המספר, גבר מזדקן, מנסה לאחוז בפירורי אשליותיו ותשוקתו לאהבה, מסרב לשקוע בפילוסופיית ה־far niente המתוקה, אבל מבין עד מהרה שבסופו […]
1.
אי אפשר לחפש את ההווה בלוח שנה או באורלוגין, שאין אנו מציצים בהם אלא כדי להגדיר את יחסנו לעבר או כדי להתקרב אל העתיד במצפון נקי פחות או יותר. אשר לי, הדברים והאנשים המקיפים אותי, אנחנו ההווה האמיתי.
ההווה שלי מורכב מזמנים שונים. יש הווה ראשון, ארוך לעייפה: ההסתלקות מהעניינים. הוא נמשך כבר שמונה שנים. אינרציה מרגשת. וכן יש אירועים חשובים מאוד הסודקים אותה. למשל, נישואיה של בתי הוא אירוע שעבר זה מכבר, המשתלב בהווה ממושך אחר, שנקטע — או אולי התחדש, כלומר תוקן — במותו של בעלה. הולדתו של נכדי אומברטו גם היא אירוע מרוחק מאוד בזמן כיוון שבכל מה שנוגע לאומברטו, ההווה האמיתי הוא מעתה האהבה שאני רוחש לו, שאותה רכש אף בלא שידע על כך — ושהוא מעריך שהיא מגיעה לו מלידתו. ואולם, הנפש הזעירה הזאת, האם היא מאמינה כלל במשהו? ההווה שלו, ושלי כריקושט, הוא אכן הצעד הקטן והבטוח שלו, הנקטע על ידי פחדים מכאיבים שזה עתה נרפאו בסיוע בובות, בהיעדר עזרה מצד אימו או מצידי — כלומר סבו. ההווה שלי הוא גם אוגוסטה, כמו שהיא כיום, המסכנה, עם בעלי החיים שלה — כלבים, חתולים וציפורים — והחולשה הנצחית שלה שממנה היא לא רוצה להחלים בהיעדר האנרגיה הנדרשת. היא ממלאת רק מעט מהוראותיו של דוקטור ראוּלי ומסרבת לשמוע בקולו של איש: לא בקולי שלי; אני, שבמאמץ על־אנושי ידעתי לנצֵח את אותה אי־ספיקת לב — ואף לא בקולו של קרלוֹ, האחיין שלנו (בנו של גוּאידוֹ), בוגר אוניברסיטה טרי שבתור שכזה מצוי בתרופות המודרניות ביותר.
אין עדיין תגובות