"האמת היחידה שחשבתי שאני יודעת מתבררת כשקר, המציאות היחידה שהכרתי מסתברת כאשליה. הכול מתנפץ לרסיסים קטנים כל כך שאי אפשר […]
פתח דבר
קול צפצוף הדהד באוזניי, אפלה סמיכה וכבדה נחה תחת עיניי העצומות. ביפ-ביפ-ביפ, הקולות החדים היו כמנגינה שקטה בראשי. לא רציתי לפתוח את עיניי, לא רציתי לפגוש במה שנמצא מאחורי הווילון הכבד שהיו עפעפיי. רציתי להיות שקועה בנחת הזאת לנצח, אך במוקדם או במאוחר יהיה עליי להתעורר, ומתי אם לא עכשיו?
"היא זזה," הקול היה מלא הקלה, הוא היה מוכר אך לא מוכר בעת ובעונה אחת.
"תודה לאל," הקול השני שענה היה קול גברי, אך גם אותו לא יכולתי לזהות בטשטוש שהייתי שקועה בו.
"באמת תודה לאל, זה ממש נס," שמעתי קול סמכותי, אך אותו, שלא כמו שני האחרים, ידעתי בוודאות שאיני מכירה. קול יפחה עלה באוזניי ויכולתי מיד לקשר אותו לקול הראשון שהפך מוכר יותר ויותר. הטשטוש שערפל את מוחי התחיל להיעלם ולפנות את מקומו להכרה שלא רציתי בה. כמה זמן אני פה? היכן אני? שאלות התרוצצו בראשי ללא מענה. הערפל הפך מעיק יותר ויותר תחת עפעפיי וחייבתי את עיניי להיפתח. אור החדר שהייתי נתונה בו היה לבן ובוהק, מצמצתי בשל הסנוור. אט אט, כאשר עיניי התרגלו ללובן הבוהק, מצאתי את עצמי מביטה בגופי המכוסה בחלוק לבן ונקי. הסמקתי כאשר הבנתי שאלו לא הבגדים שלבשתי כאשר הגעתי לכאן. הדבר השני שראיתי היו המכשירים שהייתי מחוברת אליהם. צינור שחובר לידי העביר צמרמורת בגבי. עקבתי אחרי הצינור במבטי וראיתי שהוא מחובר לשקית מלאה נוזלים. אינפוזיה, חשבתי בזעזוע.
הייתי צריכה להשתמש בכל כוח הרצון שלי כדי לא להתרומם מהמיטה ולתלוש את המחט מידי. המחטים מעולם לא היו חבריי הטובים, הן היו הפחד הכי גדול שלי, מעולם לא הבנתי מה עומד מאחורי הרעיון של לחבר עצם זר לגופי, האם נוצרנו עם הדבר הזה מחובר ליד? לא. לכן לא הבנתי מדוע צריך לחבר אותו עכשיו. הרמתי את מבטי בזהירות מעלה, הצפצוף עדיין הדהד באוזניי ואני בהיתי בתדהמה במסך, שפסים עולים ויורדים הצטיירו בו עם כל 'ביפ' שנשמע.
"מה זה?" קולי היה צרוד וחלש, לו ידעתי שזה מה שיצא מגרוני לעולם לא הייתי פותחת את פי. הרמתי את מבטי בזהירות מהמסך ופגשתי בשתי הדמויות שקולן היה מוכר לי בשנתי. המבט כחול העיניים של אימי החזיר לי מבט מלא תודה. לחייה העגולות עדיין היו לחות מהדמעות של אמש, שערה השחור המתולתל נראה מלא קשרים, כאילו לא הסתרקה זה ימים רבים, פיה עדיין רעד וידיה היו שלובות בכוח סביב חזה. מבטו של אבי היה מאופק וסמכותי, עיניו החומות בהירות בהו בי תחת הפוני הבלונדיני שגלש אל עיניו. אם היו רואים אותי לצידו ברחוב לעולם לא היו מדמיינים שזהו אבי ושיש בינינו קשר דם כלשהו. גם לי עצמי היה קשה להאמין לזה. היינו כל כך שונים שאפילו אם הייתה הוכחה של בדיקת די-אן-איי היה קשה לזרים להאמין.
"מוניטור, לבדיקת הדופק," אמר האדם השלישי.
"איפה אני?" שאלתי בזהירות כאשר מבטי המשיך לשוטט ופגש באדם שהקול הלא מזוהה היה שייך לו. האדם היה לבוש בחלוק לבן כשלי, ואני מיד הבנתי שהוא ככל הנראה שייך לצוות העובדים. שערו הלבן נראה מסורק בקפידה, כפות ידיו, שהיו נתונות בכפפות לבנות, אחזו בתיקייה ששמי היה רשום עליה בגדול. אימי פרצה בבכי ואני מיהרתי להחזיר את מבטי לעברה. היא שעטה לעבר מיטתי במהירות וחיבקה בכוח את צווארי, מתייפחת על כתפיי. גופה רעד בכל יפחה ואני נמלאתי דאגה לאישה השברירית.
"את באמת לא יודעת?" קולו של אבי נשמע מרוסן, וכאשר הרמתי את מבטי אליו ראיתי שעיניו אדומות מדמעות שעדיין לא זלגו.
"אני…" אמרתי בחשש וניסיתי להפעיל את ראשי שהיה מלא ערפל, "לא. אני לא יודעת," אמרתי כאשר הרגשתי שהשתיקה סביבי הפכה מעיקה יותר ויותר.
"את בבית חולים," אמר אבי וטפח על גבה של אימי. הנהנתי קלות, מבינה שבגלל העמימות שמילאה את ראשי לא ניסחתי נכון את שאלתי.
"כן, זה בטוח," אמרתי בקול שקט. קולי, שעדיין היה צרוד, הביך אותי מעט לצידו של הרופא, "אבל למה?" שאלתי.
יפחותיה של אימי גברו והיא מיהרה לקום. כתמי איפור שחורים היו על פניה והיא מיהרה לנסות לנקות אותם בעזרת ידיה, מובן שהניסיון רק גרם לאבקה השחורה להימרח יותר, ואני הבנתי מיד שמשהו אינו כשורה. אימי ידעה הכול על איפור, והיא ידעה בוודאות שהמחווה הזאת רק תגרום לו להימרח יותר, היא המשיכה להתייפח, מה שגרם לדאגה שלי רק לגבור. הצפצוף מהמוניטור נשמע מהיר יותר כאשר רכנתי לעברה בזהירות.
"אימא, את בסדר?" שאלתי בדאגה.
"גברת לורנן, אולי כדאי שתצאי להירגע?" שמעתי את קולו של הרופא, הקול היה זהיר ומרגיע, ואימי הנהנה, מרחה בלי משים עוד קצת את האיפור תחת עיניה הדומעות, ויצאה מהחדר כמעט בריצה. כאשר הדלת נסגרה מאחוריה הרגשתי דמעות המציפות את גרוני ומקשות את נשימתי. הצפצוף נשמע הרבה יותר מהיר וגופי התחיל לרעוד.
"מה…" התחלתי אך לא הצלחתי לסיים את המשפט, הדמעות שהציפו את עיניי איימו לפרוץ מהן בכל רגע ואני לא רציתי לבכות לפני מישהו שאיני בוטחת בו. אבי ניגש אליי והניח על כתפי יד כבדה ומנחמת.
"אל תדאגי, מתוקה שלי, הכול יהיה בסדר," אמר, אך השקר היה כה ברור וההיסטריה שלי רק גברה.
"אני… אני לא מבינה," אמרתי בלחש, מחפשת להבין משהו שנראה כמו מיליוני שבילים מתפתלים ונקשרים זה בזה.
"למה… למה אני כאן?" גמגמתי. הרופא ואבי המודאג החליפו מבטים. כאשר הנהון כמעט בלתי מורגש חלף בפניו של הרופא פניתי מיד להביט באבי. הוא פתח את פיו ומיד סגר אותו, שפתו התחתונה רעדה ודמעה יחידה זלגה במורד לחיו, הגיעה לסנטרו ומשם צנחה מטה אל נעליו השחורות שלא היו מצוחצחות כבדרך כלל, מה שנתן לי עוד שתי סיבות להתמלא דאגה ובהלה. אבי מעולם לא בכה, והוא גם מעולם לא שכח לצחצח את נעליו לפני שיצא מהבית, כיוון שאי-סדר היה עלול להביא אותו לפיטוריו. עכשיו, כשראיתי את ההבדל, יכולתי להבחין שגם חולצתו אינה מגוהצת ושעיגולים שחורים נראים תחת עיניו, שבדרך כלל היו בעלות מראה בריא. כעת עיניו היו אדומות, לא מדמעות אלא מחוסר שינה. לא ידעתי מתי הייתה הפעם האחרונה שישן כראוי, אך ידעתי בוודאות שזה כלל לא היה לאחרונה. אבי צנח באנחה על הספה שהייתה מאחוריו ונשם עמוק.
"את התלוננת על כאבי ראש," התחיל אבי.
את זה זכרתי בוודאות, איך ייתכן שלא אזכור. היו אלה מסוג הכאבים שאי אפשר לשכוח אפילו אם הייתה עוברת יותר משנה. זה היה כאב שלא רוצים להרגיש או אפילו לדעת שהוא קיים.
"אמרת שזה כמו נעיצות סכין בגולגולת שלך," המשיך אבי.
נשמתי עמוק, הכאבים לא היו 'כמו נעיצות סכין'. זה היה כואב כל כך, ההרגשה הייתה כה אמיתית שלא יכולתי לחשוב שאלה לא היו באמת נעיצות סכין בגולגולת שלי. הכאב היה רעיל והתפשט לכל איבריי עם כל נעיצה. הבטתי באבי ולא העזתי לעצור אותו ולומר לו שאני זוכרת היטב את הכאב מחשש שיאבד את אומץ ליבו ויתחיל לבכות. מעולם לא ראיתי את אבי בוכה וגם לא רציתי לראות.
"את בדרך כלל נערה מאוד היסטרית, לכן אימא ואני לא מיהרנו להאמין לך," אמר.
גם את זה זכרתי היטב. זכרתי איך הוריי הניפו את ידם בביטול כאשר שיתפתי אותם בכאב שגרם לגופי לרעוד ולמיצי מרה לעלות בפי, לזיעה למלא את פניי ולעיניי להיעצם בכוח. "אני לא יודע למה לא האמנו לך מההתחלה," קולו של אבי נשבר והוא פרץ בבכי.
כאשר ראיתי אותו בוכה ככה לא יכולתי שלא לבכות יחד איתו ודמעות נטפו מעיניי ללא שליטה. הצפצוף מהמוניטור נשמע מהיר יותר ויותר, והרופא טפח בזהירות על גבו של אבי.
"מר לורנן, גלה בבקשה איפוק, כל שינוי ברגשות שלה יכול להיות מסוכן," אמר הרופא ואבי מיהר להנהן ולנשום עמוק. כאשר בכיו פסק הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניי והצפצוף חזר לקצבו הרגיל.
"אבל יום אחד חזרת מבית הספר, המצח שלך היה מלא זיעה והעיניים שלך אדומות מדם, התחלת למלמל דברים בלי קשר, התחלת לומר לי שאת הולכת למות בקרוב, שזה שובר אותך מבפנים, שהמפלצת שבתוכך גדולה ממך ושלא תוכלי להילחם בזה עוד הרבה זמן…" אמר אבי.
הבטתי בו בתדהמה, כלל לא זכרתי שאמרתי את הדברים האלה אי פעם.
"זה, כפי שאת בטח יודעת, בכלל לא אופייני לך, מאז ומעולם היית נערה מציאותית ולכן אני ואימך מיד הבנו שקורה כאן משהו חריג," אמר אבי. הבטתי בו בזהירות, לא יודעת כיצד עליי להגיב.
"מה קרה אחר כך?" שאלתי בשקט כאשר ראיתי שהוא עוצם את עיניו ומנסה למצוא את כוחו להמשיך לדבר, הוא פתח את עיניו, שכלל לא היו זהות לעיניי, ומבטינו נפגשו. המבט כבר לא היה המבט הסמכותי שהכרתי, זה היה מבט רדוף זיכרונות.
"מיד פנינו לפסיכולוגית, היא אמרה שאת מכניסה את עצמך לחרדה," המשיך אבי, גם את זה לא זכרתי.
"כמה זמן נמשך כל זה?" שאלתי בפחד מה, מבינה לפתע שזה לא קרה רק ביום אחד ושיותר מכמה שעות נעלמו ממוחי. אבי הביט בי ודמעה שנייה נטפה מעיניו.
"יותר משבועיים," הוא אמר ושפתו התחתונה רעדה, "יותר משבועיים שהציורים שלך הפכו לאדומים כדם, יותר משבועיים שבכל יום היית חוזרת הביתה ומספרת לנו על המוות שלך, על כך שהוא קרוב, אבל יום אחד פשוט לא חזרת הביתה. אני ואימך היינו מאוד מודאגים, אחרי כחצי שעה בת' הגיעה ודפקה על הדלת," למשמע שמה של חברתי הטובה הזדקפתי קמעה, "היא הייתה היסטרית וצרחה שאנחנו חייבים לבוא איתה. מיהרנו לרוץ אחריה והיא הובילה אותנו לחצר האחורית, שם את היית מעולפת," אמר אבי. רעדתי.
"מה היא אמרה?" שאלתי.
"היא אמרה שאת תפסת לפתע בראשך וצרחת שכאבי הראש שלך יותר מדי חזקים, היא אמרה ששלחת אותה בדחיפות לקרוא לנו, אבל כשהגענו היה מאוחר מדי, את כבר התעלפת," סיים אבי את סיפורו. הבטתי בו, ואז שוב ברופא, פוחדת מהשאלה שבכוונתי לשאול.
"כמה זמן אני כאן?" שאלתי כאשר אומץ ליבי עלה, אבי והרופא החליפו מבטים.
"יותר מחודש," אמר הרופא בשקט כאשר אבי לא פתח את פיו לענות, הצפצוף הפך מהיר יותר, ונשימתי נעשתה היסטרית. פחד מילא אותי.
"ארבעה שבועות הייתי מעולפת?" שאלתי בפחד, אבי הנהן ודמעות חזרו להציף את עיניו.
"ארבעה שבועות שתהינו אם… תשרדי," אמר אבי, זה הקש ששבר את גב הגמל, ואבי פרץ בבכי כמו שמעולם לא שמעתי, בכי שגרם לכל רמ"ח איבריי לרעוד בפחד, הצפצוף הואץ.
"מר לורנן, צא מיד מהחדר!" צרח הרופא לפתע כאשר הרגשתי אור מסמא ממלא את עיניי, אבי הביט בי בבהלה.
"למה?" שאל. הרופא הצביע על המוניטור שלצידי כאילו מסביר הכול, הצפצוף הפך מהיר יותר, אבי הנהן וקם מהספה, הוא פנה לעבר הדלת אך אני תפסתי בשרוולו. הוא נעצר ופנה להביט בי. הרופא שעמד לצידו, הוציא מזרק ממגירה, טפח עליו ופנה לעברי.
"מה קורה לי?" שאלתי, הרגשתי במחט החודרת לכתפי כאשר הרופא נעץ את המזרק, החומר הציף את גופי וידי כמעט מיד נשמטה מידו של אבי. ראייתי הפכה מטושטשת ורק קווי המתאר של אבי ושל הרופא נראו מהמרחק.
"אנחנו לא יודעים," היה זה קולו של הרופא שליווה אותי לעבר הזרועות השחורות שתפסו אותי בכוח ומשכו אותי אחריהן, מרחיקות אותי לחלוטין ממה שיש בחוץ וגורמות לעיניי להיעצם בכוח ולהתנתק מהעולם.
שרה – :
ספר מדהיםםם כתוב בצורה מושלמת וקלילה אני מאוהבתתת ממליצה בחום זה אחד הסםרים האהובים עליי