מבוא

אני חושש שהספר הזה אינו קל לקריאה.

זו איננה אוטוביוגרפיה. אין לי עניין לפרוס את קורות חיי לפניכם, הם לא עד כדי כך חשובים. אני רק מבקש לחלוק עם הדורות הבאים את ניסיוני כמפקד שהוביל לוחמים לקרב. ללמדם כיצד עליהם להיערך לקראת קרב, ואיך לתפקד מרגע פריצתו, במהלכו ועד להכרעתו. עיקרו של הספר הוא תובנות ולקחים צבאיים וניהוליים שנטבעו בדם, ואלה נטווים בחלקים נרחבים ברצף כרונולוגי, פחות או יותר, עם הביוגרפיה הצבאית שלי.

הזמן שחלף, והתובנות ששקעו והבשילו, הוכיחו לי כי קיים קשר הדוק בין מודלים תיאורטיים שפיתחתי במהלך השנים ובין מה שהתרחש במציאות. זהו קשר הדם שבין התיאוריה לפרקטיקה, שעוד יפורט בהמשך.

אני פונה בספר הזה למפקדים: מפקדי המחלקות, הפלוגות, הגדודים, החטיבות, האוגדות והגייסות — כל הדרגים שעל כתפיהם המלחמה תקום ותיפול. הם אלה שיצטרכו לנהל אותה, לשרוד אותה — ולנצח, להוביל את הכוחות ולפקד עד השגת המטרות.

נדמה לי שצברתי ניסיון בפיקוד ובלחימה לאורך תקופת חייה של המדינה, ואני מבקש להעביר את ניסיוני כמורשת וכצוואה לדורות הבאים. אני בוגר מלחמת ששת הימים — שירתּי בה כמ'פ; אני בוגר מלחמת יום הכיפורים — שימשתי בה מג'ד; הייתי מח'ט שריון במלחמת שלום הגליל; ומח'ט צנחנים בחמישה מבצעים לפחות, כל אחד מהם משמש כמודל כשהוא לעצמו. הניסיון שלי חוצה תחומים, חילות, גזרות וצורות לחימה. הוא כולל הכנת כוח ואימונו, הכשרת מפקדים וטיפוחם, הכנות למלחמה, פיקוד במלחמה ובלחימה וניהול קרבות.

בתחום העיסוק שלי, לחימה, המלחמה היא המבחן העליון.

בעבורה אתה מתאמן, לקראתה אתה נערך, ואליה הכול מתנקז. היא — ורק היא — חזות הכול.

ואת זה אני קובע על סמך ניסיון חיי.

* * *

נולדתי במושב בית יוסף וגדלתי במושב בוסתן הגליל. הכי קרוב לאדמה.

גיבורי ילדותי היו לוחמי מלחמת השחרור, מפקדי הפלמ'ח ואלכסנדרוני, בני הדור שנקראו לדגל והתנדבו ללא היסוס. מורשת הפלמ'ח לגבי היא סיפורי לחימתן של מחלקות ופלוגות, ובראשן מפקדים צעירים, נערים שאך בגרו בחלק מהמקרים. אלה הובילו את כוחותיהם ללא חפ'קים לצִדם, ללא פיקוד מלווה ומנחה. הם ביצעו את משימותיהם ככל שעמד להם כוחם. לעתים כשלו, לא פעם הובסו, אך רוחם נותרה איתנה. נפעמתי ממלווי השיירות לירושלים, מלוחמי הראל בקרבות הקסטל, גבעת הרדאר, נבי סמואל, ומנזר סן־סימון. למדתי גם את קרבות חטיבת אלכסנדרוני — למודת התבוסות בעמק לטרון, בעיראק אל־מנשייה, בגבעת כוח, ובחירבת קאקון.

לדור ההוא עמדה זכות הראשונים. דור הלוחמים שגדל על ברכיהם היה דור לוחמי פעולות התגמול, אנשי ה־101. הדור שלי חונך על פי תורתם של לוחמי היחידה: רפול, מאיר הר־ציון, עובד לדיז'ינסקי, גוליבר, סופפו, דוידי ואחרים.

המפקדים בני דורי נטלו חלק בלא מעט אירועים מכוננים: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, וכל מה שהיה ביניהן ובמהלכן — אינספור פשיטות ומבצעים, שספק אם היה בכוחנו להוציאם לפועל אלמלא המורשת שעליה גדלנו.

התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי. רפול היה אז מח'ט הצנחנים, והוא לחץ עלי לחזור לתפקיד מפקד מחלקה ולחתום שלוש שנים. סירבתי. נימקתי זאת בכך שאיני מתחייב לתקופה ארוכה בטרם אדע, ויֵדעו האחרים, מהן יכולותי.

אמר לי רפול: 'אז לא תחזור לחטיבה.'

עניתי: 'אז לא.'

נשארתי להדריך בבית הספר לקצינים בבה'ד 1. ואחרי כן — חזרתי לחטיבה.

מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה שלי. הייתי בה מ'פ.

מכאן, מנקודה זו, אני מתחיל.

* * *

טענתי העיקרית היא שאנחנו חיים בטעות.

אנחנו אמנם יודעים ומדגישים — המלחמה היא חזות הכול, אבל הרי האימון קודם לה. בסופו של דבר, בחשבון אחרון, אנו נילחם — בדיוק ולא יותר מכפי שאנחנו מתאמנים. את תוצאות הקרב שננהל נוכל לראות כבר באימון שנערוך.

ולדעתי, אימון שמתנהל על פי התכנון, תרגיל שזורם והמטרות מושגות בו — זהו אימון שאי אפשר ללמוד ממנו דבר. לקחים אינם יכולים להיות מופקים מאימון או מתרגיל שמתנהל בדיוק כפי שתוכנן, והטעם לכך פשוט: המלחמה אינה מתנהלת לפי תוכנית. מלחמה היא ממלכת אי־הוודאות, וכל כולה בסיס לשינוי, לבחינה, לטעייה ולתהייה. לכן — דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני.

כישלון בקרב עולה לנו בחיי אדם. לעומתו כישלון באימון זול לאין שיעור: הוא כרוך בעלויות כספיות, ובאי־נעימות או אי־נוחות שקשורה למעמד המפקדים. הכרתי בימי חיי לא מעט מפקדים שבנו את שמם ומעמדם על סמך תרגילים ״מתוקתקים״ לעילא. הבעיה היא שתרגילים כאלה אינם מקנים למפקדים או לחיילים את ההכשרה המתאימה. האימון נועד להקנות לחיילים את המיומנויות הטכניות, להכשיר את המפקדים למצבי מלחמה, ולאמן את אלה ואלה בהתמודדות עם הלא נודע. עם לחץ.

ולכן, מוטו עיקרי, מבין החשובים בספר, הוא — מתאמנים כמו שנלחמים. בין דפי הספר שזורים תיאורים שממחישים כיצד גישה זו הייתה חלק מתפיסת האימון שלי ומהכנת כוחותי למלחמה. תובנה זו, כאחרות, משתקפת בפרקי הספר מזוויות שונות. דוֹגמה זו היא גם סימן לספר כולו: אפשר לראות בו שילוב שלושה דיונים שמהווים שלם שגדול מסך חלקיו: סוגיות בניהול הקרב הנכון, סוגיות באימון הנכון, וכאמור, לא פחות מכך, התפר והשילוב ביניהם. שהרי, ואני חוזר על עצמי כעת ברוחו של קאטו הזקן — מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש.

* * *

הגעתי לתובנת הליבה, מתאמנים כמו שנלחמים, הנוגעת להכרחיות תצורת האימון כמשקפת ככל האפשר את הקרב, כבר כשהייתי מ'פ ד' בגדוד 890. זו הייתה תקופת המרדפים ב־1968, בעיצומה של מלחמת ההתשה. השכבנו מארבים ליליים בבקעה, וקיפלנו אותם עם אור ראשון. החיילים עלו לקומנדקרים מותשים, אחרי שלא עצמו עין כל הלילה. ומיד כשעלו — התחילו ״לנקר״ בניסיון להשלים שעות שינה.

לא אצלי. לא חוזרים ממארב כדי להירדם בנ'נ. התקלתי אותם בדרך, וכפיתי עליהם תרגילי אש, כי רציתי לחדד אצלם את ההבנה, את מציאות הלחימה: גם בשגרה עליהם להיות דרוכים ומקצועיים. פיזרתי להם קסדות בשטח, הקפצתי אותם מהקומנדקר, התקלתי אותם:

'אני לא רוצה לשמוע מטחי אש, ולא אוטומט. רק יריות בודדות, כל ירייה פוגעת בול בקסדה. כשהתרגיל יסתיים אני רוצה לראות נקב אחד בכל קסדה. נקב אחד, פגיעה אחת. זהו. לא יותר.'

אני סוגר מעגל: אנחנו נמצאים בעיצומו של מרדף בבקעה. קודם השכבנו מארב, עכשיו, אחרֵי, אנחנו מנהלים מרדף שאליו הוקפצנו מעכשיו להָרֶגע, בלי הכנה, בזמן שבו היינו אמורים לשוב למחנה. בקעת הירדן, אמצע הקיץ, 40 מעלות חום, אנחנו מטפסים שעתיים על מדרון תלול. מזהים את המערה החשודה, מבינים שהמחבלים בפנים. לא צריך לומר מילה, הפעולות מתבצעות מאליהן. הכול בסימנים, הכול על פי התרגולת הקבועה שלנו: הרתק מושכב, בתוך חצי דקה עפים רימוני הררנ'טים ישר לתוך המערה, המקלע, המא'ג, מזמר, הכוח שאני מוביל מגיע לפתח המערה, ורימוני יד מושלכים פנימה. שני מחבלים עפים החוצה, השאר נהרגו בפנים. זהו. הכול הסתיים בתוך דקות.

אריק רגב, מח'ט הבקעה, הגיע למקום ההתרחשות. המראה הראשון שאליו נחשף היה חיילים כורעים על ברכיהם, אוספים תרמילים וחוליות מא'ג. הוא הסתכל עלי ואמר:

'עכשיו אני מבין הכול.' ״הכול״ — הוא השלמות. כי הנה, כאן פודים חיילי את דמי האימונים מוכווני התכלית. חיילים מוקפצים למרדף, מנהלים אותו ואינם מרפים, לוכדים את המחבלים ומחסלים אותם, כורעים על ברכיהם ואוספים תרמילים. בדרך חזרה בנ'נ אף אחד כבר לא יירדם, כי הרע מכול עלול להתרחש שוב כל רגע. אולי לפתע יוקפצו שוב למרדף או לתרגול, ויידרשו להסתער ולפגוע — בחיילים, בקסדות שפוזרו בשטח או במארב מחבלים? הכול חלק מתנועה רצופה וחלקה אחת.

השירות הצבאי ביחידות הלוחמות מתחלק בין תעסוקה מבצעית ובין אימון. גומרים תעסוקה מבצעית, יורדים לאימון. שלושה חודשים כאלה — ושלושה חודשים כאלה. בתעסוקה מבצעית עושים מה שנדרש ומתחייב לאבטחת השקט, השגרה והביטחון. באימון מתאמנים. זו החלוקה המסורתית, המקובלת.

לא לפי תפיסתי. לתפיסתי גם בתעסוקה מבצעית מתאמנים. כל הזמן מתאמנים, ובאימון שוב מתאמנים, והמטרה אחת — דריכות מבצעית ומקצועיות. הכנה ומוכנות. גם כשאנחנו יוצאים הביתה אנחנו בדריכות מבצעית. אנחנו מכירים רק מצב אחד: עוד רגע פורצת מלחמה, עוד רגע מזעיקים אותנו. אנחנו לא נופתע, אותנו לא יתפסו חסרי מענה.

כמפקד פלוגה היו לי שלוש מחלקות, כמקובל. כל חייל בכל מחלקה התמחה במקצוע צבאי ספציפי שנדרש מלוחם חי'ר. וכל חייל בפלוגה ידע לעשות הכול גם כשהתמחה בדבר אחד. כך לא היה אפשר להפתיע את חיילי הפלוגה. היינו בעיצומו של אימון. המג'ד דן שומרון שינה לי את המשימה תוך כדי התרגיל. לא הייתי צריך לעצור את הכוח, להוריד אותו על הברכיים, לתדרך אותו, להסביר, לתת הנחיות. כלום. רק להסתובב, להביט אחורה, לסמן ולפקוד. מאחורי נמצאו כל הפתרונות. כולם ידעו לעשות הכול, כולם היו מוכנים וערוכים מנטלית ומקצועית לכל מצב.

דחפתי את עצמי, חיפשתי ללא הרף דרכים, והמצאתי שיטות ותרגילים כדי להכין את חיילי לקשה מכול, לבלתי צפוי, לבלתי אפשרי. הייתי שם לבד. אף אחד לא משך אותי קדימה, אף אחד לא העמיד בפני אתגרים.

כשהגעתי לפקד על בה'ד 1, פעל בית הספר לקצינים על פי תוכנית אימונים שיטתית, עקבית, מסודרת. לא סטו ממנה. הנוהל הסכמטי היה שבסיום תרגיל יתקיים בלת'ם — התרחשות לא צפויה, בלתי מתוכננת — ולה יצטרכו המפקד וחייליו להגיב. היא מתרחשת תמיד, ותמיד רק בסוף, כשהכול מסתיים. וכל שאר התרגיל מתנהל מעדנות — כמתוכנן. כשהגעתי, שיניתי את הנחות היסוד בתורת התרגילים. קבעתי ותבעתי שהבלתי צפוי, הלא מתוכנן, יתרחש כבר בתחילת התרגיל, ויכתיב את מהלכו. ויתרחש שוב ושוב.

לפני שהגעתי לבה'ד 1 הייתה הפרדה: כשמתאמנים על שטח בנוי — תוקפים בתים, כשמתאמנים על יעד מבוצר — יורדים לתעלות. בתים ותעלות לחוד, בתים זה דבר אחד, תעלות זה דבר אחר. באתי ואמרתי: לא, אנחנו משלבים. על מבנה היעדים להתאים לתפיסה המבצעית: לכן אין בית שלפניו לא תהיה תעלת קשר שאותה יצטרכו לטהר קודם. אין בית מבודד, אין תעלת קשר מבודדת, ובטח לא פיתה סורית כמוצב מבודד. מעתה — תמיד יתאמנו ברצף טקטי ופיזי אחד כולל, המחייב את הלוחמים להתאים את עצמם ללא הרף למציאות המגוונת והמשתנה של שדה הקרב.

בניתי מסלול, קראתי לו מסלול משולב, שאילץ את הצוערים החיילים לשלב במהלך תרגיל אחד מיומנויות שונות, ודרש מהם לחדד מגוון של יכולות, כדי להכין אותם ללחימה ממש — למציאות של מלחמה.

במתחם האימונים בשטח בנוי ביקשתי לסייד בצבע לבן את חזיתות מבני הלשבי'ה. הרי בחיים לא יורים על הקירות רק כדי להוכיח פתיחה באש, אלא מכוונים אל המקומות שבהם עשוי להיות האויב: אל פתחי חלונות, דלתות, או אל כל חרך ונקב ירי אחר. תרגיל שבו נראו סימני פגיעות על הקיר — והצבע הלבן הבליט אותן — הופסק לאלתר.

* * *

כל פרק בספר נוגע בסוגיה עיקרית אחת, מאיר באור נוסף סוגיות בפרקים האחרים, וכמובן משיק לרבות אחרות שלא יכלו לקבל טיפול מלא בספר הזה.

העוגנים, האסמכתאות והמקורות בדיונים השונים שאובים מניסיוני המקצועי, הצבאי והניהולי. אלה מובאים כולם בשם המטרה העיקרית, והיא להציג תובנות כלליות, במקרו ובמיקרו, שנוגעות כאמור לאימונים וללחימה, והקשר ביניהם; להלם קרב ולהסתערות; תובנות שעוסקות בתפר הדק והמדויק שבין חתירה למגע ובין התזמון הנכון לטיפול ולפינוי פצועים בשטח; בין דבקות במשימה לאור המטרה ודבקות במטרות עצמן, ובין פדיון שבויים; בין אחריות ובין אחריות מיניסטריאלית, ועוד.

בספר שלושה שערים. הראשון מגדיר ומדגים תובנות ולקחי ליבה, השני מציג יישום ופיתוח. שניהם נאמנים פחות או יותר לסדר התרחשותם הכרונולוגי. השלישי מפלח רוחבית נושאים שונים וסוגיות עדכניות. התלבטתי רבות כיצד לפתוח: במקרו, וממנו לפרוט לסוגיות שנידונות כתובנות ולקחים, או דווקא באלה, בחירה טבעית כי כך נכתבו הדברים והם גם משקפים רצף ביוגרפי. כך בחרתי לבסוף. אני מותיר לקורא לעיין בתוכן העניינים ולבחור לו את סדר הקריאה. אל חשש, כך או כך, הספר, הגם שהוא עמוס רעיונית, נועד לקריאה בנשימה אחת. מטרתי אינה להאריך.

בשם הפשטות והניטרליות מובאים מהלכי האירועים שבהם בחרתי להתמקד כפי שנכתבו באתר ויקיפדיה — או מתוקצרים ממנו כבפרק 7, לרוב בתחילת הפרק, ורק לאחר מכן מובא החלק המתואר מנקודת מבטי. אלה גם אלה הם רק המצע בשירות התובנה או הלקח הנדרש העולה מהם. זו הדרך שבה בחרתי להציגם. מי שיש לו השגות לגבי המתואר, יודע לאן עליו לפנות ומה עליו לעשות. בכל מקרה לא אני הכתובת.

לשם שטף הקריאה לא בוארו ראשי תיבות כגון נ'נ, ושמות כגון ואגוניר, דרך החת'ם, המסולעת, כי אינם הכרחיים להבנה לקורא מן היישוב, וכולם קלים לבירור בחיפוש ברשת.

לא בגלל תיאור האירועים הנדונים אני סבור שהספר יהיה קשה לעיכול, אלא משום היגדיו, ובעקבות המסקנות הנובעות מהאירועים המובאים. מטרתו של הספר אינה להלל ולשבח, אלא לייסר, לאתגר, לעורר מחשבה — ולשנות. מי שעקב אחר מסלול שירותי הצבאי וסיומו מבין שידעתי לייסר גם את עצמי, וליטול את האחריות על עצמי כשכשלתי. אבל — תמיד נשארתי נאמן לחיילי ולפקודי, וידעתי לנטוע בהם את התחושה שנדע לבצע את המוטל עלינו באופן הטוב ביותר.

בסערת הקרב בוואדי מבעוק — קרב חשוב שנשכח מהסיבות הלא נכונות ועוד יוזכר בהמשך, ובסיפור שיובא בהרחבה מיד בפרק הבא, חילצה לפתע לאחור מחלקת טנקים. תפקודה במיקומה המקורי היה קריטי להצלחתנו בקרב, כפי שאמנם הוכח מיד אחריו. שאלתי את המ'מ לאן הוא נוסע, והוא השיב שהוא משנה כיוון כדי לשפר עמדות. הוריתי לו לשוב לעמדות הירי המקוריות, והוספתי — כדי להחדיר בו את הנחישות הדרושה — 'ואנחנו משפרים עמדות רק לכיוון אחד: מערבה!'

לימים ראיינו צוותי פסיכולוגים רבים מן הלוחמים שהשתתפו בקרב. הלוחמים העידו שהמשפט האחרון נתפס ונזכר מאז כאלמותי, כי הזכיר להם את הדבקות במשימה, ונתן להם כוח ותקווה, אמונה וכיוון — למרות הקושי והמצוקה, בתוך הלחץ הכאוטי של שאון הקרב. והראשון שבו נסכה התשובה ביטחון ונחישות — היה אותו מ'מ.

כאמור, כל מה שנכתב כאן נצרב במבחן המלחמה.

אין כאן אמירה תיאורטית אחת שלא נבחנה תחת אש. אני רואה בספרי זה מורשת וציווי. יש בו אמירות ישירות, לעתים בוטות, שמטרתן אחת: לסייע לצה'ל ולמפקדיו בביצוע משימותיהם. מבחינה זו הספר הוא השילוב הקדוש בין ידע תיאורטי ובין מבחן מעשי שנרכש במלחמות ובמבצעים שמעבר לאימונים. זוהי צוואתי האישית והמקצועית לדורות הבאים. הדוגמאות, לזה או לזה, מובאות כאמור מן הרגבים שהאדימו — לא תיאוריות של סון דזה, פון קלאוזביץ' או ליטל־הארט, ולא מניסיונם של אחרים כגון רומל או מולטקה.

ברור לי שבחלק מהמקרים התגובות לדברים הנכתבים יהיו עוינות. אני יודע — מדובר בדיני נפשות. לאחר שיקול וחשיבה הגעתי למסקנה שמוטב כך. עלי לומר את דברי, גם אם בעת הזאת הכול עדיין חם, רגיש ומבעבע. בראייה לטווח רחוק אני משוכנע שזהו הסיכום שמצוּוה עלי להגיש לדורות הבאים, לאלה שכבר לא תהיה להם נגיעה אישית לאירועים.

להם ההתמודדות עם תוכני הספר תהיה קלה הרבה יותר, ובעיקר מועילה.

הלקחים המוצעים בספר עולים כאמור כשילוב בין התיאורטי למעשי, וכשילוב, תוך מחיקת הפער בין האבק במאבק הלוחם ובין קבלת ההחלטות האסטרטגית ממרחק — ממעוף הציפור, המזל'ט או הפלזמה. לכן, אינהרנטית, הלקחים נוגעים למנהל, ולא רק למפקד, בכל דרג, מתוך ההתאמות הנדרשות כמובן. והלקח הראשון למנהל או למפקד, ולקח זה נכון בהיבטים רבים, וגם אם לא באופן טוטלי, אז במובן רדיקלי: הכול. אבל הכול. אבל הכול — קם ונופל על הראש — על המפקד. מפקד בונה — ומפקד נכשל.

לפיכך, אם השכיל המפקד לפתח שפה מקצועית ביחידתו, כלומר, אם היכולות פותחו, יהיה אפשר להוציא את המיטב מכל יחידה גם ללא המפקד. כלומר, אם קיימת שפה מקצועית אחידה — הכול יתקתק כהלכה גם בלעדי המפקד, כפי שעוד יודגם באמצעות ההנחתות בנהר אל־אוואלי בלבנון. ובאופן משלים ולא סותר, מפקד טוב יֵדע לעשות את העבודה גם כשאינו מכיר את היחידה, כפי שקרה לי בחטיבה 500 בשל'ג. שפה מקצועית משותפת תיווצר רק אם כל מפקד יטמיע אותה ביחידתו, ובמקביל כמובן גם ישאף להכיר את כולם ואת הכול.

ועם זאת, הגם שהספר אמנם נועד לכל ציוני באשר הוא, כל עוד זה סבור כי ציונות עדיין אינה מילה גסה, כאמור, לפני הכול מיועד הספר למפקדים שמובילים את חייליהם בשדה הקרב. המפקדים הם המצוּוים לוודא שהמשימות שהוטלו על חייליהם תהיינה ברורות, ותבוצענה במלואן, עד חזרתם של החיילים הביתה בשלום. על המפקדים מוטלת אחריות שאין כבדה ממנה. נדרשים מהם מוסר, יושר, לויאליות, פתיחות, סקרנות, אכפתיות, דוגמה אישית — כלפי חייליהם ופקודיהם, והם צריכים להוות עמוד שדרה מול הממונים עליהם. עליהם להיות ראויים לאמונם של ההולכים אחריהם. עליהם להיות גאים בחייליהם, לאהוב אותם כאילו היו בניהם, להאמין בהם, לשמור עליהם, לדאוג להם. עליהם לזכור כי חיי אדם מופקדים בידיהם.