ספר זה בוחן כמה מהטיעונים הבסיסיים נגד שירת אלתרמן כפי שבאו לידי ביטוי בשניים ממאמריו המרכזיים של זך: "הרהורים על שירת אלתרמן", "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית".
"עלינו לוותר על הרעיון שזך אמר אי פעם דבר משמעותי על שירת אלתרמן" (עמ' 72)
זאת השורה שמהדהדת לאורך ספרו החדש והמפתיע של גידי רשף בחזרה לזמן וריתמוס. יותר מחמישים שנה לאחר פרסום "הרהורים על שירת אלתרמן" (כתב העת עכשיו, 1959). המתקפה בהא הידיעה של זך על הפואטיקה האלתרמנית – מתקפה שהוחרפה בחיבור "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (הוצאת אל"ף, 1966) – רשף חוזר ובוחן באיזמל מנתחים את ניסוחיו של זך. במקום שבו אחרים דימו למצוא זהב טהור ובסיס תיאורטי למהפכת השירה של שנות החמישים והשישים, רשף מוצא רק מגדלי קלפים ומצגות שווא של יכולות אנליטיות.
"ההתרשמות הכללית שלי מהקריאה ב'הרהורים על שירת אלתרמן' היא שזך איננו שולט בתהליכי הכתיבה שלו עצמו… לא ברור עד כמה ניתן להתייחס לטקסט ברצינות" (עמ' 33)
זך בנה את עצמו באמצעות המתקפה על אלתרמן כמשורר וכמבקר שירה מרכזי לפי המודל של טי.אס.אליוט, בעוד שאלתרמן הלך ונדחק לשוליים, התמקד בכתיבת מחזות ולא הצליח לחזור למרכז גם עם פרסום ספרו הגדול האחרון "חגיגת קיץ". מאמרים אלה של זך גרמו נזק חסר תקדים וכרסום מתמיד בדימויו ובמעמדו של אלתרמן. זך לא הסתפק במאמרים אלה ובמשך שנים רבות המשיך בפרויקט דחיקת כתביו של אלתרמן, גם כמרצה באוניברסיטה וגם בהרצאות וראיונות. זך לא חזר בו מטיעוניו גם ב"ראיונות התנצלות" וב"שירי התנצלות" מאוחרים.
"השאלה כיצד הצליחו שני טקסטים ירודים כל כך לעבור תהליך קנוניזציה מזורז ואפילו להשפיע על הטרמינולוגיה של חוקרים מרכזיים, דורשת ללא ספק עיון היסטורי ממושך" (עמ' 71)
האופן בו כתוב הספר עשוי להפתיע גם מבקרי וקוראי שירה מנוסים. במקום לעסוק כמקובל בהקשרים היסטוריים או ביוגרפיים, רשף ניגש היישר לטיעוניו של זך ומתחיל לפרק אותם אחד אחד. בתהליך הפירוק מתגלים סילופים עובדתיים, אי הבנה בסיסית בכלים טכניים וניסוחים מעורפלים על גבול הגיחוך כמו "זמן שמתאיין", "מצעד מילים דמוקרטיות" ו"משקל ותוכן בתאוצה". רשף בוחן את המהלך הביקורתי של זך לפי אותם פרמטרים מחמירים בהם ניסה לבחון זך את הפואטיקה האלתרמנית ולא חדל מלהצביע על האופנים השונים שבהם זך נכשל במשימה. נראה שהוא כמו מלגלג על זך: Anything you can do I can do better.
"כשאנחנו מאפשרים לשיר של אלתרמן לשוב ולנוע בזמן הממשי – כשאנחנו שבים ותופסים אותו כתנועה רציפה אחת – כל המבנים הקשיחים שזך משתמש בהם: בתים מרובעים, מבני חריזה, חלוקה לחצאי שורות, סימטריה, משקל – מתפוגגים ונעלמים" (עמ' 48)
מעבר לביקורת על זך, הספר מתחיל לשרטט מסלול חדש שעוקף את הוויכוח העקר בין תומכי הריתמוס החופשי לבין תומכי הריתמוס השקול – ועושה זאת, בין השאר, תוך שימוש בתפיסת הזמן של ברגסון. זך קיווה להדיח את שירתו של אלתרמן ממרכז הזירה תוך שימוש בפילוסופיה של ברגסון, אבל רשף מסרב להתרשם מהאופורטוניזם הפילוסופי של זך ומסביר בפירוט מדוע ברגסון דווקא מסייע לשירת אלתרמן להיחלץ מביקורת זך.
"הנחת היסוד שלי היא שאלתרמן איננו זקוק לאפולוגטיקה – או לפחות, לא יותר מכל משורר אחר. לא ייתכן שדווקא את הכותב הגאוני של "שמחת עניים" נצטרך "לנרמל" בכל פעם מחדש – לחלץ אותו שוב ושוב ממעמקי הים כמו איזו ספינה טבועה – בזמן שמשוררים עם כישרון פחות משלו מתהלכים שאננים, עושים בשירה העברית כבשלהם ואינם מהרהרים אפילו לרגע באפשרות להתנצל ולהסתלק" (עמ' 72)
למרות שהספר עשוי להצטייר בקריאה ראשונה כהתקפה חזיתית על נתן זך, אולי מוטב לקרוא בו כמכתב אהבה לנתן אלתרמן. ייתכן והקוראים האידיאליים של הספר הם מי שרוצים לקרוא את אלתרמן להנאתם וחשים אי-נוחות הולכת וגוברת ביחס לכתיבה המסאית של זך ולביקורת הספרות שהתפתחה בעקבותיה. רשף לא מהסס לשלוח עקיצות לחוקרי אלתרמן שסרחו: זיוה שמיר, שכתבה ש"אבחנותיו של זך הם בסיס מוצק לחקר סגנונו של אלתרמן"; ודן מירון, שהפליג בשבחיו של זך וכינה אותו "האינטליגנציה הספרותית המתוחכמת והגמישה ביותר של דורו".
האם אנו רוצים ביקורת שירה מעורפלת ומטושטשת בה "המשקל מאיץ" או " שיווי משקל רבוע מומר במשקל"? במידה וביקורת השירה העברית חותרת למשמעות ולמובנות גדולות יוותר, ייתכן ונעדיף לקרוא טקסטים כמו "בחזרה לזמן וריתמוס".
אין עדיין תגובות