בית יעקוביאן

שליח המפלגה שמנחה את המתמודד בבחירות כיצד עליו לנהוג כדי לזכות בתפקיד; הסוחר שמנצל מינית את עובדותיו העניות; האחות הנקמנית שמגישה תלונת שווא ומשיגה את מבוקשה באמצעות בַּקשיש; ובנו המוכשר של השוער, שקבלתו לאקדמיה לשוטרים נחסמת, והוא מוצא מפלט באסלאם הקיצוני. כל אלה מרכיבים את עלילתו של
 בית יעקוביאן, אחד הרומנים החשובים שנכתבו אי־פעם במצרים. 
14 שנה לאחר שנדפסה לראשונה בקהיר, רואה אור יצירתו של הסופר הנודע עלאא אל־אסוואני גם בעברית. הרומן, שעלילתו מתרחשת בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, מתאר את חייהם הסוערים של דיירי בניין אירופאי קלאסי במרכז קהיר, המשתייכים למעמדות 
שונים – צמרת הממשל, סוחרים עשירים וגם דלת העם המתגוררת בתנאים עלובים על הגג, מעין מיקרוקוסמוס של החברה המצרית על גווניה, צרכיה ובעיקר חולייה. 
הספר הוא כתב אישום נוקב על ימי שלטונם של נשיאי מצרים, המשרטט בקווים מדויקים את תהליך הסתאבותו של המשטר ואת הנסיבות הפנימיות שהולידו את התפרצות הזעם שהסתיימה בהפלת חוסני מובארק בפברואר 2011. מסיבה זו בית יעקוביאן נחשב, בצדק, לסמל בולט במאבק על חופש הביטוי במדינות ערב, ולאחד הספרים הראשונים שבישרו את "האביב הערבי".
 בית יעקוביאן עמד בראש רשימת רבי־המכר בעולם הערבי במשך חמש שנים, תורגם ליותר מ־25 שפות ונקרא בידי מיליונים ברחבי העולם. הספר זכה בשלל פרסים, בהם פרס ברונו קרייסקי לספר פוליטי מצטיין לשנת 2007, ושימש השראה לסדרת טלוויזיה ולסרט קולנוע מצליח בכיכובו של גדול שחקני מצרים, עאדל אימאם.

מקט: 14000031

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מאמר שפורסם על הספר

סקירה

שליח המפלגה שמנחה את המתמודד בבחירות כיצד עליו לנהוג כדי לזכות בתפקיד; הסוחר שמנצל מינית את עובדותיו העניות; האחות הנקמנית […]

---

1

המרחק בין סמטת בֵּהְלֶר, שבה מתגורר זכּי בּיי אל־דסוּקי, לבין משרדו בבית יעקוּבּיאן אינו עולה על מאה מטרים, אך מדי בוקר הוא עובר אותו במשך שעה, שכן הוא רואה חובה לעצמו לברך לשלום את ידידיו ברחוב — בעלי חנויות הבגדים והנעליים, עובדיהן משני המינים, המלצרים, עובדי בית הקולנוע ולקוחות חנות הקפה הברזילאי. אפילו את השוערים, מצחצחי הנעליים, מקבצי הנדבות ושוטרי התנועה מכיר זכּי בּיי בשמותיהם, והוא מחליף איתם ברכות שלום ושואל לשלומם. זכּי בּיי הוא מוותיקי רחוב סלימאן באשא, שבו בא להתגורר בסוף שנות הארבעים לאחר שובו מלימודיו בצרפת, ומאז לא עזב אותו עוד. בעיני דיירי הרחוב הוא מצטייר כדמות עממית ואהובה כאשר הוא מופיע בפניהם בחליפת שלושה חלקים המסתירה את גופו הקטן והצנום ושאותה הוא לובש קיץ וחורף; בעניבה התואמת בצבעה למטפחת מגוהצת למשעי המבצבצת דרך קבע מכיס מקטורנו; בסיגר הנעוץ בפיו, שבימי הזוהר שלו היה סיגר קובני איכותי, ואילו עתה הוא מהסוג המקומי הגרוע שנודף ממנו ריח מצחין; ובפניו הזקנות, חרושות הקמטים, במשקפיו עבי הזגוגיות, בשיניו התותבות הבוהקות, ובשערו הדליל הצבוע שחור, המסודר בתספורת “הלוואה וחיסכון” כדי לכסות את קרחתו הגדולה. בקיצור, זכּי אל־דסוקי נראה מעין יצור אגדתי, ועל כן הופעתו מושכת ודומה שאינה אמיתית, כאילו הוא עשוי להיעלם בכל רגע, או שחקן המגלם את תפקידו, ומובן מאליו שלאחר הופעתו יסיר את תחפושתו וילבש את בגדיו. אם נוסיף לכל אלה את מזגו העליז, שפע בדיחותיו הגסות ויכולתו יוצאת הדופן לדבר עם כל אדם כאילו הוא חברו משכבר הימים, כי אז נבין את סוד קבלת הפנים הלבבית שמעניק לו כל אדם ברחוב. האמת היא שמרגע הופעתו של זכּי בּיי בקצה הרחוב בשעה עשר בבוקר לערך, נשמעות ברכות הבוקר מכל עבר. לא פעם ניגשים אליו אחדים ממעריציו הצעירים העובדים בחנויות כדי לשאול אותו ברוח משועשעת על סוגיות מיניות מסוימות שאינן נהירות להם. זכּי בּיי נעזר בידע האנציקלופדי הבלתי נדלה שלו ומסביר לצעירים את סודות המין הכמוסים ביותר בהרחבה, בהנאה מרובה ובקול רם המגיע לאוזני כול, וכמו לא די בכך הוא מבקש לעתים פיסת נייר ועיפרון (שמובאים לו כהרף עין) ומשרטט לצעירים כמה תנוחות מיוחדות במינן שהתנסה בהן בעצמו בנעוריו.

והרי פרטים חשובים נוספים על אודות זכּי אל־דסוקי:

זכּי הוא בנו הצעיר של עבּד אל־עאל באשא אל־דסוקי, מעמודי התווך של מפלגת הוַופְד, שהתמנה למשרת שר כמה פעמים והיה מגדולי העשירים במצרים שלפני המהפכה. בבעלותו ובבעלות משפחתו היו יותר מחמשת אלפים פדאן של אדמה חקלאית איכותית ביותר.

זכּי בּיי למד הנדסה באוניברסיטת פריז, ומטבע הדברים היה אמור למלא תפקיד פוליטי רב־חשיבות במצרים הודות להשפעתו של אביו ולעושרו, אך אז פרצה המהפכה, והכול השתנה. עבּד אל־עאל באשא נתפס והועמד למשפט, אולם לא הצליחו להוכיח את מעורבותו בשחיתות פוליטית, והוא נשאר במעצר זמן־מה ולאחר מכן שוחרר. רוב רכושו הוחרם, ואדמותיו חולקו בין הפלאחים במסגרת הרפורמה האגררית. זמן לא רב אחר כך מת הבאשא משיברון לב, והטרגדיה שלו הותירה את רישומה בבנו זכּי. משרד המהנדסים שפתח בבית יעקוביאן כשל עד מהרה והיה ברבות הימים למקום שבו בילה את שעות הפנאי שלו. הוא שהה בו מדי יום והעביר את הזמן בקריאת עיתונים, בשתיית קפה, בפגישות עם ידידיו ואהובותיו ובישיבה על המרפסת במשך שעות, כשהוא מתבונן בעוברים ושבים ובמכוניות החולפות ברחוב סלימאן באשא.

למותר לציין כי את כישלונו של המהנדס זכּי אל־דסוקי בעבודתו אין לתלות במהפכה בלבד, ולמעשה יש לייחס אותו לנרפותו וללהיטותו אחר תענוגות החיים. ואמנם שישים וחמש שנות חייו, לרבות כל האירועים ותהפוכות החיים, המאושרים כמו גם העצובים, מתמקדות לרוב במילה אחת: נשים. זכּי הוא מאלה הנופלים באופן מוחלט וסופי בשביו של המין היפה. לדידו האישה איננה תשוקה המתעוררת לזמן־מה, באה על סיפוקה ודועכת, כי אם עולם ומלואו של אינסוף מיני פיתויים המתחדשים השכם והערב — שדיים שופעים ומוצקים שפטמותיהם זקורות כענבים עסיסיים, אחוריים רעננים ורכים הרוטטים כמייחלים לכיבוש פתאומי ולוהט מאחור, שפתיים צבועות היונקות את הנשיקות וגונחות מהנאה, שיער בעיצובים שונים — שיער ארוך, גולש ונינוח או שיער סתור ופראי, שיער באורך בינוני ומסודר, או שיער קצר “א־לה גרסון” המבטא מיניות נערית חריגה. והעיניים, אח, איזה מבטים, אחת היא אם כנים הם או כוזבים ומסתתרים, אם מופקרים הם או מבוישים. אפילו מבטי התוכחה הכעוסים כה יפים הם.

עד כדי כך, ואף יותר, אהב זכּי בּיי נשים. הוא הכיר את כל הסוגים, הראשונה שבהם היתה בת האצילים, כּאמלה, בת דודו של המלך הקודם, שממנה למד את נימוסי חדרי המיטות המלכותיים ואת טקסיהם — נרות הדולקים כל הלילה, כוסות יין צרפתי המעורר את החשק ומסלק את הפחד, אמבטיה חמה טרם תינוי אהבים, משיחת הגוף בקרמים ובישומו. מבת האצילים בעלת התשוקה הסוערת הוא למד איך להתחיל ומתי לחדול, איך לבקש תנוחות מופקרות ביותר במילים צרפתיות עדינות ביותר. זכּי בּיי שכב עם נשים מכל המעמדות — רקדניות מזרחיות ואירופאיות, נשות חברה, נשים נשואות לגברים רמי מעלה, סטודנטיות, תלמידות תיכון, ואפילו זונות, פלאחיות ועוזרות בית. כל אחת וטעמה. לא פעם עלתה בת־צחוק על פניו כשהשווה בין כּאמלה בת האצילים בחדר המיטות שלה, הכפוף לפרוטוקול, ובין הקבצנית שאסף במכונית הביואיק שלו באחד הלילות כשהיה שיכור והביאהּ לדירתו שבסמטת בהלר. כאשר הכניסהּ לחדר האמבטיה כדי לרחוץ בעצמו את גופה, גילה כי בשל עונייה, תפרה את בגדיה התחתונים משקי מלט ריקים. הוא עדיין זוכר בחמלה מהולה בצער את המבוכה שאחזה באישה כשהסירה את תחתוניה, שעליהם נכתב באותיות גדולות: “צמנט פורטלנד — טרה”. הוא גם זוכר שהיא היתה אחת הנשים היפות ביותר שהכיר והלוהטת מכולן בתינוי אהבים.

כל אותן התנסויות רבות ומגוונות עשו את זכּי אל־דסוקי למומחה של ממש לנשים. במסגרת “מדע האישה”, כפי שהוא מכנה זאת, יש לו תיאוריות מוזרות ומשעשעות למדי. בין שמסכימים איתן ובין שלא, מן הראוי לתת עליהן את הדעת. הוא סבור, למשל, שהאישה כלילת היופי היא בדרך כלל מאהבת קרה במיטה, ואילו הנשים הממוצעות ביופיין, ואפילו המכוערות במקצת, הן תמיד חמות יותר, שכן הן זקוקות באמת ובתמים לאהבה ועושות ככל יכולתן כדי להשביע את רצון מאהביהן. כמו כן סבור זכּי בּיי כי היגוי האות “סין” בפי האישה, הוא כשלעצמו מעיד על מידת להיטותה בתינוי אהבים. אישה המבטאת את המילה “סוסו” או “בּסבּוסה” בקול רוטט ומגרה היא קרוב לוודאי וירטואוזית במיטה, ולהפך. הוא גם סבור שסביב כל אישה על פני האדמה נוצר חלל כלשהו שיש בו תנודות חוזרות ונשנות, בלתי נראות או נשמעות, אך מורגשות במעורפל, ומי שמאמן את עצמו לקרוא את התנודות האלה יכול לדעת מהי מידת הסיפוק המיני שלה. תהא האישה רצינית וצנועה ככל שתהא, יש ביכולתו של זכּי בּיי לחוש את הרעב המיני שלה מרטט קולה או מצחוקה העצבני המוגזם, ואפילו מחום כף ידה כאשר הוא לוחץ אותה. אשר לנשים בעלות התאווה השטנית שאינה יודעת שובע — “פאם פאטאל” כפי שמכנה אותן זכּי בּיי בצרפתית — הרי נשים מסתוריות אלה מרגישות שהן קיימות באמת רק על מיטת האהבה, ואינן מוצאות הנאה אחרת בחיים שתשווה להנאות המין. בצימאונן הרב לתענוגות בשרים מובלות בנות אנוש אומללות אלה אל גורלן הנורא והבלתי נמנע. נשים מסוג זה, טוען זכּי אל־דסוקי, צורתן תמיד אחת, גם אם פניהן שונות. הוא מזמין את המטילים ספק בעובדה זו להתבונן בצילומים המתפרסמים בעיתונים של נשים שנידונו למוות בשל היותן שותפות לאהוביהן ברצח בעליהן. אין ספק שאם נתעמק מעט בתמונות, נגלה שלכולן הבעת פנים אחת — שפתותיהן לרוב מלאות, חושניות ופשוקות, קלסתר פניהן גס ושטוף תאווה, ומבטיהן נוצצים וחלולים כמבטה של חיה מורעבת.

היה זה יום ראשון. החנויות ברחוב סלימאן באשא נסגרו, והברים ובתי הקולנוע התמלאו אנשים. הרחוב החשוך והריק על חנויותיו המוגפות והבניינים הבנויים בסגנון אירופי ישן נראה כמו מתוך סרט מערבי רומנטי עצוב. בשעת בוקר העתיק אל־שאד’לי, השוער הזקן, את מקום מושבו ליד המעלית אל המדרכה בחזית בית יעקוביאן כדי לעקוב אחר הבאים והיוצאים מהבניין ביום הפגרה.

זכּי אל־דסוקי הגיע למשרדו מעט לפני שתים־עשרה בצהריים, ומהרגע הראשון הבין השרת אבּסח’רון את משמעות הופעתו. לאחר עשרים שנה של עבודה עם זכּי בּיי די היה לו במבט אחד כדי להבין את נסיבות בואו למשרד לבוש באלגנטיות יתרה ומדיף ניחוח של בושם משובח, שאותו שמר לאירועים מיוחדים. הוא נראה מתוח וחסר מנוחה, נעמד והתיישב חליפות, התהלך בעצבנות הלוך ושוב והסווה את תשוקתו בדיבור תמציתי ובוטה. לאבּסח’רון לא היה ספק שהביי מצפה לפגישה ראשונה עם אהובה חדשה, ולפיכך לא כעס כאשר הביי גער בו ללא כל סיבה, רק הניע את ראשו כמי שמגלה הבנה למצב וסיים במהירות לטאטא את חדר הכניסה. אחר כך לקח את קבי העץ שלו והקיש בהם במרץ ובחיפזון על רצפת המסדרון הארוך המוביל אל החדר הגדול שבו ישב הביי, ופנה אליו בטון נייטרלי שלמד מניסיונו לסגל לעצמו: “לכבודך יש פגישה? להכין את הדברים לכבודך?”

זכּי בּיי נפנה אליו ולרגע המשיך להתבונן בו, כאילו חכך בדעתו באיזו נימת דיבור להשיב לו. הוא תלה את עיניו בגלאביה שלו העשויה בד פלנל מפוספס ובלוי, בקביו ובגדם רגלו הקטועה, בפניו הקשישות ובזקנו הלבן, בעיניו הצרות בעלות המבט הערמומי, ובחיוך המתחנחן והמפוחד שהסתמן על פיו דרך קבע. “תכין מהר את הדברים לפגישה,” אמר הביי קצרות ויצא אל המרפסת.

הגדרתה של ה”פגישה” במילונם המשותף היתה התייחדותו של הביי עם אישה במשרד. המילה “דברים” רמזה על ריטואל קבוע של הכנות שביצע אבּסח’רון בעבור בעליו לקראת תינוי האהבים. תחילה הזריק לשריר עכוזו זריקת ויטמין טְרִי־בִּי המיובאת מחו”ל, וזו הכאיבה לו בכל פעם וגרמה לו לגנוח בקול רם ולהטיח קללות באבּסח’רון החמור בעל היד האכזרית והמגושמת. לאחר מכן הגיש לו ספל קפה שחור מתובל במוסקט ריחני, שהביי לגם ממנו לאיטו כשהוא מוצץ חתיכת אופיום קטנה המונחת תחת לשונו. ולבסוף הניח במרכז השולחן קערת סלט גדולה ולידה בקבוק ויסקי בלק לייבל, שתי כוסות ריקות ודלי שמפניה ממתכת מלא עד גדותיו בקוביות קרח.

אבּסח’רון החל להכין את הדברים במרץ בעוד זכּי בּיי יושב במרפסת המשקיפה אל רחוב סלימאן באשא, מעשן סיגריה וצופה בעוברים ושבים. רגשותיו נעו בין ציפייה דרוכה לפגישה מענגת לבין חששות שמא אהובתו רבּאבּ תפר את הבטחתה ולא תגיע, וכך יֵרדו לטמיון מאמצים שהשקיע במשך חודש שלם בחיזורים אחריה. הוא היה מאוהב בה עד כדי שיגעון מאז ראה אותה לראשונה בבר “קַאירוֹ” שבכיכר אל־תַאוּפיקִיה, שבו עבדה כמארחת. היא שבתה את לבו, ומדי יום הגיע לבר כדי לראותה. הוא תיאר אותה באוזני ידיד קשיש: “היא מייצגת את היופי העממי על כל הוולגריות והגירויים שבו, כאילו יצאה זה עתה מאחד מציוריו של מחמוד סעיד.” וכדי להמחיש לידידו את דבריו המשיך זכּי בּיי ואמר: “אתה זוכר את המשרתת בבית שלכם שהופיעה בחלומות הסקס שלך כשהיית בגיל ההתבגרות? אתה זוכר כמה השתוקקת להיצמד לאחוריה הרכים ולחפון בידיך את שדיה המלאים והרעננים כשרחצה כלים ליד הכיור במטבח? ואיך היתה מתכופפת כדי שתיצמד אליה חזק יותר ומסרבת להיכנע לך בלחישה מגרה לפני שהתמסרה לך: ‘אדוני… זה לא יפה, אדוני…’? אז תדע לך שמצאתי ברבּאבּ אוצר כזה בדיוק.”

אולם למצוא אוצר אין משמעותו בהכרח להיות בעליו, וכדי לזכות באהובתו רבּאבּ נאלץ זכּי בּיי לעמוד בתלאות רבות. היה עליו לבלות לילות שלמים בבר מטונף וצר ממדים, אפלולי ונטול אוורור. הוא כמעט נחנק מהצפיפות ומעשן הסיגריות הסמיך וכמעט התחרש מעוצמת הקול של הרשמקול, שלא חדל לרגע להשמיע שירי זימה זולים. שלא לדבר על ניבולי הפה ותגרות הידיים בין באי המקום, שהיו ערב־רב של בעלי מלאכה, טיפוסים מפוקפקים ובני בלי שם, או כוסות הברנדי הזול השורף את הקיבה שנאלץ לשתות מדי לילה והטעויות המוגזמות בחשבון, שעליהן עבר בשתיקה. הוא אף השאיר לבעלי המקום תשר נדיב, נוסף על התשר הנדיב עוד יותר שתחב למחשוף שמלתה של רבּאבּ. כאשר נגעו אצבעותיו בשדיה המלאים והרוטטים, הרגיש מיד את הדם החם הזורם בעורקיו ואת התשוקה העזה שהכאיבה לו ברוב עוצמתה ונחישותה.

זכּי בּיי עמד בכל אלה למען רבּאבּ והזמין אותה פעם אחר פעם להיפגש איתו מחוץ לבר. היא סירבה שוב ושוב סירוב מתחנחן, אך הוא לא איבד תקווה והמשיך להפציר בה, עד שאמש ניאותה לבקר אותו במשרד. באושרו הרב תחב למחשוף שמלתה שטר של חמישים לירות ללא שמץ של חרטה. כשקרבה אליו חש את נשימותיה החמות על פניו. היא נשכה את שפתה התחתונה ולחשה בקול מפתה שמרט את שארית עצביו: “מחר אפצה אותך, אהובי, על כל מה שעשית בשבילי.”

זכּי בּיי נשא בגבורה את זריקת הטרי־בּי המכאיבה, מצץ את האופיום וגמע לאיטו את כוס הוויסקי הראשונה ואחריה כוס שנייה ושלישית. עד מהרה השתחרר מהמתח, התמלא שמחה והשתעשע במחשבות שחלפו בראשו בנועם כמנגינות ערבות. רבּאבּ היתה אמורה להגיע בשעה אחת, וכאשר שעון הקיר צילצל פעמיים, עמד זכּי בּיי לאבד את תקוותו. לפתע שמע את נקישות הקביים של אבּסח’רון על רצפת המסדרון, וכעבור רגע ראה את פניו מציצות מפתח הדלת. “מדאם רבּאבּ הגיעה, כבוד הביי,” אמר כשהוא מתנשף בהתרגשות כאילו הידיעה מסיבה גם לו אושר.

בשנת 1934 עלה בדעתו של המיליונר הַאגופּ יעקוביאן, ראש הגולה הארמנית במצרים באותה עת, להקים בניין מגורים שיישא את שמו. הוא בחר לשם כך את האתר החשוב ביותר ברחוב סלימאן באשא, וחתם על חוזה עם משרד מהנדסים איטלקי מפורסם שהכין בעבורו תוכנית יפה — בניין נישא של עשר קומות בסגנון אירופי קלאסי מפואר עם מרפסות מקושטות בדיוקנאות יווניים חקוקים באבן, עמודים, מדרגות ומסדרונות, כולם של שיש טבעי, ומעלית שינדלר מהדגם החדיש ביותר. עבודות הבנייה נמשכו שנתיים תמימות והניחו אחריהן יצירת מופת ארכיטקטונית שעלתה על כל הציפיות של יעקוביאן. לפיכך ביקש מהאדריכל האיטלקי לחרות בצדו הפנימי של שער הבניין את שמו, “יעקוביאן”, באותיות לטיניות גדולות ולהאירן בלילה באור ניאון, כמו ביקש בכך להנציח את שמו ולהוכיח את בעלותו על הבניין המופלא.

בבית יעקוביאן התגוררה באותם ימים צמרת החברה המצרית — שרים, פאשות, בעלי קרקעות אמידים, תעשיינים זרים ושני מיליונרים יהודים (אחד מהם בן למשפחת מוסרי הידועה). קומת הקרקע של הבניין נחלקה לשני אגפים שווים. בחלק האחורי היה חניון מרווח מרובה כניסות, ובו החנו הדיירים את מכוניותיהם (רובן מדגם מפואר, כגון רולס רויס, ביואיק ושברולט), ואילו בחלק הקדמי היתה חנות גדולה ולה שלושה חלונות ראווה שהקצה יעקוביאן לתצוגת כלי הכסף שיוצרו בבתי החרושת שלו. תצוגה זו זכתה להצלחה במשך ארבעה עשורים, אחר כך הידרדר מצבה בהדרגה, ולאחרונה קנה את המקום החאג’ מוחמד עזאם ופתח בו חנות בגדים. על הגג רחב הידיים של הבניין הוקצו שני חדרים ושירותים צמודים למגורי השוער ובני משפחתו. בצדו השני של הגג נבנו חמישים חדרים קטנים כמספר הדירות בבניין. שטחו של כל חדר לא עלה על שני מטרים רבועים, וכל קירות החדרים ודלתותיהם היו עשויים מברזל מסיבי. הדלתות היו נעולות במנעולים, והמפתחות נמסרו לבעלי הדירות. חדרי הברזל שימשו באותה עת למטרות שונות. בין השאר כמחסן של מצרכי מזון, מלונה לכלבים גדולים או תוקפניים וחדר כביסה. באותה תקופה טרם נפוץ השימוש במכונות כביסה חשמליות, והכביסה נעשתה בידי כובסות מקצועיות שהיו מכבסות בחדר ותולות את הכבסים על חבלים ארוכים שנמתחו לרוחב הגג. החדרים לא שימשו מעולם למגורי משרתים, שכן דיירי הבניין האריסטוקרטים והזרים מן הסתם לא העלו על דעתם את האפשרות שאדם כלשהו יישן בחדר קטן שכזה, מה גם שבדירות הקומתיים המרווחות והמפוארות שלהם, שכללו לעתים שמונה ואף עשרה חדרים, נהגו הדיירים להקצות חדר אחד למשרתים.

בשנת 1952 פרצה המהפכה, והכול השתנה. יהודים וזרים החלו להגר אל מחוץ למצרים, וכל דירה שהתפנתה בשל הגירת בעליה נתפסה בידי אחד מקציני הכוחות המזוינים, שהיו בעלי השררה באותה תקופה. וכך בשנות השישים התגוררו במחצית מהדירות שבבניין קצינים בעלי דרגות שונות, מסגנים וסרנים שנישאו זה עתה ועד אלופים שעברו להתגורר בבניין עם משפחותיהם הגדולות. האלוף אל־דכּרורי, שהיה זמן־מה מנהל לשכתו של הנשיא מוחמד נגיבּ, אף הצליח להשיג שתי דירות גדולות צמודות זו לזו בקומה העשירית. באחת מהן הוא התגורר עם בני משפחתו, והאחרת שימשה לו משרד אישי, ובו נפגש בשעות אחר הצהריים עם תושבים שבאו לשטוח בפניו את בקשותיהם.

נשות הקצינים השתמשו בחדרי הברזל שעל הגג לצרכים שונים, ולראשונה הם הפכו למקומות לינה למלצרים, לטבחים ולמשרתות הצעירות שהובאו מהכפרים לשרת את משפחות הקצינים. אחדות מנשות הקצינים היו בנות למשפחות מפשוטי העם, ועל כן לא ראו טעם לפגם בגידול חיות בית קטנות כארנבות, ברווזים ותרנגולות בחדרי הברזל. ברשומות השכונה המערבית של קהיר נמצאו תלונות רבות שהגישו הדיירים הוותיקים נגד גידול בעלי חיים כאלה על הגג, אך הן נותרו כאבן שאין לה הופכין בשל כוח השפעתם של הקצינים. אולם משהגישו השכנים תלונה לאלוף אל־דכּרורי, עלה בידו בתוקף מעמדו בקרב הקצינים למנוע תופעה בלתי בריאה זו.

שנות השבעים הביאו עמן את תקופת מדיניות הפתיחות הכלכלית, והעשירים החלו לעזוב את מרכז העיר ולעבור אל שכונת אל־מוהנדסין שבגיזה או אל שכונת מַדִינַת נסר שבקהיר. מקצתם מכרו את דירותיהם בבית יעקוביאן, אחרים הפכו אותן למשרדים או למרפאות לבניהם שסיימו זה לא כבר את חוק לימודיהם, והיו בהם שהשכירו את דירותיהם המרוהטות לתיירים ערבים. כתוצאה מכך ניתק אט־אט הקשר בין חדרי הברזל לדירות הבניין. המלצרים והמשרתים הוותיקים מסרו את חדריהם תמורת כסף למשפחות עניות או לפועלים שהגיעו מהכפרים לעבוד במרכז העיר והיו זקוקים למקום מגורים קרוב וזול. העברת הבעלות על הדירות נעשתה ביתר קלות לאחר מותו של האפוטרופוס הארמני על הבניין, מסיה קריקור, שניהל במסירות וביעילות את נכסי הדלא ניידי של המיליונר האגופ יעקוביאן, ומדי שנה בחודש דצמבר שלח את ההכנסות מהבניין לשווייץ, שאליה היגרו יורשיו של יעקוביאן לאחר המהפכה. אחרי מותו התמנה לאפוטרופוס על הבניין עורך הדין פכּרי עבּד אל־שהיד, שהיה מוכן לעשות הכול בעבור כסף, ותמורת כתיבת חוזה השכירות גבה אחוזים גבוהים, הן מדייריו הקודמים של חדר הברזל והן משוכריו החדשים.

בסופו של דבר צמחה על הגג קהילה חדשה מנותקת לגמרי משאר דיירי הבניין. כמה מהדיירים החדשים שכרו שני חדרים צמודים וחיברו אותם לדירת מגורים קטנה עם שירותים (בית שימוש ומקלחת). הדיירים האחרים, העניים יותר, שיתפו ביניהם פעולה והפכו את אחד החדרים לשירותים משותפים לכל שלושה או ארבעה חדרי מגורים. קהילת הגג השתנתה והיתה ככל קהילה עממית אחרת במצרים: הילדים מתרוצצים בכל מקום יחפים ועירומים למחצה. הנשים מעבירות את היום בבישולים ובמפגשי רכילות לאור השמש. הן מרבות להתקוטט ולהחליף ביניהן קללות נבזיות ביותר והאשמות פוגעניות, אך עד מהרה משלימות זו עם זו ונעשות לידידות נאמנות כאילו לא אירע דבר, ואף מטביעות נשיקות חמות ומצלצלות האחת על לחייה של רעותה, ולעתים בוכות מהתרגשות ואהבה.

הגברים אינם מגלים עניין רב בקטטות הנשים ורואים בהן לא יותר מאשר הוכחה נוספת לרפיון שכלן שעליו דיבר הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום. כל הגברים שעל הגג עסוקים במשך היום במאבק מפרך כדי למצוא פרנסה, ובסוף היום הם שבים לביתם מותשים וממהרים לספק את שלוש הנאותיהם הקטנות — אוכל חם וטעים, כמה קוביות של טבק בטעם דבש או פירות עם חשיש (אם ידם משגת) שהם מעשנים בנרגילה ביחידות או בחברותא בלילות הקיץ החמים על הגג, והמין, שדיירי הגג מקדמים בברכה ואינם מוצאים כל פסול בשיחה גלויה עליו כל עוד הוא מותר על־פי ההלכה. בעניין זה יש משום סתירה, שכן בדומה לרוב האנשים הפשוטים, כל אחד מהגברים על הגג נבוך מכדי לנקוב בשם אשתו בפני שאר הגברים. על כן הוא מכנה אותה “אם פלוני” או מדבר עליה כעל “הבנים”. הוא אומר, למשל: “הבנים בישלו היום מלוח’יה,” והנוכחים מבינים שהוא מתכוון לאשתו. אולם אותו גבר עצמו אינו נרתע מלתאר באוזני הגברים בפרטי פרטים את יחסי האישות שלו עם אשתו, כך שהגברים על הגג יודעים כמעט הכול על הפעילות המינית של כל אחד ואחד מהם.

אשר לנשים, תהא מידת דתיותן ומוסריותן אשר תהא, כולן אוהבות את המין עד מאוד. הן מתלחשות ביניהן ומספרות זו לזו סודות מחדר המיטות, ובהיותן לבדן הן פורצות מדי פעם בצחוק מתגלגל ואפילו מופקר. הן חושקות במין לא רק כדי לספק את תאוותן, אלא גם משום שתשוקתם המינית של בעליהן גורמת להן להרגיש שעל אף מצוקתן, הן עדיין נשים יפות ונחשקות בעיניהם.

ביום חמישי בערב, כאשר הילדים ישנים במיטותיהם לאחר שסיימו את ארוחת הערב והודו לאל על האוכל שבבית המספיק לשבוע שלם ואף יותר, על מעט הכסף שהצליחו לחסוך לעתות חירום ועל חדר מגוריהם הנקי והמסודר, מגיע הגבר במצב רוח מרומם בהשפעת החשיש ומבקש את אשתו. זו רואה חובה לעצמה להיענות לבקשתו לאחר שהיא מתקלחת, מתאפרת ומתבשמת, ושעות קלות אלה של אושר מוכיחות לה שלמרות הכול חייה העלובים מוצלחים במידת מה. צייר מוכשר יכול להציג בפנינו את הבעות פניה של האישה על הגג בבוקר יום שישי. לאחר שבעלה יורד להתפלל, היא רוחצת את גופה משיירי תינוי האהבים ויוצאת אל הגג לתלות את המצעים שכיבסה. שערה הרטוב, עורה הוורדרד ומבטה הטהור משווים לה מראה של ורד בשיא פריחתו לאחר שרווה מטל הבוקר.

חשכת הליל נמוגה ובישרה על בוקר חדש. אור חיוור בקע מחלון חדרו של אל־שאד’לי, שוער הבניין, והאיר את הגג. בנו הצעיר טאהא לא הצליח להירדם כל הלילה מרוב דאגה. הוא התפלל את תפילת השחר והוסיף שתי כריעות רשות, אחר כך התיישב על המיטה לבוש בגלאביה הלבנה שלו וקרא בספר “התחינה הנענית” בקול חרישי ומתחנן בדממת החדר:

אלוהים, אבקש ממך טוב ביום הזה ואחסה בך מפני הרוע שלו והרוע שבו. אלוהים, שמור עלי בעינך הפקוחה תמיד ומחל לי ברוב יכולתך לבל אובד. אתה תקוותי, ריבוני בעל ההוד והכבוד, ולך אחלה את פני. שא אפוא אלי את פניך הנדיבות וקבל אותי במחילתך ובנדיבותך בפנים שֹוחקות ובשביעות רצון ממני ברוב רחמיך.

טאהא המשיך לקרוא בספר התחינות עד שאור הבוקר הציף את החדר. אט־אט ניעורו לחיים חדרי הברזל ועלו מהם דיבורים, צעקות, קולות של צחוק ושיעול, דלתות נסגרות ונפתחות, וריחות של מים חמים, תה, קפה, פחם וטבק מעסל. לדיירי הגג היתה זו עוד התחלה של יום חדש, אולם טאהא אל־שאד’לי ידע שביום זה ייחרץ גורלו לעד. בעוד שעות מעטות ייגש לראיון ההופעה1 הסופי באקדמיה לשוטרים, המכשול האחרון במירוץ התקווה הארוך. מאז ילדותו חלם להיות קצין משטרה והשקיע את מרב המאמצים כדי להגשים את חלומו. הוא שקד על לימודיו בבית הספר התיכון הציבורי והשיג ציון ממוצע של 89 במקצועות ההומניסטיים מבלי שיזדקק לשיעורים פרטיים מלבד כמה שיעורי תגבור קבוצתיים בבית הספר, שאביו הצליח בקושי לשלם עבורם. בחופשת הקיץ הצטרף למרכז הנוער עאבּדין תמורת עשר לירות לחודש וביצע בסבלנות ובהתמדה תרגילי כושר מפרכים כדי שיהיה לו מבנה גוף של ספורטאי ויוכל לגשת למבחני הכושר באקדמיה לשוטרים. כדי להגשים את חלומו התרועע טאהא עם קציני משטרה במחוז עד שכולם היו לידידיו, הן הקצינים שעבדו בתחנת קסר אל־ניל והן אלה שעבדו בנקודת המשטרה הכפופה לה בקוֹתְסִיקה. טאהא שאב מהם את כל הפרטים על מבחני הקבלה למשטרה, ומהם נודע לו גם על עשרים אלף הלירות שמשלמים העשירים כשוחד כדי להבטיח שבניהם יתקבלו לאקדמיה (הוא השתוקק כל כך שיהיה לו סכום הכסף הזה).

1 השלב האחרון של מבחני הקבלה לאקדמיה לשוטרים. הנבחן עומד לפני ועדה של קצינים בכירים, הבוחנים את הופעתו החיצונית ואת נתוניו הפיזיים ושואלים אותו שאלות אישיות, בין השאר על מעמדו החברתי. [כל ההערות בספר הן של המתרגמת]

יתרה מזו, כדי להגשים את חלומו נשא טאהא אל־שאד’לי באורך רוח את נבזותם ושחצנותם של דיירי הבניין. מאז ילדותו עזר לאביו לשרת את האנשים, וכאשר התגלו לכול תבונתו והצטיינותו בלימודים, התייחסו לכך הדיירים בדרכים שונות. היו שעודדו אותו לשקוד על לימודיו, שילמו לו תמורת שירותיו ביד רחבה וניבאו לו עתיד מזהיר, אך לאחרים, ואלה היו הרוב, הציקה מסיבה כלשהי המחשבה על “בן השוער המצטיין”, והם ניסו לשכנע את אביו לרשום אותו לבית ספר מקצועי עם סיום לימודיו בחטיבת הביניים “כדי שירכוש מקצוע ויביא תועלת לך ולעצמו”. זאת אמרו למר שאד’לי הקשיש והעמידו פנים שהם דואגים לשלומו. כאשר החל טאהא ללמוד בבית הספר התיכון הציבורי והמשיך להצטיין בלימודיו, פנו אליו אותם דיירים בימי הבחינות וביקשו ממנו לבצע בעבורם עבודות קשות, והוא נאלץ להקדיש להם חלק ניכר מזמנו. כדי לפתותו הם שילמו לו תשר ביד רחבה כשבלבם טמון רצון מרושע לגרום לו להזניח את לימודיו. טאהא הסכים לבצע את העבודות שהוצעו לו מכיוון שהיה זקוק לכסף, ולמרות זאת המשיך לשקוד על לימודיו, גם אם לא פעם עברו עליו יום או יומיים ללא שינה.

כאשר התפרסמו הציונים בבית הספר והתברר כי ממוצע הציונים שלו גבוה מזה של ילדים רבים הגרים בבניין, החלו הדיירים הממורמרים לדבר גלויות. כך, למשל, כאשר היה אחד השכנים פוגש את רעהו ליד המעלית, היה שואל אותו באירוניה אם כבר בירך את השוער על הצטיינות בנו, ומוסיף ומספר לו בלעג כי בנו של השוער מתחיל בקרוב את לימודיו באקדמיה לשוטרים, וכשיסיים אותם יהיה קצין עם שני כוכבים על כתפיו. לשמע דבריו היה השכן השני מביע בגילוי לב את מורת רוחו מהעניין. תחילה הוא אמנם היה מעלה על נס את מידותיו הטובות וחריצותו של טאהא, אולם אחר כך היה ממשיך ואומר ברצינות (כאילו העיקרון ולא האדם הוא שמעניין אותו) כי מן הראוי שמשרות המשטרה, מערכת המשפט וכלל המשרות הרגישות יהיו מאוישות בידי בניהם של אנשים נכבדים, שכן כאשר בני השוערים, הכובסים ודומיהם יהיו בעלי שררה, הם קרוב לוודאי ישתמשו בסמכותם כדי לפצות את עצמם על תסביך נחיתות ועל תסביכים נפשיים אחרים שסבלו מהם מילדותם. בסיום דבריו היה מקלל את עבּד אל־נאצר שהנהיג במצרים חינוך חינם או מצטט חדית’2 מפי שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום: “אל תלמדו את בני השפלים”.

2 חדית’ — אמירותיו של הנביא מוחמד וסיפורים על מעשיו ומעשים שנעשו בנוכחותו והוא לא פסל אותם.

לאחר שנודעו ציוניו של טאהא ברבים, החלו אותם דיירים להתנכל לו ולגעור בו על כל דבר פעוט. הם גערו בו כי שכח להחזיר למקומם את השטיחונים לאחר שרחץ את המכונית, או איחר לשוב בכמה דקות משליחות שביצע בעבורם במקום רחוק, או שכח לקנות מוצר אחד מתוך עשרה שקנה למענם בשוק. הם השפילו אותו במתכוון כדי לדחוק בו להשיב להם שהוא איננו מסכים שישפילו אותו כך מכיוון שהוא בחור מלומד, וזו תהיה הזדמנות פז עבורם לומר לו את האמת בפנים — כאן הוא בסך הכול שוער, לא פחות ולא יותר, ואם העבודה שלו לא מוצאת חן בעיניו, שייתן אותה למי שזקוק לה. אולם טאהא לא סיפק להם הזדמנות זו מעולם. הוא הגיב על התקפותיהם בשתיקה, הרכין את ראשו וחייך לעצמו. באותם רגעים ניכר בפניו השחומות היפות שהוא איננו מסכים עם הדברים שנאמרו לו, ושאילו רצה, היה ביכולתו להשיב על השפלתם מנה אחת אפיים, אך הוא נמנע מלהגיב כדי לא לפגוע בכבודם של מבוגרים.

היתה זו תגובה אחת מני רבות ששימשו לו מעין אמצעי הגנה במצבים קשים כדי לבטא את אשר על לבו ובה בעת להימנע מבעיות. הוא היה מוכן לכל סיטואציה אפשרית והכין את תגובותיו מראש. תחילה הוא הציג אותן, אך עד מהרה ביצע אותן בכנות, וכאילו היו אמיתיות. כך, למשל, הוא לא אהב לשבת על הספסל של השוער לבל ייאלץ לקום ממקומו במחוות כבוד לדייר כלשהו. והיה אם ישב על הספסל והבחין בדייר שמגיע, היה מעסיק את עצמו בדבר־מה שמנע ממנו את חובת הקימה. הוא התרגל לדבר עם הדיירים בכבוד שקול ומדוד ולהתייחס אליהם כעובד למעסיקו ולא כמשרת לאדונו. אשר לדיירים בני גילו, אליהם התייחס טאהא כשווה אל שווים. הוא פנה אליהם בשמותיהם הפרטיים, שוחח איתם ושיחק איתם כאילו היו ידידיו הטובים. הוא גם שאל מהם ספרי לימוד, שאפשר שלא היה זקוק להם, אבל רצה להזכיר להם שעל אף מעמדו כשוער הוא עמיתם ללימודים.

שגרת חייו היומיומית של טאהא כללה עוני; עבודה מייגעת; גסות רוח ויחס מתנשא מצד הדיירים; שטר מקופל של חמש לירות שקיבל מאביו מדי שבת והשתמש בכל תחבולה אפשרית כדי שיספיק לו למשך כל השבוע; מראה ידו החמימה והעדינה של אחד הדיירים המושטת בנרפות ובחמלה מחלון מכוניתו כדי להעניק לו תשר, שאז אין לו ברירה אלא להצדיע למיטיבו ולהודות לו בחום ובקול רם; המבט החצוף של שמחה לאיד או המבט האמפתי והנבוך שמנסים להסתיר חבריו ללימודים כאשר הם מבקרים אותו ומגלים שהוא גר בחדר השוער “על הגג”; השאלה המאוסה והמביכה ששואלים אותו הזרים הבאים אל הבניין: “אתה השוער?”; ההתנהלות הכבדה במתכוון של הדיירים כשהם נכנסים אל הבניין כדי שימהר לקחת מהם את חפציהם גם אם הם נטולי ערך וקלי משקל.

כך עובר על טאהא היום על מצוקותיו, ובשעת ליל מאוחרת הוא נכנס למיטתו לאחר שהיטהר והתפלל את תפילת הלילה ואת תפילות הרשות שאחריה. הוא שוכב ונועץ את עיניו ארוכות בחשכת החדר, ואט־אט מרחף מעלה ורואה את עצמו בעיני רוחו כקצין משטרה המטופף בגאווה במדי השרד היפים שלו. על כתפיו נוצצים כוכבי הנחושת ומחגורתו משתלשל האקדח המרשים. הוא מדמה בנפשו כי נישא זה מכבר לאהובתו בּות’יינה אל־סייד, וכי שניהם מתגוררים בדירה נאה בשכונה יוקרתית הרחק מההמולה ומהזוהמה של הגג. לבו סמוך ובטוח שאללה יגשים את כל חלומותיו, ראשית כי הוא ירא את אללה בכל מאודו, מקפיד לקיים את המצוות ונמנע מעשיית חטאים, והרי זאת בישר אללה לעבדיו יראי השמים בפסוק הנכבד: “אילו האמינו יושבי הערים והיתה בהם יראה, היינו פותחים להם שערי ברכה מן השמים ומן הארץ”,1 ושנית כי הוא מאמין בכוונותיו הטובות של אללה, והרי כה אמר אללה יתגדל ויתעלה בחדית’ הקוּדסי:2 “אני מתייחס לעבדי כפי שהוא חושב עלי: אם הוא חושב טובות — יהיה לו טוב, ואם הוא חושב רעות — יהיה לו רע”. אכן אללה קיים את הבטחתו והנחיל לו הצלחה בתיכון הציבורי. הוא גם עשה חיל, השבח לאללה, בכל מבחני האקדמיה לשוטרים, וכל שנותר לו הוא ראיון ההופעה, וברצון אללה יעמוד בו בהצלחה.

טאהא קם ממיטתו, התפלל את תפילת הבוקר וכרע את שתי כריעות החובה ושתי כריעות נוספות. אחר כך התרחץ, התגלח ולבש את החליפה האפורה, החולצה הלבנה הבוהקת והעניבה הכחולה היפה שקנה לקראת הריאיון. כאשר נתן מבט אחרון במראה הוא נראה לעצמו אלגנטי ביותר. בטרם יצא מהבית נפרד מאמו בנשיקה, והיא הניחה את כף ידה על ראשו ומילמלה דברי לחש. אחר כך בירכה אותו בחום, ולבו הלם למשמע ברכתה. בכניסה לבניין מצא את אביו יושב על הספסל ברגליים משׂוכלות כהרגלו. הקשיש קם בכבדות ממקומו, התבונן קמעה בבנו, אחר כך הניח את ידו על כתפו וחייך חיוך רחב שהרעיד את שפמו הלבן וחשף את פיו חסר השיניים. “מזל טוב מראש, כבוד הקצין,” אמר לו בגאווה.

השעה היתה אחרי עשר. רחוב סלימאן באשא המה מכוניות והולכי רגל, ורוב החנויות כבר נפתחו. טאהא חשב שיש עוד שעה שלמה עד מועד המבחן והחליט לנסוע במונית, שכן חשש שמא תתקמט החליפה שלבש בדוחק שבתחבורה הציבורית. הוא השתוקק לבלות את הזמן שנותר לו עם בּות’יינה, ופעל על־פי ההסכם שהיה ביניהם: הוא יעבור ליד חנות הבגדים שַנַן שבה עבדה, וכשתראה אותו תבקש מאדון טלאל, בעל החנות, רשות לצאת בטענה שעליה להביא דבר־מה מהמחסן ותלך להיפגש איתו במקום החביב עליהם בגן החדש שבכיכר אל־תאופיקיה.

טאהא חיכה לבּות’יינה כרבע שעה עד שהופיעה. משראה אותה החל לבו לפעום בחוזקה. הוא אהב את אופן הליכתה בצעדים קטנים ומדודים ובראש מורכן כאילו היא נבוכה או מצטערת מסיבה כלשהי, או כאילו היא פוסעת בזהירות רבה על משטח שברירי שמא תשבור אותו בצעדיה. משקרבה אליו שם לב שהיא לובשת את השמלה האדומה הצרה שהבליטה את חמוקי גופה ושממחשופה העמוק נתגלה חזהּ המלא. הוא התמלא כעס כשנזכר בריב שפרץ ביניהם כאשר ניסה למנוע ממנה ללבוש את השמלה הזאת, אך כבש את כעסו, כי לא רצה להרוס את הפגישה המיוחלת. היא חייכה אליו וחשפה טור שיניים קטנות צחורות ושתי גומות חן קסומות משני צדי שפתיה, שנמשחו בשפתון אדום כהה. היא התיישבה לצדו על חומת השיש הנמוכה של הגן והביטה בו בעיני דבש גדולות ומופתעות לכאורה.

“מה הגנדרנות הזאת?” שאלה.

“אני בדרך לראיון ההופעה ורציתי לראות אותך,” לחש בקול נרגש.

“שאלוהים יהיה איתך,” הגיבה בחמלה כנה.

לבו הלם בחוזקה, ובאותו רגע רצה לאמץ אותה אליו.

“אתה מפחד?” שאלה.

“הכול בידי אללה יתגדל ויתעלה. כל מה שיעשה, אקבל ברצון,” אמר במהירות כאילו הכין את התשובה מראש או אמר את הדברים כדי לשכנע את עצמו. הוא שתק לרגע, ואחר כך הביט לתוך עיניה ואמר ברוך: “תתפללי בשבילי.”

“שאלוהים ייתן לך הצלחה, טאהא,” קראה בחום, וכיוון שהרגישה כי הגזימה בחשיפת רגשותיה, אמרה: “אני חייבת ללכת עכשיו, אדון טלאל מחכה לי.”

היא קמה ללכת, והוא ניסה לעכב בעדה. היא הושיטה את ידה ולחצה את ידו, ומבלי להביט בעיניו אמרה בטון מאופק ורשמי: “בהצלחה, אינשאללה.”

אחר כך, כשישב במונית, עלה בדעתו של טאהא שבּות’יינה שינתה את יחסה אליו, ושזוהי עובדה שאין טעם להתעלם ממנה. הוא הכיר אותה היטב, ודי היה לו במבט אחד כדי לחדור לנבכי נפשה. הוא נצר בזיכרונו את הבעות פניה השונות — פניה המאירות באושר או פניה העצובות, חיוכה הנבוך ופניה המסמיקות מבושה, מבטיה הזועמים ופניה הקודרות מכעס אך יפות כתמיד. הוא אפילו אהב להתבונן בה כשאך התעוררה משנתה, וסימני השינה שעל פניה שיוו לה מראה של ילדה תמה וכנועה.

הוא אהב אותה ונצר בזיכרונו את דמותה כילדה קטנה המשחקת איתו על הגג והוא רודף אחריה ונצמד אליה בכוונה, וניחוח הסבון שעולה משערה מדגדג את אפו. עוד נצר בזיכרונו את דמותה כתלמידה בבית הספר התיכון למסחר לבושה בחולצה לבנה, חצאית כחולה, גרבי בית ספר לבנים קצרים ונעליים שחורות, הולכת ומחבקת את התיק שלה כמו כדי להסתיר את שדיה הבשלים. עוד זכר את המראות היפים עת טיילו יחדיו באל־קנאטר אל־ח’ירייה ובגן החיות, את היום שבו גילו זה לזה את אהבתם והחליטו להינשא, וכיצד היתה כרוכה אחריו לאחר מכן ושאלה אותו על פרטי חייו כאילו היא אשתו הצעירה המשגיחה עליו ודואגת לשלומו. הם הגיעו להסכם על כל פרט ופרט בעתידם, אפילו על מספר הילדים שתלד לו, על שמותיהם ועל מראה הדירה שיגורו בה לאחר נישואיהם.

אך לפתע היא השתנתה. העניין שגילתה בו הלך ודעך, והיא החלה לדבר על ה”פרויקט” שלהם באדישות ואף בלעג. לעתים קרובות רבה איתו והתחמקה מלפגוש אותו בתירוצים שונים. כל זה קרה לאחר מות אביה. מדוע השתנתה? תהה לעצמו. האם אהבתם היתה לא יותר מאשר אהבת נעורים חולפת, או שמא התאהבה במישהו אחר? מחשבה זו היתה כמדקרות חרב בלבו המדמם. הוא חש מועקה כבדה משראה בעיני רוחו את אדון טלאל אל־סורי, בעל החנות שבה עבדה, לבוש חליפה של חתן ומשלב את זרועה בזרועו.

כאשר נעצרה המונית לפני בניין האקדמיה לשוטרים, הקיץ טאהא ממחשבותיו. הוא נשא את עיניו אל הבניין, שנראה לו באותו רגע כמבנה היסטורי מטיל אימה, וכאילו היה מצודת הגורל שבה ייקבע גורלו. הפחד מהמבחן שב ותקף אותו, ובעודו צועד אל השער מילמל לעצמו את פסוק הכיסא.3

המידע על פרטי חייו של אבּסח’רון בצעירותו מועט ביותר.

איננו יודעים מה היו מעשיו בטרם הגיע לגיל ארבעים ובאילו נסיבות נקטעה רגלו הימנית. כל מה שידוע לנו מתחיל באותו יום חורפי וגשום לפני עשרים שנה, שבו הגיע לבית יעקוביאן במכונית השברולט השחורה של מדאם סַנא פאנוּס, אלמנה קופטית עשירה ממוצא סעידי.3 לאחר מות בעלה הקדישה את חייה לגידול שני ילדיה, ואף כי טיפלה בהם במסירות, נתנה מדי פעם דרור ליצריה. זכּי אל־דסוקי התוודע אליה במועדון אל־סיאראת (המכוניות) ותקופה מסוימת היה מאהבהּ. היא אמנם נהנתה מהקשר ביניהם, אך מצפונה הדתי הציק לה, ולא אחת פרצה בבכי מר כששכבה בחיקו לאחר שבאו על סיפוקם. כדי להרגיע את רגשי האשמה שלה הרבתה לעשות מעשי צדקה באמצעות הכנסייה, ולפיכך מיד לאחר מותו של בּרעי, השרת הקודם במשרד, הפצירה בזכּי להעסיק את אבּסח’רון, ששמו נכלל ברשימת הנזקקים של הכנסייה.

3 סעידי — מאל־סעיד, היא מצרים עילית.

כאשר הגיע אבּסח’רון לראשונה למשרד הוא נעמד מול זכּי בראש מורכן ונראה מצומק כעכבר. זכּי בּיי התאכזב מהופעתו המרושלת והעלובה, מרגלו הקטועה ומקביו ששיוו לו מראה של קבצן. הוא פנה לחברתו סנא ואמר לה בצרפתית בלעג: “נו, באמת, יקירתי, אני מנהל משרד ולא אגודת צדקה.” סנא הוסיפה לשדל אותו בדברי חנופה עד שנעתר בעל כורחו לבקשתה להעסיק את אבּסח’רון. הוא אמר בלבו שיעסיק אותו זמן־מה כדי להשביע את רצונה ואחר כך יסלק אותו, אבל זה לא קרה.

מהיום הראשון הוכיח אבּסח’רון יכולת נדירה וכושר יוצא דופן לעבוד עבודה קשה וממושכת, ואף ביקש מהביי מדי יום להוסיף משימות חדשות לרשימת משימותיו. הודות לשכלו החריף, לזריזותו ולנועם הליכותיו השכיל לנהוג כהלכה בכל מצב ולשמור על סודיות מוחלטת כאילו לא ראה ולא שמע את אשר התרחש בנוכחותו, גם אם היה זה רצח נפשע. בזכות תכונות תרוּמיות אלה התברר לזכּי בּיי לאחר חודשים ספורים כי אינו יכול לוותר עליו, ולו לשעה אחת, ואף התקין פעמון במטבח דירתו כדי להזעיקו בעת הצורך. הוא שילם לו משכורת ביד נדיבה והתיר לו לישון במשרד, דבר שאיש לפניו לא זכה לו.

אבּסח’רון עמד על טיבו של הביי מהיום הראשון וידע שאדונו מפונק, שטוף תאווה וגחמני, ולעתים רחוקות ראשו נקי מהשפעות של סמים. מניסיון חייו העשיר ידע אבּסח’רון כי גברים מסוג זה הם חמומי מוח ומהירי חמה, אולם רק לעתים נדירות הם פוגעים בזולת, ולכל היותר הם מגדפים אותו וגוערים בו. אבּסח’רון נשבע לעצמו שלעולם לא יתווכח עם אדונו או יערער על בקשתו, אלא יפנה אליו תמיד בנימה מתנצלת ויחלה את פניו כדי לזכות באהדתו. הוא גמר בדעתו שלכל משפט שיאמר לו יוסיף את המילה “כבודך”. למשל, כאשר ישאל אותו הביי: “מה השעה עכשיו?” יענה לו: “השעה חמש, כבודך.”

לאמיתו של דבר, הסתגלותו של אבּסח’רון לעבודתו במשרד נראית כעין תופעה ביולוגית. באפלה השקטה ששררה בדירה בשעות היום והריח המעופש שנבע מתערובת של ניחוח רהיטים ישנים ספוגי לחות ופֶנוֹל מרוכז שהביי הורה להשתמש בו בניקוי האמבט, בתוך כל אלה כאשר הופיע אבּסח’רון באחת מפינות הדירה עם קביו, הגלאביה המלוכלכת תמיד, פניו הזקנות והמיוסרות וחיוכו המתרפס, הוא נראה כיצור הפועל בסביבתו הטבעית, כמו דגים במים או מקקים בביב שופכין. יתרה מזו, כאשר יצא מבית יעקוביאן לצורך כלשהו וצעד ברחוב שטוף השמש בין העוברים ושבים והמולת המכוניות, נראתה דמותו תימהונית וחריגה כמו עטלף באור היום. הוא שב להיות בהרמוניה עם סביבתו רק לאחר שנכנס למשרד, שבו בילה שני עשורים מחייו באפלה וטחב.

אולם אל לנו ללכת שולל ולחשוב שאבּסח’רון היה לא יותר מאשר משרת צייתן. למעשה, הוא היה הרבה יותר מזה. מאחורי מראהו החלוש והכנוע הסתתרו רצון עז ומטרות מוגדרות שהציב לעצמו ונאבק בחירוף נפש ובנחישות להשיגן. נוסף על גידול שלוש בנותיו והדאגה לחינוכן ולהשכלתן הוא נטל על עצמו את הטיפול באחיו הצעיר ממנו מלאכּ ובבני משפחתו. מכאן ניתן להבין את מעשיו מדי ערב כאשר התבודד בחדרו הקטן והוציא מכיס הגלאביה שלו את כל הכנסותיו באותו יום — מטבעות ושטרות קטנים מקופלים ורטובים מזיעה, הן אלה שקיבל ישירות כתשר והן אלה שהצליח “לסחוב” מהקניות למשרד. שיטתו של אבּסח’רון בנטילת דמי תיווך היא דוגמה למעשה רמייה מבריק ומתוכנן היטב. הוא לא “ניפח” את מחירי המוצרים שקנה כפי שעשו החובבנים, שהרי המחירים היו ידועים או שהיה אפשר לדעת מהם בכל רגע, אלא, למשל, גנב מהקפה, מהתה ומהסוכר שקנה מדי יום כמות קטנה שלא ניתן היה להבחין בחסרונה, אחר כך עטף את האספקה הגנובה באריזות חדשות ומכר אותה לזכּי בּיי בצירוף חשבוניות מקוריות שקיבל מבעל המכולת ברחוב מַעְרוּף על סמך הסכם פרטי איתו.

בערב, בטרם עלה על מיטתו, ספר אבּסח’רון פעמיים את הכסף בקפידה, לאחר מכן לקח עיפרון קופי קטן, שהיה מונח דרך קבע מאחורי אוזנו, ורשם את מאזן רווחיו באותו יום. הוא ניכה ממנו את הסכום שהיה בכוונתו לחסוך (כלומר להפקידו ביום ראשון בחשבון חיסכון ולא לגעת בו עוד לעולם), ומשאר הכנסותיו חישב את הסכום שעליו לשלם בעבור צורכי משפחתו הגדולה. בין שנשאר לו משהו מהכסף ובין שלא, אבּסח’רון, הנוצרי המאמין, לא עלה על משכבו מבלי לשאת תפילת הודיה לאל. קולו הידהד בדומיית הליל עת לחש מתוך יראת שמים כנה בפני פסלו של ישוע הצלוב שהיה תלוי על קיר המטבח: “…מכיוון שאתה, אדוני, האכלת אותי והאכלת את ילדַי, הריני מודה לך. ישתבח שמך בשמים, אמן.”