שיחת טלפון של דרור בורשטיין עם מנחם פרי התגלגלה לסיפור ששמע בורשטיין מפי אלמנתו של אהרן אפלפלד: בתחילת שנות החמישים […]
א/ האחים
הוא קובע פגישה עם אחיו הצעיר ביום רביעי שניים באוקטובר בשעה שתים־עשרה בְּרִיזֶנְרַדְפְּלָץ, ליד הגלגל הענק, ומגיע עשרים דקות לפני כן, קונה כרטיס זוגי ותופס מקום בתור, מתקדם לאט עם התור, והשעה שתים־עשרה מתקרבת, אבל אחיו הצעיר מאחר כהרגלו ולא מופיע כפי שקבעו במפורש אתמול. הוא מביט שוב ושוב בשעונו וסביב, אבל לאחיו אין זֵכֶר. התור מתקדם. על סף הכניסה אל הקרונות האדומים של הגלגל הוא מבקש ממפעיל הגלגל להשאיר אצלו את הכרטיס למקרה שאחיו יופיע בסיבוב השני או השלישי, אך המפעיל הגידם מסרב בתוקף לקבל אחריות על הכרטיס, יתר על כן, הכרטיס הוא כרטיס זוגי ומיועד לישיבה זוגית בקרון אחד, המחיר לזוג הוא מחיר מוזל, ולכן עליו לנקב את הכרטיס ויהי מה, ואם לא יופיע הנוסע השני, הוא יאבד את זכות העלייה לגלגל, והאח ייאלץ לקנות כרטיס חדש, ומיותר לציין כי לא יעכב את הגלגל בגלל נוסע מאחר. האח הבכור נרגז, אך אינו יכול להתווכח, שכּן הגלגל ממתין ובגבו התור זוחל קדימה ודוחק, והוא מצטדד ונותן לתור לעבור על־פניו, וממתין עוד שתי דקות, וברגע האחרון עולה רותח ומתיישב לבדו בקרון הזוגי של הגלגל שנבנה לפני עשר שנים, ואת כובעו הוא מניח במקום הפנוי שאחיו הצעיר היה אמור לתפוס. אחרי רגע קצר, בשעה שתים־עשרה בדיוק, עם צלצול הפעמון הנשמע מכנסיית מִינוֹרִיטֶן, מתחיל הגלגל לנוע, והוא יושב ומתמלא לאט חרון על המפעיל ועל אחיו, כאילו אש אחזה בקרסוליו ומלחכת ועולה לאט. הוא חג לבדו בקרון האדום שלוש פעמים. תשומת־לבו אינה למראות של נוף העיר ולהנאת העלייה והירידה, אלא לזעמו, שתנועת הגלגל כמו טוחנת ומלַבָּה. אחרי שלושת הסיבובים נעצר הגלגל, והנוסעים האחרים יורדים שיכורֵי מעוף. השנה היא 1907 וזה הכי גבוה שהם הגיעו עד כה. גבוהים יותר מעל פני האדמה לא היו, וכנראה גם לא יהיו לעולם.
האח הבכור עלה אחרון, לכן נותר אחרון על הגלגל, וכשמגיע תורו לרדת הוא קם, אבל חוזר ומתיישב על מקומו ליד הכובע שנשאר שם ונועץ מבט בקרון הריק שלפניו. מפעיל הגלגל הגידם נכנס לקרון ומסמן לו בקצרה, בתנועת זרועו האחת המקועקעת, לקום ולפַנות את מקומו. האח זורק מבט בשלט ואומר, אני יושב כאן עכשיו לא אקום מכאן אתה תעלה נוסעים חדשים ואני אסתובב עוד עד שהוא יגיע אני קניתי שני כרטיסים אני שילמתי על שני נוסעים לא תעשוק אותי גם המחיר מוגזם שלושה סיבובים בלבד אתם עושקים אותנו לא באנו ברכבת מקצה המדינה כדי לשלם הון עתק על שלושה סיבובים מחיר הנסיעה בגלגל כמעט כמחיר הנסיעה ברכבת מלינץ לווינה זאת שערורייה ובוודאי לא באנו עד לווינה כדי להיות מסולקים בבושת־פנים ממתקן שעשועים אידיוטי. האח מתעקש להישאר בקרון, והתור מתארך, הגידם רוקע ברגלו, דבר כזה עוד לא קרה לו, ביד אחת לא יוכל למשוך את האיש החסון, והוא מעיף מבט בתור המצטבר מאחוריו ויוצא מן הקרון ונאלץ להניע את הגלגל – העשוי בצורת שעון גדול – מהשעה 6 לשעה 7, ולאפשר לעוד נוסעים לעלות לקראת שלושת הסיבובים הבאים. הוא מושך בידית והגלגל מתחיל לנוע. האח הבכור מניח את הכובע על ברכיו וחושב, כך יאה, היום נעשָׂה כאן צדק. להתעקש על המגיע לך, הרי קניתי שני כרטיסים, עכשיו אני נוסע על חשבון הכרטיס השני. מִבטאו של מפעיל הגלגל זר, הוא לא שמע אף־פעם גרמנית כזאת, במקום Ich, ״אני״, הוא אמר איק, ובמקום kaufen, ״לקנות״, אמר משהו שנשמע כמו koofen, אם לציין רק שתי דוגמאות מעצבנות במיוחד. אני רותח, הוא שומע את עצמו אומר לעצמו, אבל אני רותח בצדק, הוא בטח יהודי, זאת בטח יידיש ולא גרמנית, הוא מחליט, יידיש, הוא אומר לעצמו, אם כן כך נשמעת יידיש, הוא חושב בתרעומת. עכשיו פנויה דעתו לצפות מן הגובה בעיר הפרושה למטה, הוא רוצה ליהנות מיופיָה של העיר, אבל העיר נגלית לו דווקא בכיעורה, כל העיר הזאת היא מפלצת של המאה ה־19, הוא חושב בעודו מגביה ועולה, המאה הארורה הזאת שלתוכה נולדנו כולנו ולמזלנו השארנו מאחור, הוא אומר זאת לעוד שני נוסעים בקרון לצדו, שאינם שומעים אותו ולפחות מעמידים פנים שאינם שומעים, הם אוחזים ידיים ומתנשקים במצמוצי שפתיים ומביטים זה בזה וכלל לא מביטים בנוף, איזה טמטום מרתיח, חושב האח, להתנשק אתם יכולים גם בבית, הוא נמלא חשק בוער לומר להם את זה, להתנשק ולאחוז ידיים אפשר גם בחינם בחושך על ספסל בגן הציבורי, מטומטמים, אבל הוא שותק ומחייך אליהם בחביבות.
כשהוא מפנה מהם את מבטו והקרון מנמיך אל השעה שתיים, הוא מבחין באחיו הצעיר ההולך באלכסון, מתקרב אל הגלגל הענק ונעמד כחוכך בדעתו, ואז מפנה את גבו ומתרחק במהירות בכיוון תעלת הדנובה, והוא מבין מיד לאן אחיו הולך, אל המקום שאליו קבעו שילכו אחרי שעשועי הגלגל, כלומר אל המוזיאון לתולדות האמנות. הוא סב על מושבו בקרון וצועק לו מלמעלה, קורא לו, מתעקש, הגם שאין כל סיכוי שאחיו ישמע אותו מכאן. הצעקות נמשכות למגינת־לבם של הנוסעים בקרונות הסמוכים, גם ההתנשקות נפסקת, לא עלִינו למתקן שעשועים כדי להאזין לאופרה של צעקות, מדוע מעלים את האספסוף לגלגל, והמפעיל, השומע את הצעקות מלמטה, עוצר בכעס את הגלגל ושב ומפעילו וכך כמה פעמים, כדי לטלטל את הנוסע ולסמן לו שיחדל, אבל האח כלל אינו מבין שהדבר מכוּון כלפיו. גלגל ענק מקולקל, הוא חושב ואומר לזוג הנאהבים, גלגל ענק מקולקל בלב עיר מקולקלת, צפופה, בית־כלא פתוח, בית־כלא עם חצר בית־כלא, ובחצר בית־הכלא הקמתם גלגל ענק לשעשועם של האסירים, האסירים עולים לגלגל ומתנשקים, אצלנו במערב אין שום צורך בגלגל ענק, אתה יוצא לטייל ורואה את העצים ורואה את הפרפרים ואת השמיים ואת הכוכבים יוצאים לקראתך ומסתובבים לאט כל לילה, זה הגלגל הכי ענק. היכן אַת המאה ה־17, חושב האח ומעיף מבט במפעיל הגידם בזמן שהוא חולף על־פניו כשמסתיים סיבוב אחד ומתחיל מיד הבא אחריו, היכן אַת המאה ה־18 עם כל הציירים הגדולים והמוזיקאים הגדולים והאדריכלות היציבה של הקתדרלות, במקום קתדרלות מה נתת לנו המאה ה־19 פרט לגלגלי ענק ומגדלי אייפל, כל אירופה כבר מלאה גלגלי ענק ומגדלי אייפל ומבני זכוכית של תערוכות עולמיות. אביהם ביקר בתערוכה העולמית בפאריז בשנה שבה נולד אחיו הצעיר, ובמשך שנים היה מספר להם על התערוכה, שהיתה שיא חייו, כך אמר לא פעם לשני האחים, הצרפתים הממזרים, נופף באצבעו, הם בנו גן־חיות לבני־אדם, הם תפסו ארבע־מאות שחורים מאפריקה והביאו אותם לפאריז ובנו להם כפר בתערוכה, אבל הוא לא היה מעניין, ביתן מכונות־התפירה היה מעניין הרבה יותר, אמר, ואז היה מתחיל בהסבריו הארוכים והמייגעים על אופן הפעולה של מכונת־התפירה. כל ילדותנו, חשב האח היושב על הגלגל, כל ילדותנו עברה בסימן מכונות־התפירה, חלומו של אבינו היה לקנות מכונת־תפירה אמריקאית מתוצרת זינגֶר ולא להשתמש בה, להציב את הזינגר לראווה בבית ולעורר את קנאת המכרים, אבל השנים עברו והם עברו מדירה לדירה ושום זינגר לא נכנסה הביתה ורק נותרה בעבור האב כמין סמל לימים הנפלאים שבילה בפאריז ב־1889.
הוא החליט כי לא יֵרד מהגלגל גם הפעם, מי שיחליט מתי לקום ומתי לרדת יהיה רק הוא־עצמו. אבל שני שוטרים כבר הוזעקו והם ממתינים לו, והסיבוב השלישי אינו מתחיל, המפעיל עוצר את הגלגל בשעה 6 ומצביע על האח הבכור, והם ניגשים אליו לשלוף אותו מהקרון. כל הנוסעים שומעים את משרוקיות השוטרים ומבחינים בהם ניגשים אל הנוסע. הוא אינו מתנגד, הוא קם ויוצא לאט מן הקרון האדום העומד בשעה 6, מרים את ידיו לאות כניעה מדומָה ואומר לשוטרים ולנוסעים הממתינים בתור, אם ברצונכם לעצור אזרח שבא עד הנה מאוסטריה עילית בגלל סיבוב אחד נוסף על גלגל ענק – בבקשה, תעצרו אותי, הַכּוּ, סיבוב נוסף בגלגל ענק שיש בו ממילא מקומות פנויים, הרי הוא לא הפסיד כלום – הוא מצביע על המפעיל – הרי לא תפסתי מקום של מישהו אחר, יש מקומות פנויים, מה הפסדת, אדוני, למה רוע הלב הזה, הוא אומר לקהל המאזין לו כאילו לא תלונה סתמית בפיו אלא בשׂורה, ביקשתי רק סיבוב אחד חינם, והרי שילמתי על שני נוסעים, שניים, הוא מציג את הכרטיס לעין כל, תראה בעצמך, גם האנשים הטובים כאן מסכימים ומתרגזים, הוא אומר, והקהל אכן מצטרף אליו לאט, נגרף אתו, והלחישה עוברת בציבור, סיבוב אחד, הוא רק ביקש סיבוב אחד, מסבירה מישהי, האדון התקשה לקום, והמפעיל משך אותו בכוח וניסה לזרוק אותו מהגלגל. לזרוק אותו מהגלגל? מה? מלמעלה? זה לא מסוכן? לא, אידיוט, לא מלמעלה, איך מלמעלה, הרי המפעיל למטה ולא למעלה, אז מה אתה עושה את עצמך אידיוט, כן־כן, את צודקת כרגיל, לא צריך להתרגז, ודאי, מלמטה, לזרוק מלמטה, לא מלמעלה, אבל תשמעי איזו גרמנית מוזרה יש לו… מה? למי? לאיש עם הכרטיס, היא לא מוזרה, היא קצת שונה, זה הכל, הוא הגיע בטח מהכפר, אולי מהונגריה, אבל מה זה קשור לעניין, מפני שהוא הונגרי צריך להתעלל בו? למה אין לך לב? עם איזה יצור התחתנתי, אלוהים!
השוטרים, שחשים להיכן נושבת אהדת הציבור, מניחים לו, לאח הבכור, אף שואלים אותו אם ירצה עוד סיבוב, הגם שהענקת עוד סיבוב אינה בסמכותם, והאח מודה להם ומניח יד על כתפי השוטרים ואומר, אני נשבע, אתם עֵדַי, שלעולם, לעולם לא אעלה עוד על הגלגל הענק המטונף הזה. נוסע שכבר עלה לקרון קם ואומר למפעיל, תן גם לי לרדת! תן גם לי לרדת! והוא פותח בעסק גדול את דלת הקרון הקטנה וטורק אותה והולך לו בהתעלות הנפש של אדם שעשה את הדבר הנכון מהבחינה המוסרית, ואף שילם על כך מחיר אישי, לבו מתרחב, בשנים הבאות יספר שוב ושוב על הרגע הזה שבו פשוט קם ויצא מן הגלגל, פעם אחת בחיים עשיתי את הדבר הנכון, יחשוב, מותר להתגאות בכך, גם ילדיו ונכדיו ישמעו את הסיפור עשרות פעמים אם לא מאות, ואשתו תשמע אותו, ואשתו השנייה, ועוברי־אורח ברחוב ישמעו, ואף הכומר המוודה ישמע, וזאת תהיה הפעם האחרונה שהסיפור יסופר.
השוטרים מביטים בקרירות עוינת בגידֵם המשופם החבוש כובע צבאי עתיק מן המלחמה הפרוסית־צרפתית והולכים משם. גם האח הבכור מתרחק לאט, מאוֹשָׁש וזקוף, ואחרי שתי דקות סב על עקביו ומסתכל ארוכות בגלגל הענק. לתדהמתו הגלגל מסתובב. הוא לא ציפה שהגלגל ימשיך כאילו לא קרה דבר, לא זאת אף זאת, נראה שהוא מלא נוסעים, כל הקרונות תפוסים כאילו לא קרה דבר, כל הספרוֹת זורחות על השעון שהקרונות הם כביכול מחוגיו, והוא מניף אגרוף כלפי הגלגל וכמו הולם בו ממרחק, כאילו על־מנת לשבור אותו, כפי שאנו מתדפקים מעת לעת על סף דלתות כבדות ונעולות לשבור אותן בחבטות.
אין עדיין תגובות