ברדיו", אמרה.

"יש פצועים קשה", השיב לה.

"כן, שמעתי. הרדיו פתוח אצלי ואני עוקבת אחר החדשות".

"את מבינה מה זה אומר? אולי יהיה לי סיכוי ולא כמו בפיגוע שהתרחש בפעם קודמת?"

"אולי. תמיד יש תקווה, אך עוד אי-אפשר לדעת דבר. אם יהיה משהו יבואו לדבר אתך. אבל מה שחשוב עכשיו שתירגע. אל תתרגש יותר מדי. רוצה שאבוא?"

אודי נרגע מעט מצליל קולה של תלמה שהדהד באוזנו כענבל.

"לא. לא. אין צורך שתגיעי. אנסה להמשיך לישון, למרות שלא בטוח שאצליח. כולם כאן במתח. אסיה כבר לקחה שני כדורי ואליום ורוני לא מפסיק להסתובב הלוך ושוב ושתי מילים בפיו: 'אלוהים יעזור.' מה את אומרת, אלוהים באמת יעזור הפעם?"

ליל שימורים עבר עליו. התהפך במיטתו ו"ישן כמו תינוק". התעורר כל שעה והתמונות שעלו לנגד עיניו היו מהפיגוע שהתרחש בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. צמרמורת אחזה בו. הרים את השמיכה וכיסה את גופו לבל ינקשו איבריו.

הטרוריסטים בחרו לעשות את הפיגוע ברחוב בו נמצאות תחנות אוטובוס לערי הפריפריה. מקום שבו אזרחים תמימים ממתינים לאוטובוס, על מנת להגיע הביתה לאחר יום עבודה קשה ומייגע. אותם עוברי אורח שעצרו בדרכם ליד שוק הפירות והירקות הססגוני הממוקם לאורך הכביש הראשי, כי קיבלו הוראה מהאישה לקנות תפוחים וענבים, אם יהיה יפים. זה המקום שבו מרוכזים עובדים זרים שהגיעו ממדינות שונות, על מנת למצוא כאן את פת לחמם. רומנים, בולגרים, תאילנדים, סינים, יוצאי אפריקה ואחרים. לעיתים מצטרפות נשותיהם, או שמכירים כאן זה או זו, נולדים להם ילדים ומנהלים חיי משפחה בדוחק. לאלה שהינם עובדים לא חוקיים מתווסף הפחד, שמא יתגלו על ידי הרשויות ויגורשו חזרה למדינתם. אך הפחד לחיות במדינה הנמצאת במלחמה מתמדת מתגמד נוכח העובדה שיש להם עבודה. הם מתפרנסים מעמל כפיים – וזה מה שעומד בראש סולם העדיפויות שלהם.

אודי ראה אותם באחד מימי החופשה שלו, בתקופה שעדיין עבד בתעשייה האווירית. היה עליו להגיע למשפחה בפתח-תקוה לניחום אבלים. אישתו הייתה חייבת את האוטו: היה לה תור לעיסוי ועל טיפול כזה לא מוותרים וחייבים, כמובן, את הרכב, לכן, ויתר לה כהרגלו והחליט לנסוע באוטובוס. כך, בדרכו לקו חמישים וארבע, עבר באחד מרחובותיה האפרוריים שליד התחנה, ראה אותם יושבים בהמוניהם בבית קפה צנוע וקטן. אל המדרכה הוצאו כסאות עץ ושולחנות. צפופים וצמודים היו אחד לשני. באמצע השולחן הניחו כיכר לחם שחור, זיתים ובקבוקי בירה. כוסות מלאות בידם האחת וסיגריה בשנייה. עשן הגריל היתמר, עלה מעלה והתפזר בין קומות הבתים. ריח צליית הקבב התמזג עם הבצל וחדר לנחירי היושבים ועוברי האורח.

זה המקום בו בחרו הטרוריסטים לפגוע. בדאון-טאון של העיר הגדולה. ערב רב של אוכלוסייה קשת יום. במקום זה הצליחו להרוג ולפצוע. ביניהם היו חמישה פצועים קשה. קיווה שמאחד מהם תבוא הגאולה. רק אחד, לא יותר! כל לילה המתין אולי יופיע הרופא בפתח דלתו ויאמר לו:

"אודי, הגיע הזמן. יש לנו לב מתאים בשבילך."

עברו חמישה לילות ללא שינה, במתח עצום, בתפילה בלב ובתקווה, אך אף רופא לא הופיע בפתח הדלת. לא ביום ולא בלילה.

ועכשיו, בתאונה שקרתה הערב מתחיל אותו סצנריו. להתפלל ולקוות שאחד הפצועים פגוע בראשו. שאחד הפצועים מת מוות מוחי. מתחילות שוב ציפייה ותקווה ולבסוף מגיעות האשליה שהתבדתה, האכזבה והייאוש. את המתח הזה הוא כבר אינו יכול לשאת. ולאחר התפוגגות האשליה, מתחילה שוב ההמתנה לפיגוע או לתאונה הבאים. זה למעלה מיכולתו. הוא אינו יכול לעבור זאת פעם נוספת.