רומן הפותח בפנינו שער לתוך עולם זר, מאגי, של "בית האהבה על הגבעה", בראשו עומדות, זה דורות רבים, נשים מרפאות, […]
שער ראשון
זה נראה כמו כתם מטושטש. לא ברור. הוא מאיים עלי. הוא נע מולי באטיות, ואני מתאמצת לזהות בו קו, סימן, אך באיום שלו אין שום צורה. אין פרטים. אין דבר להיאחז. יש רק שקט עמום שתחתיו רעש כמו בכי, שאני לא ממש שומעת.
כשנדמה שיישאר כמות שהוא, עמוק ואפל, אדיש, לא משתנה, אני שומעת זעקת שבר.
צרחה חדה כמו נפילה.
אני פוקחת עיניים, מתעוררת בבהלה. הנשימות שלי קצרות.
חלמתי חלום.
היא קוראת לי לבוא, לחזור אליה, לבית ההוא. עכשיו.
לבי הולם בפראות. מבטי מתרוצץ בחדר. הוא חשוך. מרגלית ישנה לצד הקיר כמו בובת סמרטוטים. צריך להרגיע אותו, את הלב, גם את הנשימות השורקות. אסור לי להיכנס לתוך רוח של סחרחורת, הרי היא עצמה אמרה שאסור לפעול במהירות, בחופזה, אלא לעשות את הדברים במחשבה תחילה, בשקט, מבלי שירגישו.
בעורמה.
לאט. לאט.
אני מניחה את כפות רגלי על הרצפה. בזהירות. המגע הקר מרעיד אותי. הוא טוב לי. הוא מוכיח שגופי קיים, שאני קיימת, בחדר, בבית שלי, שבניתי לעצמי, רחוק ממנה, ואני שומעת אותה ממשיכה לקרוא לי בלי מילים, עוברת באוויר, בלי דמות, ומתאפקת להישאר במקום.
לא לזוז. לעצור. להשקיט את הדחף לרוץ החוצה מבועתת, לבושה כותונת לילה, יחפה, פרועת עיניים, כמו מי שמושכים אותה בשערות.
לאט, אני אומרת לעצמי, לאט. גם אם בסופו של דבר אכנע לה, מוטב שאעשה זאת בסבלנות. בהתנגדות.
כמו שהיא לימדה אותי.
כבר חשבתי שמחקתי את הזיכרון שלה לגמרי, שהיא חסרת משמעות בשבילי, שהיא כמו כתם ישן על בגד, סימן למשהו שהיה ונעלם, אלא שהיא קוראת לי.
אני שומעת אותה ויודעת שארצה או לא ארצה בכך, אני בדרך אליה. אל נעמי בעלת האוב, אל כל מה שהייתה ולא הייתה האישה הזאת עבורי: אמי הורתי, כוחי וחולשתי, אהבתי ושנאתי. פחדַי.
הבית שקט.
אף לא דפיקה אחת של רוח בחלון. קולות מרוחקים עולים מחצר הקדשות. אנחות תענוג עמומות של גברים ונשים המתעלסים בחום הלילה. לבי מתכווץ בעלבון.
אגרוף סגור יש לי בבטן.
קול אמי עובר בחדר. 'אוב', היא לוחשת, 'חלום שנחלם ולא פוענח הוא כאיגרת שנשלחה ולא נפתחה'.
לעג ברור יש בקולה.
אני לא חולמת חלומות ולא חוזה חזיונות. החלום הזה הוא היחיד שבא לי. והנה, כשבא הראשון הוא אפל וסתום. אין בו משהו שאני יכולה לפרש. גם לא את הצעקה שבסופו.
מי צועק ולמה, אני פוחדת לדעת.
אני נמשכת להסתכל על צלם גברתי עשתורת. היא נוראת הוד, עומדת בתוך גומחה בקיר. ראשה מגיע עד התקרה. גופה ופניה חומר. אפלוליים בלילה. עירומה מכף רגל עד ראש, היא מחזיקה בידיה מוטות ומִגבה יוצאות כנפיים אדירות שבתוכן חצים חדים של מלחמה. אבל השדיים שלה מלאים ועגולים. היא תענוגות אהבה ופריון, האלה שלי, כמו שהיא מלחמה ומוות. יש בה הכול.
אני כושלת לעברה.
'מילדותי', אני לוחשת, 'ראיתי בך את גברתי האחת והיחידה מבין אלי השמים, הארץ והשאול', קולי רועד. 'בחרתי בך מבין סִן אל הירח, אֻתוּ אל השמש, אָדַד אל הסערה והגשם, אֶנְכִּי אל החוכמה והמים, ואלים עצומים אחרים. יצרתם אותנו, בני האדם, שנעבוד אתכם ונעשה כרצונכם. שנאכיל, נשקה ונפייס'.
תוגה אני שומעת בקולי.
מועקה.
'ממך, גברתי, מלכת השמים, אלת האהבה והמלחמה, זו שיודעת להעיר אהבה כמו שהיא יודעת להרוג, אני מבקשת סימן לדרך'.
אני משפילה את ראשי לפניה. האש שלרגליה, אש תמיד, בוערת, מטילה צללים אדומים. הם רוקדים על הקיר כמו שדים.
וכוח אמי תובע שאצא לדרך. עכשיו.
מיד.
אני מבקשת מלבי שינוח. שיירגע. שיחכה. גם החלום, שסופו צעקה, שימתין. שלא יפריעו.
ומשתטחת לפני האלה שלי עד שמצחי נוגע ברצפה.
אני צריכה להיעלם. שהגוף יימוג, יתמוסס על כל החושים שלו. אני צריכה להיות דף חלק. רק על הריק היא עונה, כי רק על הריק אפשר לראות.
אני מתנשמת בכבדות. קול אמי ממשיך לקרוא כמו סופת רוחות של סחרחורת. אני עוצמת עיניים.
שיעלם הקול הקורא ואני אתו.
אני פוקחת עיניים באטיות, מביטה סביבי ולא יודעת כמה זמן אני על הרצפה. החדר עדיין חשוך. אני אוספת את גופי מלפני האלה שלי. היא לא נתנה לי תשובה. אין סימן לדרך. צריך לקום.
ללכת.
פניו של אבי נעמדות מולי באפלת החדר. הדם אוזל מפני. אני מביטה בו מבוהלת. הוא מת. פניו יפות ובהירות כירח. הוא לובש את התכריכים שהיא הלבישה אותו באותו לילה נורא.
גופי נחלש, ואני נופלת לפניו.
'אל תהיי כמו אימא שלך, אוב', הוא לוחש בצער. 'תברחי ממנה. הנשים של הבית, שאת הולכת אליו, הורגות את הגברים שלהן. אם לא תברחי, גם את תהרגי את מי שתאהבי'.
דמותו דועכת.
גופי מתעורר לפתע, נדרך כמו חץ, פוקח עיניים סמויות של עירנות חשדנית. אני קמה ממקומי, ממהרת אל מרגלית ונעצרת לצד מיטתה. פניה שקטות. יש בהן דממה של שינה חסרת חלומות. אני מתבוננת בפניה היפות. אולי משהו מהנשימות העמוקות שלה, מלאות הסבלנות, ייכנס גם בי.
מחצר הקדשות כבר לא עולים קולות ההמיה המרוחקים של מעשי האהבה, אבל זיכרון שלהם נשאר באוויר, קלוש, כמו ריח של מישהו שהיה והלך.
אני נוגעת בכתף מרגלית.
מניעה בזהירות. 'היא קוראת לי', אני אומרת לה. 'אימא שלי'.
היא פוקחת את עיניה ומחזירה לי מבט שאין בו כלום.
'אנחנו צריכות למהר'.
אנו פושטות את בגדי הלילה. רוחצות במים הקרים שעומדים בקערה. ושותקות. מורחות את הגוף בשמן בושם. ושותקות. עירומה אני צועדת אל פינת החדר, אל ארגז עץ נמוך. שתי אמות אורכו. אני שומרת בו את הדברים שאני רוצה לשכוח.
הוא חורק לתוך הלילה.
אני מעלה ממנו צרור ומתירה את הקישורים. חוטים עדינים של כסף וזהב זוהרים לתוך החשכה. בטני מתכווצת. ידי ממששות שתי שמלות עתיקות. מפוארות. אצבעותי עוברות על מעשה רקמה של ציפורים פלאיות.
והן פורשות כנפיים צבעוניות.
תחתיהן יש בד נוסף. אני עוצרת. לא רוצה לגעת בו. ידי נמשכת פנימה ומעלה חולצה קרועה של ילד. יש עליה כתמי דם ישנים. ואדמה. נשימתי נעתקת. אני נחנקת. שתיקה ועלבון יש בבד המתפורר. מילדותי שמעתי בו צעקות.
צליפות של חגורה.
מרגלית מביטה בי בלי לזוז. היא לא מדברת. אני לא יודעת מתי תדבר. אני צועדת אל פתח הבית ומכניסה את החולצה הקרועה לתוך שק הרפואות שלי שתלוי על הקיר.
אנו לובשות את השמלות הרקומות.
עולה מהן ריח של אבק ישן. ענן דק של זיכרונות.
'אולי אכל אותן העש ואנחנו לא יודעות?' אני שואלת את מרגלית.
היא לא עונה לי.
'תפתחי את הפה', אני מבקשת ממנה.
היא פוערת את פיה. הלשון עדיין אפורה.
אני מתרחקת זועפת. 'עד מתי תשתקי?' אני שומעת את עצמי שואלת.
בחדר הפנימי ישנה בתי זוהרה. בת שש בתי. קטנה. המסדרון צר ודחוק. אני צועדת אל זוהרה, שומעת את השמלה הארוכה מרשרשת בתוך השקט ופותחת את הדלת לרווחה.
המשרתת ירמה נצמדת לקיר כמו שממית מבוהלת, כאילו ראתה רוח רפאים.
'אימא', זוהרה קופצת לתוך זרועותי.
היא קטנה, קלה, דקת גוף. מחבקת את צווארי. אני משקיעה את פני בתוך גומה בצווארה. הריח שלה מתוק. אני רוצה להמשיך אותו, את הריח, את המתוק. לשאוף עוד ועוד ולשכוח מהכול.
'איך הילדה ערה ואני כל הזמן מסתכלת?' דואגת המשרתת. 'בשבע עיניים אני מסתכלת עליה', קולה מהסס.
זוהרה מנתרת מזרועותי.
היא על המיטה. קופצת על שתי רגליים רזות. 'אנחנו הולכות, אנחנו הולכות', היא שמחה.
'הולכות? לאן?'
'לאימא שלך', היא עונה לי.
יש ודאות בקולה.
'מי אמר לך?'
היא מביטה בי נדהמת. 'את לא יודעת?'
אני לא יודעת מה אני יכולה לענות לה שלא יפחיד אותה, והיא מושכת מתחת לכרית, עיניה מביטות בי בשאלה, שמלה לבנה.
'אמרתי לה שאני רוצה רק את זאת', היא מחייכת.
החיוך שלה זהיר. בוחן. אותי.
'לה?'
'לאימא שלך. היא מחכה לך כבר שבע שנים', היא עונה.
ולי נדמה שאני שומעת בתוך קולה של בתי את קול אמי. חלחלה דקה עוברת בגבי, ולפני שאני מצליחה לומר משהו היא מושיטה לי את השמלה. אני מלבישה אותה ולא אומרת לה שהשמלה שלה הלבנה, החגיגית, אינה הולמת הליכה של לילה, הרי גם אני וגם מרגלית לובשות שמלות שאינן הולמות דבר.
גנבתי אותן בלילה שברחתי מהבית. ברחתי או גורשתי, אני לא יודעת. כך או כך אני חוזרת אליו. לו היו אומרים לי לילה קודם שאמצא את עצמי עכשיו יוצאת אליה, לבושה בשמלה הזאת, הייתי צוחקת.
אולי.
'למה את נאנחת?' הקטנה שואלת.
נאנחתי?
אני שוטפת במים את פניה. את ידיה. צריך להרחיק את השדים המזיקים שנדבקים אל בני האדם הישנים בלילה, נטפלים אליהם להרע, ורק המים מטהרים את האדם מטומאתם. הם יוצאים מגוף האדם, מציפורני אצבעות הידיים בעיקר.
'חלמת אותה?' אני שואלת את הקטנה.
'הרבה פעמים'.
'כמה הרבה?'
היא מושכת כתפיים.
'אף אחד לא יפגע בך', אני מקרצפת את כפות ידיה.
הקטנה מעווה פנים. 'למה שיפגעו בי?' אצבעותיה מאדימות.
היא מביטה בי בחשש.
'אני נשבעת שאם תנסי לפגוע בה', אני מתחילה להגיד, מחזיקה בפרקי ידיה של בתי.
היא מסתכלת עלי במבט מאשים.
אני משתתקת ולא אומרת את מה שעומד בקצה הלשון, מרפה מידה של זוהרה והיא יוצאת מהחדר. היא נעמדת בפתח, מרימה את מבטה מעלה, כמו מקשיבה למשהו נסתר, מסתכלת לאחור.
עלי.
ויוצאת מהחדר בצעדים אטיים.
ירמה המשרתת מביטה בי. פניה העגולות אפורות. אני מצווה עליה שתצא בבוקר לסככות שבגב הבית ותודיע לנשים המחכות שיחזרו לבתים שלהן. במזווה יש מזון לשנה שלמה. חיטה ושעורה, דבש, תמרים, צימוקים. הצאן קשור וחלב לא חסר. הבאר שופעת מים. ואני לא יודעת מתי נחזור.
ונותנת לה את המפתחות הבית.
'גם לחדר האסור?' היא לוחשת בפחד.
אני מצווה עליה שתשאיר אותו נעול, שלא תיכנס אליו ושלא תיגע בכדים החתומים. שם כלי חוכמתי.
חוכמתך?
מהדהד איזה קול צוחק.
אני מנסה להרחיק אותו ממני.
אני אישה חכמה, אני אומרת לעצמי, נשים באות אלי ממקומות רחוקים שאפילו את שמם לא שמעתי, לשבת מולי, לקבל ממני תשובות, שאתן להן תרופה לכאבים, שתמיד יש.
הרי הצער יש לו כוח משלו. הוא אינו מפסיק להתקיים והוא מתגלגל בעולם כמו רוח רפאים ומשנה צורה. פעם הוא בגלל דבר אחד פעם בגלל אחר. מתגלגל.
'אני אישה חכמה', אני ממלמלת בקול חרישי, 'מרפאה, פותרת חלומות, יודעת לחשים, יודעת להרוג, שמי יצא למרחוק. לא חסר לי דבר'.
בפתח החדר האסור עומדת זוהרה.
החדר עצמו פתוח. דלתו פעורה והיא חיוורת. סוגרת משהו באגרופה.
'מה לקחת משם?' אני מזדעקת.
היא מחביאה את האגרוף מאחורי גבה ומביטה בי בעקשנות.
לבי נכמר עליה ואני לא יכולה לומר לה שאמי יכולה לשלוח לה חלומות, קולות, ולהפעיל אותה מרחוק מבלי שתדע.
לא סיפרתי לה עליה, על אמי, לא דבר ולא חצי דבר. כשהייתה שואלת מי היא נעמי, מי היא בעלת האוב, אם אני דומה לה, אם היא דומה לה, הייתי עונה שכשיגיע הזמן אספר. בחומרה הייתי עונה. בקור. והיא חדלה לשאול.
אני מושכת אותה אלי. מקרבת. מלטפת את שערה. היא טומנת את ראשה בבטני.
'אימא', הקטנה אומרת, 'אני פוחדת'.
אני כורעת לפניה, מאמצת את גופה אל גופי והרגשה מוזרה של געגועים מתחילה למלא אותי, כאילו היא מתרחקת ממני גם כשהיא בין זרועותי אני מצמידה אותה אלי בחוזקה והגעגועים לא נעלמים. בתוך חיבוקי היא חסרה לי.
'אל תפחדי', אני לוחצת אותה אל בטני. 'אני נשבעת שאהרוג כל מי שינסה לפגוע בך', אני משלימה את מה שלא הצלחתי לומר לה קודם.
אלא שהיא הודפת את גופה ממני. בזהירות. והולכת.
אל החדר הגדול.
אני בעקבותיה.
בחדר מרגלית עומדת, פניה ריקות, באותו מקום שבו הנחתי אותה קודם, כמו בול עץ גדוע שאין בו חיים. זוהרה לוקחת את ידה, מוליכה אותה החוצה.
אל הלילה.
אני לוקחת את שק הרפואות שלי מעל הקיר. יש בו עשבי תרופות ומרפא, משחות, אבנים, אבקות, כתובות וסימנים, וקושרת את השק על הכתף. שיהיה צמוד אלי. הוא ידי הנוספת. השלישית. בלעדיו אני מסתובבת בעולם נכה. בעלת מום.
המשרתת עומדת בפתח הבית. פניה מלאות בהלה. אני מצווה עליה במהירות שתאכיל ותשקה את גברתנו עשתורת, מלכת השמים.
'אם נחסיר ממנה נמות', אני משביעה אותה.
והיא מביטה בי חסרת אונים.
אני ממהרת אל הדיר, עוברת בין הצאן, מעירה את החמור משנתו, טופחת על גבו ומזדקפת. נלך אליה, אני מחליטה, לא נבוא בריצה. נבוא גאות וזקופות גם למי שיכולה לפגוע בנו.
החמור רוטן. נוער על שהופרע משנת החמורים שלו. אני מושכת אותו לפתח הבית ומושיבה את זוהרה על גבו, קושרת אותה ברצועת בד אל הבהמה. שלא תיפול בדרך. היא מניחה את ראשה על צווארו.
יצאנו לדרך. רוח אביב טופחת חרש על פני.
אני מביטה לאחור ורואה את ביתי כמו ביום שהגעתי אליו והוא שרוף, ריק, לא מתקרבים אליו, מזהירים מפניו, ולבי נמעך.
אני צריכה להשאיר אותו מאחורי, אותו ואת הימים הארוכים שבניתי אותו, צבעתי קירות עקומים בסיד לבן, בניתי ספסלים מעץ, מרחתי טיט על אדמת החול, קרצפתי את הטיט שבורת גוף ומיוזעת, הרמתי את ראשי וראיתי אותה.
את מרגלית. היא עמדה בפתח.
היא חייכה אלי. 'ידעתי שתעזבי את הבית שלך'.
לא עניתי לה.
'ידעתי שאת תעזרי לי ותגרמי לו לאהוב אותי'.
'בתנאי שתחכי לזמן הנכון', עניתי לבסוף. 'לכל דבר יש זמן נכון'.
והיא?
חייכה ואמרה, 'גם אם יכאב לי לחכות לו עד שיאהב אותי, זה יהיה כאב מתוק כי אני יודעת שהסוף יהיה טוב'. עיניה נצצו.
היא הבטיחה לי שתחכה לזמן הנכון, הפשילה את שרווליה וצחקה. 'תגידי לי מה לעשות'.
באותם ימים מרגלית שמחה על העתיד הצפוי לה והייתה ממלאת את הבית בצחוק הומה של ציפור עליזה ופטפטנית.
עכשיו היא שותקת.
החמור, זוהרה ומרגלית לפני. אני מאחור. להשגיח.
משמאלי אני רואה את חצר הקדשות ובה המקדש.
עוד מעט נעבור אותו.
יש לו ארבעה חלונות לצפות על ארבע רוחות השמים. הרי מכל הרוחות באים אליו גברים שאומרים שהם רוצים להיות דומים לאלים, וכמו ב'נישואי הקודש' הם רוצים להתעלס עם הנשים הקדשות, להביא פריון ושפע לעולם.
אני יודעת את שיודעים כולם ולא אומרים: הם מואסים בנשותיהם ומחפשים נחמה בזרועות נשים אבודות. הקדשות יקבלו מהם כסף, תשורות, מתנות, ויחזרו, זקנות ובלתי רצויות, לבתים אחרים במקומות אחרים.
בילדותי סיפרו לי על המקדש של האלה שלי עשתורת. הוא ענק. גבוה. בנוי בצורת מקדש על מקדש עד שהגיע לשמים, ו'בנישואי הקודש', האלוהות עצמה הייתה מגיעה אליו, מתעלסת בו עד שהייתה נוטפת, למטה, מביאה לעולם שתחתיה פריון, שפע ואהבה.
המקדש שאני משאירה מאחור נמוך.
תמיד היה נמוך. תמיד התקשה להגיע לשמים. תמיד ראיתי בו גמד שמותח זרועות קצרות בלי להשיג דבר. איפה הוא ואיפה השמים? לפעמים הוא היה בזוי בעיני ומגוחך עד כדי בעיטה ממש, ולפעמים טיפש עלוב עד כדי חמלה.
בלהה, אישה יפה, עצובת עיניים, נשענת על משקוף המקדש. הדלת בגבה פעורה למחצה, מגלה צל זוג מתעלס בבגדיו. ריח יין, ריח גוף וקטורת מתערבבים באוויר.
בלהה נכנסת אל המקדש, נעמדת ליד חלון פתוח, מקום המעיד שהיא פנויה לתנות אהבים, משלבת ידיה, מביטה בנו מתרחקות ואינה אומרת דבר.
השביל מתוח לפנינו. הוא מוביל לתוך חורשה וממנה ישר אל הבית על הגבעה. אור בהיר על השביל. ירח מלא זורח מעל ראשינו. בלעדיו לא היינו רואות דבר.
אני נושמת את אוויר הלילה.
שבע שנים נמנעתי מלחשוב עליה, אם היא חיה או מתה. ואם הגיעו אלי שמועות שאמי סגרה את ביתה, ננעלה בתוכו, מתבודדת וכבר אינה מקבלת איש, ועדולה, אחותה, דודתי, גוועה ומתה ונקברה במערת המשפחה, הייתי מפסיקה לשמוע ואוסרת לדבר עליה מטוב ועד רע.
ועכשיו היא קוראת.
ענפי עצים רוחשים.
עלים מרשרשים בתוך הדממה. רוח חודרת מבעד לבד השמלה. הרוח חמה. יבשה. זוהרה על החמור שוכבת, שקועה במחשבות. אגרופה סוגר על מה שהחביאה.
אני ממלמלת מילים של ברכה לדרך, מצמידה את כפות ידי ומתפללת שגברתנו תשמור עלינו מהסכנות האורבות, שהרי שלושתנו יוצאות, זוהרה מרגלית ואני, ממקום יישוב, מתרחקות מחברת בני אדם, חשופות לסכנות ואין אנו יודעות כיצד נינצל.
קריאות עופות הלילה הדורסים, כוס, ינשוף ותנשמת, שורטות את השתיקה שעומדת על השביל. בין השיחים הנמוכים מתפתלים רמשים לקול צעדינו. זנבות זריזים חומקים לתוך החשכה שבין העצים. עולמם השקט הושפע והופרע בשל חלום שאני חלמתי.
אני, ולא הם.
'הכול קשור זה בזה, אוב', אני שומעת את קול אמי מסביר לילדה שהייתי. 'אין דבר העומד לבדו. לעצמו. אם ניגע במקום אחד נשפיע במקום אחר. נכון?'
אנו ממשיכות לצעוד קדימה. השביל צר. אין ממנו הסתעפויות והוא מוביל לבית ילדותי. גם אליו אני צריכה לחזור.
כשהיה מופיע לפתע, אחת לאיזה זמן, בצורה של חלון פונה לכפר, דלת שסוגרת על חדר האחיות שלי, ירידה למרתף, קירות מהים, החצר שלפניו, הייתי מתעלמת ממנו.
לא רוצה דבר ממה שהיה או לא היה בו.
וכשהיה מתעקש על מקומו הייתי שואלת אותו, 'מה יש לך לספר לי ועוד לא סיפרת? מה יש לך להגיד לי ולא אמרת? אני מכירה את השתיקה שלך. אני מבינה אותה ואין בינינו הסכמות'.
'ספרי לי', אני שומעת את קולה של זוהרה.
'ספרי לי', בתי חוזרת לבקש.
'על מה?'
'על הבית'.
אני נושמת נשימה עמוקה. עמוקה מאוד.
'נולדתי בבית שעל הגבעה', אני אומרת לה. 'בית בעלות האוב קוראים לו. יש לו קירות רחבים. שתי אמות עוביים. שתי אמות!'
בתי מביטה בי, שותקת.
'בנו אותו מאבני גיר גדולות מהמצוקים של הים, ובקירות שלו, כשהייתי ילדה, הייתי מוצאת צדפים שבורים, סימני אדרות דגים, סנפירים של יצורים משונים, שבלולים. הם היו בשבילי קישוטים שהעידו על מוצאו'.
הילדה מרוכזת. שקטה. אני ממשיכה.
'והוא מרובע. הבית. כשנכנסים יש חדר גדול. שם הייתה אמי מקבלת את הנשים. והיו שני חלונות, צרים וארוכים. דרכם ראינו את השביל שיורד עד לוואדי. גם את הבתים של הכפר ראינו. בצדו השני של הוואדי. קטנים. עקומים. כאילו יפלו כל רגע. כשגדלתי והִרשו לי לרדת לכפר הייתי מסתכלת על הבית מרחוק, והוא נראה לי אז כמו ראש של איש זקן. מרובע. אפור. עומד על הגבעה. דהוי מהשמש של הקיץ. שרוט מהרוחות של החורף. מחורר מהגשמים. עונות השנה עשו בו סימנים. אני הייתי מסתכלת עליו מרחוק, מלמטה, והייתי בטוחה ששני החלונות שלו הם כמו עיניים שמסתכלות עלי ולא מספרות שום דבר. רואות הכול ושותקות'.
'הוא מפחיד', לוחשת הקטנה.
מפחיד?
אני לא מספרת לה מה אמרו עליו אנשי הכפר. עם הזמן תדע. איש מהם לא היה בחיים כדי לזכור מי בנה אותו, מה שנתן פתח לסיפורים שונים ומשונים.
אמרו שנבנה בשביל נשים מצורעות, וכאשר החלימו מהצרעת והיו צריכות להתפרנס שיקרו וטענו שיש להן כוחות לקרוא חלומות, לכשף, לרפא ולהעלות באוב. בהתחלה הצליחו לרמות רק את אנשי הכפר הטיפשים, המאמינים התמימים. ואחר כך את שאר העולם. עובדה, אל הבית הגיעו נשים מכל העולם, ממקומות רחוקים שאפילו את שמם לא שמענו. גם הוסיפו שהצרעת שיגעה את נשות הבית ועד היום השיגעון זוחל על קירותיו והנשים שבו משוגעות.
אחרים אמרו, 'גבר אחד, בן חיל, בנה את הבית בשביל אישה יפה ואהובה, והיא בגדה בו ועשתה בית שכולו נשים שקרניות ורמאיות שאין להן צורך בגברים'.
אמרו שהבית מקולל ושהגבר שייכנס בשעריו ייכנס שלא מרצונו, אלא מתוך כישוף, וימות במהרה ובייסורים קשים לאחר שיוליד בת שתמשיך את שושלת הנשים הרמאיות שעומדות בראשו.
אמי צחקה לשמועות.
היא סיפרה לי על ימים רחוקים שבהם האלים בראו אותנו, בני האדם שחורי הראש, ואנו דיברנו את שפתם, את שפת האלים.
'השפה היא שפת הנפש. כשמכירים את הנפש מכירים את הסודות', הסבירה לי ומשכה באוזני שאזכור ואבין היטב שאנו נשות הבית לומדות את שפת האלים כדי להכיר את הסודות של מי שברא אותנו.
היא לימדה אותי על זמנים רחוקים, שנשמעים כמו אגדה, ושבהם הייתה אהבה גדולה בין האלים לבין בני האדם.
עד שבני האדם בנו מגדל שהגיע לשמים.
'זה לא היה מגדל של אבנים וסלעים כמו שהטיפשים חושבים', הייתה נוחרת בבוז ומוסיפה בקול שקט, 'זה היה מגדל של מילים, אוב, מילים. מגדל של משפטים בעלי כוח מיוחד. צירוף של אותיות וצלילים שאנחנו לא יודעות מה משמעותם, אבל כשהוגים אותם נכון, בזמן הנכון, הם פועלים ומשפיעים'.
וכאן הייתה נעצרת ומוסיפה בזהירות, מספרת סוד גדול: 'והמילים משפיעות לא רק על בני אדם רגילים, אלא גם על האלים. את מבינה את הרצון שלנו? לעלות עליהם? על האלים עצמם?'
והייתה מביטה בי מתוך הקמע שמצויר סביב העיניים שלה, קמע שחור, גדול, שלא ידעתי אם הוא יפה או מבהיל, ואומרת, 'ומה את חושבת שהם עשו כשגילו שבגדנו בהם?'
לא ידעתי.
'בלבלו את הלשון שלנו. ששפות רבות יתרוצצו בינינו. וגם אם נדבר באותה השפה, באותה מילה עצמה, לא נבין אותה במלואה. מסוכסכים נהיה. נלחמים מבוקר ועד לילה'.
אני רואה אותה מולי, מושיבה אותי על ברכיה, מרגיעה ילדה פוחדת, מספרת שהנשים של הבית הזה, מדורות קדומים, אלו שבנו את הבית, הספיקו לגנוב מהאלים מילים ומשפטים שיעזרו לנו, בני האדם הרגילים, להשפיע על האלים.
'חוכמה צריך לגנוב. אין מי שייתן לך אותה בחינם', הייתה מסכמת שוב ושוב. 'גם את תגנבי ממני חוכמה'.
'לא', הייתי עונה לה.
'תצטרכי לגנוב'.
'לא, אימא'.
והייתה צוחקת. צחוק פרוע.
אני שומעת את זוהרה ממלמלת דבר מה לא ברור.
היא נרדמה ופניה על צוואר החמור. נשימותיה עמוקות. עפעפיה מרצדים. הילדה חולמת. שברי מילים נפלטים מפיה. אני מניחה את ידי על גבה, מרגישה בתנועת החיה שתחתיה. גווה של בתי דק. נע עם פסיעות החמור. באותו קצב.
אני נזכרת בקולה של אמי.
'אפילו על האל מוֹת אנחנו מתחכמות', היא ממשיכה לצחוק. 'הוא שולח את הנשים שלנו לשאול, ואנחנו מעלות אותן לשמוע מהן תשובות של נצח'.
ואז הייתה מביטה סביבה, במה שנדמה היה לי כדאגה, 'את הדברים האלה נגיד בשקט, כשהאלים ישנים. בלחישה. שלא ישמעו. כן?'
התנועה נעצרת.
החמור עומד על השביל. אני טופחת על אחוריו. שיזדרז. הוא בוטש בפרסות. מתחפר. אני מכה בו שוב. זוהרה פוקחת את עיניה. מתרוממת. מפנה את פניה אלי.
'אני פוחדת', היא אומרת.
הקול שלה דק.
'ששש…' אני מנסה להשקיט.
'יהיה ערפל', היא מושיטה יד אל גרונה. אוחזת בו כנחנקת. 'יהיה חושך גדול, אימא. יהיו חזיונות', המילים נפלטות מפיה חלושות ושבורות.
אני מסירה את אצבעותיה מעל צווארה. 'מי מדבר אתך, זוהרה?'
היא נועצת בי מבט מבריק.
'מי אומר לך מה להגיד? אימא שלי?'
היא לא עונה.
אני פורמת את קישורי הבד, מרימה אותה. היא נצמדת אלי כתינוקת. אוחזת בבד שמלתי. יש רטט מתחת לשמלתה. בתי רועדת. אני מאמצת אותה אלי, רוצה לחבק אותה עד שהעור בינינו יימס, ייעלם, כאילו שאני יכולה להחזיר אותה לתוך גופי. לשמור אותה מתחת לעור.
לעור שלי.
החורשה מרחשת משני הצדדים.
'אנחנו ביחד', אני אומרת לה.
עננים מתחילים לכסות את הירח כמו צמר אפור. אנחנו צועדות ושותקות. הבהמה לפנינו מתנועעת. מרגלית לצדה.
זוהרה בזרועותי.
'לפעמים', אני מסבירה לבתי, 'יש כוחות בתוכנו שבאים בצורה של חזיונות. חלומות שווא. תעתועים. אל תפחדי מהם, זוהרה. הם עוברים. חולפים. כמו ענן בשמים. היה ואיננו. ואם יהיו לנו חזיונות בדרך נצא מהם'.
'איך נצא?'
'נגיע לבית, ולפני הבית יש חצר גדולה ובה צומחים עשב ופרחים מלאים צבע וריח. עכשיו אביב, זוהרה. הכול פורח אדום. אביב עכשיו', אני משתדלת לשוות לקולי צליל שירגיע.
אותה ואותי.
'אבל איך נצא?' הילדה מתעקשת. 'טוב או רע?'
היא מכורבלת בזרועותי, זוהרת בשמלת חג לבנה.
מרגלית בצד, שותקת, בשמלת כלולות שאולי אכל אותה העש.
'יפות', אני שומעת את עצמי עונה. 'יפות'.
'יפות', הקטנה חוזרת על המילה ותענוג מוזר, תלוש, נמהל בקולה. היא קופצת מזרועותי אל השביל והולכת לפנַי זקופת ראש.
מרגלית פניה בדרך. כתפי קרובה לכתפה.
היא צועדת לידי. היא לא תדבר. לא תענה. לא תשאל. שקטה. שקטה לגמרי כבר כמעט שנה.
'לא הגיע הזמן שתדברי?' אני שואלת אותה.
היא ממשיכה ללכת. אני מחזיקה בה. בכתפה. עוצרת אותה. היא מצטמררת. אני לוקחת את כף ידה בידי. 'תגידי משהו לפני שנגיע', אני מבקשת.
היא משפילה מבט אל כף ידה שבתוך כף ידי ומחזירה לי מבט ריק. אני מחפשת בעיניה שריד של רגש ולא מוצאת, שוב לא מוצאת, ואני מרגישה איך אני רוצה לתפוס אותה בכתפיה, לטלטל אותה בכוח, שתתעורר, שמשהו יישבר, שיֵצא ממנה דבר אחר חוץ מאותו שקט מתועב, שלא מדבר, שלא מתנגד, שלא נלחם, שמסכים לקבל עליו את כל מה שיבוא. שקט ארור. שקט ארור ומתועב נודף ממנה.
אוי, מרגלית, אני רוצה להגיד לה, אם את לא יודעת מה להגיד את יכולה לצעוק. לצעוק. כל מה שצריך זה לנשום נשימה עמוקה מתוך הבטן, לפעור את הפה, לפתוח.
ולצעוק.
העיניים שלי מחשיכות במהירות.
אפלה מכסה את הכול.
חשכה איומה צנחה. לבי קופא. מחסיר פעימה. החשכה כבדה.
'זוהרה, מרגלית', אני קוראת בקול.
יש בהלה בקולי. דחיפות. פחד. אני לא רואה אותן.
אני קוראת שוב.
'איפה אתן?' הרי לא התרחקו מאוד.
הן לא עונות לי ואני מתנועעת באטיות בתוך שמיכה כהה של עלטה. אני פושטת את ידי קדימה ולא מצליחה לראות את קצות אצבעותי. חושך. שחור. 'זוהרה!' 'מרגלית!' אני מביטה לצדדים. ימינה. שמאלה. החושך סמיך.
יש שקט על השביל. השקט מחריד. כאילו מישהו שאב את כל הרעשים שבעולם והשאיר אותי לטבוע בתוך שקט אטום.
'אל תפחדו. זה החיזיון', אני קוראת לחושך.
'נצא ממנו. נצא'.
אני לא שומעת את קולי. אולי הוא נבלע, נספג. אולי אין לי קול. אני לא מרגישה את גופי. איפה אני? אני מתחילה לרוץ נגד החושך. קדימה או אחורה, אני לא יודעת. אולי בסיבובים. אני לא יודעת מה אני עושה ואני לא יכולה לעצור. אני חייבת לעצור. לחשוב. היא קראה לי לבוא. לחזור. עכשיו ומיד.
למה כל זה, אימא? למה?
אור לבן זורח לפתע על השביל.
יכול להיות שצעקתי, 'למה כל זה, אימא? למה?'
והיא זו שהחזירה לי מכת אור?
אני נרתעת, נעמדת על מקומי. האור מבהיק. ציפורי לילה צווחות, עפות הלאה.
אני שומעת משק כנפיים מתרחקות.
השביל מופז. מלא אור. אני מסונוורת. אני משפשפת את העיניים באגרופים קפוצים. כפות ידי נשמטות, מיטלטלות לצד הגוף. אני מביטה קדימה. אני רצה. הגוף נשלח קדימה מעצמו. מעצמו רץ.
זאת זוהרה.
אני רואה את דמותה על השביל. היא יושבת על אבן גדולה, מכונסת בעצמה, בגבה אלי. 'תישארי במקום', אני צועקת אליה. 'אל תזוזי, האור הזה שקרן ורמאי. אל תאמיני לו. אל תאמיני!'
אני מגיעה אליה, הנשימה שלי קצרה, עולה ויורדת, אני שמחה לראות אותה, אני אוחזת בכתפה של הילדה. היא מסובבת אלי את פניה והן פני עדולה.
האוויר אוזל מגופי.
פני עדולה הזקנה עומדות מולי.
עדולה, אחות אמי, עדולה המתה, עדולה, שסיפרו לי שנקברה במערת הקבורה של המשפחה, יושבת על האבן ומביטה בי בעיניים עכורות.
גופי נשמט לאדמה.
'איפה הן?' אני שואלת אותה, בלי נשימה.
היא נראית כמו שזכרתי אותה מילדותי: עתיקה, מצולקת פנים מהשרֵפה הגדולה. היא נכפפת מעט לעברי. מעיניה הלבנוניות מנצנץ נוגה משונה. היא רואה אותי למרות עיניה המתעוורות.
'את חולמת אותן?' היא שואלת. כפות ידיה על בטנה.
'את מי?'
'את לא יודעת על מי אני שואלת?'
'איפה זוהרה ומרגלית?' אני מתחננת. 'אני לא מוצאת אותן. תגידי לי'. אני שומעת את קולי. הוא צרוד ועמום ומלא תחינה.
אבל הזקנה מנידה בראשה באטיות. 'צריך לחלום', היא נאנחת במה שנשמע כמו עצב.
אני נופלת על ברכי. למה עכשיו? הרי מעולם לא חלמתי. היא יודעת את זה ובכל זאת פוערת מולי עיניים.
המתים יכולים להיות רעים ומרושעים, אמרה אמי. יש שהם משאירים אִתם טינות שלא נפתרו בעודם בחיים.
'איפה הן?' אני שואלת.
בקולי יש צליל זר. מעולם לא שמעתי אותו ככה, מתפתל וזוחל עם התחלה של בכי בתוכו. אני מביטה בה. אמרו שהייתה יפה בצעירותה. פניה עגולות ובהירות, מלאות צחוק. האיש שלו נישאה אהב אותה בכל נפשו, ובשעות הבוקר המוקדמות, כשהיה חולב את הפרות, בין פרה לפרה, היה ממהר לחדרה ומנשק אותה מרוב שהיה מתגעגע אליה ללא הרף. ביום מן הימים, כעבור שנים ארוכות של חיבובים ונשיקות, גונב לאוזני דודתי שבעלה קנה תכשיטים לאישה אחרת, למוהר. והיא חזרה לבית אמה. שליחים רבים שלח שתחזור. היא סירבה. 'לקחת טובה ממני, שתוליד לך בנים', מסרה. כשאיים שהיא קניינו אמרה, 'בוא וקח'. והוא לא בא. ולא לקח. ולא חלפו ימים רבים והאיש מת.
והנה היא עכשיו, זקנה מתה, ממשיכה לשבת על האבן באמצע השביל, אור הירח עליה, שערה ארוך, פזור סביב פניה בגלים אפורים. ידיה צנומות על בטנה. היא ממתינה. היא לא תענה לי. אני שונאת אותה. היא יכולה להסתכל עלי לנצח עד שיבוא סופי. יש לה סבלנות, הרי היא עצמה עברה, כלתה מן העולם.
היא מביטה בי ואני רוצה להכניס את ידי לתוך דמותה ובתנועת יד לטשטש אותה, שתיעלם, שתהיה כמו הערפל שממנו באה.
אני מתאפקת.
אני בולעת טעם מר.
'איך את מעזה לפתור חלומות ולך אין חלום אחד משלך?' היא שואלת בקול אטי.
ואני רוצה לצעוק עליה, והקול של אמי מהדהד, מזהיר אותי ש'הזורע רוח יקצור סופה'.
אני משתדלת להירגע ושומעת את עצמי אומרת לה במהירות, 'כמו שאת היית מיילדת ולא היו לך ילדים! עקרה!'
קולי כמו סטירה.
אני קמה, ממהרת, שומעת אותה פורצת בצחוק של זקנות שאין להן דבר להפסיד. צחוקה של מי שהייתה לי ידידת אמת בבית ילדותי, עד שקראה לי בת נעוות המרדות, רודף אחרי.
אני מתרחקת ממנה במהירות. אני לא מביטה לאחור. שתשב שם, על האבן, לנצח נצחים, הזקנה הארורה. כי מה אמרה לי? במה האשימה אותי? שאני לא חולמת?
שעד כדי כך רחוקה אני מאנשים הקרובים לי?
שאין מישהו מהם שנשמתו תרצה להיכנס לנשמה שלי?
זה עניין ישן. אין בו חדש.
אני שומעת את הצעדים שלה מאחורי גבי. לא אסתובב אליה. צריך למהר. האור קולח. ממשיך לשקר. מלא תעתועים. זמן לילה עכשיו.
זמן שהשתבש.
בצדי השביל עצי פרי ועצי סרק. הענפים כבדים. נוטים לצד. נמתחים. חדים. שורטים את הפנים שלי. נתקלתי במשהו. יש לי כאב באצבעות הרגליים. פועם. אני מביטה למטה. אני יחפה. כפות הרגליים בלי כלום. יחפות. אני לא זוכרת איך נשמטו הסנדלים. ומתי. אני ממששת את גופי. את הזרועות, הבטן. השמלה נקרעה.
אני מביטה בה.
הציפורים רקומות.
הכנפיים נפרמות.
קולות נשמעים. קרבים ובאים. נרגשים. יש תעלה בין העצים. אני יורדת אליה. להתחבא. אני מחליקה אל מאחורי עץ חרוב. נופלת על ברכי, אוחזת בגזע הרחב ומתרוממת לאט, נושאת מבט לתמונה שמתקרבת.
אבי חנן, לצדו אמי, והם צועדים על השביל בבגדי חג.
זאת הזיה, אני אומרת לעצמי, זה חיזיון, אני בתוך חיזיון, זיכרון מילדותי. אצא ממנו.
מה שאראה כבר היה. כבר היה.
אני יכולה להסתכל עליו בשקט. הוא לא ישפיע עלי כי הוא כבר היה. אני לא צריכה לדאוג. היה.
והם מתקרבים, אבי ואמי. התמונה מתבהרת. זאת תמונת היום שבו יצאנו יחד, כולנו, לטקס של נישואי הקודש. עד כמה צעירים ויפים היו שניהם – לא יכולתי לאמוד בילדותי. אבי לובש אדרת ועל מותניו אבנט. אמי לצדו בשמלה רחבת שוליים.
השמלה מתנופפת. הם מתקרבים. שפתיה אדומות. זוג קמעות העין המקועקעים בשחור סביב שתי עיניה משווים לה מראה של ציפור גדולה.
הם צועדים. זה לצד זה. כתף אל כתף.
'אישה צריכה ללכת מאחורי הגבר', הוא אומר.
זה הנוהג שנלך תמיד אחרי הבעל, או הגברים. במרחק כמה צעדים. אסור לנו לצעוד לצד גבר ובטח שלא לפניו, בחוסר כבוד, בושה לגבר ולמשפחתו.
כי על מה יתכבד גבר במקומותינו? שאלו. וענו: על נשותיו שצנועות הן, כסותן מכף רגל ועד ראש, רעלה על פניהן, אינן מישירות מבט בפני גבר אחר, עובדות בשדה ובבית ומביאות בנים רבים. אלו הנשים הטובות. 'כאשר הגרעין טוב, יצמח ויהפוך לעץ. וכאשר הגרעין נגוע, יתקלקל ויסריח, לא ינביט ממנו דבר'.
זה מה שאמרו בכפר.
'כמו בהמה? כמו חמור?' קמעות העין של אמי צוחקים. 'הרי אותו חמור של הבוקר יהיה אתך גם בלילה, במיטה, והוא יודע לעשות את מה שאני יודעת?'
אבי צוחק. הצחוק שלו גדול וחם.
אני ממהרת לעלות על השביל.
'אימא', אני קוראת. 'איפה זוהרה? איפה מרגלית? איבדתי אותן…'
היא ואבי חולפים על פני.
קולי חוזר אלי שבור. אולי שמעו. אולי לא. אמי נעצרת לרגע ומביטה לאחור. אולי בעצב. אולי לא.
'אבא', אני קוראת אחריהם, 'אתה יודע שהיא תהרוג אותך?'
אבל הם קוראים לטליה ודבורה. שתזדרזנה.
מתרגשות האחיות שלי. תאומות האחיות שלי. גדולות ממני בארבע שנים ורואות בי ילדה קטנה ומשונה כל כך עד שנהייתה מכוערת. אני שנואה עליהן.
הן לא משגיחות בי ואני רוצה לרוץ אחריהן, אחרי הזיכרון, לשאול למה הרחיקו אותי מהן, למה קראו לי מכוערת. אני רוצה לתפוס אותן, והן מתרחקות.
שקט על השביל.
גם הן הלכו.
לבי מחסיר פעימה. נעצר.
אני רואה את עצמי. ילדה בת ארבע לערך, הולכת לצד עדולה לפני שחולי העיניים תקף אותה. הילדה שהייתי אני, שנים רבות קודם, מחזיקה בידה האחת של עדולה. עדולה מחזיקה בידה השנייה בארם. הילד שאהבתי מילדותי.
הם קרבים.
הברכיים נחלשות. אני כורעת לצד השביל. אני רוצה להזדקף וכושלת. הרוח בראשי. שערי חובט בפני כמו שוטים דקים.
כמה שונה הילדה הזו מבתי הקטנה זוהרה. גופה דק וצנום והיא צועדת בפנים רציניות. היא חמורת סבר. עיניה עגומות. ברצינות של תהום היא ממלמלת, חוזרת ללא הרף על סגולות עשבי המרפא שעל השביל. שלא תשכח. אסור לה לשכוח. היא לומדת. כל הזמן לומדת. הרי היא צריכה להיות כמו אימא שלה.
אני מושיטה את ידי אליה. לקרב אותה. לחבק.
היא רואה אותי, עוזבת את ידה של עדולה ורצה אל ארם. 'יש אישה על השביל'.
היא מצביעה עלי. 'היא מפחידה אותי'.
ממבטה אני מוכרחה להבין שהאישה העומדת על השביל נוראה למראה ברגליה היחפות, בעיניה הלטושות, בשערה הארוך הפרוע, היא אני.
הילדה שהייתי אני מתבוננת בי באימה.
'היא מפחידה אותי', היא אומרת, וארם הודף אותה ממנו בתנועת יד מגרשת.
ומתרחק.
'אבל אני פוחדת', היא קוראת אחריו.
'לא אכפת לי', הוא עונה.
הילדה נטועה במקומה. היא מביטה בי בזעזוע. היא משמיעה יללה קצרה, מסבה את פניה, נמלטת ממני, רצה הלאה.
אני רוצה ללכת אחריה, ללחוש באוזנה, 'אני זאת את. את זו אני. כך בדיוק תיראי כשתגדלי. כשיעברו עלייך הדברים שעברו עלי'.
ואני לא יכולה לזוז.
משהו בתוכי נמס. אני נופלת. פני על האדמה. חול בפי. נכנס לעיני. חודר. קול צעדים רפים נשמע בגבי. צעדים אטיים, דורכים על עלים יבשים. אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת שזו רוח עדולה שבאה לבזות אותי. אני רוצה לנוח עכשיו. לשכב מבלי לנוע. אני מקרבת את רגלי אל חזי, טומנת בו את ראשי, מתקפלת. כמו עובר.
'אוי, אוב', אני שומעת את קול עדולה. 'מה עשית? מה עשית לכולם?'
הבל פיה על צווארי. צל חונק.
'גם במרגלית פגעת', היא נאנחת. 'היא האמינה לך כשאמרת לה שאם היא תעשה מה שתצווי עליה, האיש שהיא אוהבת יחזיר לה אהבה'.
אני שומעת את הזקנה נאנחת שוב, 'כמה תמימה הייתה, עד כדי כך שאפילו שמחה בגעגועים. בכאבים'.
'לכי מכאן', אני שומעת את קולי.
'היא אמרה שהכאבים האלה זמניים. יעברו. ועד שיעברו היא תשמח כי בסוף הכול יהיה טוב. בינתיים הכאבים שלה טובים. אפילו מתוקים'.
'לכי מכאן', קולי מוסיף לבקש.
'אוי, אוב. מה עשית לה?'
מה עשיתי לה? באותו לילה מקולל, שהזקנה המתה מדברת עליו, התעוררתי לקול צרחות. קולה של מרגלית צועק, ידעתי לפני שהסתכלתי על הדרגש שלה בחדר. הקול לא ביקש עזרה. הוא רק צעק. צרח. הגוף שלי נישא מעצמו, ניתז מעל המיטה. בחדר, היא לא הייתה. רצתי לחדר של זוהרה. גם שם לא. גם לא בחדר הסגור. יצאתי החוצה. ירמה המשרתת רדפה אחרי. 'מה קורה, גברתי?' שאלה, 'מה קורה?' במקדש עברתי בין גברים ונשים עירומים. פתחתי פרגודים. 'איש לא ראה אותה', אמרו לי, נבהלים. גם בלהה לא. מחוץ למקדש הפכה הצעקה לרוחות מייבבות. הן באו מכל עבר. לא ידעתי לאן ללכת. רצתי לכפר. חלונות נפתחו לראות אותי רצה כמו משוגעת, קוראת, 'מרגלית! מרגלית!' נוקשת על דלתות. איש לא שמע אותה חוץ ממני. חיפשתי במחסנים, מאחורי הבתים, בגורן, באסמי התבואה, כשהמשרתת ממהרת אחרי וממלמלת בייאוש, 'אני לא שומעת. לא שומעת כלום'. את מרגלית מצאתי מסתתרת בפינה של מחסן פרוץ. מכוסה בשיירים של שיבולים. מפיה הסגור המשכתי לשמוע את אותן צעקות מבעתות. פתחתי את הפה שלה בשתי ידיים. מהלשון נזל דם. על הסנטר. על הצוואר. ריח של כוויית אש חזקה עלה מהנשימה שלה. 'ברחת אליו, מרגלית? למה?' שאלתי אותה. 'למה לא חיכית לזמן הנכון? למה לא חיכית עד שאגיד לך?' היא הייתה עירומה. כולה. ראיתי סימני מכות על גופה. 'אני אהרוג אותו', אמרתי. היא נפלה על האדמה, לרגלי, אחזה בקרסולי, מתנגדת, מסובבת את פניה, מתרחקת ממני, כפופה, הולכת על ארבע, בלי כוחות, כושלת ונופלת על פניה. התקרבתי אליה. התכופפתי. עיניה היו מלאות זוועה. 'לא, לא', ביקשה פצועה. המשרתת כיסתה אותה במעיל הלילה. 'לא, לא', התחננה בייאוש. היה בקולה ייאוש מר. אמרתי שלא אפגע בו. רציתי לכבות את הייאוש. את המר. הרמתי אותה. החזקתי בה. היא התנודדה על הרגליים. רעדה. כשמרחתי על לשונה משחה ירוקה ומרה שצריכה לרפא את מכוות האש שהוא שם בתוך פיה, כדי שהיא לא תגיד לו יותר מילים של אהבה, מילים מושכות ומפתות, כדי שלא תבקש ממני שאפעל בשבילה כדי שישיב לה אהבה, כבו עיני מרגלית ולשונה השתתקה.
'אוי, מרגלית', קול עדולה עולה בתוך זיכרונות אותו לילה מקולל.
אני מנסה לקום. גופי אבן. סלע. סגור. כתפי צפודות. מכונסות. גם הרגליים. אני מנסה להתהפך על צדי. כחרק. אני מותחת רגל אחר רגל. אני מרגישה באבנים. הן חותכות בי. רוח עוברת על השריטות. אני מתגלגלת ושוכבת על גבי.
פני עדולה מעלי.
'למה, אוב?' היא שואלת אותי.
אני בולעת את רוקי. יש בו חול.
'למה בכל זאת הרגת את האיש שהיא אהבה? מה רצית לעשות? להרוג את המילים של מרגלית? כי הן העירו בך געגועים ישנים? מה רצית? להרוג את הגעגועים שלך?'
היא מזדקפת.
'שלך?' היא חוזרת לשאול.
שתשאל כמה שתרצה. יש לה את התשובות שלה. של הנצח. אני נושאת את גופי באטיות. הוא צפוד. האור המסנוור עדיין על השביל. מטשטש. אני מטושטשת. ידה של עדולה אוחזת בכתפי.
אני שונאת את מגע אצבעותיה.
אמרו שאצבעות טובות וחכמות יש לה. הן שימשו אותה ליילד תינוקות. מתים וחיים. וכשנקראה מהבית לצאת ליולדת, הייתה יוצאת במהירות, כליהָ אתה, מבריחה את הגברים שאסור להם לחזות בבריאה, מנקה את הדם, אצבעותיה נכנסות בין רגלי אישה, מרגישות את העובר, יודעות לספר ליולדת, בלי מילים, אם יֵצא חי או מת.
'את רוצה לדעת איך הגעת לשביל הזה?' עדולה שואלת אותי.
קולה נשמע קרוב ורחוק.
קרוב, נושף ומתנשף.
רחוק, הד של ימים נידחים.
אני מתרחקת ממנה. אני צריכה להיזהר. גם ממנה. היא יכולה להוליך אותי שולל. כל שאני צריכה לעשות הוא ללכת וללכת עד שאגיע.
אני מרחיבה את צעדי. אבנים על הדרך. גם קוצים. צריך ללכת. להמשיך. לא להתעייף. אני אגיע. אלא שהיא מאחורי. מרחשת. צל פועם. נושם.
'תקשיבי לי, אוב', היא אומרת. 'יש לנו חצי לילה עד שתגיעי, ועד שתגיעי אני אספר לך איך הגעת לכאן'.
אני מתחילה לרוץ בכל כוחי, קדימה. הלאה ממנה, מקולה העוקב אחרי ואומר, 'את תברחי ואני אשיג אותך, את תברחי ואני אספר מה ידענו ולא ידענו באותם ימים. קולות רבים אני אשמיע לך, אני אספר, אתחיל, אפתח ואגיד הנה היא נעמי. את שומעת אותי?'
אני לא עונה לה.
'הנה היא נעמי'.
אין עדיין תגובות