אמנו מותירה חותם בלתי נמחה על כל אחת ואחד מאתנו. היא מטביעה בנו את חששותיה ואת תקוותיה, והיא מפלסת את […]
1
זה נגמר אימא, עוד מעט זה ייגמר. הדאגות, הפחדים, החרדות. המלחמות. הרעש סביב. המדינה תחזיק מעמד. אולי עוד חמישים שנה, אולי מאה. האמת היא שעכשיו כשאת הולכת, כבר לא אכפת לי ממש. המדינה נועדה לך, לא לי. היא קמה בשבילך, לא בשבילי. את היית יהודייה, אני נעשיתי פלשתי. בלחץ ההמולה, האווירה, המנהגים, ההליכות. אימצתי לי את אורח חייהם. את הבוטות ואת השאננות. עם מותך, שארית השכינה מסתלקת לה מן העולם. מרוב דרשות, נוכחותה הצטמצמה יותר ויותר לאהבתך. ועכשיו שאת נוטשת אותי, את מפקירה אותי ללילית, עכשיו כשאת כבר לא שומעת אותי אני מתנער משארית צניעותי ומדבר עליה גלויות. כולם רוצים לדעת מה קורה אתי. אחרי ככלות הכול יש וודאי סיבה לכך שלא הגשמתי את היקרה שבמשאלותיך: לא לקחתי לי אישה ולא הבאתי ילדים לעולם.
את מונחת על אלונקה. עטופה בשמיכה כחולה כצבע אוקיינוס סוער. אותיות ומגני דוד רקומים עליה. היא דומה לכיסוי התיבה ולווילון ארון הקודש בבית הכנסת במוגדור. אני לא צריך לגעת בה כדי לדעת שהיא רכה ועדינה, כלטיפתו של אלוהים. לא זכית לנשיקתו, אני מקווה שהוא מקבל אותך בחיבוק אבהי. הרי את האחרונה. אחרייך יינעלו סופית שערי שמיים. היית הניצוץ האחרון. תמיד האמנתי שהגאולה תבוא לעולם אחרי שהסבל ייגמר. עכשיו כשאת מסתלקת ממנו, גם הסבל מסתלק. סבלם של האחרים לא מעניין אותי יותר. עכשיו כשהעולם נגאל מסבלך הוא יכול להתנפץ לרסיסים.
האנשים הנושאים אותך מתחלפים. מלבד קומץ קרובים ושכנים, איני מכיר את האחרים. הם צצו אי משם ללוות אותך בשביל הנורא המוביל לשאול. הקברים אפורים וצפופים. ללא צל עץ. אנחנו משתרכים בכבדות אחרי האלונקה. משני צדי השביל, הכתובות משקרות למתים ולחיים כאחד. בעוד עשר או עשרים שנה, לא יהיה מי שיזכור או ינצור. אני עצמי לא יודע איפה אהיה מחר. מעולם לא ידעתי. בפרט עכשיו כשאת משחררת אותי מכל התחייבות ונאמנות. אחזור למוגדור. לסיבוב נוסף עם לילית. אולי האחרון. אלמלא דמעותיי והמילים שהן מייצגות, לא הייתי מאמין שמדובר בך. חולצה קרועה, לאות אבל, כיפה על הראש, לאות ייאוש.
אין הכוונה, אימא, לבית הקברות הימי של מוגדור, המשתרע מחוץ לחומות על פיסה קרקע קטנה, לחופו של האוקיינוס, חשוף לרוחות וקרוב לגלים, לצד אמך ואביך, בהשגחת הרב הקדוש, ר' עמרם, שגידל אותנו. בית הקברות שלך, במבואותיה המזרחיים של נתניה, אינו דומה כלל לבית הקברות של מוגדור. אבל למרות הניכור סביב לא הייתי מרשה לעצמי לקבור אותך במקום אחר. היהודי שבי היה אוסר על הערבי. הייתי פוגע באהבתך לארץ ישראל, ברצונך להיקבר בעפרה. סיפורי אבא על סגולותיה ועל נסיה מונעים ממני לטמון אותך במקום אחר. אומנם הבטחתי לך שההלוויה תעבור דרך מוגדור. שניכנס דרך שער העמק, נחצה את הרחוב הראשי של המלח, ניכנס לביתו של ר' עמרם, נצלול אל תוך המדינה, נעבור דרך הקסבה הישנה, ניכנס לנמל דרך שער הים ונצא ממנו דרך שער התחנה המטאורולוגית. אחרי שנצפה במחול הדייגים המרוקנים את הספינות מדגת הלילה, נחזור על עקבותינו דרך הקסבה החדשה, לאורך חומות העיר. נחנה תחת החלונות הכחולים הצופים אל מגדל השעון, מתחת לבית הרעוע, הצמוד לביתו החרב של הפחה העיוור והבוגד, ששימש אותנו עד שעקרנו לקזבלנקה. נחצה את שרשרת שערי השווקים המוגנים על-ידי תותחים קיקיוניים, עשויים ברונזה ועופרת, בני מאות שנים, מתקופת מלחמותינו הילדותיות. שדרת הפחחים, שדרת האורגים, ומשני צדי השדרה שווקי העבדים, הגרעינים, הפשפשים, הדגים והתבלינים, ולבסוף שדרת הירקנים. נבקר בבית הקברות ושם תיפרדי, בפעם האחרונה, מקברי יקירייך. בליווי שחפים, סנוניות וצבא רוחות רפאים המשוטטות בעיר האפלה. תהלוכת אבל ממלכתית, כמו ההלוויה שערכו לרופא האגדי, ד"ר בובריי, עוד בתקופת הצרפתים, ולר' עמרם הערירי, שאחרי ארונו הלכו מוסלמים ויהודים כאחד.
הבוקר התקשרתי לוודא שקוברים אותך לא רחוק ממדלן, בחלקה הצמודה לזו שרכש בעלה. ביקשתי שלא תהיו רחוקות זו מזו, שתהיו במרחק עין. הארץ לא מקיימת את הבטחותיה, מעולם לא קיימה ולעולם לא תקיים. לא פוליטיקאים ולא רבנים. אולי אם הייתי משלם יותר מכפי שביקשו, הייתי רגוע קצת יותר, אלא שאני לא יודע כבר מתי ולמי צריכים לשלם תמורת שירותים במדינה. בשיחת הבוקר הם סירבו לגלות לי את המיקום המדויק:
"תגלו כשתגיעו לחלקה," נאמר לי בקול קשוח.
"אבל הבטחתם לי שהיא תיקבר ליד בתה."
"מעולם לא אמרתי ליד."
"אמרת אותה חלקה."
"אמרתי אותה חלקה, לא אמרתי ליד."
"הבטחתם."
"אני אקיים את מה שהבטחתי."
"אז למה אתה לא רוצה לתת לי את המיקום."
"כי זה לא נהוג."
"מי רשאי לתת לי?"
"אני."
דברים כאלה מסתדרים אם מכירים מישהו שיכול להגיע למישהו. אני מבין את קשיחותם של האנשים האלה. הם טרודים כל היום בעסקי מוות, אני לא מקנא בהם. הם לא יורדים לפרטי פרטים. יש כללים ומחירים, נוהגים לפיהם. לא מתווכחים עם הצער והאבל. נתנו לי אפילו קבלה. איני יודע תמורת מה ועבור מי. אני בטוח, אימא, שהיית מגנה עליהם. לא הפסקת למצוא סיבות מקלות לכל מה שקורה או לא קורה בארץ. ההשפלה; הזלזול; הרשלנות; האטימות; הבוטות. פעם היתה באמת חברה קדישא. אבא שלך עמד בראשה במוגדור. בתקופת גדולתו, סיפרת לי, "היה מפתה את אלמנות המתים עוד לפני שקבר אותם." אני לא אוהב את הזקָנים האלה, פיתחתי אליהם אלרגיה הולכת וגוברת. ברור שלא מדובר בזקנו של ר' עמרם הערירי, גדול מקובלי מוגדור, ולא בזקנו של ר' משה הנזיר, נכדו של ר' חיים פינטו. בניגוד למוגדור, בארץ פלישתים הזקָנים הם מסכות, רמאות דתית, שקרים חסרי תועלת ונטולי רגש. סתם חמדנות לשמה. אני לא יודע. בצד הזה של הגלות, אימא, הזקָנים מרופטים כל כך עד שאיני מחפש דבר מאחוריהם. לא כולם, לא כולם. בבקשה.
חצינו את אזור התעשייה הישן של נתניה, והמשכנו בשכונות חדשות, בין שלטים המציעים דירות למכירה, שדות נטושים ומוריקים, ומגרשי גרוטאות וערמות חומרי בניין, המיועדים ככל הנראה להרחבת בית העלמין. הכביש היה כה משובש, עד שנאלצתי להחזיק בגווייתך שלא תתגלגל. לצד הנהג ישב אחד השכנים, ממלמל פסוקי תהילים, לצדי אחר, שקוע גם הוא בתהילים. בבית ההלוויות, כאשר גילו את פנייך, הם דמו לענן פתיתי המסרב לבקוע, עשוי מתחרה, שנוצקה לתוך שיש, ומתחתיה פלנל. פניך היו יפים מתמיד. לו ידעתי שכך תתגלי אלי בפעם האחרונה, הייתי מצייד אותך באותם כדורי נפטלין שטמנת בארונות הבית הרעוע להגן על בגדינו מפני הטחב והרימה ומשמרים את זיכרונותיי עד עצם היום הזה.
נשמענו להוראות אנשי חברה קדישא בכול. גברים מצד אחד, נשים מצד שני. כיפות ומטפחות לראשנו. כולנו, מלבד מדלן, ארבעה בנים, שתי בנות ואת, מלמלנו תפילות. לא דיברנו על עולם הבא או על תחיית המתים. באדר לא מספידים. הסתפקנו בדברי עקביה בן מהלל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא." זכרתי את הקטע הזה עוד ממוגדור, כאשר שיננתי עם אבא את פרקי אבות ביום שישי בערב, לקראת קריאתם בבית הכנסת בשבת, בין פסח לשבועות. תמיד חשדתי שלא מספרים לי את כל האמת על אלוהים, על העולם ועל האדם. קשה להתענג על שיר השירים, לתהות אחרי הבלי קהלת, להתרעם על גורלו של איוב ולהתרגל למעשיות של הרבנים הראשיים במדינת ישראל. זכיתי בפיצוי על ההטרדה הדתית המתמשכת שלהם: ברגע האמת, הם לא פולטים כנראה אפילו אחת מהשטויות האגדתיות שלהם. הם לא משקרים, לא למתים ולא לחיים, לא לאחרים ולא לעצמם. קרעו לנו את דש החולצה וחזרנו אחריהם בהכנעה: "ברוך דיין האמת."
עשיתי כל מה שאמרו לי, אימא, אני ילד טוב. הרי מעולם לא ביישתי אותך. לא הייתי רוצה להתחיל דווקא עכשיו. אחרת, את מתארת לעצמך שלא הייתי משתתף כלל בטקס.
הקברנים עמדו במילה שלהם. קוברים אותך לרגלי מדלן. לאורך השביל. מכניסים את קצה האלונקה לתוך הבור. למטה, קברן משכיב אותך; למעלה, קברן אחר מושך את האלונקה. ללא ארון קבורה, ללא שמיכה. מניחים בלוקים מבטון על גופך ומכסים באדמה. אלה המנהגים. אתי החפירה והמעדרים מחליפים ידיים. כל אותו זמן מקפידים שלא להסתיר את קברה של מדלן. קבר של אבנים וצמחים בעיצוב בתה. עשוי מאהבה, צער וגעגועים. היא היתה אתנו. לא בשמים הריקים. אלא באותה פינה תפורה מתקוות וחרדות, צרה מאוד ורחבה מאוד, שבה מצטלבים כל קשרי האהבה שהשכלת לרקום בינינו. אני מרגיש על מצחי את מגע ידך הבודקת את מידת החום לאחר שסידרת סביבי את הכריות והשמיכות. אחד הקברנים מבקש סליחה, בשם החברה קדישא ובשם כולנו, על הטרחה שהסבנו לך. לא ידעתי שמבקשים סליחה מהמת. מנהג אצילי לכל הדעות. במיוחד בארץ שמתדרדרת לתרבות פלישתית ולא יודעת מהו נימוס. אנחנו אומרים קדיש. יתגדל ויתקדש שמה רבא. מעולם לא הבנתי את משמעותו ולמה כה חשוב לומר אותו.
התעכבנו מסביב לתלולית, מסרבים להפקיר אותך לחשכה. לבד, בלילה. בבית קברות. שנתיים לא נפרדנו ממך, אפילו לא לשנייה אחת. כל כך הרבה פעמים בישרו לנו שלא תתאוששי וכנגד כל התחזיות הבראת. התעכבנו ובכינו. באחד הימים, מישהו אחר אם לא אני עצמי, יביא עץ אַרוֹקָרְיָה ((Araucaria ממוגדור וניטע אותו על קברך. למרות התנגדות המדינה, העירייה או חברה קדישא. בהפרת כל הכללים המסדירים את גובה המצבה ואוסרים על כל תמונה, תצלום או פסל. הרי את צדֶקֶת, בעלת נישמתא קדישא, ולצדיקוֹת מגיע עץ. אנשים יוכלו לקשור מטפחות סביב ענפיו ולשטוח בפניך את בקשותיהם, ואת, אי-משם, תמלאי את משאלותיהם. תתקבלנה רק בקשותיהם של עניים מרודים הרצים לקברי קדושים במקום לרופאים, מכל הדתות, מכל הגזעים ומכל רחבי העולם. יהיה ארוקריה על קברך והוא יעיד על שנות אהבתך לארץ האומללה הזאת.
לבסוף, הרוח הגיעה, אימא, היא באה. ממרחקים. רוח מוגדור. היא היתה חייבת לי את זה. הרי אני נמנה עם מקדמיה הבולטים ביותר בעולם. בכל מקום, אני מספר על מעלליה; מעל כל במה, אני מהלל את סגולותיה. לפעמים אני שואל את עצמי איך ילדי מהגרים יכולים להכיר בהוריהם אם הם לא יורשים את זיכרונותיהם, מבלי לדעת שארוקריה הוא שמו הצרפתי של העץ האצילי ביותר שאני מכיר שהובא, איני יודע מתי, למוגדור מחבל אָרוֹקוֹ שבצ'ילה. רחב יותר מעץ אשוח ועמיד בפני הרוח.
במקום דרשה נבובה, אני כותב לך חיבור של גאווה ושל יתמות. אכניס אותו למגרות הטיוטות שאינן אומרות דבר. אניח אותו עם שאר סיפוריי ממוגדור. עד ליום קריאת זיכרונותיי. כידוע לך, לא הפסקתי לכתוב מימיי. בדיו של עצב ובדיו של צחוק; של כעס ושל נחמה; של ביקורת ושל סליחה. בצרפתית, בעברית, בערבית, באנגלית. מעולם לא כתבתי בדיו של דמעות. לא מדובר, גברתי המורה, בדיו כחול או סגול, אדום או שחור. אלא בדיו ללא צבע. ובדיו כזה, מצפינים יותר מאשר מפרשים. כי לא רואים. ואם רואים לא מבינים. אף אחד אימא, לא קורא חיבורים הכתובים בדמעות.
אני כותב כי לא לימדת אותי דבר מלבד לכתוב ולאהוב, לאהוב ולכתוב. אני מתנצל על שלא עמדתי בציפיות שלך. באהבה ובכתיבה. לא ידעתי לאהוב כפי שאהבת ולא ידעתי לכתוב כפי שהכתבת. אף שאני נמנה עם התלמידים שקיבלו את רוב הכתבותיהם ממך. לא רק דקדוק היית צריכה ללמד אותי אלא גם תחביר. את לא אשמה; אליאנס אשמה. היא דקדקה בפרטים והתעלמה מהעלילה. לפחות במרוקו. משפטיי נוטים לסרבול, סגנוני נעשה מפותל. אבל אני לא עושה טעויות כתיב. אני מקפיד על קלה כחמורה. הכתבת לי מבלי להפסיק לברור עדשים או לנקות נענע. בקול ברור וטקסי, מדגיש את האותיות הכפולות, מציין את סימני הפיסוק.
אכתוב אם כן כפי שאני אוהב. במחתרת. בין פגישה לפגישה. אחרי שלילית תרפה את אחיזתה ולפני שתשוב לדבוק בי. אנסה שלא לשפוך דמעות לריק. אני עומד להסוות את חיי. אכתוב בפלישתית. לא בעברית, לא במרוקנית ולא בצרפתית. אם יתגנבו פה ושם ביטויים יהודיים יהיו אלה שרידי עולם שקרס. אם יובלעו פה ושם פתגמים מרוקנים, הם נועדים לצקת קצת חוכמה לחיים חסרי פשר. ואם תבחינו במבטא צרפתי זה מפני שאליאנס צרבה בקולי את נגינת צרפת באמצעות קולה של אימא. אני מוצא את הביטוי הזה של אלבר קאמי ברשימותיי על מוגדור. אני מניח אימא שהיית אוהבת אותו: "זיכרון שלא ניתן למישוש, כאפר כנפי פרפר שנקלע לשריפת יער."
ה"זר" של קאמי נפתח במשפט הנורא ביותר בספרות העולמית: "הבוקר, אימא שלי מתה." היא כבר לא קיימת; אני כבר לא קיים. השאר הבל. העמדת-פנים. נימוסים והליכות. גיבור הסיפור לא מתרגש במיוחד. לא כואב. לא בוכה. באותו יום, אם איני טועה, או למחרת היום הוא מתעלס עם ידידה מהעבר הקרוב-רחוק. כעבור כמה ימים, הוא כבר יורה בצעיר ערבי, כך סתם. חיכינו עשרות שנים לגלות את הסיפור שמאחורי מותה הלקוני של אמו החירשת למחצה של קאמי, בספרו, "האדם הראשון", שעליו שקד לפני מותו בתאונת דרכים. את כל מה שכתב, כך אמר, כתב בשביל אישה שלא ידעה קרוא וכתוב: "אהבתה, רק אהבתה, תיוותר לעולם חירשת." קאמי נכנס לפנתיאון הסופרים תודות לאמו החירשת שאפשרה לו לשמוע את מה שפלישתים, השקועים בהמולת שאונם, אינם יכולים לתפוס. טעמה של ספרות חרשים; נעימתה הדוהה של בת-קול יהודית; נגינתה של רוח מוגדור.
הדמעות שלי מפלסות את הדרך לנשמתך. שנים, שאני אוצר אותן לרגע זה. את הרי יודעת, איני מאלה שבוכים. לא מכאב ולא משמחה. טוב שבחרת למות בחודש אדר. הדמעות אומרות את הכול טוב יותר. את האהבה. הקריעה. הבדידות. הכאב. כל מה שלא הספקתי לומר לך וכל מה שלא הספקת לומר לי. את לוקחת אתך את היהודי שטיפחת בי, את המרוקני, את הצרפתי ואת פניה היפות, הרכות והענוגות של השכינה. אני נשאר לבד עם לילית בכרכים ההומים של ארץ פלישתים.
אין עדיין תגובות