בית בשיכון דרום

יצאתי בריצה לגינה הפתוחה ומאירת הפנים. טיפסתי על ענף עבה של עץ התאנה, הסוכרייה הטעימה בפה. כושי, הכלב המתוק שלי ילל, רצה שארים אותו, אבל אני אמרתי לו – "שקט, אבא ישן, רוצה מכות?" ונמתחתי כולי על ענף התאנה, נהנית להיות לבד בגינה הקטנה והיפה שלנו. קצת הצטערתי שלא אטעם מהאבטיח שאמא חתכה, אבל נהניתי מכל השאר – אני וכושי וכל הגינה רק שלנו. דבורים לא היו בקרבת העץ, ויכולתי לחלום ולנמנם.

בתיה בן-איון מחזירה אותנו אל שנות ילדותה הקסומה בשיכון דרום, בבאר שבע של שנות החמישים, אבל גם מספרת לנו על באר שבע העכשווית, ועל יחסיה הנמשכים עם אמה, ועם אחיה ואחיותיה.

מקט: 6-010-3

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

יצאתי בריצה לגינה הפתוחה ומאירת הפנים. טיפסתי על ענף עבה של עץ התאנה, הסוכרייה הטעימה בפה. כושי, הכלב המתוק שלי […]

---

פרק ראשון – אמא רוצה הביתה – לפני כחודש התחילה אמא לדבר אתי על לעזוב את בית האבות המוגן והיפה שלה, ולעבור לגור בשיכון דרום, השכונה המיתולוגית שלנו בבאר-שבע, בה גרנו בשנות החמישים, תחילת הששים והבית הראשון שלנו בישראל, אם לא מחשיבים את מחנה המעבר. הבית בו גרנו משנת 1950 ועד 1962. היום אנחנו כבר בשנת 2009 אני כבר בת חמישים ושבע, ואמא, שתחיה, בת שמונים ושבע.

כשהיא אמרה לי את הדברים האלו לראשונה, זה היה פנים אל פנים כשהייתי אצלה בחדר. צחקתי והעברתי נושא. היא הבחינה בזה ושתקה. היא טובה בשתיקות. אחרי יומיים היא העלתה שוב את הנושא, בשיחת הטלפון היומית בינינו.

"אמא, מה פתאום לגור בשיכון דרום? את יודעת מה קורה שם עכשיו? היית בשיכון דרום מאז שעזבנו?"

"אל תחשבי שיצאתי מדעתי" היא אומרת. בעצם היא אמרה את זה בערבית "אנא מיש חרפת" חרפת זו מילה שקשה לתרגם. הפכתי שוטה, הפכתי סנילית, יצאתי מדעתי כל אחת משלוש האפשרויות יכולה להתאים. כשעוד היתה צעירה, חזקה ובריאה בגופה ונפשה, המילה הזו היתה שגורה על פיה, כסמל לדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לבנאדם. אתם כבר מבינים, שהדבר שהיא פחדה ממנו יותר מכל קרה לה. היא תמיד אמרה עוד משפט – מי שמפחד מהחושך – החושך בא אליו. כשהיא דיברה אתי בכעס כזה וברצינות כזו על לעבור לשיכון דרום הבנתי שגם החושך הגיע. עכשיו צריכים להסביר לה, כמו שמסבירים לילד למה זה לא הגיוני מה שהיא מבקשת, אבל היא מצידה המשיכה:

"אני מבינה שעברו הרבה שנים מאז שעזבנו את השכונה, אבל שם יש אנשים נחמדים, אמתיים, טובים. שם לשכנים איכפת אחד מהשני. פה לאף אחד לא איכפת מכלום… נמאס לי מכל הווז ווז האלה בבית אבות."

אני יודעת במשך כל חיי בעצם, שאמא לא מסתדרת עם האשכנזים. היא לא רבה אתם, כי היא לא רבה עם איש. זה לא האופי שלה. אבל היא עוקצת אותם בכל הזדמנות, וכשאנחנו לא לידם, היא יורה חיצי רעל לעברם. על קמצנותם, נצלנותם, צביעותם, ומה שהכי מכעיס אותה – התנשאותם. היתה לה חברה בבית אבות, בערך בגילה. לכל מקום הלכו יחד – למסיבת ועד דיירים, למסיבת מוצאי שבת, ערבי שירה בציבור. יושבות ומסתודדות, עוקצות ומעליבות את השכנות שלהן מאחורי גבן… לטיולים לא יצאו. "זה לא בשבילנו," אמרה החברה שלה תקוה ואמא הוסיפה מצדה "טיולים של גן ילדים שהאשכנזים מארגנים". שתיהן יחד היו כוח מחץ. הספרדיות-מזרחיות הפגועות, שנפשן שותתת דם מהתנהגות השכנות האשכנזיות שלהן בימים רחוקים (חמישים שנה אחורה) יוצאות למלחמה על כבודן הרמוס, האבוד. נראה קצת מגוחך מהצד. אבל אני הייתי בצד ושתיהן היו בתוך הקלחת.

כל הזמן הצעתי לה שתהיה לה עוד חברה. לא כדי לאזן את ביקורתה על הווז ווז – מזה נואשתי לגמרי, ובכמה מקומות גם הבנתי אותה, אלא מהבחינה הפרקטית והפשוטה – הדיירים בבית אבות הם דבר שהיום ישנו ומחר איננו, וכשראיתי כמה נפשה נקשרה בנפש תקוה, פחדתי, (והנה שוב כשפוחדים ממשהו, הוא מגיע) מהיום שתקוה תלך לעולמה ואמא תיוותר לבד עם ים האשכנזיות מסביבה. וזה מה שבאמת קרה. תקוה נסעה לביקור אצל הבנות שלה, ויום אחד הגיעה לחדר של אמא אם הבית של בית האבות, הושיבה אותה על הכסא, ליטפה את ידה וסיפרה לה בעדינות שתקוה מתה. מאז הסתגרה אמא בחדרה במשך ימים רבים. חסל סדר מסיבות יום הולדת, מסיבות מוצאי שבת, מסיבות ועד הדיירים. היא הפסיקה עם שעורי הפסנתר, לא הלכה יותר לברידג', בקושי יצאה מהחדר. רק אלינו, הבנות והבנים שלה, יצאה לפעמים. בשאר הזמן היתה מסוגרת מרצונה בחדרה, בוהה בטלוויזיה, לא מחמיצה אף מהדורת חדשות.

עכשיו אני בדילמה. מה אני אומרת לה על שיכון דרום? האם לשבור את לבה ולספר לה שאף שכן מהימים ההם לא גר שם יותר? לספר לה שכמעט כל בית הוא היום משרד, חברת ביטוח, מחסן לציוד חקלאי, מטה ראשי של המשמר האזרחי? אם אספר לה, יתנפץ לה החלום למחוק את חמישים השנה שעברו, ולחזור לגור בשיכון דרום כשאבא עוד חי, אחי הבכור עוד חי, וכולנו ילדים שגרים בבית והשכנים כולם גרים שם, עם ילדיהם, חמורם וטפם… ואם לא אספר לה, היא תרצה שאני אמצא לה בית בשיכון דרום. אני אומרת לה – "טוב נראה. צריך לבדוק כמה כסף יש לך בחשבון. אם זה מספיק לקנות בית ואם מישהו מוכר בית."

"כן מוכרים. אמא ואבא של עודד מוכרים את הבית. הם רוצים לעבור לחיפה."

אני נאלמת דום. היא באמת נמצאת עכשיו חמישים שנה אחורה. איך מוציאים אותה מזה? למה הפסקתי ללכת לפגישות של משפחות חולי אלצהיימר? עכשיו אולי הייתי יודעת איך להשיב לה.

"למה את שותקת?" היא שואלת אותי. מעולם לא היתה נחושה יותר מאשר עכשיו.

"טוב, אני אלך לראות אם יש דירות למכירה בשכונה," וחושבת לעצמי – בעוד יום יומיים היא בוודאי תשכח מכל הסיפור. ואם היא בכל זאת לא תשכח – אגיד לה שבדקתי ואין דירות למכירה. אבל כבר אמרתי לכם, היא נחושה הפעם כפי שלא ראיתי אותה מימיי.

"טוב, באיזה שעה תבואי לקחת אותי?"

"לקחת לאן?"

"למתווך דירות."

"מה את צריכה לבוא למתווך דירות?" אני אומרת בניסיון אחרון.

"אני רוצה," היא אומרת בהתעקשות, אפילו בתוקפנות "מתי תבואי?" "אולי אני אלך לבד. בשביל מה לך לבוא אתי?"

"לא, לא, אני רוצה לבוא לראות," היא כמעט צועקת.

"טוב," אני אומרת לה, "אני אבוא בבוקר. נראה איך נקום מחר."

"טוב. אני אתלבש ואהיה מוכנה בשמונה."

"בשמונה המטפלת שלך מגיעה ומכינה לך ארוחת בוקר."

"טוב אז תבואי בתשע, אחרי שאני אוכל."

"אבל היא הולכת רק בעשר."

"אז אני אווזע אותה בתשע."

אווזע בתרגום ממצרית – אסלק אותה, אדחוף אותה ממני. טוב, אני חושבת, מול חומה בצורה כזו אני לא יכולה לעמוד.

"טוב קבענו." ואני הולכת הביתה, מהר, כדי להתקשר לאחותי דיצה. היא תדע להציל אותי. כשאני מספרת לה על הרצון של אמא לעבור לגור בשיכון דרום, היא צוחקת בקול גדול.

"דיצה זה לא מצחיק. היית צריכה לראות אותה. היא חושבת שהכל נשאר בשכונה כמו שהיה. לכי תסבירי לה שעברו חמישים שנה. כולם בטח מתו או עברו משם. בפעם הקודמת שהייתי שם ראיתי רק משרדים ובתים של משתפ"ים, אין אף שכן לשעבר."

"כן אבל מה את מתווכחת אתה? עד מחר היא תשכח מהכל."

"ואם לא?"

"אז תיקחי אותה לשכונה ותראי לה איך כל הבתים הם עכשיו משרדים וזהו."

"אבל ישבר לה הלב."

"אז מה לעשות?"

"לא יודעת," אני אומרת, "בגלל זה התקשרתי אליך."

"תחכי למחר ותראי. אם היא תזכור – תלכי אתה ושתראה בעצמה מה קורה," סיכמה.

כשסגרתי את הטלפון חשבתי לעצמי, שאני הולכת לפעמים לשכונה ההיא מתוך הגעגוע. היא הולכת מתוך השכחה.

למחרת, אחרי לילה כואב, טרוף שינה אני מתקשרת אליה בשמונה. מקווה שתשכח מהכל. אני מתבדה. השאלה הראשונה שלה אלי – "מתי את באה לקחת אותי?"

"כמו שקבענו, בתשע."

"אני כבר התלבשתי, בואי עכשיו לקחת אותי."

"את לא אוכלת ארוחת בוקר?"

"לא יודעת. אכלתי משהו."

"איפה יפה המטפלת? היא לא הכינה לך ארוחה?"

"לא היא לא באה היום, אני הכנתי קווקר, בואי לקחת אותי," וטורקת. זה מנהג די חדש אצלה. לטרוק טלפון ברגע שסיימה לדבר או שהשיחה לא נוחה לה. אני מבליגה על רצוני להתקשר אליה ולהוכיח אותה, ונוסעת לבית אבות. היא מחכה לי בשער, שקית גדולה בידה. אני יוצאת לעברה לעזור לה עם השקית.

"מה זה השקית הזאת?" אני שואלת, היא די כבדה השקית , אני לא מבינה איך היא סחבה אותה עד השער.

"מתנות, הבאתי קצת מתנות, ממה שהיה לי בחדר, לשכנות."

אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק. הדמעות בכל זאת יורדות במורד הפנים. אף פעם לא היתה בבלק אאוט שנמשך כל כך הרבה שעות. עד עכשיו היו לה מין גיחות כאלה של שכחה – חשבה שאני בת שלושים ושש, שוכחת כל הזמן שהבן הצעיר שלי עבר לתל-אביב, שוכחת שמות של שכנות שלה בבית אבות, משתמשת במילה לירה במקום שקל, סופרת חצי שקל כחמישה שקלים שוכחת שחג השבועות כבר עבר, חושבת שאני נולדתי במצרים, ועוד כאלה התנהגויות שמתאימות למצבה, אבל הדילוג הזה על תקופה כל כך ארוכה מעברה הוא דבר חדש.

"טוב בואי, נכניס את המתנות מאחורה."

"לא," היא אומרת לי בתוקפנות וטורקת את הבגז' בכוח שלא ברור לי מאיפה הוא מגיע. אני מסתכלת על ידיה הקטנות, המצומקות ולא מאמינה שהיא זאת שטרקה את הדלת "את המתנות אני אחזיק!" אומרת, לופתת בכוח את השקית ומתיישבת.

כך נסענו לשיכון דרום, או נכון יותר לומר – נסענו בזמן. אני מראה לה בדרך מקומות חדשים שלא היו כשגרנו בשכונה, מקווה להחזיר אותה להיום, אבל היא לא מגיבה. נכנסת לשתיקה, השקית לפותה בשתי ידיה, עיניה בוהות קדימה ישר, מבטה קפוא. אנחנו מגיעות לרחוב שלנו.

"אמא, הנה הרחוב שלנו."

שקט ודממה. אני עוצרת את האוטו ומביטה לאחור.

"אמא, הנה הבית הישן שלנו."

"יופי, אז בואי ניכנס." היא אומרת וכבר פותחת את הדלת וכמעט נופלת מכובד השקית.

"אמא, רגע, תכנסי חזרה, עוד לא החניתי את האוטו."

היא נכנסת חזרה ללא מלים. אני מחנה ליד החלון של החדר הקטן של ביתנו לשעבר. מתפלאת כמו בכל פעם שאני מגיעה לשכונה, על כך שאותו התריס, מלפני חמישים שנה, נשאר עומד על תלו. אותו צבע ירוק, מקולף מעט, אותו עיקום של המסגרת, בחלקו הימני התחתון. חזית הבית לעומת זאת שונה לחלוטין. מעל למרפסת הכניסה לבית, מישהו בנה גג עם רעפים. מודרני, יפה. רמפה מובילה לאותה המרפסת. הבית נראה גדול יותר ואז אני שואלת את אמא –"מי היה גר צמוד אלינו? הבית שלנו היה כזה ארוך?" – היא מניחה את שקית המתנות על הרצפה והולכת נמרצת, כמו בחורה צעירה לאורך המרפסת מבחוץ, "בואי, בואי" אומרת לי בהתלהבות – "פה גרו משפחת מוסקט, שאמא שלהם מתה כשהיו קטנים. את לא זוכרת את רינה? היתה חברה שלך! הייתן הולכות כל בוקר ביחד לגן. היא לימדה אותך את השיר והריקוד – 'תותחים במקום גרביים.'"

כבר אמרתי לכם, הזכרון שלה לטווח הרחוק, חמישים שנה אחורה טוב משלי. אני עושה תרגיל לעצמי, לה – "אמא, מה הכינה לך יפה אתמול לצהריים?"

"לא יודעת. משהו."

"מי היו האחים של רינה, החברה שלי?"

"מה את לא זוכרת?" שואלת והבעת ניצחון על פניה "היתה לה אחות לילי. בקיץ כשהייתם קטנים היתה אוספת את כל השכנים והיתה עושה הצגות. אתם הייתם השחקנים. היא לימדה אתכם לשחק ובנתה במה וסידרה כיסאות. מכל שכן לקחה שני גרוש."

"איפה לילי עכשיו?" אני מנסה.

"וואללה, לא יודעת." שתינו עומדות בשתיקה, כל אחת והמחשבות שלה. אני נזכרת ברינה חברתי הטובה. כל בוקר הלכנו יד ביד לגן, כל אחר צהריים שיחקנו יחד. היא גרה בצמוד לנו, והיינו החברות הכי טובות. אני זוכרת שהיא לא למדה אתי בבית הספר, כולנו למדנו בבית ספר "מצדה" היא הלכה לבית ספר דתי, וכעבור שנה הם עברו שכונה. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנה, עד לאותה פגישה מצמררת לפני עשרים ושש שנים כשלמדתי במכללה לאומנות חזותית. המכללה היתה בבית ספר נטוש בשכונה ד', באזור שנחשב בעייתי. סמים, פשע. אנחנו, הסטודנטים לאומנות הרגשנו זאת בפריצות למכוניות שלנו, פריצה למשרד המנהלת וגניבת מכשיר טייפ, פריצה לכיתת הקדרות וגניבת מכשיר רדיו. דברים קטנים כאלו, שהכריחו אותנו לנעול כל דבר שחשוב לנו.

ציורים או פסלים לא גנבו, לצערנו. וכך, באחד הימים לקראת ביקורת עבודות של שנה ג', כשהלחץ והמתח ניכרים על פני כולם: השרת, הסטודנטים, המנהלת, המורים וכולם בהתרוצצויות של הרגע האחרון, לארגן מקום לתצוגה, להשלים עבודות, להעביר עבודות ממקום למקום, להתווכח על שטחי תצוגה, ראיתי אותה. כבר כשירדתי במדרגות המובילות למשרד ראיתי אותה. עומדת ליד המשרד, ועגלת תינוק לידה. בתוכה תינוק רזה, חיוור, לבוש בלואים.

ברגע הראשון לא הבחנתי בבגדים שרינה לבשה, רצתי אליה בצעדים גדולים ומהירים, מדביקה את פער עשרים ושש השנים שעברו, קוראת לה בהתלהבות "רינה , רינה" ומתקרבת אליה עוד, עד שנעמדתי מולה "רינה, מה שלומך, זאת גילה, זוכרת אותי?" אלא שעוד לפני שסיימתי את המשפט, הבחנתי בעיניה חסרות המבע, הקפואות. כמעט והקפיאו גם אותי.

עמדתי מולה, מנסה לדבר כאלו לא הבחנתי בדבר: "רינה, את זוכרת את –'תותחים במקום גרביים'? זוכרת את קלוד? איך לא רצינו לשתף אותה בריקוד?"

לא היתה כל תגובה ממנה. לא מבט, לא מבע פנים. כלום. המשיכה להביט נכחה. התינוק השדוף בעגלה, שקט. ביני לבינה מרחק של כשני מטרים ועולם שלם. המשכתי לעמוד, מתלבטת. באותו הרגע תלמידת שנה א' עברה בינינו בריצה לעבר המזכירות. ופחית צבע אקריליק אדום נפלה מידה. הצבע ניתז על הרצפה ועל סנדלי. התכופפתי לנגב את הצבע. כשהרמתי את הראש לראות אם גם רינה התלכלכה, כבר לא ראיתי אותה מולי. היא דחפה את העגלה לאט והלכה לכוון היציאה. כך, יצאה שוב רינה מחיי. אחר כך שמעתי שהיא נשואה לעבריין, שהיא מכורה לסמים, שהיתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. רינה שלי, הילדה היפה והחכמה, שלימדה אותי לרקוד, שעודדה אותי לא להתבייש מפני ילדי הגן כשרקדנו לפניהם, שהיתה בעיני סמל לשמחה ויצירתיות, הפכה עם השנים למה שראיתי באותו מפגש מקרי.

"גילה, את בוכה?" שואלת אותי אמא בתימהון ומחזירה אותי באחת, לעכשיו.

"אה לא, סתם."

"תגידי לי בנתי, מה קרה?" אומרת לי בקול רך, שמעולם לא שמעתי יוצא ממנה.

סיפרתי לה. על המפגש, על ההבעה האטומה בפניה של רינה על התינוק.

"טוב מה את רוצה, היא גדלה בלי אמא, מה את רוצה?"

"כן, מה קרה לאמא שלה?" אני מנצלת את ההזדמנות לדעת סוף סוף ממה מתה אמא שלה, דבר שהסתירו מפנינו בילדות.

"היתה לה המחלה הזאת, טוב בואי בואי נלך לראות מה שלום גברת דמרי." אומרת אמא לזוועתי, ומושכת אותי ביד. אני מבינה שהיא שוב בורחת למחוזות השכחה.

"רגע, אמא השארת את המתנות על השביל ליד הבית שלנו." אני אומרת ונזכרת שרק לפני כמה דקות אחזה את השקית, כאלו חייה תלויים באותה שקית. אני רוצה להציץ בשקית, ושומעת אותה – "אז תביאי אותן," אומרת ומתחילה ללכת במהירות של בחורה צעירה, מסביב לבית של כנפו.

"רגע" אני צועקת לעברה "חכי לי, אל תלכי לבד." את המשפט הזה, אני אומרת לרחוב הריק. היא כבר מעבר לסיבוב, דוהרת לקראת הפגישה עם גברת דמרי. אלא שגברת דמרי מתה כבר מזמן. מכל השכנות של אותן הימים רק אמא וגברת רגינה עדיין בחיים. על סופה של גברת דמרי, שמעתי, אך לא זכור לי ממי, אולי מבתה איילה. לא שאלתי איך מתה, ממה מתה ומתי. העדפתי לזכור את גברת דמרי הגאה, הבטוחה בעצמה, ואת מה שעשיתי לה, ולכולנו באותה הילדות הרחוקה.

הכל קרה באחד מאותם ימי החופש הגדול, החמים, הלוהטים והמייגעים כבר שיחקנו כל משחק אפשרי עם ילדי השכנים כולם. כבר נחלקנו לקבוצות אחרי שרבנו עם כולם, כבר הכעסנו את ההורים במריבותינו והיו כמה אמהות שרבו ביניהן בגלל מריבות הילדים. אבא אמר – מעכשיו, תהיו בבית. קיבלתם חוברות לחופש, נכון? כל יום, כל אחד ימלא שני דפים. אחר כך הסתכל עלי ואמר – את תמלאי דף אחד בכל יום, הבנת? לא רוצה לראות אתכם מסתובבים כמו בטלנים כל היום."

כך ישבנו כמעט שבוע, כלואים בבית באין טלוויזיה, משחקי קופסא או כל אמצעי בידור אחר. כל אחד מנסה להעסיק את עצמו וגם למלא את אותם הדפים בחוברת לחופש.

באחד הימים, נכנס אבא למטבח ושאל את אמא בקול סוער – איפה כולם מסתובבים בחום הזה כמו פושטקים?! הא?! לאן הלכו?! אמא שתקה ועיוותה פניה. אני ישבתי על רצפת הבטון מול המטבח ואכלתי ספגטי. הרוטב נמרח על פני ונזל לכוון הסנטר והצוואר.

"פורטון, מה זה הילדה המלוכלכת הזאת?" שאל והצביע עלי – "קחי אותה למקלחת!" אמא גררה אותי למקלחת, סובבה את זרועי, והתחילה להתיז מים על פני, עורפי וזרועותיי. משם שמענו את אבא קורא בקול גדול לאחים שלי שנכנסו מבוהלים הביתה.

"אין לכם מה לעשות כל היום? איפה אתם מסתובבים? לא אמרתי לכם להישאר בבית?"

"לא הסתובבנו, רק שיחקנו שח אצל אורי." אמר אחי יעקב וחטף מיד סטירת לחי.

השאר נעלמו בחדר הגדול. אברהם ויצחק שיחקו שח בשקט. יעקב ישב בפינת החדר, מכונס בעצמו. שמחה הוציאה את קופסת הנעלים הגדולה, בה היו פקעות צמר, חוטי "דה-אם-צה" ומחטים, והחלה לרקום מפית קטנה בצלבים ורודים וכחולים. דיצה נכנסה למטבח ועזרה לאמא לקלף תפוחי אדמה, אבא הלך לישון מבלי לאכול, וכולם היו דוממים. ישבתי באותו המקום מול המטבח והתחלתי לשיר את השיר אותו למדתי השבוע ברדיו.

"שקט, מטומטמת! את מעירה את אבא!" צעקו לעברי כולם פה אחד. האחיות שלי, הביטו בי בחמלה והמשיכו בשלהן. לכולם היה עיסוק, ואני לא ידעתי במה אעסיק את עצמי.

הלכתי ועמדתי ליד דיצה: "תני לי לקלף תפוח-אדמה!" דרשתי

"השתגעת? פערה עיניה, "את עוד לא יכולה לקבל סכין ליד!"

"למה? למה את כן ואני לא?"

"כי אני גדולה יותר. טוב לך?"

לא היה לי טוב. למה אי אפשר לשחק בחוץ כמו כולם, חשבתי בעגמה.

הלכתי לעמוד ליד שמחה: "מה את רוקמת?"

"מה אכפת לך, את בלאו הכי לא רוצה ללמוד לרקום. עצלנית אחת."

הלכתי ליד האחים שלי.

"מה אתם עושים?" שאלתי.

"משחקים שח, יא-האבלה, את לא רואה?" ענה אחי יעקב.

אברהם חמל עלי ובא לידי – "בואי, קחי סוכרייה מחליפת צבעים ולכי לשחק." אמר והוציא ממעמקי הכיס סוכרייה. היא היתה אדומה ונדבקו עליה מעט פירורים מהכיס אבל היא היתה שלמה והיתה שלי. רצתי לאחיות שלי, צועקת מאושר – "יש לי סוכרייה מחליפת צבעים, אינה לכם ואינה לכם…"

לא הספקתי לשיר הרבה. אמא יצאה מהמטבח ובידה הסכין בו חתכה אבטיח – "שקט, שקט האבלה, מה את עושה? רוצה להעיר את אבא? יאללה צאי לגינה, לכי שבי שם בשקט, שמעת? בשקט!" אמרה ודחפה אותי בידיה.

יצאתי בריצה לגינה הפתוחה ומאירת הפנים. טיפסתי על ענף עבה של עץ התאנה, הסוכרייה הטעימה בפה. כושי, הכלב המתוק שלי ילל, רצה שארים אותו, אבל אני אמרתי לו – "שקט, אבא ישן, רוצה מכות?" ונמתחתי כולי על ענף התאנה, נהנית להיות לבד בגינה הקטנה והיפה שלנו. קצת הצטערתי שלא אטעם מהאבטיח שאמא חתכה, אבל נהניתי מכל השאר – אני וכושי וכל הגינה רק שלנו. דבורים לא היו בקרבת העץ, ויכולתי לחלום ולנמנם. השכונה כולה כאלו נרדמה. לא נשמעו דיבורים ולא קרקורים, ואף לא נעירת החמור של אדון דמרי. רעש קרקושי הצלחות וכלי האוכל נדם, השכנים כולם היו ספונים בגילהם, מסתתרים מפני החום. כך שכבתי בשקט חושבת מחשבות וכמעט נרדמתי, אלא שאז הרחתי ריח חריף של פולי קפה נקלים. הריח בא מכיוון החצר של גברת דמרי.

הוא גבר על ריח גללי החמור שנח באורווה שבקצה החצר. בבת אחת, קפצתי ממקום שבתי, וכושי אחרי. בשישה צעדים מהירים, עברתי את המרחק בין גינתנו לזו של גברת דמרי ונעמדתי מולה.

היא ישבה על שרפרף קטן מעץ, ישבניה העצומים נשפכו משני צידיו. היתה לבושה בשמלתה הכחולה הפרחונית ולראשה, כבכל יום, מטפחת. המטפחת עטפה את ראשה ברפיון ולראשונה ראיתי את צמתה הדקה, הדלילה, השזורה פסי כסף, כשהיא שמוטה ותלויה על כתפה. התקרבתי להיטיב לראות – מה צבע שערה? מה אורכה של אותה צמה? היכן היא מסתיימת?

גברת דמרי הבחינה במבטי הסקרניים, התירה את מטפחתה באחת, אספה צמתה הארוכה, לפפה והידקה הכל בסיכה שחורה עבה, ומיד קשרה את מטפחתה היטב והביטה בי. עכשיו היא היתה גברת דמרי שהכרתי. היא התפנתה להביט בי, סקרה אותי משיער ראשי הפרוע, ששברי עלים יבשים הסתתרו בו, דרך ידי המכוסות בוץ. מבטה עבר לחולצה הוורודה היפה, המשובצת, שקיבלתי מהדוד באמריקה והיתה רק שלי, שאף היא היתה מרוחה בוץ. הביטה גם על המכנסיים הקצרים, הכחולים הבלויים שלבשתי ושלפני לבשו שתי אחיותי. התבוננה מטה לעבר רגלי היחפות, המכוסות עפר ועלים ואמרה בקולה החם –

"גילה, עוד לא התרחצת היום, בנתי?"

"לא," השבתי, "רק את הפנים רחצתי," ולראשונה הבחנתי איך אני נראית. "אולי תלכי קצת להתרחץ מכל הבוץ הזה וגם להסתרק? את יכולה כבר לבד, את כבר ילדה גדולה, לא?"

"כן."

"את עכשיו בגיל של יוסי שלי? את בת שש?"

"שבע!" השבתי בכעס.

"אה, כן נכון, מחילה. את באמת גדולה, לכי, בנתי, תתרחצי ותבואי חזרה."

"עוד מעט," עניתי מוטרדת – איך אכנס הביתה אחרי שסילקו אותי משם? "באתי לראות איך את מכינה קפה," אמרתי.

גברת דמרי הכינה כל יום קפה בבית. היה לה כלי נחושת צר ומוארך, ולו ידית ארוכה מתעקלת, לתוכו הכניסה את פולי הקפה הירוקים, סובבה את המכסה היטב היטב, עד שאי אפשר היה לראות איפה המכסה ואיפה השאר. בידית הארוכה סובבה כך שהפולים ייקלו מכל צדיהם, מעל הפחמים הבוערים שנאספו לתוך קופסת הפח. סובבה בסבלנות ובאיטיות את אותה ידית ופיזמה לעצמה פזמון. אגלי זיעה גלשו במורד פניה והיא היתה לוקחת בד לבן ומוחה את הנחל שזרם על פניה, וממשיכה לסובב את הפולים. אחר כך, היתה מסיטה באחת את הכלי מעל הגחלים ומניחה אותו על האבן הלבנה שלצידה ומחכה,

"גברת דמרי, מה את עושה? למה את מפסיקה?" שאלתי אותה בפעם הראשונה שראיתיה בכך.

"אני מחכה שיתקרר קצת. אי אפשר לטחון אותו ככה"

אלא שגברת דמרי לא טחנה את הקפה במטחנה ידנית, בעלת ידית מתכת שבראשה עיגול דמוי תפוח. מטחנה כזאת היתה לנו בבית ואמא טחנה בה גרעיני כמון, כוסברה ופלפל שחור. לגברת דמרי היו מכתש ועלי, אף הם מנחושת, לשם שפכה את פולי הקפה הקלויים והפושרים, בכל פעם חופן, והחלה כותשת אותם בקצב, עד שהפכו לאבקה שחורה וריחנית. כששאלתי אותה מדוע אין היא טוחנת את הקפה במטחנה כמו שלנו, היא צחקה והשיבה "במטחנה, הקפה לא יוצא דק כמו פה." והצביעה על המכתש, לתוכו שפכה עוד חופן פולים. ואז ביקשתי ממנה שתיתן לי לכתוש מעט פולים, כמו שהיא עושה, אבל היא צחקה ואמרה "אדון דמרי, אבא של יוסי, לא שותה קפה שמישהו אחר מכין, רק מהיד שלי." אמרה והמשיכה להכות בגאווה בעלי, בקצב, משמיעה צליל אחיד וקבוע, שנשמע כמו מנגינה מארץ רחוקה רחוקה.

"גברת דמרי," שאלתי, "למה את מכינה קפה? למה אתם לא שותים ציקוריה?"

"היא צחקה בקול "עכשיו כבר נגמר הצנע, אפשר לקנות קפה," אמרה ואספה את הקפה הכתוש לתוך צנצנת זכוכית גדולה. ואז, כאלו נזכרה פתאום, שאלה אותי "את יודעת מה זה צנע, יא בנתי?"

"כן, כשהדודים מאמריקה שולחים חבילות עם בגדים יפים ושוקולד, ונעלים מלק, וקפה. כי בארץ אין, רק באמריקה." אמרתי בסיפוק וגעגוע.

"ומי שאין לו דוד באמריקה?" שאלה מבודחת.

החרשתי. לא ידעתי מה להשיב.

"מי שאין לו דוד באמריקה, שתה ציקוריה במקום קפה!" אמרה בבדיחות, על מנת לפייס את מבטי הנבוך.

"אני יודעת מה זה ציקוריה," אמרתי לה מתלהבת, "גם אנחנו שתינו ציקוריה, וגם היתה לנו אבקת ביצים ואבקת חלב…" הוספתי, מתגאה על בקיאותי.

"כן, נכון בנתי. לכולנו היו רק אבקת חלב וציקוריה. למי היה קפה? יא חאסרה. אבל עכשיו ברוך השם יש הכל. גם קפה וגם חלב הנה, שאדון דמרי מסתובב כל יום על החמור ומוכר לכל השכנים. נכון יא בנתי?"

ואני חשבתי – היא משוויצה באדון דמרי החלבן, כמו שיוסי משוויץ בו. פעם סיפרתי על כך לאמא. היא אמרה בבוז – בסך הכל חלבן. מה הם משוויצים בו? פרימיטיביים. אבא שלך פקיד! פקיד! הוא מלומד. ועשתה תנועת ביטול בידה.

"את יודעת בנתי," קטעה את מחשבותיי "אמא שלך ידעה להכין את העוגות הכי טעימות מאבקת חלב ואבקת ביצים. ידעת את זה?"

ידעתי. נזכרתי במפגשי השכנות, אצלנו בבית, בימי השוק – שני וחמישי. בימים אלו, התעוררה אמא מוקדם מהרגיל, והכינה עוגות ואפתה אותן בסיר פלא שהעמידה על הפתילייה. כולם עדיין ישנו אפילו אבא עוד לא הלך לעבודה. אלו היו עוגות מאבקת חלב, אבקת ביצים וסוכר חום ומתוק, והן היו טעימות להפליא. תקופת הצנע חלפה. כמעט שנתיים חלפו מאז, ואפשר היה למצוא בשוק ביצים וקפה וחלב רגיל, שאדון דמרי היה מוכר כשהוא נגרר בעגלה הרתומה לחמורו, וסובב את העיר כולה – שיכון דרום, מעברת חצרים ומשק עזר. גם אתמול אפתה אמא. התעוררתי לריח העוגות הנאפות, וזכיתי לקבל את הפרוסה הראשונה מהעוגה החמה והמתוקה. אמא סימנה לי להיות בשקט, והלכה להכין ארוחת בוקר לאבא. באתי אל אמא וביקשתי עוד פרוסה.

"לא" אמרה נחרצות "קיבלת כבר והשכנות תיכף יגיעו…"

"למה השכנות כן, ואני לא?" שאלתי בכעס. אמא לא השיבה והמשיכה בענייניה.

"עוד עוגה, ואני אלך לגינה ולא אפריע."

"לא," אמרה.

"כן, כן, כן" צעקתי. אבא התעורר "את רואה מה עשית?" הוכיחה אותי אמי והפנתה פניה ממני.

"שקט על הבוקר!" אמר אבא לשתינו, והלך לשירותים. אני הלכתי והתיישבתי על רצפת הבטון מול המטבח, ראשי בין ברכי.

אבא חזר מהשירותים וניגש אלי "מה את צועקת על הבוקר?" אמר וקרץ לי. אני הילדה הקטנה בבית. לפעמים אבא אוהב לפנק אותי…

"רוצה עוד עוגה?"

"תני לילדה, פורטון" אמר אבא לאמא בצרפתית. אני הבנתי ורצתי למטבח, מושיטה את ידי והבעת ניצחון על פני. אמא היתה בגבה אלי ממלמלת דבר מה בצרפתית, ואז סובבה באחת פניה אלי, כמעט מטיחה את פרוסת העוגה לתוך ידי המושטות ואומרת בכעס "קחי, בכיינית!" לקחתי את העוגה וזרקתי אותה על הפרימוס בו נאפתה העוגה השנייה, ויצאתי בריצה לגינה, שם ישבתי ליד התאנה.

ידעתי שכשתבואנה השכנות להפסקת קפה אצל אמא, בדרכן אל השוק, אקח לי כמה עוגות שארצה ואמא לא תעיר לי. ואם היא תביט בי במבטה המאיים, אני פשוט לא אבחין בו. כך חשבתי לעצמי כשאני נשענת על גזע התאנה.

גברת דמרי חיכתה לתשובה "ידעת שאמא שלך הכינה עוגות טעימות מאבקת ביצים?" חזרה על שאלתה. ואז סיפרתי לה על העוגות שאמא אופה לשכנות בימי חמישי ושני עוד מהימים של הצנע ועד היום וסיפרתי לה מה קרה אתמול, על שביקשתי עוד, על אמא שכעסה עלי ולא רצתה לתת לי, ועל איך זרקתי את העוגה על הפרימוס.

גברת דמרי נבהלה "בשם השם, בשם השם, בשם השם." חזרה ואמרה "טפו, טפו, טפו," ירקה שלוש פעמים לתוך שמלתה "ככה עשית לאמא? חי אדוני. מי לימד אותך ככה להתנהג? כפרת עוונות, תלכי תגידי לאמא – מחילה, מחילה וכפרה אמא יקרה, תלכי נו!"

הסתכלתי עליה לא מבינה ולא מאמינה למראה עיני – מה קרה לה? השתגעה? מה עשיתי? למה היא כל כך מתרגזת? תמיד כשסיפרתי לה על מריבות שהיו לי עם אמא, היא אמרה בחמלה: "אין דבר יה בנתי, זה אמא שלך, הכל יעבור." וליטפה את ראשי ברכות וחום והיום – מה היא צועקת עלי? מה עשיתי לה?

"לא ידעת שאסור לזרוק לחם, שאסור לזרוק אוכל? אבא שלך לא מברך 'המוציא' בזמן הסעודה? איפה גדלת לזרוק ככה עוגה? אתם לא יהודים?" המשיכה להוכיח אותי.

שתשתוק כבר, חשבתי בלבי, הבטתי עליה במבט סוער ובלבי נרקמו מחשבות נקמה – אני אתיר את המטפחת שעל ראשה, שכולם יראו לה את השיער עם הצמה הדלילה שלה. לא, אני אירק על פניה ואקלל אותה שתמות. ככה יותר טוב. אני אגיד לה "שתמותי טפשה אחת". אולי הכי טוב יהיה לקחת את צנצנת הקפה שהיא טחנה, לבעוט בה שכל הקפה יישפך על האדמה ואני אשפוך על הכל מים ועפר, וככה אדון דמרי יצעק עליה ויריב אתה. נראה אותה אז צועקת עלי, הטפשה הזאת. אחר כך אני גם אחביא לה את הכלי הזה בו היא קולה את הקפה. זה מה שאני אעשה למטומטמת הזאת. למה בכלל סיפרתי לה?

מתוך אותה סערת רוחות בה הייתי, לא יכולתי להישיר מבטי לגברת דמרי. לא הבנתי מה קרה לה. לאן נעלמה כל אהבתה אלי? תמיד הקשיבה לי וניחמה אותי כאלו הייתי אחת הבנות שלה. ולמה היא שואלת אם אנחנו יהודים? למי היא חושבת עצמה? מה אכפת לה אם זרקתי לחם? אמא תמיד זרקה לחם לתרנגולות, וסבא אסף שאריות לחם ונתן ליונים שבשובך. למה היא ממציאה שאסור לזרוק לחם? למי היא בכלל חושבת עצמה? היא בכלל לא אמא שלי! מה היא כועסת עלי?

גברת דמרי הביטה בי, מצפה לתשובה, אבל אני רצתי משם לחצר שלנו וכושי הכלב בעקבותיי, נשענתי על ענף התאנה וליטפתי את כושי "די, אל תהיה עצוב, די, כלב יפה שלי." אמרתי לו והמשכתי ללטפו שעה ארוכה. ואז גמלה בי ההחלטה – אני אבריח את החמור מהאורווה. זה מה שאני אעשה להם.

חזרתי בצעדים איטיים ושקטים לחצר של גברת דמרי. וכושי בעקבותיי, מכשכש בזנבו ובכל זאת אמרתי לו "ששש, תהיה בשקט." איש לא היה בחצר. גברת דמרי כבר נכנסה, הפח עם הגחלים היה בחוץ, וגם הכלי בו היא קלתה זה עתה את הקפה היה על האבן הלבנה. אני הלכתי ישר לכיוון האורווה, פתחתי את הדלת ורצתי מהר ובשקט, מסתתרת מאחורי החומה הנמוכה, ומציצה לראות איך החמור בורח. אלא שהחמור לא יצא. חיכיתי וחיכיתי והוא לא יצא. חזרתי בריצה לאורווה. החמור שלעס קש הביט בי והמשיך ללעוס.

"קישט!" אמרתי לו ונופפתי בידי, אך הוא התעלם. לקחתי ענף דק שהיה זרוק בשביל והנפתי אותו אל מול פניו. הוא התחיל לנעור, הניף את רגליו הקדמיות ונשאר נטוע במקומו.

"חמור מטומטם!" אמרתי לו, "למה אתה לא בורח?" התחלתי ללכת לעבר הבית, כשדלת האורווה פתוחה, ואז נזכרתי במה שאבא סיפר לי על חיות. איך הן פוחדות מאש. יופי, חשבתי, אני אדליק את המקל הזה ואנופף לו מול הפנים המטומטמות שלו. אבל מאיפה אקח אש? בבית הפרימוס תמיד דולק, אבל אולי הם כבר התעוררו? מה אגיד להם? ואז נזכרתי בגחלים של גברת דמרי וחזרתי במהירות, מתלהבת, לחצרה. איש לא היה שם, גם לא שמעתי קולות מהבית. ניגשתי לגחלים והמקל בידי, הצמדתי אותו לגחל אחד אדמדם והוא נדלק.

רצתי רועדת את המרחק הקצר עד האורווה, עם המקל הבוער, אך הוא כבה. רק בפעם הרביעית, כשהלכתי לאט, הצלחתי. נכנסתי לאורווה עם המקל הבוער ונופפתי אל מול החמור, ששעט קדימה בבהלה, מפיל את המקל וכמעט מוחץ אותי. רצתי מבוהלת והסתתרתי מאחורי החומה, כולי רועדת.

אחר כך עפו גצים מפתח האורווה לכיוון עץ התאנה של גברת דמרי ופתאום, במין שריקה חדה פרצה לשון אש מדלת האורווה וטיפסה למעלה לגג האורווה. בסמוך לדלת ממנה ברח החמור. הכל התחיל לבעור, אדון דמרי יצא החוצה צועק "אש, אש" והשכנים כולם הגיעו. גברת דמרי, יצאה אף היא מפתח הבית, יחפה, סוטרת לעצמה על הפנים וצועקת: "הצילו, אש, הצילו! אש!" בקול גדול. עד שהגיע אדון דמרי ונזף בה שתרגע.

היו צעקות, התרוצצויות, אנשים חיפשו דליים וברזים קרובים, אמהות קראו לילדיהן, והיה פחד. אני רעדתי ולא יכולתי לזוז ממקומי. בא אחי יעקב סמוק ומתנשף, וגרר אותי משם לכיוון הבית כשהוא צועק "את לא רואה שיש שריפה? מה את עומדת כמו פסל ליד האש?"

ואני אמרתי לו – "זה לא אני, זה החמור המטומטם הזה. הוא אשם בכל."

"מה את רוצה מהחמור? יאללה בואי כבר הביתה, נו, רוצי כבר." צעק כשהוא מושך בזרועי בכוח. השאיר אותי בבית ורץ לעזור לשכנים.

ישבתי בבית רועדת. שומעת את צעקות כולם, את צינורות המים של השכנים, את הדליים, את צרחות האימהות, ורק אני הייתי בבית, לא מצליחה להפסיק את הרעידות. אט אט שכחו הצעקות, ואזעקת אוטו מכבי האש נשמעה, מפלחת את האוויר. שמעתי את אבא אומר לאמא "עכשיו נזכרו לבוא," ויצאתי החוצה לשביל. אבא ואמא הלכו לכיוון הבית, אבל חזרו לשמוע את הויכוח בין מכבי האש לאדון דמרי שנזף בהם – "אם היינו מחכים לכם עד עכשיו, גם הבית היה נשרף וגם הבתים של השכנים כולם." וגברת דמרי הוסיפה בשקט "השם ירחם, השם ירחם."

אבא אמר לאמא "אני באמת פחדתי שהאש תגיע אלינו." כששמעתי זאת, רעדתי חזק יותר.

אמא לחשה לו "זה בגלל שהם פרימיטיביים. מדליקה גחלים לעשות קפה. שתעשה על הפתילייה כמו כולם!"

ואבא אמר – "אבל הקפה שלה טעים יותר מכולם," והביט בי וקרץ ואז אמר לי –"למה את רועדת? זהו! כיבו כבר את האש, הכל נגמר!" ולאמא שפניה היו נפולות מדברי אבי, אמר – "פורטון תתני לה קצת סוכר."

"לא, לא רוצה. זה הכל החמור הזה אשם. זה הוא אשם בכל זה בכלל לא הגחלים אשמים, רק החמור."

"מה את רוצה מהחמור?" שאל אותי מבודח, "בואי," הושיט לי ידו. שילבתי ידי בידו ואמא לצדו וכך חזרנו לחצר של גברת דמרי, ונעמדנו ליד המקום בו היתה השריפה.

לידנו עמדו השכנים, מפויחים ומדברים בקול על מכבי האש "הבטלנים האלו". כך עמדנו כולנו, השכנים, הורי אחי ואחיותי, מביטים בשרידי דלת האורווה המפוייחת, שמחים שהצליחו לעצור את האש, והאורווה כולה ניצלה. כולם דיברו בהתלהבות על האש, כמה גבוהה היתה, כמה קשה היה לכבות אותה, מנסים לשער מה גרם לה. אני אמרתי "זה החמור, הוא עשה את כל השריפה הזאת." אבא השתיק אותי – "די. זה כבר לא מצחיק, מספיק עם החמור הזה."

בעודנו עומדים ומדברים נשמע צלצול הפעמון ולאחריו קולו הרם של מר מנדל מכריז – "קרח, קרח, קרח, חצי בלוק רבע בלוק, קרח קרח." השכנים כולם צחקו וגברת דמרי, שהיתה כבר רגועה ושקטה אחרי שכולם הצליחו לכבות את האש, אמרה מבודחת – "העולם כולו בוער והוא – קרח, קרח, קרח, שיביא לפה בלוק נזרוק אותו פה." אמרה והצביעה על אזור השריפה.

כולם צחקו בקול גדול. אני רצתי החוצה מהחצר ונעמדתי ליד מר מנדל, וגושי הקרח הקרירים שבעגלתו. הבטתי בו מוכר קרח. איך הוא מסיר את שק היוטה מעל גושי הקרח, איך הוא מבקע באיזמל את אותם הגושים, מנסר אותם במסור ומגיש לקונה. ושוב מבקע, מנסר ומגיש. מר מנדל הצליח תמיד לבקע בלוק לחצי מבלי לפורר אותו.

עמדתי לידו, מביטה בתנועותיו הבטוחות והיציבות ומרגישה איך אני מתקררת אט אט. חלק מהשכנים המפויחים באו אף הם לעמוד ליד מר מנדל, מספרים לו בהתלהבות על השריפה, איך הצליחו לכבות אותה לבד ורק אחר כך הגיעו מכבי האש –" וגם אתה נזכרת עכשיו לבוא," אמרו לו צוחקים. מר מנדל צחק יחד אתם, והלך לשכונת ההונגרים מכריז "קרח, קרח, קרח, חצי בלוק, רבע בלוק," ומצלצל בפעמון שבידו.

חזרתי לחצר של גברת דמרי. היא בדיוק יצאה מהבית, נושאת בגאווה מגש גדול מנחושת, מנדנדת ישבניה, ראשה זקוף מבטה גאה ועיניה מחייכות, ועל המגש שהיא נושאת, ספלונים קטנים עם קפה מהביל שהגישה לכל שכן, תוך שהיא מודה לו על עזרתו. גם לאבא שהמתין בסבלנות הגישה. אמא, שהביטה בו לוגם בהנאה, עוותה פניה ואמרה "לא תודה." לגברת דמרי. "פורטון, אבל את עושה את העוגות הכי טעימות," אמרה, תוך שהיא צוחקת, ופנתה חזרה הביתה, כשהיא מבטיחה, "תיכף אביא עוד קפה לכולם, על שעזרתם לנו לכבות את השריפה, שתהיו בריאים." ואז הביטה בי ואמרה "אולי את רוצה קפה, כמו הגדולים, רק הפעם?" אמרה וחייכה בשובבות. "לא תודה." אמרתי לה כמו שאמא אמרה לפני, ורצתי הביתה.

התיישבתי בפינת הפרוזדור, ובכיתי.