אפוס אמריקאי מודרני המתרחש על רקע הנוף של הפוליטיקה והתרבות העכשוויות ביום השבעתו של ברק אובמה, עובר מיליארדר אניגמטי […]
1
ביום ההשבעה של הנשיא החדש, כשדאגנו שהוא עשוי להירצח בעודו הולך יד ביד עם אשתו המרהיבה בינות להמונים המריעים, וכשרבים כל כך מאיתנו היו קרובים לחורבן כלכלי בעקבות התפוצצות בועת המשכנתאות, וכשאיזיס עדיין היתה אלה־אם מצרית, הגיע לעיר ניו יורק עם שלושת בניו היתומים־מאם מלך לא מוכתר מארץ ניכר, בן שבעים־ומשהו, על מנת לתפוס חזקה על ארמון הגלות שלו, והתנהג כאילו אין שום בעיה עם הארץ, או עם העולם, או עם הסיפור שלו.
הוא החל לשלוט על השכונה שלו כמו קיסר מיטיב, אם כי למרות חיוכו המקסים ומיומנותו בנגינה בכינורו, גוּאַדֶנִינִי משנת 1745, הוא הדיף ניחוח כבד וזול, הריח המובהק של כעס־עריצים גס־רוח, בשׂומת מהסוג שמזהיר אותך להישמר מהטיפוס הזה, מפני שהוא יכול להורות על הוצאתך להורג בכל רגע, אם לדוגמה תלבש חולצה שאינה מניחה את הדעת, או אם יחפץ לשכב עם אשתך. שמונה השנים הבאות, שנותיו של הנשיא ה־44, היו גם שנות שלטונו ההפכפך והמבהיל עלינו של האיש שכינה את עצמו נִירוֹ גולדן, שלא באמת היה מלך, ושבקץ עידנו השתוללה שריפת ענק שגם היתה אפוקליפטית, לפחות מבחינה מטפורית.
הקשיש היה נמוך־קומה, אפשר אפילו לומר גוצי, ושערו — שעדיין היה כהה ברובו, למרות גילו המתקדם — היה משוח ומשוך לאחור להדגיש את מפרציו. עיניו היו שחורות ונוקבות, אבל הדבר שאנשים שמו אליו לב לפני הכול — לעתים קרובות הוא קיפל את שרווליו כדי לוודא שאכן ישימו לב — היו האמות שלו, עבות וחסונות כשל מתאבק, שבקצותיהן היו ידיים גדולות ומסוכנות שענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת. מעטים שמעו אותו מרים את קולו, אך לא היה לנו שום ספק כי שכנה בו עוצמה קולית עזה שמוטב היה להימנע מלעורר אותה. בגדיו היו יוקרתיים, אבל היתה בו איכות חייתית צעקנית שגרמה לך לחשוב על אשמדאי המיתולוגי, שמרגיש שלא בנוח במחלצות אדם. כל אלה מאיתנו שגרו בשכנות אליו פחדו ממנו לא מעט, למרות שעשה מאמצים ניכרים ומגושמים להיות ידידותי ולגלות שכנות טובה, נופף אלינו בפראות במקל ההליכה שלו, והתעקש שנבוא לשתות אצלו קוקטיילים בעתות לא נוחות. כשהלך או עמד הוא נטה קדימה, כפוף מעט מהמותניים, אבל לא יותר מדי, כמו נאבק תמידית ברוח עזה שרק הוא מסוגל היה להרגיש. זה היה איש בעל כוח; לא, יותר מזה — איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נדמה היה שמקל ההליכה שימש לו יותר אביזר קישוט והבעה מאשר למטרתו המקורית. כשהילך בגנים, שידר כל רושם שהוא מנסה להיות לנו לחבר. לעתים קרובות שלח יד ללטף את כלבינו או לפרוע את שֹער ילדינו. אבל ילדים וכלבים נרתעו ממגעו. לעתים כשצפיתי בו, חשבתי על המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין, צֶלֶם של האנושי שכשל לחלוטין בהבעת אנושיות אמיתית. עורו היה חום גִלדני וחיוכו נצץ מסתימות זהב. נוכחותו היתה סואנת ולא לגמרי מתורבתת, אבל הוא היה עשיר מופלג, כך שכמובן התקבל לחברה; אבל בקהילת האמנים, המוזיקאים והסופרים שלנו במנהטן תחתית, הוא לא היה פופולרי במיוחד.
היינו אמורים לנחש שמישהו שאימץ את שמו של הקיסר הרומי האחרון בשושלת היוליו־קלאודית של רומא, ואז הציב את עצמו בדוֹמוּס אוֹרֵיאָה, ארמון הזהב — מצהיר קבל עם ועדה על טירופו, עוונותיו, שיגעון הגדלות שלו ואובדנו הממשמש, וגם צוחק לכל זה בפרצוף; שאיש כזה השליך כפפה מתריסה לרגלי הגורל והִכה באצבע צרידה תחת אפו של המוות המתקרב תוך שהוא זועק, ‘כן! השוו אותי, אם תרצו, למפלצת ההוא שהספיג נוצרים בשמן והצית אותם כדי להאיר את גנו בלילות! שבזמן שרומא עלתה באש ניגן בלירה (למעשה, לא היו אז כינורות)! כן: יהא שמי נירו, מבית קיסר, אחרון בשושלת הדמים ההיא, ותבינו מזה מה שתרצו. אני כשלעצמי פשוט אוהב את השם.’ הוא ניפנף מתחת לאפינו בזדוניותו, התענג עליה, איתגר אותנו לראות אותה, בז ליכולות ההבנה שלנו, בהיותו משוכנע ביכולתו להביס בקלות כל מי שיקום נגדו.
הוא הגיע לעיר כמו אחד המונרכים האירופים המודחים, ראשי שושלות קטועות שעדיין השתמשו בתוארי הכבוד המפוארים כבשמות משפחה — מיוון או מיוגוסלביה, או מאיטליה — ושהתייחסו לתואר הפועל התוגתי לשעבר, כאילו לא התקיים. הוא לא שום לשעבר, אמרו הליכותיו; הוא מלכותי בכל דבר ועניין, בחולצות המעומלנות שלו, בחפתיו, בנעליו האנגליות שנתפרו בהזמנה מיוחדת, באופן שבו הלך לעבר דלתות סגורות מבלי להאט בידיעה שייפתחו עבורו; כמו כן בטבעו החשדני, שבגינו קיים פגישות יומיות נפרדות עם בניו, לשאול אותם מה אומרים עליו אחיהם; ובמכוניותיו, בחיבתו לשולחנות הימורים, בהגשת הפינג־פונג שלו שלא היה לה מענה, בזיקתו לפרוצות, ויסקי וביצים שלוקות, ובפתגם שעליו חזר לעתים קרובות — זה שהיה חביב על שליטים אבסולוטיים מקיסר ועד היילה סלאסי — שהמידה הטובה היחידה שיש להעריך היא הנאמנות. הוא החליף את הטלפון הסלולרי שלו לעתים קרובות, כמעט שלא מסר את המספר לאיש, ולא ענה כשהמכשיר צילצל. הוא סירב להכניס לביתו עיתונאים או צלמים, אבל שניים מחוג הפוקר שלו נמצאו שם תכופות, הוללים כסופי־שיער שלרוב נראו לבושים בז’קט עור חום־בהיר וצעיף צוואר בהיר־פסים, שנחשדו במידה רבה שרצחו את נשותיהם העשירות, אם כי במקרה אחד לא הוגש כתב אישום, ובשני כתב האישום לא חשף עבירה.
בנוגע לאשתו שלו, הנעדרת, הוא דמם. בביתו השופע צילומים, שהקירות ואדני האח שבו אוכלסו על ידי כוכבי רוק, חתני פרס נובל ואריסטוקרטים, לא היה דיוקן של גברת גולדן, או איך שלא כינתה את עצמה. ברור שמכך השתמעה חרפה כלשהי, שלבושתנו ריכלנו על מהותה האפשרית. דִמיינו את מידת ניאופיה ותעוזתם, שיווינו את דמותה כמעין נימפומנית מייחוס רם במיוחד, את חיי המין שלה כהוללים מאלה של כוכבת קולנוע, אישה שעוונותיה היו ידועים לכל אדם ואיש מלבד לבעלה שסומא על ידי האהבה, והמשיך לבהות בה בהערצה בעודו מאמין שהיא האישה האוהבת והחסודה מחלומותיו, עד היום הנורא שבו חבריו סיפרו לו את האמת, באו בהמוניהם לספר לו, ואיך הוא זעם! איך עלב בהם! הוא קרא להם שקרנים ובוגדים, ונדרשו שבעה אנשים להחזיק אותו ולמנוע ממנו לגרום נזק לאלה שהכריחו אותו להתמודד עם המציאות שבסופו של דבר אכן התמודד איתה והשלים איתה, ואז סילק את אשתו מחייו ואסר עליה לחזור לשזוף את עיניה בבניה. אישה מרושעת, אמרנו זה לזה, מתוך סברה שאנחנו בקיאים בהוויות העולם הגדול, והמעשייה סיפקה אותנו ולא טרחנו בה יותר, כי למען האמת היינו טרודים יותר בעניינינו, ואילו במעשיו של נ’י גולדן התעניינו רק עד גבול מסוים. פנינו לדרכנו והמשכנו בחיינו.
כמה גדולה היתה טעותנו.
אין עדיין תגובות