היי אתה! כן, אתה שהוצאת אותי מהערימה. יש לי משהו לספר לך. בוא, תתקרב קצת, אל תחשוש. איך שהתקרבת ידעתי […]
ואז הגיע הכדור
קוראים לי איתי. אמא אומרת שאני ילד מיוחד. כששאלתי אותה למה אני מיוחד היא לא אמרה למה, רק ענתה: "אתה מיוחד." הפרצוף שעשתה כשאמרה שאני מיוחד לא היה מיוחד. זה בלבל אותי. הרבה דברים מבלבלים אותי. אמא לפעמים כועסת ואומרת, "למה אתה לא כמו כל הילדים," או "נמאס כבר מהבלבולים שלך. למה אתה לא יכול להתרכז יותר מחמש דקות?" אבל אחרי זה היא מזכירה לי שאני מיוחד ומחבקת אותי. לפעמים אפילו יורדות לה דמעות כשהיא אומרת לי שאני מיוחד. אני לא כל כך בטוח שאני באמת מיוחד. אני חושב לפעמים שהיא סתם אומרת לי שאני מיוחד, כי אם אני מיוחד אז למה צריך לבכות? פעם, כשעצמתי עיניים, והיא ואבא חשבו שאני ישן, שמעתי את אמא אומרת לאבא שיש לי בעיה. "לילד יש בעיית קשב," היא אמרה, ואבא אמר שהיא מדברת שטויות, שככה ילדים מתנהגים בגיל הזה. אמא אמרה לו שאם הוא היה יותר בבית במקום בעבודה, הוא היה יודע על מה היא מדברת, ואז אבא ענה שמישהו צריך להביא כסף הביתה כי היא פרימדוגה. לא יודע מה זה פרימדוגה, אבל אז הם התחילו לצעוק, ושוב הייתי מבולבל. אמא לקחה אותי להרבה אנשים שעשו לי כל מיני מבחנים, וזה היה לי מאוד קשה. רציתי ללכת לשחק במקום להתרכז במה שהם אמרו לי, חוץ מכשצריך לצייר, כי לצייר אני הכי אוהב. אני מצייר הרים ועצים וציפורים וים וילדים, אבל רק ילדים מיוחדים.
אני לא חושב שאני מיוחד. אם הייתי כל כך מיוחד כמו שאמא אומרת אז האנשים האלה שעשו לי את המבחנים לא היו אומרים לה שיש לי קוצים בתחת. אין לי בכלל קוצים בתחת. בדקתי במראה, ואין לי קוצים. אבא פעם כעס, ואמר לי שאני עול על המשפחה. לא הבנתי מה זה עול אז בדקתי במילון. אני אוהב לבדוק מילים שאני לא מבין במילון. ראיתי שכתוב שם שעול זה להקשות. אמא אומרת שאני מיוחד, אז למה אני מקשה על המשפחה אם אני מיוחד? זה לא טוב להיות ילד מיוחד? אמא משווה אותי לילדים האחרים בגן, כמו תומר, דנה או רותי. כשהיא דיברה עם הגננת אז הגננת רבקה אמרה לה שאני מאחר, שאני לא יודע לקפוץ כמו שאר הילדים, שקשה לי להתרכז, שאני משועמם הרבה, שאני יכול להסתכל על זבוב על הקיר במשך חצי שעה תמימה (לא יודע מה זה אומר תמימה, אני אבדוק מחר במילון), אבל לשבת חצי שעה במפגש אני לא יכול. קשה לי לקפוץ כמו שאר הילדים. אז מה? הם לא מציירים יפה כמוני. הם סתם מקשקשים על הנייר. הם לא משתמשים בצבעים כמוני, והם לא מיוחדים. אף פעם לא שמעתי את אמא שלהם אומרת להם שהם מיוחדים. ראיתי איך אמא מסתכלת עליהם, איך היא מביטה בהם כאשר היא באה לקחת אותי מהגן. כאילו בולעת אותם עם העיניים שלה, ואותי ישר מכניסה למעיל ומעיפה משם כדי שלא יראו יותר מדי. היא אמרה פעם לאמא של גיא שאני מיוחד. "איתי הוא מיוחד," היא אמרה ועשתה שוב את הפרצוף הלא מיוחד. אני משוכנע שכשהיא אומרת מיוחד זה לא משהו טוב. אבא פעם צעק עליה ואמר שזה מהמשפחה שלה. שאני "דפוק בגלל שזה אצלך בגנים. מהצד שלך הגיע כל הטמטום הזה." הלכתי לבדוק באנציקלופדיה באיזו מדינה זה "גנים". לא מצאתי. "טמטום" ו"דפוק" דווקא מצאתי. לא אהבתי את המילים האלה. זה לא יפה לדבר ככה.
אמא אמרה שיכול להיות שבשנה הבאה ייקחו אותי לגן מיוחד. גן עם ילדים מיוחדים כמוני. לא רציתי ללכת, אז התחלתי לבכות ולצרוח. לפעמים, כשממש כואב לי בפנים, אני מתחיל לצרוח. יותר קל ככה. אז אמא צרחה שכואב לה באוזניים, ושאלך לעזאזל (באיזו מדינה זה עזאזל?) ושחבל שבכלל נולדתי… ואז היא התחילה לבכות. אני לא אוהב כשאמא בוכה, אז מיד רצתי אליה וחיבקתי אותה, והיא נתנה לי נשיקה ואמרה שהיא מצטערת, שזה בגלל העבודה שלה, ולא בגלל משהו שאני עשיתי. שאצלי הכול בסדר, ושאני הילד המיוחד שלה. אמא הראתה את הציורים שלי לאיזה איש שהלכתי אליו, והוא דיבר איתי. קוראים לו פסיכורוג או פסיכינוג, כן, אני חושב שפסיכינוג. הוא דיבר איתי על איך אני מרגיש, ומה יש בגן, ואני אמרתי את מה שהרגשתי. הוא אמר שאני מצייר ממש יפה, אפילו מעבר לגיל שלי, ושילדים הרבה יותר מבוגרים מציירים ככה. הוא אמר שזה הצד החזק שלי. שלמרות הכול, יש משהו טוב בי. אני שמח שאוהבים את הציורים שלי. אני חושב שכאשר אהיה גדול, כמו אבא, אני רוצה לצייר. רק לצייר. את הכול אני אצייר. הרים ועצים וילדים שמחים, ואמא שהיא לא בוכה.
ואז הגיע הכדור. אני לא אוהב כדורים. קשה לבלוע אותם, והם מפחידים אותי. אני אוהב סירופ. זה טעים ומתוק. כשאני חולה אני מקבל סירופ. אבל הפעם אמא הביאה כדור. יום אחד היא נכנסה הביתה בשמחה. היא חיבקה ונישקה אותי ושרה לעצמה ואמרה שהם המציאו משהו שיעשה אותי נורמלי. "מה זה נורמלי, אמא?" שאלתי. אז היא אמרה שנורמלי זה כמו כל הילדים. שלא אהיה מיוחד יותר. שסוף סוף יהיה שקט. לא הבנתי. אז אמא לקחה אותי ביד והושיבה אותי על הרגל שלה, כמו שאני אוהב, ואז סיפרה לי שיש לי בעיה קטנה — שקשה לי לשבת במקום אחד, ושיש לי קוצים בתחת, אז אמרתי לה שאין לי קוצים בתחת ואמרתי
שאפילו בדקתי במראה שאין לי, ואז התחלתי לבכות ולצרוח, והיא גם צעקה. כשהיא השכיבה אותי לישון היא אמרה שממחר הכול יהיה בסדר. שהמציאו כדור שיעשה אותי כמו כולם, כמו שהיא תמיד רצתה. ילד רגיל, לא מיוחד. "אבל אמא, אמרת לי שאני מיוחד, אז למה אני לא צריך להיות מיוחד?" שאלתי, והיא אמרה שאני לא מבין ושאני לא צריך לדאוג. שמעתי את אמא ואבא מדברים בלילה. "תודה לאל על הכדור הזה," היא אמרה לו. חשבתי שבבוקר אני אבדוק במילון מי זה האל הזה שהמציא את הכדור. אבא אמר שאולי עכשיו יהיו להם חיים נורמליים. שהחיים שלהם יתחילו היכן שהיו צריכים להתחיל מזמן. אמא ענתה שלזה חיכתה כל השנים, וסיפרה איך תמיד היתה מתביישת לצאת החוצה, וחוששת שהילד יצעק פתאום או ישתולל או יתחיל לדבר שטויות, או שיבהה כמו איזה מפגר באיזה קיר. היא אמרה שבגן היתה מקנאה בהורים עם הילדים הרגילים, ולמה לה זה קרה, מכל האנשים בעולם? למה היא היתה צריכה לקבל את הילד המיוחד הזה? כן, אני בטוח שמיוחד זה לא טוב. אפילו בכיתי בתוך הכרית. אמא רצתה ילד אחר. לא אותי. אני מיוחד, ומיוחד זה לא טוב. אמא ואבא רצו ילד נורמלי. לא כזה שמצייר כמוני, אחר. אחד שיודע לקפוץ כמו כל הילדים, לשבת כמו כולם, בלי קוצים בתחת, ובאמת שבדקתי שאין לי קוצים בתחת. היום אפילו בדקתי עוד פעם. בבוקר למחרת אמא נתנה לי לבלוע את הכדור. לא רציתי לבלוע אותו, אבל אמא אמרה שאם לא אבלע את הכדור אז לא אראה יותר טלוויזיה בחיים, ואני מאוד אוהב את הסדרה עם הפנגווינים הקטנים, אז בלעתי את הכדור. ולמחרת עוד פעם ועוד פעם. כל יום אני לוקח את הכדור. בבוקר לפני האוכל, וזהו. אמא אמרה שזה מספיק לכל היום. אחרי זמן מה אמא אמרה שכבר רואים תוצאות, תודה לאל (לא מצאתי מי זה האל במילון). היא סיפרה שאפילו הגננת רבקה אמרה לה שמאוד השתפרתי. שאני מקשיב יותר. שאני מסוגל
לשבת. שאין לי קוצים בתחת, אבל כבר אמרתי לכולם שאין לי קוצים בתחת כי בדקתי. אמא אמרה שזה בגלל הכדור. רק בגלל הכדור. היא טענה שזה כדור מיוחד, חדש, כדור שהומצא על ידי אנשים חכמים מאוד, שחקרו את הבעיות שיש לילדים מיוחדים כמוני, והם הצליחו לבטל את מה שדפוק במוח שלי. "מה היה דפוק במוח שלי?" שאלתי אותה. "זה לא משנה עכשיו, חמוד שלי," היא אמרה, "מעכשיו תהיה כמו כולם, אפילו לא נצטרך לרשום אותך לגן מיוחד." באמת קל לי יותר לשבת במפגשים השבועיים. גם משעמם אותי להסתכל על זבוב על הקיר יותר מדקה, ואני עושה כל מה שאומרים לי בגן, אבל גם לא בא לי לצייר. אני כבר לא אוהב לצייר. פעם אהבתי. פעם רציתי להיות צייר. היום אני לא רוצה להיות שום דבר. אין לי חשק לשום דבר. אני רק רוצה לבוא הביתה מהגן, לעשות מה שאומרים לי ולצפות בטלוויזיה. כמה שיותר טלוויזיה. אמא ואבא מרוצים. אני לא. הכדור הזה הפך אותי להיות לא מיוחד. פעם הייתי מיוחד. אמא אמנם אמרה שאני מיוחד, אבל היא לא התכוונה לזה באמת. אני הייתי מיוחד. היה לי משהו שאין לאף אחד אחר. כמו שסבתא אמרה לי פעם: "אתה האוצר שלנו, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת." היום אני כמו כולם. יושב כמו כולם. עושה כמו כולם. בכלל לא מיוחד.
כשנולדו לי ילדים חששתי שאחד מהם יצא כמו שאני הייתי. התפללתי שזה לא גנטי. אחד יצא בסדר, השני יצא כמוני. גנטיקה — אי אפשר להילחם בה. כשהילד גדל אשתי אמרה שאנחנו חייבים לתת לו את הכדור. תראה אותך, היא אמרה, מהנדס, מצליח, והכול בזכות הכדור. אבל אני זכרתי את הלילות ההם שבהם בכיתי אל תוך הכר. את הלילות שבהם חלמתי על ציורים, ואיך כשקמתי בבוקר
לא רציתי להתקרב לדף הנייר. זכרתי את השאיפה שלי להיות צייר וידעתי שהפכתי למהנדס בסוף בגלל הכדור. לכן החלטתי לא להיות כמו ההורים שלי. ידעתי שזה הכי קל, לתת כדור ולשכוח את הכול. אבל הילד שלי הוא מיוחד. הוא מיוחד בזכות עצמו ולא בגלל כדור. והוא לא צריך לבדוק לעצמו את התחת ולראות שאין לו שום קוצים שם. הקוצים זה אצלנו, ההורים.
***
אין עדיין תגובות