בת מלך

ספור אהבתו המיוחדת של אדם נחמני והתמסרותו לאהבתו מבלי להטיל בכך ספקות, דרך התמודדותו לבדו עם חייו לאחר מותה של רעייתו, כתוב בידיו של סופר הנפש יוסף כהן אלרן.

כמי שכתב לנו בין השאר את "אספירונס", את "תקרית נישואין" את "והמאלכים שותקים", את הטרילוגיה "אחרי ההלם החיים" ובסך הכול חמישה עשר רומנים שכתב, ואת חמשת ספרי השירים וביניהם "אלוהים חולם" ו"מה שיגיד החול", מביא לנו יוסף כהן אלרן את ספרו האחרון "בת מלך", היא הצעירה שבאה אל ביתו של אדם נחמני, כתוב בדרכו של המחבר, ביד אמן ובגובה העיניים.

מקט: 1-490-7

ספור אהבתו המיוחדת של אדם נחמני והתמסרותו לאהבתו מבלי להטיל בכך ספקות, דרך התמודדותו לבדו עם חייו לאחר מותה של […]

---

1.

"אני ענבל," אמרה, מציגה את עצמה לפניי, ושמה צלצל באוזניי. שערה היה פרוע מרוח הקיץ החמה שבחוץ, קולה שקט ומעט נבוך, תוהה עליי, מבט שואל בעיניה. היא מצאה חן בעיניי מייד. "ענבל לוי," אמרה עוד, "אבל קוראים לי ענבל לוי בת מלך."

ישבתי אז בסלון הבית והרהרתי, כאשר באו השתיים. הופתעתי מהופעתה ותהיתי עליהן. על בתי ועליה. נותרתי במקומי אך הרהוריי נסוגו. ובכן, ענבל לוי בת מלך. זה כך. פנים זכים, עיניים חומות-שחורות וגדולות, שיער שטני, אף מגולף. לא ידעתי על בואה בשעת הבוקר ההיא, אך אילו נשאלתי הייתי אומר מייד כן. היא הייתה צעירה למדי, כבת שלושים וחמש, אולי קצת יותר, גבוהת קומה, קרסולי רגליה צרים ונאים. הערכתי כי הייתה גבוהה מעט ממני, אבל היא נעלה נעלי עקב בגובה בינוני, ולא יכולתי לדעת. שערה החום המתולתל מעט ובהיר מן השמש גלש אל מאחורי כתפיה. הרוח החמה שהשתוללה בחוץ שרקה ברווחי תריס המרפסת הקטנה של ביתי, ועיניה החומות הכהות ואולי שחורות של בת המלך הזאת נראו מבריקות וגדולות ויכלו לעטוף את מי שעמד מולן. חולצתה הייתה תכלכלה ושרווליה קצרים, ומתוכם בלטו זרועות דקות. מכנסיה היו לבנים, רחבים מעט.

זו הייתה תחילתו של קיץ, שלהי אביב, אבל השרב היכה, לכן היה עורה של ענבל לח ובוהק מול עיניי, ונראה כי החום הכביד עליה. שיניה היו צחות. ראיתי זאת כאשר חייכה ולא יכולתי אלא לתמוה עליה ולמצוא מייד כי נאה היא. התפלאתי על כי מצאה לנכון להיות עוזרתי או סוכנת הבית שלי.

"טוב פה, במזגן," אמרה נעמה בתי.

"תשתי מים קרים, תני גם לה," אמרתי, "אני רואה שאתן לחות," והיא הנידה בראשה ופסעה פנימה, שבה עד מהרה ובידה כוס מלאה והגישה לבת לוויתה, וזו גמעה את המים בשקיקה.

אכן, אלו הן שנות בגרותי. אך עוזרת? סוכנת בית? חשבתי. לוי – אמרה שזה שם משפחתה. אמרה גם בת מלך. בילדותה היה אביה אומר לה נסיכה שלנו. והם היו אנשים ציונים שהעפילו מסוריה. היא באה אליי כאילו להאיר את ביתי. מי יודע. אך עוזרתי – לְמה בדיוק? היא תבשל? היא תכבד את הרצפה? היא תנקה את החלונות? ואת התריסים? לא נראה לי. כי לא יאה לה. נראתה טוב מדי לכך. במצבי עדיין התלבשתי בכוחותיי שלי, אך לא יכולתי לגרוב בנקל גרביים או לנעול נעליים. התקשיתי. לא יכולתי לראות את מה שמתחת לשיפולי בטני, כי כרסי התחילה נשמטת. התקשיתי להניח על עצמי את תחתוניי ואת מכנסיי כשפתחם היה צר, כי רגלי סירבה להתקפל, ובכלל. אבל לא לשם כך באה. עדיין לא נזקקתי לעזרה בגין אלה. לאט לאט הסתדרתי כך או כך בכוחות עצמי. והיא עמדה לפניי ונעה מרגל אל רגל על נעליה הסגורות. ראתה אותי מהנהן וחייכה אל עצמה. הייתה בה שמחה שנראתה טבעית למדי, והיא עמדה והביטה בי ולצידה עמדה בתי, רואה את התרצותי על פניי ומחייכת.

"ובכן זה אני, אַדם," אמרתי לה, מביט בה ואוהב את שמה. והיא הנידה בראשה וחייכה.

"יש לך שם מיוחד. תודה, אדם," מלמלה, ושאלתי את עצמי אם סתם כך חזרה על שמי.

"אני רואה שאתה מרוצה," אמרה בתי נעמה, מסתירה את חיוכה, ואני שוב הנהנתי בראשי. היא ידעה היטב שלא מיהרתי לרצות בכך. מגבלתי לא הייתה קשה כל כך. אך ליד האישה הצעירה לא מצאתי לנכון להעיר דבר. כבר אמרתי: מצאה חן בעיניי ולא יכולתי לסרב לה. "טוב, בעיה אחת נפתרה, אם כך," הוסיפה נעמה ונעה ממקומה.

"טוב," מלמלתי. ולא הבנתי מה.

ניסיתי לחשוב מה עובר ברגע ההוא במוחה. עשיתי תנועה של מה בכך בגבותיי וחשבתי מה הייתה טובה אשתי אומרת עליי. נפלה אפוא שתיקה, שתיקה ארוכה למדי. ואולי נעמה היא שהרהרה ברגע ההוא מה עובר בראשי או אולי מה הייתה חושבת על כך אימהּ. בטוח הייתי שנעמה שמחה על הסכמתי, וכי אמרה את שאמרה, כי אותה ענבל, שאני מבוגר ממנה באיזה עשרים שנה, להערכתי, לא הייתה הראשונה שהיא הציגה לפניי.

בת מלך? נסיכה? שלוש נשים קדמו לה שלא רציתי שישרתו אותי, כי לא נראו לי. לא אהבתי שיהיו במחיצתי. אחת הייתה גוצה ורחבה, אחת הייתה גבוהה מדי, אחרת הייתה מבוגרת לטעמי. שלושתן לא היו יפות ולא ריצו אותי. הן הוצגו לפניי וענו על שאלות, אולי מתוך נימוס, ובתי כמעט נואשה. אבל לא רציתי. לא רציתי בכלל. אך על טיבה של זו כבר שמעתי. מנעמה עצמה שמעתי. היא עבדה בביתה, וזמן קצר הייתה שמרטפית של בתה הקטנה. אחר כך הציעה את עצמה לעבודה במשרד עורכי הדין של נעמה, אך לא נמצאה מתאימה. בינתיים מצאה נעמה לבתה אומנת חדשה, מבוגרת יותר. כך רצתה. היא לא הזכירה זאת לפניי, אבל ידעתי. אני חושב שזכרתי אותה מתקופת עבודתה הקצרה בביתה של בתי באחד מביקוריי שם. תמהתי על נוכחותה אצלי, ולא אמרתי על כך דבר.

זמנה של נעמה היה כמעט בידה. ידעתי כמובן. כמי שהייתה שותפה למשרד עורכי הדין של בעלה ושניהם הרוויחו היטב, חשה כי יקרות לה שעות הבוקר. במקום להשתהות בדירתי יכלה באותו זמן לפגוש לקוח. לא אהבתי זאת, משום כך לא חסתי על שעותיה. יעבור לו הזמן, לעזאזל. אבל אהבתי גם אהבתי את עיניה הערמוניות ואת גופה הדקיק שהזכיר תמיד את המראה שאהבתי של רעייתי, את רגליה החטובות המתעגלות מעט שבמעט פנימה בואך הקרסוליים, ואת שערה החלק הקצר יחסית. היא עמדה ונראתה נמוכה מעט מענבל. אהבתי את הימצאה לידי, רציתי שתישאר.

בלא להיישיר מבט פניתי אל האישה הצעירה: "אם כן, שמך ענבל."

"כשנולדתי קראו לי בשם אחר, אך אבא שלי תמיד קרא לי נסיכה. ככה גידל אותי. כשגדלתי החלפתי את שמי והוספתי לשמי 'בת מלך'. בחרתי בענבל, כי צליליו הגיעו לאוזניי מהסיפורים של אבא זכרו לברכה, ששהה ליד נוצרים בלבנון, והם מצאו חן בעיניי."

"ושם משפחתך לוי, נכון?"

"לוי במקור," אמרה. "כן. אבל אני לוי בת מלך. הוריי ברחו מסוריה ועברו דרך לבנון. זה ארך להם זמן כמובן, והם עברו את הדרך לאט לאט והגיעו לישראל. ציונות, מה לעשות? אבא שלי ואימי היפה, המלכה. אני חושבת שלא סתם כינה אותי נסיכה. הוא אהב את אימא מאוד."

"אני מתפעל," אמרתי, והתכוונתי לכך. "לכן נשארתם בצפון?"

"אולי. לא יודעת. בהתחלה הם היו זמן קצר בקיבוץ חניתה, ליד הגבול ממש, המקום הראשון שהגיעו אליו. כך אבא סיפר. אחר כך הייתה דירה פנויה בשלומי וגם הזדמנה לאבא עבודה שם. זה מה שאני יודעת."

נעמה התערבה: "זה אבא שלי, האיש הנחמד הזה ששואל אותך שאלות ורוצה לדעת הכול. שמו אדם נחמני, את כבר מבינה, וכולו לפנייך." כך אמרה בעודי מגלגל את השם של האישה הצעירה הנאה בראשי, והיא הנידה לעברי בראשה וחייכה.

"נחמני. נעים מאוד. בוקר טוב לך," אמרה בקולה השטוח, ואני חייכתי בתוכי כשעברה בי המחשבה שהינה באה נסיכה לשרת אותי. היא עשתה צעד אחד קדימה, רכנה אליי מעט והושיטה לי את ידה. יד שחומה משהו וקטנה שהייתה בה חוזקה. ומאז לחיצת היד ההיא נעשינו מיודעים וחביבים זה אל זה. שתקתי, חייכתי, וקבעתי בה את עיניי. תהיתי עליה והוספתי לבחון אותה. עכשיו חייכה, ואותה גומה קטנה נחה על לחייה הימנית, כמעט בלתי נראית. הבחנתי בה. אהבתי עובדה כמעט נסתרת זו באותה מידה שבה הייתה לי פליאה על נכונותה לעבוד כעוזרתי. עוזרת בית, אני רוצה לומר, של איש כמוני, פגוע באופן קל. לא ידעתי איך תיארה לעצמה את התפקיד, אבל עוזרת על אף הכול. לסייע לי ככל שאצטרך. אמנם לא אזדקק לה באופן אישי כדי לחוש בנוח עם גופי, אך בכל זאת תהיתי. ובעודי משתאה בתוכי ומברך על כך, היא קרבה, הניפה לעברי רגל בתנועה קלה, וירכה נצמדה אל פנים מכנסיה. "זה הבית, נכון?" לחשה.

"זה הבית שלי," אמרתי אחרי שתיקה. "קומה חמישית מתוך שש, אבל המעלית פותרת את הבעיות. ארבעה דיירים בקומה, אבל לא תהיי חייבת להתיידד עם איש. ממילא לא שומעים וכמעט לא רואים אותם. תעשי סיבוב עם הבת שלי. או לבד. הוא לא גדול ולא חדש, אבל זה הבית שלי."

"כמובן," זרקה.

ובתי אמרה, רוטנת משהו: "היא לא קונה אותו," ובחנה את פניי ושתקה. נסַובה ופסעה אחרי ענבל, מסייעת לה להכיר את הבית, ואני הנחתי לה בכך. הלא ביתי היה גם ביתה: דירה פשוטה, שלושה חדרים ומטבח, פינת אוכל קטנה, חדר שירותים צר ובשכנות לו המקלחת ובה פינת רחצה. הן יכלו לעשות זאת בלי ללכת בדירה הלא גדולה שלי שבה גידלנו רעייתי ואני את בתנו נעמה.

"זה היה פעם החדר שלי," שמעתי את בתי אומרת ומגחכת. "הדלת לא ננעלת ולא תוקנה מעולם, משום מה. אולי בכוונה," אמרה והגניבה לעברי מבט. "היה להם נעים לדעת שאני כאן. אבל יש בו טלוויזיה קטנה ותוכלי להסתדר כאן במשך היום, אם ישעמם לך." ענבל לא אמרה דבר, ואני שוב תהיתי מה לצעירה כמוה ולעבודה המוצעת לה, ומה עשה אותה נזקקת לכך. לא ראו זאת עליה. נאה הייתה ולבושה נאה, אם כי פשוט למדי, אך לולא נזקקה, אמרתי לעצמי, לא הייתה באה אל בתי במטרה שאליה באה. ובעודי חושב על כך הן שבו. "אתה מרוצה, נכון? ואת שאלת הכול?" אמרה בתי.

"מרוצה? כן. בסדר," אמרתי, "אבל היא כל כך צעירה, והיא מרגישה כמו נסיכה. בת של מלך." כך אמרתי, אך ניסיתי להסתיר את שביעות רצוני, והיא חייכה. כן, היא עצמה הייתה בדילמה. אותה דילמה שלי, כך חשתי.

"זה רק שם. מילה כזאת. אז אבוא מחר," אמרה ענבל. "באיזה שעה נוח לך?"

היא המתינה, ואני חשבתי ואמרתי: "אפשר בתשע."

"טוב," לחשה.

לא הוספתי עוד דברים. לא ידעתי מה תעשה בבואה. אך מבטה התארך עליי, והיא בחנה אותי עוד, עד כי ראתה בוודאי תהִייה כלשהי על פניי. לבסוף נפנתה ממני, וכך גם נעמה, ואחר כך הן הלכו, מניחות לי לשקוע בהרהוריי ובמחשבות על רעייתי. חשבתי על כך או רציתי שתהיה מבוגרת יותר. ואולי הייתה מבוגרת יותר מכפי שנראתה. לא יודע. אך בלכתן יחד יכולתי לראות בבירור כי ענבל גבוהה מעט מבתי, שהייתה בגובהה של אשתי המנוחה. בנות גיל דומה הן היו ויכלו בנקל להתחבר זו לזו. יכולתי לחוש את החיבה שביניהן. בתי הייתה אם לבת, שמה טובה, כך החליטה לקרוא לה לאחר מות רעייתי, ולי לא שינה באיזה שם לאהוב את נכדתי ואיך יקראו לקטנה המשחקת או משתכשכת בימי הקיץ בבריכה על הדשא של ביתם. על ענבל לא ידעתי עדיין דבר, פרט למראה שלה שריצה אותי בהחלט, וכבר חשבתי שאם תסרב לשרת אותי, נוכל להציע לה יותר מהמקובל. רציתי אותה. התרגשתי. ואחר כך שאלתי את עצמי מדוע אני מהרהר בכך ומה מניע אותי לחשוב מחשבות כאלה. והלא היא תבוא לאחר הכול לשרת אותי ולסייע לי. לא מעבר לכך, ומה חשוב המראה. חשוב השירות הטוב. וחשוב שהבית הקטן שלי יהיה נקי ומסודר. וארוחות הבוקר והערב שלי יהיו טעימות ויוגשו לי בזמן. הרי ארוחות צוהריים נהגתי להזמין. לא הבנתי מבתי שענבל יודעת לבשל. ומאחורי המחשבות שחלפו בי נזכרתי בחיוכה החבוי למחצה של אותה בת יקרה שלי.

היא ליוותה את ענבל, ומבעד לסדק הדלת שמעתי את המעלית היורדת ועולה. חזרה אליי ואמרה: "מחר בבוקר ענבל תבוא לכאן," וכמעט חייכה. "היא תתייצב כאן. תהיה סובלני, לפחות בהתחלה עד שהיא תתרגל. זאת ההתחלה שלה. עוד לא יודעת מה לעשות. בסדר? היא בחורה מקסימה, נכון? ראית אותה. והיא חכמה מאוד. ואינה מחשיבה עצמה לנסיכה." הוסיפה בסוף הדברים בקולה השקט, קולטת את רטינת פניי: "מה קרה, אבא?" שאלה. "אתה חושב."

"אני עדיין לא יודע מה היא תעשה, אני עצמי לא יודע, אבל אני גם לא טיפש. בת מלך?"

"אתה ממהר לדעת. אולי תדע ממנה. היא צריכה פרנסה כך או

כך."

"פרנסה," נאנחתי ואמרתי, "אבל היא גם תבשל לי צוהריים?"

אמרה: "אולי גם תבשל. אולי תבשל לך צוהריים, אם תרצה ואם תבקש. כך וכך אתה מזמין. אבל היא צריכה גם זמן לעצמה. בסדר?"

"זמן למה?" תהיתי.

"היא רוצה ללמוד בעתיד הקרוב. עוד לא החליטה מה."

"בבוא הזמן. זה מה שהיא רוצה?"

"כן. בסדר," מלמלה. "בהמשך בטח תדע הכול."

שתקתי, הנעתי ראשי לכאן ולכאן, והיא הוסיפה לבחון אותי. אחר כך נכפפה ונשקה לי בעוד שערה הקצר נופל על פניי, מוסיפה ואומרת כי עליה למהר לדרכה. "אבא," מלמלה לי לבסוף, כשראתה את שתיקתי, "בסדר?" אך ידעתי שאני כבר מתרצה. בעיקר משום שענבל מצאה חן בעיניי. היא המתינה בסבלנות כאשר חיוכה הדק נותר על שפתיה. לבסוף החישה אותי: "אבא?"

"בסדר," הנהנתי. "כן, בסדר. אני מלא מחשבות. את יודעת, נעמה, כשאישה הולכת, הבעל בבעיה. הוא לא מסתדר עם הבית. לכן מוטב שאני הייתי הולך והיא נשארת. על כך אני חושב לא פעם. היה קל יותר לכולם."

הביטה בי עוד, נעצבה מעט בעיניה אבל קצה חיוך תלוי עדיין בצד שפתיה. חיוך שאין בו שביעות רצון. האם דמעו עיניי? בוודאי לא אהבה את שאמרתי.

"אתה מדבר שטויות, אבא. וזה לא תלוי בנו. תלוי בנו?"

"לא. ודי חבל."

"טוב, די עם המחשבות האלה."

אך אני האמנתי בדבריי. הסבתי פניי ממנה והבטתי אל הרצפה. ראיתי את רגליה כאשר נסבה והלכה, נוקשת בעקבי נעליה ומגיפה אחריה את דלת הדירה. ואז נותרתי לבדי, רואה בעיני רוחי את דמות אימה, יפה כפי שנראתה לפני שנים, יפה כמו ביום שראיתיה. התחלתי להרהר בהן. בה ובבתי. נעמה שלי. אכן, יפו שתיהן. ודמו כל כך זו לזו.

לבדי בדירה לאחר לכתן הזקפתי עצמי ועמדתי על רגליי, אך בה בעת תקף כאב את מרכז גבי התחתון והקרין לברכיי. חשתי כפוף ובלתי יציב. פעם בשבוע התאמצתי והגעתי אל הכירופרקט שאומנם סייע לי אבל לא יכול להבריא אותי. אני יודע, הוא לא היה אמור להעלים את הבעיה. "זה לא נוטל חיים," אני זוכר שפעם אמר לי אחד מרופאיי בנוגע למצב של גבי: "אבל הוא מחרבן אותם." חייכתי אז, אולי על שפתו, אך הבטתי בפניו של אותו רופא, והוא נשא עיניו והביט בי ואני תהיתי על עצמי. עתה זכרתי את דבריו, ודברי בתי לא הסבו לי נחת. היא נגעה בַּנחיתות של מצבי. היא נגעה בעובדת לכתה של אימה והיותי לבדי עכשיו. כבר לא יכולתי לכעוס עליה כפי שחשתי בהתחלה. ריככתי את רצוני והשלמתי עם העובדה שכך היא אומרת, שכך עשתה. אך דומה שניחשתי כי החליטה את אשר החליטה רק משום שכך מצאה לנכון לעשות. "מה יעשה גבר?" היא אמרה. "אתה יכול להגיד מה יעשה? אם אתה צריך עזרה כלשהי, הרי זו תהיה מאישה. הלוואי שהייתי פנויה, אבל בכל מקרה גבר לא יכול לתת לך את תשומת הלב הזאת."

שתקתי והבטתי בה אז, כמעט אמרתי שכן, ואחר מכן חשבתי על גילה הצעיר של מי שהציעה. אך היא לא התכוונה לשאול לדעתי, ואני עמדתי, אם כי ברגע ראשון תפס רעד את גופי וחוסר שיווי משקל אחז בי, אך לאחר מכן התייצבתי וחייכתי לעצמי. ליתר ביטחון נאחזתי במסעד הכורסה שעמדה לידי, אלא שעד מהרה התייגעתי מן העמידה על רגליי והרגשתי שתי דמעות שגלשו על לחיי ויבשו עליהם.

חשבתי על שער ראשי שהחל להלבין, חשבתי על פניי שהחלו מתקמטים וחוורו, ושנאתי את מצבי. בנעוריי נראיתי אחרת והתגעגעתי למראי דאז. חשתי שעיניי נשטפות. אלא שלא בשל הכאב שחשתי בגבי דָמעתי. הגב לא היה מוריד ממני דמעה. מוכה כמיהה חשתי היטב את בדידותי ואת געגועיי לרעייתי ואת התמונות שרצו מול עיניי. ולא, לא מחיתי אותן, את הדמעות. רק התיישבתי חזרה, ושוב הייתי לבדי. מאז הלכה, כך או כך הייתי לבדי בעולם. אני ובדידותי. כך הרגשתי. מת העולם, שמעתי בתוכי את קולי. מת לגמרי העולם, ומה אני עושה כאן, אני עם עצמי. והלא טובה שלי איננה.