בדידותם של הלא רלוונטים

האור נסוג לאטו מפני החשכה שחיבקה והתמזגה בו, ומבלי להרגיש, היא, החשכה, כבשה את תכלת השמיים, הופכת אותה לכחול דיו. הירח הפיץ אור ויופי בפזרנות של עשירים, שולח את ילדיו היהלומים לנקד ולזהור באלפי קראט. הסתכלתי על פלא האהבה של הלילה עם שאריות האור שנכנעו לחיבוק החשוך, וחשבתי עד כמה כל היופי הזה, שמתרחש בכל יום, הוא מובן מאליו ולא זוכה להתפעלות שהוא ראוי.
העולם מחולק לרבדים ואני נמצאתי ברובד תחתון במרתף שבו רחש העולם של הזקנים של החולי והמוות.
ענת היא רופאה במקצועה יוצאת לפנסיה והחיים משתנים מעבודה נמרצת למאבק בבדידות.
זהו סיפרה השני של סימה ק. גרובר. לאחר שסיפרה הראשון 'רוחות רפאים' יצא לאור, הדחף לכתוב רק התגבר. היא הרגישה צורך לספר על העולם של הגיל השלישי שברובו הוא בודד ושקוף לאנשים הצעירים.

מקט: 4-1073-344

האור נסוג לאטו מפני החשכה שחיבקה והתמזגה בו, ומבלי להרגיש, היא, החשכה, כבשה את תכלת השמיים, הופכת אותה לכחול דיו. […]

---

פרק 1
פרישה

עברה כבר חצי שנה מאז שפרשתי מעבודתי כרופאה, ועדיין לא התרגלתי לכך שאינני חייבת לקום מוקדם, ולא התרגלתי לכך שבעצם אין לי לאן ללכת. מסתובבת לי ללא מעש בבית, עולה לקומה השנייה ונעצרת מול המדרגות שעולות לקומה השלישית. אני מביטה בהן, והן מחזירות לי מבט קר ומנוכר.

כמיהת הלב, המתחננת אל גרם המדרגות, שנשארות אדישות להפצרותיי לחזור למה שהיו, מעירה אצלי את רוחות העבר.

זיכרון צחוקם של ילדיי הרצים ועולים לקומה שהייתה הממלכה שלהם, מרכך מעט את חוסר התועלת שבמדרגות הלא שימושיות כיום. הגעגועים דוחקים בי לעלות בכבדות אל החדרים הריקים, לפתוח את דלת הקומה ולטייל במרחב הנשכח.

במקום המולת הקולות שמילאה את החלל לפני שנים, שקט צורם פוגש אותי בפתח. הנורה, שאמורה להאיר את הכניסה החשוכה, הנעדרת חלון אל החוץ, חדלה מלהאיר. המשכתי לשוטט אל עבר חדר השינה, שקיבל את פניי בפחות קור משאר חלקי הקומה העזובה, ונראה מזמין להתכרבל בין הכריות והשמיכות הרבות שעטפו עדיין את המיטה הרחבה, החצי עגולה. יכולתי לדמיין שוב את המכות שקיבלתי מהחלון הבודד שממוקם בתקרה הנמוכה שהיא חלק מגג המבנה, כשהרמתי את הראש ולא הייתי מספיק ערנית לקרבה שלי אליה. המסך השחור של הטלוויזיה הניצבת מול המיטה ביקש ללא קול להאיר את פניה.

יצאתי מהחדר האהוב והגעתי לסלון של הקומה השלישית, המיותמת. הכורסאות, שראו זמנים טובים יותר, הזמינו אותי לשבת. לאות הזדהות עם המקום שנטשו הילדים, פירקה המקלחת את עצמה מאביזריה ולא היה אפשר עוד להשתמש בה. רק המרפסת הצופה אל נוף הבתים האחרים נותרה כפי שהייתה — ללא כל אופי.

עצמתי עיניים ושמעתי את קריאתם של בניי המבקשים שאכין להם צ'יפס ושאביא גם כיבוד לחברים שיגיעו עוד מעט. נביחותיו של כלב שחלף באותו רגע ברחוב החזירו את הד נביחותיו של גוליבר, כלב הטרייר השחור, הענק והמפחיד, ששמר על ביתנו בצייתנות. נביחותיו ויציאתו הפתאומית מתוך המלונה שלו הפחידו את חבריהם של בניי בכל פעם מחדש. הצעקות העליזות שלהם כשהם פורצים לבית, בורחים מהכלב האימתני, מעוררות בי חיוך וגעגועים לימים ולסממנים שהיו ולא יחזרו לעולם. רוחות העבר גירשו אותי אל המקום שעדיין פעמו בו חיים, אל החדרים שאני גרה בהם ללא שובבות הילדים, שעזבו לבנות קומה בבית משלהם.

בעודי פוסעת ברחובות העיר, צפיתי בעצים שהתנערו מהעבר, משירים את העלים הישנים, ניצבים עירומים, מחכים להיוולדם של העלים החדשים. הציפורים, שנדדו אל ארצות החום, ציינו שהסתיו התייצב כדי למחוק את מה שהיה. שנה חדשה עמדה להחליף את זאת שכלתה, נושאת בסוד את ההפתעות שהעתיד יביא עמו. איחלתי לעצמי שאתנער מהרע של השנה שחלפה ושאתחדש בשנה מלאת אהבה. הזמן חפר ברחובות המוכרים, וכפי שקימט אותי הוא הבריש את הבתים בצבעים אפורים. הנוסטלגיה הוליכה אותי אל הרחוב שגרתי בו, ואפשר היה לראות שהשנים חבטו גם בו. פניתי בחדות אל השכונה שבה התגוררה חברתי של ימי התום, שעזבה את העיר, את החברות ואת לבי. הריקנות שהרגשתי מאובדן התקופות שבהן הגיל הצעיר עטף את הכול בזוהר שקרי, פקדה עליי לחזור הביתה. ללא שהיות לקחתי את המראה לידיים, לראות את מה שעולל לי הזמן. והוא אומנם עולל. אין־ספור פעמים ניסיתי להעלים את הקמטים, אבל הם התעקשו להישאר. פניי לבשו צבע אחר מדי יום ביומו: פעם ירוקים מאבוקדו, פעם צהובים מביצה שהקרבתי לטובת העניין, אפילו ניסיתי לשכנע קוטג' להישאר על הפנים. הדבש עם הלימון היה דווקא טעים, אבל כיפי פחות, כי הוא הדביק לי את הידיים ואת העיניים. המסכה המבעיתה ביותר הייתה הבוץ שקניתי באחד הטיולים בים המלח. נראיתי כמו פחם נושם. לא היה אכפת לי להמשיך לסבול את הטרחה הכרוכה בכל הטיפולים הללו, אבל זה לא באמת עזר. בעודי מנסה לגלות נקודות אור במה שהשתקף במראה, חשבתי שהמראה היא היחידה שמוכנה לספר את האמת. היא לא התיימרה להיות חברה, והיא הציגה את החיצוניות שלי ללא כחל וסרק, אבל את הלב, שנשאר צעיר, היא לא הצליחה לראות. השתרעתי על הספה, מדברת אל עצמי ומקווה שאצליח בפעם האלף להשתכנע שלא רע להיות פנסיונרית. אם רק אחשוב מעט בהיגיון אבין שיש גם צד טוב לשעות הרבות שעמדו פתאום לרשותי. לא הייתי צריכה לדאוג יותר לאנשים שביקרו בבית החולים שעבדתי בו בתור רופאה, אלא רק להתפלש בתוך העצלנות ואפילו לקבל משכורת בכל חודש. הזמן שדד ממני את הנעורים, את בעלי, חברים שחלו ולא יכלו עוד לבלות מחוץ לבית, ונתן לי בתמורה חופש שאין בו תועלת. עדיף היה אילו יכולתי להישאר צעירה, אפילו שעבדתי מהבוקר עד רדת הלילה. זאת הסיבה לכך שלא שמתי לב לשנים שעברו, בעוד הזמן צוחק על כך שאני לא ערה לבזבוז האוצר שנקרא חיים. נזכרתי עד כמה רציתי, בהיותי רופאה ואם צעירה, שתהיה לי לפחות שעה אחת של מנוחת צהריים. עכשיו, כשהיה בידי לנוח כמה שאני רוצה, ויתרתי על שנת צהריים לטובת שינה טובה בלילה.

החיים הם סולם שבו שלושה שלבים. לא מטפסים על הסולם הזה, אלא להפך, מתחילים מהשלב העליון, שהוא הגיל הראשון. זהו גיל שהראש בשמיים ובטוחים שזה יימשך לנצח. אני נזכרת בתוכניות שהייתי בונה לעצמי עוד בהיותי בת חמש־עשרה — להיות רופאה מפורסמת, נשואה לגבר מושלם ומוקפת בהרבה בנות ובנים שאלד. העתיד נראה אז בעיניי מלא הפתעות טובות ובלתי נגמרות.

בשלב השני בסולם החיים מנמיכים את רמת הציפיות, השכל מתחדד יותר, ומתחילים להפנים שהוורוד מהשלב הראשון האפיר קמעה. אומנם הצלחתי להגשים את חלום הרפואה, אבל הוא היה רחוק מהחזיונות שלי. הייתי רק רופאה כללית וממש לא מפורסמת כפי שראיתי אז בדמיוני, בעלי היה אדם אינטליגנטי ואקדמאי אבל מושלם פחות מהציפיות שהיו לי. לגדל את ארבעת הבנים שילדתי היה רחוק מהחלום של הרבה בנות ובנים ורחוק מלהיות רומנטי כפי שהצטייר אז בגילי הצעיר. לנו, הפנסיונרים, שנמצאים בשלב השלישי, התברר שהגענו לשלב האחרון שבו פג תוקפנו, ואחריו נעלמים. זוהי המדרגה שבה התובנות הגיוניות יותר וסלחניות יותר כלפי החיים. יש כאלו שמתעקשים להישאר על המדף זמן ממושך יותר מהמקובל, ולא מפריע להם ולא אכפת להם שהם שקופים עבור הסביבה הצעירה, ובעצם הופכים ללא רלוונטיים.

במבט לאחור, הכול נראה שעבר כמו חלום. סביבי אנשים התרוצצו, מנסים להספיק לסיים משימות, חולפים לידי מבלי לראות אותי, ואולי גם הם כמוני לא שמים לב שהשנים עפות לבלי שוב. איש מהנמצאים בשני השלבים הראשונים לא חושב שיש באנשי השלב השלישי תועלת כלשהי, מלבד כשהילדים זקוקים לשמרטף. באותם מקרים ששמרתי על הנכדים שלי הרגשתי נחוצה, אבל חשתי כמו מישהי שזה השימוש היחיד שיכולה להביא בו תועלת.

תוך כדי הרהורים שגלשו עמוק לתוך הלילה, ניסיתי להיזכר אם יש לי מה לעשות מחר ואם אני שמחה או עצובה על המחשבה הזאת. אם אומנם אקום מחר בבוקר, ואני מקווה מאוד שאכן זה יקרה, מה עליי לעשות? מממ… אני אשחק מעט בטלפון הנייד, במשחק המטומטם הזה שלא הולך להיגמר בזמן הקרוב; אשתה קפה ואחרי זה עוד קפה; אשטוף את הצלחת מאתמול בלילה, שבכוונה השארתי בכיור כדי שיהיה לי מה לעשות בבוקר; אקרא את העיתון; אסתכל על הבית הגדול שזקוק לניקיון יסודי, ואתאפק לא להדליק את הטלוויזיה; אסרוג שתי שורות בסוודר שבטוח לא אצליח ללבוש כי הוא יהיה קטן או משמין או סתם לא ייסרג נכון; אוכל ארוחת צהריים ואחכה לערב, כי אז אני ממלאת לי צלחת גדולה של סלט ולצדה רק שתי פרוסות לחם, שוקולד, עוגה ופרי טעים, ותפילה שממחר אצמצם את כמות האוכל ובפרט את המתוקים.

בעוד כמה שנים אגיע לגיל עגול. אנשים מחשיבים את הגיל העגול כציון מטלה שהושלמה, ומקווים לעבור לגיל העגול הבא בהצלחה. מבחינתי, בניגוד לאותם אנשים, כל שנה שסימנתי עליה 'וי' וקירבה אותי לגיל הפרישה, פגעה בי כפי שפרֵדה מאדם אהוב שלא אראה עוד לעולם הכאיבה. הסטטוס שלי בחיים נורמטיבי לחלוטין: גמלאית, בעלת ילדים, כלות, נכדים, אחיינים, גיסים וגיסות. את רוב החיים ביליתי במקום קסום, גבוה, אבל לא גבוה מדי; קר, אבל לא קר מדי; ביישוב קטן ליד הגלבוע, מלאני שמו.

עבדתי במשך שלושים שנה כרופאה כללית בבית חולים פרטי שהיה עבורי מקום שאהבתי להגיע אליו. ביום סתווי אחד שוב נאלצתי לסמן 'וי', ועוד שנה מחיי הגיעה לסיומה. זאת לא הייתה סתם שנה, זאת הייתה שנה שבה התאלמנתי, ושבה הגיעה לסופה תקופת העבודה שלי. אנשים סביבי התייחסו לפרישה שלי בכל מיני אופנים: אחדים דיברו על הכיף שהולך להיות לי כשאוכל לקום בבוקר בכל שעה שאחפוץ. אחרים סיפרו לי בנימה של קנאה את מה שידעתי, שמעכשיו אהיה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי, ועוד לקבל משכורת חודשית על כך. הקשבתי לכולם ולבי בכה כי ידעתי שלהיות פנסיונרית אלמנה, זאת לא תהיה שִמחה גדולה.

לפני שנים רבות ראיתי סרט ששמו היה 'הנוער לשלטון', שבו אנשים מעל גיל שלושים נחשבו לא רלוונטיים, אנשים שאין בהם תועלת יותר. זאת הייתה בדיוק ההרגשה שלי בתום תקופת העבודה. ביום אחד הפכתי מאדם מוערך, מכובד, אהוב; מאדם שיש בו כוח רב ותועלת רבה, מין סגן אלוהים שכזה — לשקופה. שאלתי את עצמי: לאן נעלמו כל האנשים שביקשו בזמנו את קרבתי? לאן נעלמו צלצולי הטלפון שרציתי לפעמים להעיף מבעד לחלון בגלל פניות ובקשות בלתי פוסקות? התגעגעתי לחבריי לעבודה, חוץ מאשר לדותן, שפחדתי אפילו להיזכר בו. כמהתי לימים שבהם שחר, האח המוסמך, חיזר אחריי כפי שחיזרו פעם. עלתה בדעתי אפשרות להתנדב באחת מקופות החולים.

"אני שמח שאת מוכנה להתנדב אצלנו. זה יכול לעזור לנו להתגבר על העומס," קיבל אותי בהתנשאות, כך היה נדמה לי, ד"ר נועם, שהיה מנהל המרפאה.

"באיזו עזרה מדובר?" שאלתי.

"אני מדבר על עזרה של כמה שעות בבוקר בחדר האחיות בבדיקות הדם, ולאחר מכן לעבור לבית המרקחת ולעזור להם במה שהם צריכים," הסביר לי הרופא.

"אני חשבתי על עזרה בעבודה עם חולים," אמרתי, המומה מעט מהצעותיו של ד"ר נועם.

"לא, לצערי בזה את לא יכולה לעזור. זה כרוך באישורים רבים."

אמרתי לו תודה ושאחשוב על זה, וברחתי משם בתחושה קשה, שהנה — חוסר הרלוונטיות שלי קיבל כרגע חותם.

ניסיון נוסף למצוא לעצמי מסגרת לא צלח אף הוא. ספרים נמנו עם החברים שיכולתי לשקוע בחברתם שעות רבות, ולכן חשבתי לפנות לספרייה העירונית. מנהלת הספרייה התרשמה מאוד מכך שרופאה מוכנה להתנדב אצלה, והציעה לי בתור התחלה, כדי שאכיר את הספרייה, לתייק ספרים שקוראים החזירו. גם לה אמרתי תודה, שאחשוב על כך, והלכתי הביתה.

לא היו מקומות נוספים שרציתי להיות בהם. הייתי מתנדבת בכיף בספארי או בגן חיות, אבל זה לא היה ריאלי. נשארתי נגישה לילדים שלי ולצרכים שלהם, מישהי שאפשר להשתמש בה, כי זמנה, שלפני כמה חודשים היה עמוס בעבודה, נהיה לא יקר.

בלילות הראשונים לאחר הפרישה מהעבודה, כשהמחשבות הרחיקו את השינה מעיניי, התנפלתי על צבעי אקריליק שקיבלתי במתנה מחבריי לעבודה, והרשיתי למצב רוחי הקודר להשתקף על הבד. השנה האחרונה בעבודה הייתה קשה בגלל מות בעלי שאול, בגלל ההטרדה המינית שחוויתי, ובגלל הפחד מה אעשה לבד. נזכרתי ברגעים המאושרים שהיו לי בעבודה, בשיחות שהיו לי עם העמיתים לעבודה, וברגעים הטובים פחות שחוויתי. במשך השנים נרקמו יחסי חברות הדוקים עם ילנה, עם נדב ועם קובי. אפילו עם דותן היו לי שיחות נפש עד המקרה שבו הוא גרם לסיום יחסינו. בשנה האחרונה, לפני שיצאתי לפנסיה, כששעון החול התקרב לנקודת אל־חזור, יחסי עם עמיתיי הפכו לחמים עוד יותר. בכל בוקר הייתה ילנה נכנסת לראות אם הגעתי.

"בוקר טוב, כמה כיף שאני רואה אותך עדיין כאן," הייתה מברכת אותי, "יהיה לי קשה מאוד לא לראות את החיוך שלך כל יום."

"את תתרגלי, ומהר מאוד תתאהבי בחיוך של מישהו אחר או של מישהי אחרת. מי יודע, אולי יביאו במקומי רופא חתיך, במיוחד בשבילך," ניסיתי להישמע משעשעת. ילנה הייתה רופאת עור בשנות החמישים לחייה, גרושה, אם יחידנית לבן שנראה כמו אח שלה ולא כמו בנה. היא הייתה גבוהה, היו לה עיניים ירוקות מדהימות, והחלוק של הרופאה הוסיף לה נקודות למראה הכללי.

נדב היה רופא כללי, כמוני. נזכרתי בגעגועים איך הוא העדיף להראות לי את חיבתו: "תגידי לי, את נולדת לפני מלחמת העולם השנייה?" נהג לשאול עם פתיחת דלת המשרד שלי, ולפני שבירך בבוקר טוב.

"בוקר טוב גם לך, נדב. אני רוצה להזכיר לך ששנינו נולדנו במאה הקודמת ולא משנה שאתה צעיר ממני בשני עשורים. בהיסטוריה זה לא נחשב."

"היסטוריה או לא היסטוריה, את זקנה," היה מעדכן אותי בחביבות לפני שהמשיך לחדרו.

קובי היה החתיך של בית החולים שלנו, בן ארבעים וחמש, גינקולוג. המקצוע התאים לו כמו כפפה ליד. הוא היה גרוש, וגרושתו גידלה את שני בניהם. לפי הסיפורים על חייו הפרטיים, גרושתו הייתה רחוקה מלהיות נחמדה, אבל אני תמיד צידדתי בה ולא בו. בהפסקות הצהריים היינו לרוב יוצאים לאכול יחד באחת המסעדות הקטנות שבסביבה, ולהפתעתי, רק לעתים רחוקות הוא העדיף לאכול בחברת ד"ר ברזילי, רופא אף אוזן גרון שהיה חבר קרוב שלו. קובי שיתף אותי אפילו בחייו האינטימיים, והם היו מלאים בחורות צעירות שנפלו קורבן לכריזמה ללא גבול שהוא ניחן בה.

"האמת שנמאס לי מחיי ההוללות שלי, הייתי רוצה כבר לפגוש מישהי שתמצא חן בעיניי ולהמשיך איתה את חיי."

"יש לי חברה שממש תתאים לך," ניסיתי להציל אותו מחיי ההוללות שהוא מאס בהם.

"את רוצה לשדך לי חברה שלך?" אפילו הלעג הנשקף מעיניו ומדבריו היה מתוק. "את שמת לב לגיל הנשים שאני יוצא איתן?"

"כן, מובן שאני יודעת טוב מאוד את גיל החברות שלך. הן הולכות ונעשות צעירות יותר ויותר בכל פעם. עוד מעט הן יהיו בגיל הגן. על מה אתה מדבר איתן, על בובות? אני מציעה לך בחורה שאומנם מבוגרת ממך בכמה שנים, אבל היא איכותית, חכמה ונבונה, ומההיכרות שלי עם שניכם, יהיו לכם בוודאות נושאים רבים לשיחה. לפי דעתי אתם מתאימים בכול."

"תודה, אני אסתדר לבד," דחה את הצעתי.

נקשרתי אל רוב העובדים, פרט לדותן, פסיכיאטר שהצליח לערער לי את הביטחון. זה קרה יום אחד, כמה חודשים לאחר שהתאלמנתי, ועדיין הכאב היה חד והעצב כבד.

באותו יום ויתרתי על יציאה לארוחת צהריים, כי רציתי לצאת מוקדם הביתה. פתאום נפתחה דלת הקליניקה שלי ודותן נכנס. הוא לא הרבה להתחבר עם שאר הרופאים, שמר מרחק מכולם, אבל בזמן האחרון הגיע לבקר אותי לעתים קרובות. הוא היה גבר גבוה, שרירי, צעיר ממני בכמה שנים, גרוש עם שלוש בנות. לפעמים היה יושב על הכיסא שמול השולחן שלי, ואחרי שהיה שואל לשלומי היה משתתק ונותן רק לי לדבר, מביט בי בעיניים בוחנות.

"לא יפליא אותי אם תבקש תשלום על הזמן שאני מציקה לך עם הבעיות שלי," צחקתי.

"מתאים יותר שאני אשלם לך על הזמן שאת צריכה לסבול את נוכחותי," היה עונה במלוא הרצינות.

"די, אל תהיה כזה רציני, זה מעציב אותי." אבל האמת היא שהנוכחות שלו הציקה לי לא מעט, אף על פי שרק איתו הייתי חופשייה לדבר על דברים שהכבידו עליי.

"הוא רופא טוב, יש לו מטופלים רבים, ואולי הבעיות הנפשיות של חוליו הרבים נטלו ממנו את חוש ההומור," הייתי משתפת את ילנה במחשבותיי.

באותו יום שבו החלטתי שאני נשארת בקליניקה ולא הולכת לאכול בחוץ, נכנס דותן לחדרי במפתיע. לא הבנתי איך הוא ידע שלא הלכתי לאכול, אבל קיבלתי אותו כרגיל בחיוך.

"גם אתה לא הלכת לאכול היום?"

"הסיבה שלא הלכת לאכול היא כי את רוצה לסיים מוקדם?" התעלם דותן מהשאלה שלי.

"נכון, אני צריכה לצאת מוקדם יותר."

הוא לא התיישב כהרגלו אלא נעמד לידי, וחשבתי שהוא פשוט לא רוצה לעכב אותי. ללא כל אזהרה התכופף, חיבק אותי והצמיד את שפתיו לשפתיי, מחדיר את לשונו לפי. לשנייה לא הבנתי מה קורה, אך התאוששתי מהר ודחפתי אותו בפראות מעליי.

"תגיד, השתגעת?" צרחתי. הסתכלתי עליו וראיתי לפניי גבר דוחה, גמלוני, שנראה אומלל, ותהיתי למה יש לו מטופלים רבים כל כך.

"אני מחבב אותך מאוד, וחשבתי שגם את. עכשיו, כשבעלך נפטר ואת לבד…"

קמתי מהכיסא וברחתי מהחדר לשירותים. נעלתי את הדלת במפתח, משפשפת את השפתיים ויורקת לאסלה, לא יודעת מה לעשות כדי למחוק את ההרגשה המגעילה. מעולם לא נעלתי את דלת השירותים במפתח, משום שהייתי קלאוסטרופובית קיצונית. הפעם, הפחד והגועל מדותן גברו על הפוביה. בטיסות לחו"ל סבל ממני בעלי כי נאלץ להחזיק את דלת השירותים במטוס, שלא תיסגר עליי. הבושה שלו מהנוסעים שראו אותו מחזיק את הדלת פתוחה מעט, גרמה לו להתנצל בפניהם ולהסביר שאשתו פוחדת ממקומות סגורים. הוא שנא את התפקיד הזה, אבל זה המחיר שהיה צריך לשלם אם רצה שאסכים לטוס. יצאתי מהשירותים כששמעתי את קולם של חבריי חוזרים מארוחת הצהריים. מיהרתי לחדר שלי מבלי להסתכל עליהם.

"מה קרה, ענת?" שאלה ילנה כשפתחה את דלת חדרי לשאול למה לא באתי לאכול איתם. היא נכנסה בבהלה כשראתה את הפנים הבוכיות שלי. סיפרתי לה, אך ביקשתי ממנה שתשמור על כך בסוד.

"המטופלים שלו שיגעו אותו. אני חושבת שצריך לדווח למזרחי," ביקשה ילנה אישור לספר למנהל בית החולים.

"אני הולכת עכשיו הביתה, ועד מחר אחליט מה לעשות. אני מבקשת ממך לא לספר לאף אחד."

לא התלוננתי ולא סיפרתי לאף אחד, לא למחרת וגם לא בימים שלאחר מכן, אבל היחסים ביני ובין דותן נותקו לחלוטין.

"למה את לא מרשה לי לדווח על ההטרדה המינית שעברת? זה נראה לך תקין?" התרגזה ילנה.

"זה לא נראה לי תקין, אבל יש לו ילדים שאני צריכה להתחשב בהם. הם לא צריכים לסבול משום שאבא שלהם השתגע פתאום. את מבינה איזה נזק הפרסום הזה יכול לגרום לו? זה יהרוס אותו מבחינה מקצועית. המצפון לא ייתן לי מנוח. אני שוב מבקשת ממך לא לדבר על זה עם אף אחד. מקווה שאני פועלת נכון."

"גם אני מקווה," ענתה ילנה בסקפטיות.