בכבלי האתמול

"מחר אני נוסעת לישראל," חשתי את גרוני מתכווץ, שורף. המילים בקושי יצאו: "אימא ושמואל חושבים שאני אתקלקל שם, רחוק מעיניהם הבוחנות. אבל אני כבר מקולקלת. אני לא שמחה, אבא'לה. אני חיה חיים כפולים. יש בי המון ספקות, ורק כלפי חוץ אני משתדלת להראות שהכול בסדר, להתנהג לפי הכללים. אני אוהבת אותך. אוהבת את כל המשפחה שלי. אבל אני גם רוצה לאהוב את עצמי. למצוא את האמת שלי."
בכבלי האתמול הוא רומן סוחף המספר את סיפור חייה יוצא הדופן של צעירה מרדנית ואמיצה. הגיבורה משתפת את הקורא בחוויותיה הן בעברה בתוככי קהילה חרדית בלונדון והן במסע של חיפוש עצמי בהווה הישראלי של שנות התשעים. נראה כי למרות ניסיונה להשתלב כבחורה עצמאית בחברה שהיא לכאורה חופשית, עברה אינו מרפה ממנה. זהו סיפור על שורשים, אהבה, חופש ואובדן.

מקט: 4-800-431024

"מחר אני נוסעת לישראל," חשתי את גרוני מתכווץ, שורף. המילים בקושי יצאו: "אימא ושמואל חושבים שאני אתקלקל שם, רחוק מעיניהם […]

---

1
נוחתת בנמל התעופה בן־גוריון לראשונה בחיי

אני יוצאת מהטרמינל מלאת ציפיות, צועדת צעד ראשון, רועד, על אדמת הקודש. יום שני ה’ בניסן התשמ”ט. הנה אני כאן, בארץ אבותיי. ארץ זבת חלב ודבש, שאליה הוביל משה את השבטים ממצרים, שמלכי יהודה וישראל נלחמו עליה. מופתעת ממטר הגשמים הכבד בארץ החמה, עיניי תרות אחר מונית השירות שתסיע אותי לירושלים. אני עומדת בתור צפוף ולא מאורגן ובולעת בחושיי את מחוות הישראלים, את צליל הדיבורים, הנימה הצעקנית, נטולת הבושה, את הגישה הדחפנית, חסרת הסבלנות. מציינת לעצמי שהנה, אני במציאות אחרת, רחוקה מהאיפוק האנגלי המוכר. אני מרגישה פגיעה, יחסית, בתוך קהל אנשים אשר אינם מתפארים בשליטה עצמית. אני, לעומתם, איני יודעת אחרת מאשר לעמוד בנימוס ולחכות, בלי לדחוף, בלי לצעוק, בשקט כואב. מבעד לחלון המונית אני צופה בדרך הרטובה, ויחד עם טיפות הגשם הולכת ונקווית בקרבי תחושה קלה של אכזבה.

 

ירושלים. אני עומדת ללא מעיל מול דירה נעולה. המזוודה הגדולה מונחת על המדרכה לצידי, וטיפות גשם קטנטנות מטפטפות על ראשי. אחר כך אגלה שאֵם הבית בחופשה והדיירות האחרות בטיול בגליל. הבניין הריק שלפניי נראה מנוכר. טעם תבוסה מבצבץ בי ואני שוקלת ברצינות להזמין מונית חזרה אל נמל התעופה. אני משחקת ברעיון הזה במוחי: ברשותי כרטיס חזור – עד שיתפנה מקום באחת מהטיסות אוכל לישון על ספסל בנמל התעופה. בתוך יום או יומיים אחזור אל כל מה שעזבתי בלונדון. מחשבות הבריחה המפתות נבלמות מול קיר המציאות: אין לי אל מה לחזור.

 

הדודה אסתי האמינה שאתחזק בישראל. למילה “להתחזק” משמעות משתנה בהקשרים שונים ומתרבות לתרבות. יש מי שמתכוונים לחולה המתחיל להחלים או לספורטאי במכון כושר או ללוחם באימונים, ויש הרואים חוזק ככוח פסיכולוגי, יכולת לשאת סבל רגשי ולהתגבר על קשיים. בעולמה של אסתי – העולם שממנו באתי – חוזק נמדד לפי כוחו של האדם להיות אדוק במידות הדת, להקדיש את החיים לאל עליון, להתנהג על פי תורת משה. אישה חזקה נמדדת במידת הצניעות שלה, בהקפדה לכסות את גופה, וגם במידה שבה היא מקריבה מעצמה למען אחרים. אישה חזקה מגדלת את ילדיה בבית כשר ועל פי מצוות והלכה. ביום שבו עזבתי את לונדון חיבקה אותי אסתי בכוח. ניחוח לבנדר נדף מבגדיה. קולה העדין לחש לאוזנִי, “אני יודעת שזו רק תקופה כזאת, עכשיו. אני בטוחה שבסופו של דבר תחזרי לחיק המשפחה.”

דבריה הזכירו לי שבעולמה אני נחשבת לחלשה רק מפני שהעזתי למרוד. גם אם רק במעט, מרד הוא מרד. אין ספק שאסתי קיוותה כי השהות בארץ הקודש תעזור לי למצוא שוב את הדרך הנכונה. היא האמינה בי. בעיניה לא הייתי אבודה, חסרת תקנה. ועם זאת, המילים שאמרה גרמו לי לבעור מבפנים. הנעתי בראשי לשלילה. הייתי בטוחה שאחורה אני לא חוזרת.

בתחושת אין ברירה אני מחליטה לתת לחוויה החדשה הזדמנות נוספת. תחנת האוטובוס הקרובה מעניקה לי מחסה חלקי עד אחרי חצות הלילה, השעה שבה הבנות חוזרות מהטיול, נרגשות אך עייפות. תשושה מכדי לדבר, אני מזדרזת להיכנס איתן מבעד לדלת הפתוחה, מוצאת את החדר שלי בזכות פתק עם שמי שהודבק למפתן הדלת, סמוך למזוזה. נופלת על מיטתי החדשה בבגדיי הרטובים ובוכה חרש עד שאני נרדמת.

למחרת השמש כבר זורחת, ומתברר לי שאני לא לבד. אני מתעודדת. הבנות חביבות. הבניין מלא בהן, ושנה ראשונה בארץ חדשה מתחילה. לאחר תפילת שחרית אנחנו אוכלות את ארוחת הבוקר באולם הגדול. ביצים, גבינות, סלט ולחם. אחת הבנות הוותיקות לוגמת מהתה השחור, הממותק, ומסבירה לי שזו ארוחת בוקר ישראלית טיפוסית. אני מעמיסה הררי גבינה לבנה על פרוסות הלחם שבצלחתי. מעכלת את סביבתי החדשה ובעיקר מאזינה לשיחותיהן של הבנות שמסביבי. הן מדברות על חוויות שלא היה לי בהן חלק, צוחקות על מצבים ואירועים משותפים, ובכל זאת טוב לי איתן. אני החדשה, הזרה, רוצה להשתייך.

קצת לפני השעה תשע שאר הבנות קמות ממקומן. אני קמה יחד עימן, מתמזגת ביניהן, עוקבת אחריהן אל תוך אולם קטן. יום הלימודים מתחיל. אני מקשיבה בשקיקה לשיעורים. זו תהיה שנה של למידה דתית וניסיון להתקרב לאלוקים. באותו בוקר, אני מנערת מעצמי את חטאיי וקוראת אל אדון העולם שישלח לי ברכה. מחליטה שמהיום אקפיד על מצוות התורה, קצת בשביל עצמי, והרבה כדי להוכיח לאחי שהוא טועה: איני כופרת.

בדירת שני החדרים אני מרגישה שייכת. הבנות האחרות, כמוני, עזבו את משפחותיהן כדי לנסוע לארץ חדשה. אני חולקת את החדר הצר עם אילנה, שכמוני הגיעה לכאן מאנגליה. ג’ינג’ית מחוצ’קנת וגבוהה שעיניה הכחולות נראות עצובות כמעט תמיד. תווי פניה – סנטר מחודד ואף ארוך הנוטה כלפי מטה – מעניקים לה מראה מרושע. אך כל מי שמכיר אותה יודע שבליבה אין תא אחד של רוע; הבוקר, כשראתה עד כמה נסערת הייתי מכך שתכולת המזוודה שלי נרטבה בגשם וכל בגדיי עוד לחים, הציעה בנעימות שאלבש מבגדיה ואשתמש במגבת שלה. בחדר הסמוך ישנות רחל ואמונה. הן הגיעו לכאן מארצות הברית. רחל התוססת מתהדרת בחזה גדול ובמלאי מרשים של כלי איפור, תכשיטים, נעליים ובגדים אופנתיים. אמונה נמוכת קומה וביישנית, אינה פוצה את פיה בכיתות הלימוד; רק בין כותלי הדירה שלנו היא מרגישה בטוחה במידה מספקת כדי להצחיק אותנו עד שכואב לנו בשרירי הבטן…

בשבתות אחר הצהריים אנחנו מטיילות דרך קבע ברחבי השכונה. שלובות ידיים, נהנות מאוויר ההרים, כשבליבנו תקווה תמימה שאולי נמצא על הדרך גם חתן.

רחובות הר־נוף מלאים בקבוצות של בנים ובנות. מטיילים. מטיילות. מחפשים. מחפשות. רחל מובילה את מבטינו בתנועת ראשה אל עבר בחור בלונדיני היושב במרכז חבורת בנים על מעקה ברזל המפריד בין מדרכה וכביש.

“חמוד,” מאשרת אילנה.

“אני דווקא מעדיפה את השחרחר…”

“אל תדברו בקול רם. הם יראו שאנו מסתכלות עליהם.” עיניה של אמונה מחפשות לברוח וקולה לוחש בדאגה.

“שבת שלום,” קורא אלינו אחד מהבחורים בביטחון עצמי מופרז.

“שבת שלום,” אנחנו עונות יחד וממשיכות ללכת, חולפות על פני הבחורים ומעמידות פנים שאנחנו עסוקות.

אחר כך, בחדר השינה, ארבעתנו מתיישבות על מיטה אחת. מתכרבלות יחד בשמיכת הפוך ושותות שוקו חם מתוך ספלים לבנים.

“אני רוצה כבר להתחתן,” מפטירה אילנה בנעימה מתחננת.

“סיפרתי לכן שיש לי פגישה בשבוע הבא? שידוך.” על פניה של רחל ניכר חיוך שובב.

“לא סיפרת כלום. נו, ספרי,” אנחנו עונות במקהלה.

אילנה נשכחת בהרף. אנחנו נרגשות. מרוכזות ברחל. רוצות לשמוע את הפרטים.

היא מספרת שאֵם הבית רוצה להכיר לה בן של חברים. רחל מתרגשת ועדיין לא החליטה מה תלבש. בן רגע אנחנו הופכות ליועצות אופנה מדופלמות. החדר נמלא צחקוקים של התרגשות מהרעיון שאולי אחת מאיתנו תזכה בקרוב לעמוד מתחת לחופה.

“בעזרת השם, שכולנו נמצא חתן בקרוב,” רחל מעודדת אותנו ואולי גם את עצמה.

“אני לא רוצה למצוא חתן, אני רוצה למצוא אהבה,” שפתיי לוחשות בתוך ההמולה שמסביבי.

 

אהבה… אני תוהה על פשרה. האם אני מבינה לעומק את משמעות המילה? פעם חשבתי שאני אוהבת את מיכאל, הייתי בטוחה בכך. הייתי מוכנה לעשות הכול למענו, אפילו לוותר על הערכים שלי, על האמונות שלי, רק כדי לרצות אותו. האם כניעה ואובדן כבוד עצמי הם אהבה? ואילו הוריי התחתנו בשידוך שנחתם עבורם עוד בשנות התבגרותם ונעשה הבסיס לחיי. בשיתוף פעולה הם גידלו את המשפחה. מתוך שהם היו יחד, נוצרתי אני. אך האם שכנה ביניהם אי פעם אותה האהבה שאליה חברותיי לדירה משתוקקות כל כך? ספק. ואם שיתוף הפעולה המסור בין הוריי וגם עלבוני שלי מול מיכאל אינם אותה התאהבות מיוחלת, האם אכן יש ביקום הזה מציאות ממשית של “התאהבות”? ואולי זו הייתה גלומה בתוך אותן תחושות תמימות שאפיינו אותי פעם, לפני שנים, כלפי ילד אחד אפור עיניים? כלפי מנחם קפלן, בנו של הרב קפלן, ילד עדין, אשר ממבט עיניו תמיד ניסיתי להימלט מחשש שיֵדע שאני רוצה אותו קרוב אליי.

 

חברותיי ואני מתכננות את מפגש השידוך של רחל, בתוך מיטת יחיד בחדר צנוע בשכונת הר־נוף בירושלים. זיכרונות העבר, על אודות מנחם, נראים לי רחוקים מאוד עכשיו. נוסטלגיה. התלהבות של ילדה קטנה. אין בהם בשלות אמיתית; ולמרות הטוהר שבהם – אין זאת אהבה.

ואולי התאהבות היא המצאה בלבד, פרי דמיונם של מחברי רומנים רומנטיים או פרי דמיונן של נערות צעירות המשתוקקות לגאולה. טעם מר ממלא את פי ובקושי אני בולעת גוש מאיים של אכזבה. לא, אני חושבת. אני חייבת להאמין באהבה. אם לא אאמין בה, איך אגאל?