בלגן נפלא

1

זהו יום הנישואים השנים־עשר שלנו. אנחנו צפים על מזרן בבריכה אורגנית כזאת — או כמו שהסביר לנו המארח שליווה אותנו רק שעתיים קודם לכן לסוויטה שלנו ב’אגף הסחלב’ — ‘בריכה שמנהלת דיאלוג עם הטבע’. והרגע רז הודה שהוא בגד בי.

אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. אני לא זוכרת אם לחש או הכריז בקול. המילים נאמרו, זה ודאי. אבל מאז שהן פרצו, אני לא מצליחה לשמוע אותן שוב. אני רק יכולה לראות את השפתיים שלו, זזות, מתכווצות, מתעגלות, ולרגעים גם את השיניים ואת הלשון שמגיחה ונעלמת. כן, אני זוכרת רק את מראה הפה. אפילו לא את העיניים. אולי הן היו עצומות. אולי אני עצמתי את שלי. זה לא הגיוני, אני יודעת. כי ראיתי את הפה ממש מולי. זז. עוצר. אומר ומשתתק. פולט ונאלם.

אולי חשבתי שאני לא שומעת טוב. בטוח לא חשבתי שהוא צוחק איתי או משחק. מצד אחד, ברור. הרי למה שיתבדח על דבר כזה? איך שלא מסתכלים על זה, זה לא מצחיק. מצד שני, אי־אפשר לדעת. ואפילו אם אתם חוגגים את הבת־מצווה של החתונה שלכם וחושבים שאתם מכירים כל שאיפה וכל נשיפה שלו, שלך, אפשר להפתיע. עובדה.

המארח לא הגזים. הבריכה אכן עוצרת נשימה, צלולה, טורקיזית, בנויה על צלע הר, נושקת לשמים בהירים. זוהרים. עילאיים. והלחן — רחש הרוח שמלטפת את המים, ציוצי ציפורים, משק כנפי תחרה של שפיריות, זמזום הדבורים — הכול מצטרף להרמוניה. ומרחוק נשמע מקבץ שירים מוקפד, פסקול מושלם לחופשה המושלמת לזוגות המושלמים. זה כמו גן בוטני בלב מוזיאון. זה כמו לצאת למסע בין כוכבים בפלנטריום משוכלל. זה מלאכותי ומתוכנן, וטבעי וזורם.

וכאן, בין מים לשמים, באור מטריף של מעט אחרי הצהריים, אפופים בשלווה מוחלטת, ברחף פרפרים לבנים, שפיריות ענוגות ושירים מצוינים — רז מודה שהיה לו רומן. או שפעם הוא בגד בי. אני באמת לא זוכרת את הניסוח המדויק.

היד שלו עוד נחה על הירך שלי. הוא שוכב על הבטן ואני על הגב. השרוך שבדרך כלל קושר את בגד הים נח מפותל על הבטן שלי. לא הרבה רגעים קודם — כשעוד הייתי סקסית ונחשקת ונשואה למופת — פרמתי אותו והנחתי לו לגלוש מטה ולחשוף צוואר וכתפיים.

אני לא אומרת מילה. אצלי, בזמן משבר, המוח מאט את מערכות הגוף, מבין כנראה שמתרחשת קטסטרופה וצריך לשמר אנרגיה לזמנים הקשים שיגיעו מיד. כמו אז כשאביה היתה בת שנה וכמעט נפלה מהשולחן במטבח, אני התקפלתי כמו שבלול מבוהל, ורז היה זה ששעט לעברה ותפס אותה רגע לפני שהתרסקה אל הרצפה. זה האינסטינקט שלי — אני משתתקת. ייתכן שיש לי בעיה חמורה עם אינסטינקטים.

אחרי כמה רגעים דוממים אני מגלגלת את עצמי מהמזרן אל המים, צוללת פנימה, נוגעת בקרקעית וממשיכה בצלילה לכיוון הקיר. איכשהו, אני לא אומדת נכון את המרחק וצולחת רק בקושי ובנשימה אחרונה אל שפת הבריכה. אני מושכת את עצמי החוצה, אבל שרוך בגד הים נתפס מתחת ליד שלי ומושך איתו למטה חצי בגד ים. השד השמאלי שלי נחשף במלואו, לבן ומגושם.

אני שוקעת חזרה בבריכה. בתנועות חסרות חן מתאמצת לייצב את עצמי מתחת למים, מרימה את בגד הים וקושרת את השרוך מאחורי העורף, קשר עקום והדוק מדי. אני מושכת את עצמי החוצה וצועדת נוטפת אל ספת־הנוח הזוגית שלנו — שעדיין נראית בה השקערורית האחת שנוצרה מצירוף גופינו, כמו מחיים אחרים — ומתיישבת. אני מרימה את המשקפיים שלי שנחים שם, אבל לא מרכיבה.

אני יכולה להגיד לעצמי שכלום לא קרה. במשך דקות ארוכות אני אפילו מתפתה להאמין בזה. הרי גם אם אמר משהו כזה, אמר. השמים עדיין כחולים. והם במקומם. בסך הכול הודה ונגמר. וזה היה מזמן. שמונה שנים מזמן. ככה הוא אמר.

רז עדיין על המזרן. הוא מניח לעצמו להיסחף אל קצה הבריכה, ונעצר בגדה הרחוקה. נראה כאילו עוד רגע ייפול מטה עם מפל המים שנבנה שם, אל היער המשתרע במורד. הוא עם הגב אלי, אבל אני בטוחה שהעיניים שלו עצומות. אולי גם הוא מנסה לומר לעצמו ששום דבר לא קרה. ואולי הוא לא יכול להתמודד עם העובדה שהאיר את מערכת היחסים שלנו כמו שהוא מאיר את הבמה בתיאטרון.

וידויים. הם יכולים להישפך. להיפלט. להימלט. נראה לי שזה הבדרך כלל. אבל לפעמים הם נאמרים רק אחרי מחשבה. או מועקה. ובמקרה כזה, מתיישבים על אנחה. אפשר ממש לשמוע את קליק ההיצמדות — כאילו היתה האנחה מגלשה — קליק וגולשים החוצה. ואז — צעקות. אולי מכות. או — כמו במקרה שלי — אלם. גמור.

וידויים. עניין מיותר לגמרי. הם נועדו להקל על לבו של המתוודה. הווידוי הזה רבץ באפלת לבו שמונה שנים. שמונה שנים. המספר הזה נדבק לי למוח כמו שעווה רותחת לעור.

אני על ספת־הנוח הזוגית. העין הימנית שלי כואבת. גם האוזניים. אני אוטמת אותן בשתי ידיים קעורות. הלב שלי שועט. אני רואה את רז. מטושטש. צף. רגל רזה אחת טובלת במים. השנייה מכופפת מעט על המזרן. אני רוצה לבעוט בו. אני רוצה לדחוף אותו מעבר לְצוק. אני רוצה לקחת רובה, לטעון אותו, לכוון אליו ולירות.

אני מרכיבה את המשקפיים שלי וקמה. מתעטפת בחלוק הרך והיוקרתי, דוחפת את כפות רגלי אל הכפכפים המרופדים, מהדקת את חגורת החלוק, מכניסה את הסלולרי שלי לכיס ועוזבת את שטח הבריכה.

אני מטפסת במעלה המדשאה, אבל במקום לפנות אל ‘אגף הסחלב’, אני ממשיכה ישר. חולפת בחללים ממורקים, מתחת לגופי תאורה מרחפים, על פני פסלים לבנים ומצוחצחים וסידורי פרחים ממשי שנראים ממש כמו הדבר האמיתי. אני מגיעה אל הלובי הבהיר וחוצה גם אותו. דלתות הכניסה נפתחות לקראתי. אני חולפת על פני השוער ששואל אם יוכל לעזור לי, אבל אני מסמנת באצבע רפה קדימה ואומרת שאני יוצאת שנייה. רק לרגע.

אני ממשיכה. ככה. נוטפת. עם החלוק. והשערות הרטובות. והכפכפים מבד. זולגת בין המכוניות החונות, מגיעה לשער הראשי של אחוזת הבוטיק. השומר מביט בי, אבל לא שואל דבר.

אני צועדת הלאה, דוגמת בגד הים שלי מוטבעת על החלוק שמרגע לרגע מאבד ממראהו האיכותי. ויש לי גם פנס בעין.

אני צועדת בשביל צר בין הכביש המתפתל במורד ההר לעצי מחט וצמחייה יבשה. אני מרגישה כל אבן. כל מהמורה. אני פגועה. פגומה. כאילו חטפתי וירוס שפגע לי בנשמה.

השוליים הולכים ונעשים צרים ושלט צהוב ‘שול צר’ ניצב מולי. אני עוקפת אותו וממשיכה. מכונית עלולה לעבור ולהעיף אותי ברגע. אני חושבת, מספיק שקצה המראה הימנית יפגע בי, ואני מתה. מספיק שנהג יסיט את מבטו כדי להחליף תחנה ברדיו או כדי לסמס לאשתו, ואני מתה. אז אני זזה הצידה.

רעש המכוניות החולפות, האבנים הניתזות, הנשימה שלי — כל אלה הם פסקול מונוטוני, סתום, שמלווה את ההליכה שלי.

אני הולכת קדימה. בלי לדעת לאן. אני לא צועדת מהר. אפשר לומר שאני צועדת לאט. מחשבות ניתכות עלי כמו קליעי ברד —

איך זה קרה ולמה זה קרה ועם מי זה קרה — עם מי זה קרה! — ואיך לא ידעתי כלום, איך לא חשדתי, איך זה יכול להיות, ולמה בכלל הוא אומר לי את כל זה עכשיו, דווקא עכשיו, ודווקא כשאנחנו חוגגים — חגיגה שהוא תיכנן! — למה פתאום, ולמה בכלל, ואיך יכול להיות שלפני שמונה שנים. שמונה שנים. ואיך לא שמתי לב. איפה הייתי כשזה קרה. איפה היינו שנינו. איך לא שמתי לב. הוא בגד. ואולי לא שמעתי טוב, אולי האוזניים שלי נסתמו כחלק ממנגנוני הגנה, אולי הוא אמר ‘סתאם’ ואני כבר לא שמעתי, כי רק המחשבה ששמעתי משהו שחששתי ששמעתי כיווצה אותי, ואולי רז בכלל אמר לי משהו אחר, אולי הוא סיפר על מישהו אחר שהוא מכיר, אולי מישהו מהעבודה, אולי סיפר על מישהי בכלל. מישהי שבגדה בבעלה בצורה מכוערת או סתם בצורה בנאלית ריסקה את ההסכם הזה שבמעשה הנישואים שמחייב נאמנות ויותר מזה — אוסר בגידה. ואיך ייתכן. ואולי סתם ברחתי משם. אולי שתיתי הרבה יותר ממה שחשבתי. אולי לא שתיתי מספיק מים, אולי היה משהו ביין, ואולי אני באמת אישה משוגעת שנטשה את בעלה ועושה מהומה על לא דבר, או אולי אני סתם אישה מתפרקת, כי כשסוד נחשף אחרי כל כך הרבה שנים, זה רק הגיוני שזה יקרה. התפרקות —

די! אני חייבת להפסיק. אני חייבת להמשיך ללכת.

אני צועדת. מתרכזת. רגל לפני רגל. מהלך אחרי מהלך. ככה, יופי. תמשיכי. קדימה והלאה. גם אם לאט. זאת את.

משב רוח מרעיד את צמרות העצים, מחטי אורן ניתקות מהענפים וננעצות בשיער הלח, ספוג הכלור ומלא הקשרים שלי. אני מנסה לשלוף אותן. שערות נתפסות באצבעותי ונתלשות. אני מניחה למחטים. צועדת.

עכשיו אני חושבת על הבוקר שהיה. בוקר רגיל. בוקר שהתחיל, כדרכן של הפתעות, בשגרה.