האם סיפור אגדה יכול לכתוב את עצמו מחדש… אגתה וטדרוס מתחבאים בבית אמהּ של אגתה שבבית הקברות, ומנסים להתרגל לשגרת […]
1
מנהל בית הספר והמלכה
זה טבעי לפקפק באהוב לִבך כשאת לא יודעת אם הוא צעיר או זקן.
אין ספק שהוא נראה צעיר, חשבה סופי כשהעיפה מבט בנער העומד ללא חולצה, טובל כולו באור העמום של השמש, ומשקיף החוצה מחלון המגדל. סופי בחנה את עורו החלק הלבן ואת מכנסי הברך ההדוקים השחורים שלו, את שיער הקוצים השופע שלו, הלבן כולו כשלג, את זרועותיו שגידיהן מתוחים, את עיני הקרח הכחולות שלו… הוא לא נראה מבוגר מבן שש–עשרה, אפילו לא ביום אחד. ובכל זאת, בתוך הנער הזר היפה הזה הסתתרה נשמה זקנה יותר משל בן שש–עשרה ־ הרבה, הרבה יותר זקנה משל בן שש–עשרה. לכן בשלושת השבועות האחרונים סירבה לקבל מידיו את הטבעת. איך היא יכולה לקשור את גורלה לנער שבתוך נפשו שוכן מנהל בית הספר?
ואף על פי כן, ככל שסופי הביטה בו, היא לא יכלה לראות בו את מנהל בית הספר. כל מה שסופי ראתה היה צעיר רענן, בעל יופי שמימי, המבקש את ידה. נער שעצמות לחייו גבוהות ושפתיו מלאות ־ יפה יותר מנסיך, חזק יותר מנסיך, הרבה יותר מהנסיך אתם–יודעים–מי. והנער הזה הוא שלה.
פניה של סופי התלהטו כשהיא נזכרה שהיא בודדה לגמרי בעולם הזה. כולם זנחו אותה. כל מאמץ נואש מצִדה להיות טובה נענש בבגידה. היא נותרה ללא משפחה, ללא חברים, ללא עתיד. ועכשיו, הנער המדהים העומד לפניה הוא תקוותה האחרונה לאהבה. בהלה בערה בשריריה וייבשה את גרונה. אין לה כבר ברירה. סופי בלעה רוק ופסעה לאיטה לעברו.
הביטי עליו. הוא לא מבוגר יותר ממך, הרגיעה את עצמה. זה נער החלומות שלך. היא הושיטה אצבעות רועדות אל כתפו החשופה… ולפתע קפאה על מקומה. זה היה רק כישוף שהחזיר את הנער הזה לחיים, חשבה ומשכה חזרה את ידה אל מתחת לגלימתה. אבל כמה זמן מחזיק כישוף מעמד?
“את שואלת את עצמך את השאלות הלא נכונות,” הגיע לאוזניה הקול המִשְיִי. “בכישוף אין חשיבות לזמן.”
סופי הרימה את עיניה. הנער לא הביט בה, עיניו התמקדו בשמש החיוורת שבקושי הגיחה מבעד לערפל הבוקר.
“ממתי אתה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי?” שאלה סופי בחרדה.
“אני לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת איך פועל המוח של קוראים,” השיב.
סופי נעמדה לצִדו, עטופה בגלימתה השחורה, וחשה בקור הנודף מעור השיש שלו. היא חשבה על העור של טדרוס, תמיד מזיע ושזוף, מדיף חום דוּבּי. הבזק זיכרון לוהט חלף כברק בגופה ־ כעס או חרטה או משהו ביניהם. היא אילצה את עצמה להתקרב אל הנער, וזרועה התחככה קלות בחזהו החיוור.
הוא עדיין לא הביט בה.
“מה קורה?” שאלה סופי.
“השמש,” אמר ועקב אחר ההבהוב מבעד לערפל. “כל בוקר הזריחה חלשה יותר מאשר ביום הקודם.”
“אילו רק היה לך כוח להשפיע גם על זריחת השמש,” מלמלה סופי, “כל יום היה הופך לחגיגה.”
הנער ירה לעברה מבט זועף. סופי קפאה, נזכרת שבניגוד לחברה הכי טובה שלה מבית הספר לטוב, המחזר החדש שלה איננו טוב וגם לא ידידותי. היא מיהרה להביט שוב החוצה דרך החלון, מצטמררת ממשב הרוח המקפיא. “אוי, בשם אלוהים, הרי תמיד השמש נחלשת בחורף. לא צריך להיות מכשף כדי לדעת את זה.”
“אולי צריך להיות קוראת כדי להסביר גם את זה,” הנער השיב, והחליק לעבר שולחן האבן הלבן שבפינה. עט ארוך חד כסכין, דמוי מסרגה, ריחף שם מעל ספר אגדה פתוח. סופי הסתובבה אל הספר ושלחה מבט חטוף אל העמוד הצבעוני האחרון: ציור דמותה שלה, המנשקת את מנהל בית הספר ומחזירה לו את נעוריו, בעוד חברתה הכי טובה נעלמת הביתה עם נסיך.
images.jpg
“שלושה שבועות עברו מאז שהעט המספר כתב את הלא–עוד לעד שלנו,” אמר הנער, “ובתוך ימים אחדים הוא היה צריך להתחיל סיפור חדש שהאהבה בו היא בצד של רע. אהבה שתהרוס את טוב, בסיפור אגדה נפרד. סיפור שבו האהבה הופכת את העט המספר לכלי נשק של רע שיסיר את הקללה הרובצת עלינו.” עיניו התכווצו והפכו לסדקים. “במקום זה הוא פותח מחדש את הספר שרק עכשיו סגר ונשאר שם, וממשיך לרחף מעל הסוף כמו במחזה שהמסך בו לא מוכן לרדת.”
סופי לא יכלה לנתק את מבטה מהציור של אגתה וטדרוס, כשהם נעלמים בחיבוק אוהב. המעיים שלה התהפכו, פניה יקדו בלהט צורב ־ “זהו,” קראה בקול צורם, סגרה עליהם בכוח את הכריכה ודחפה את ספר האגדה הצבוע באדום דובדבן ליד הנסיך צפרדע, סינדרלה, רפונזל ושאר ספרי האגדה שהעט המספר סיים. פעימות לִבה נרגעו. “המסך ירד.”
כהרף עין ניתר הספר חזרה מן המדף ומחץ את פניה, הטיח אותה אל הקיר, ואז התעופף חזרה אל שולחן האבן, התנודד ונפתח שוב בעמודו האחרון. העט המספר נצנץ בהתרסה מעליו.
“זה לא מקרי,” אמר הנער ופסע חרש לעבר סופי ששִפשפה את לחייהּ הצורבת. “העט המספר מעניק לעולם שלנו חיים באמצעות כתיבה בלתי פוסקת של אגדות חדשות, וכרגע, אין לו כוונה להמשיך ולכתוב הלאה מעבר לסיפור שלך. וכל עוד הוא לא עובר לסיפור חדש, השמש דוהה מיום ליום עד שהיא תמות, ואז תרד אפלה על היערות האינסופיים וזה יהיה הסוף של כולנו.”
סופי הרימה את מבטה אל צלליתו מול האור החלוש. “אבל… אבל למה הוא מחכה?”
הוא רכן אליה ונגע בצווארה, אצבעותיו קפואות על העור החלק האפרסקי שלה. היא נסוגה, והתנגשה במדף הספרים. הנער חייך, התקרב אליה יותר והסתיר מפניה את השמש. “אני חושש שהעט המספר לא בטוח שאני האהבה האמיתית שלך,” לחש במתיקות. “הוא מפקפק במחויבות שלך לרע. הוא לא בטוח שהחברה שלך והנסיך שלה צריכים להיעלם לנצח.”
סופי בהתה בצללית השחורה.
“העט מתכוון אלַייך,” אמר מנהל בית הספר והושיט את ידו.
סופי הורידה את מבטה וראתה את טבעת הזהב בכף ידו הצעירה, הקרה, ואת פניה המבוהלות משתקפות בה.
שלושה שבועות לפני כן, סופי נישקה את מנהל בית הספר, הפכה אותו לנער, וסילקה את החברה הכי טובה שלה הביתה. לרגע חשה הקלה של ניצחון כשאגתה נעלמה בשקט עם טדרוס. החברה הכי טובה שלה אולי העדיפה נסיך על פניה, אבל בגבלדון אין דבר כזה שנקרא נסיך. אגתה תמות כנערה פשוטה עם נער פשוט, ואילו היא תתענג באושר לעד הרחק–הרחק ממנה. חבוקה בזרועות אהובה, סופי ריחפה לעבר מגדל הכסף שלו, וציפתה לתחושת אושר. היא ניצחה בסיפור האגדה שלה, ופירושו של ניצחון אמור להיות אושר.
אבל ברגע שהם נחתו בלשכת האבן הקודרת שלו, סופי התחילה לרעוד. אגתה נעלמה. החברה הכי טובה שלה. הנשמה התאומה שלה. והיא לקחה אִתה את הנער שסופי חשה אליו קרבה במצבים שונים כל כך: כשהיא הייתה נערה, כשהיא הייתה נער, כשהוא היה אהבתה האמיתית, וכשהוא היה חבר בלבד. אגתה זכתה בטדרוס, הנער היחיד שסופי הכירה ממש טוב; טדרוס זכה באגתה, הנפש היחידה שסופי מעולם לא חשבה שהיא תחיה בלעדיה. וסופי זכתה בנער יפה שהיא לא ידעה עליו דבר, רק הכירה את אפלת מעמקי הרוע שלו. כשמנהל בית הספר התקדם לעברה, צעיר כמו נסיך, בחיוך שחצני, סופי ידעה שטעתה.
אלא שהיה כבר מאוחר מדי לסגת. מבעד לחלון סופי התבוננה בשביבי האור האחרונים שנותרו אחר היעלמותה של אגתה, בשחור הדורסני–הרסני המכסה את המגדלים, בבנים ובבנות הנסחפים לתוך מלחמה אכזרית, במורים המטילים כישוף על תלמידים וזה על זה… היא הסתובבה המומה אל מנהל בית הספר, וראתה את הנער בעל שיער הכפור כורע ברך לפניה וטבעת בידו. אין כבר רע נגד טוב. אין כבר בנות נגד בנים. במקום זה יש רק רע בלתי מעורער: מנהל בית ספר והמלכה שלו. קחי את הטבעת, אמר לה הנער היפה, וסוף–סוף תזכי בסוף הטוב שלך.
סופי לא לקחה.
מנהל בית הספר השאיר אותה לבדה במגדל, וחסם את החלון כדי שהיא לא תוכל לברוח. כל בוקר, כשהשעון צלצל עשר, הוא הופיע וביקש שוב את ידה. כל יום, ללא הסבר, גופו הצעיר והשרירי היה לבוש בבגד שונה ־ יום אחד בחולצת שרוכים, ביום הבא בכותונת המשתלשלת על ירכיו או באפודה מהודקת או בצווארון מלמלה ־ ואף מראה שערו הלבן כענן השתנה: פעם חלק, פעם פרוע, או מתולתל. הוא הביא גם מתנות: גלימות יפהפיות מעוטרות אבני חן, זרי פרחים שריחם משכר, בושם לבנדר, צנצנות קרם וסבונים ועשבי מרפא, תמיד מנחש את משאלתה הבאה. ועדיין, בכל פעם, סופי הנידה את ראשה בשלילה, והוא היה מסתלק בלי לומר מילה, שוקע בשתיקה זועמת של נער מתבגר. היא נשארה שם לבדה, לכודה בלשכתו, בחברת ספריית האגדות שלו, ומסכת הכסף וגלימותיו הכחולות הישנות שנזנחו ונתלו כמו שרידי עבר עתיקים על ווים התקועים בקיר. אוכל היה מופיע באורח פלא שלוש פעמים ביום ברגע שהיא הייתה רעבה, מאכלים בדיוק לטעמה, מנות מושלמות, על צלחות עשויות עצם ־ ירקות מאודים, פירות מאודים, דג מאודה, ומדי פעם מנת בשר חזיר ושעועית (קשה היה לה להתנער ממשיכתה למאכלים שהשתוקקה להם כשהייתה נער). כשירד הלילה הייתה מופיעה מיטה ענקית בלשכה, מוצעת בסדיני קטיפה בצבע דם, ומעליה אפיריון מלמלה לבנה. בתחילה, סופי לא הצליחה לישון, מאובנת מפחד שהוא יבוא בחושך. אבל הוא מעולם לא חזר עד למחרת בבוקר, כשהופיע לטקס הדומם של הטבעת והסירוב.
בשבוע השני התחילה סופי לתהות מה קרה לבתי הספר. האם סירובה האריך את המלחמה בין הבנים לבנות? האם בגלל הסירוב שלה מת מישהו? היא ניסתה לשאול מה עלה בגורלם של חבריה ־ הסטר, דוט, אנאדיל, הורט ־ אבל הוא לא ענה על שאלותיה, כאילו שהטבעת הייתה המחיר שעליה לשלם כדי להשיג התקדמות כלשהי.
היום הוא דיבר לראשונה מאז שהביא אותה הנה. עכשיו, כשעמדה לצִדו באור השמש הדועכת, סופי הבינה שהיא כבר לא תוכל להמשיך ולדחות אותו מבלי שיהיו לסירובה תוצאות. הגיע הזמן שבו עליה לתת אישור רשמי ליחסים ביניהם או שתדעך גם היא לאט לעבר המוות. טבעת הזהב זהרה בהירה יותר בידו של מנהל בית הספר, מבטיחה חיים חדשים. סופי הביטה בנער חשוף החזה, והתפללה לראות בו משהו שיעניק לה סיבה לקחת את הטבעת מידו… אבל לא ראתה בו דבר, רק זר. “אני לא יכולה,” לחשה, נשענת מכווצת על מדף ספרים. “אני לא יודעת עליך כלום, אפילו לא פרט אחד.”
לסתו המרובעת של מנהל בית הספר התעקמה, הוא נעץ בה מבט, והחזיר את הטבעת לכיס מכנסיו. “איזה פרטים את רוצה לדעת?”
“קודם כול, מה שמך,” אמרה סופי. “אם אני אמורה להישאר כאן אתך, אני צריכה לקרוא לך באיזשהו שם.”
“המורים קוראים לי ‘המנהל’.”
“אני לא קוראת לך ‘המנהל’,” אמרה סופי בזעף.
הוא חרק שיניים והתכונן להשיב אש, אבל סופי לא נבהלה. “בלעדיי, הלא–עוד לעד שלך לא קיים,” הקדימה אותו, וקולה התגבר. “אתה לא יותר מאשר נער פשוט ־ נער מחוטב, גברי, נער יפה עד בחילה ־ אבל רק נער. אתה לא יכול למשול בי. אתה לא יכול להפחיד אותי כדי שארגיש כלפיך אהבה אמיתית. לא משנה לי אם אתה מדהים או עשיר או חזק. טדרוס היה כזה, ותראו–מה–קרה, זה לא הלך כל כך טוב. אני ראויה למישהו שיעשה אותי למאושרת. לפחות מאושרת כמו אגתה. ואגתה לא חייבת לקרוא לטדרוס ‘נסיך’ כל ימי חייה, נכון? כי לטדרוס יש שם, כמו לכל אדם בעולם, וגם לך יש, ואני אקרא לך בשם הזה אם אתה באמת מצפה שאתן לך סיכוי.”
פניו של מנהל בית הספר התנפחו בסומק ארגמני, אבל סופי פלטה עכשיו להבות אש. “נכון. אני עכשיו השליטה כאן. אתה אולי מנהל בית הספר השטני הזה, אבל אתה לא המנהל שלי, ולעולם לא תהיה. אמרת את זה בעצמך: העט המספר לא כותב כי הוא מחכה לבחירה שלי, לא לשלך. אני אבחר אם לקבל את הטבעת שלך. אני אבחר אם זה יהיה סוף הסיפור. אני אבחר אם העולם הזה יתקיים או ימות. ואני אהיה מאושרת לראות אותו נשרף לאפר אם אתה מצפה לשפחה במקום למלכה.”
מנהל בית הספר בהה בה, ופעימות עורקיו בלטו מתחת ללובן הרפאי של עור צווארו. הוא נשך את שפתיו בכוח רב כל כך עד שסופי חשבה שהוא עומד לטרוף אותה, והיא נסוגה בחרדה, אבל ראתה שהוא מרפה את המתח בנשיפה נרגזת ומפנה את מבטו ממנה. ואז הוא שתק שעה ארוכה, ואגרף את ידיו.
“רָפָל,” מלמל. “שמי רפל.”
רפל, השתוממה סופי. כהרף עין ראתה אותו באור חדש: הצבע החלבי הרענן של עורו, ניצוץ הנער המתבגר בעיניו, התנשמות חזהו הזקוף התואמת את הסערה והנעורים של השם. רפל. מה יש בְּשם שמאפשר לנו להאמין בסיפור שהוא מספר?
לפתע חשה בסומק של תאווה, חשק לנגוע בו… עד שזכרה מה משמעות הבחירה בו. זה הנער שטבח את אחיו, עצמו ובשרו, כדי להשליט רוע בעולם, והוא מאמין שגם היא מסוגלת לכך. סופי ריסנה את עצמה.
“מה היה שמו של אחיך?” שאלה.
הוא הסתובב אליה, עיניו להבה. “אני לא מבין איך זה יכול לעזור לך להכיר אותי יותר טוב.”
סופי לא התעקשה. ואז, מאחוריו, היא ראתה שהערפל נמוג, חושף אד ירקרק האופף שני מגדלים שחורים במרחק. הייתה זאת הפעם הראשונה בשלושת השבועות האחרונים שהוא פתח את החלון להרף עין ואִפשר לה להביט החוצה. אבל שני בתי הספר נראו שרויים בדממת מוות, ללא סימן חיים על גגותיהם או מרפסותיהם. “א…א…איפה כולם?” פלטה, שולחת מבט אל הגשר המתוקן שבין שתי הטירות. “מה קרה לבנות? הבנים התכוננו להרוג אותן…”
“למלכה תהיה זכות לשאול שאלות על בית הספר הנתון לשליטתה,” אמר. “אבל את עדיין לא מלכה.”
סופי השתעלה קלות, והבחינה בבליטה שיצרה הטבעת בכיס מכנסיו ההדוקים. “המממ, למה אתה מחליף בגדים כל הזמן? זה… מוזר.”
לראשונה נראה הנער נבוך. “בגלל הסירובים שלך הנחתי שאם אתלבש כמו הנסיכים שרדפת אחריהם, זה יקדם קצת את העניינים בינינו.” הוא גירד את בטנו השרירית. “ואז נזכרתי שהבן של המלך ארתור לא אהב בכלל חולצות.”
סופי פלטה נחרה קלה וניסתה להתעלם מגוו המושלם. “לא חשבתי שהכל–יכול מסוגל להרגיש חוסר ביטחון.”
“אילו הייתי כל–יכול, הייתי מסוגל לאלץ אותך לאהוב אותי,” נהם.
סופי שמעה את הנרגנות בקולו, ולרגע ראתה בו נער רגיל, חולה אהבה, משתוקק לנערה שאיננו יכול להשיג. ואז זכרה שהוא איננו נער רגיל. “אין אף אחד שיכול לאלץ לאהוב,” ענתה בתוקף. “אני למדתי את הלקח הזה בדרך הכי קשה. אגב, אפילו אם היית יכול לאלץ אותי לאהוב אותך, אתה לא תוכל לאהוב אותי לעולם. אתה לא יכול לאהוב שום דבר. לא אם אתה בוחר מרצונך החופשי ברוע. זאת הסיבה שאחיך מת.”
“ובכל זאת אני חי בזכות נשיקה של אהבה אמיתית,” אמר.
“רק כי רימית אותי…”
“את לא התנתקת ממני לרגע.”
סופי החווירה. “אותך לא הייתי מנשקת לעולם מתוך כוונה אמיתית!”
“באמת? בשביל שאחזור לחיים, שאחזור לנעוריי… נשיקת האמת הייתה חייבת להיות הדדית, לא?” הוא הביט בפניה הנדהמות של סופי וגיחך. “אני בטוח שהחברה הכי טובה שלך לימדה אותך את זה.”
סופי לא אמרה דבר, האמת כיבתה את אש הקרב שבקרבה. בדיוק כפי שאגתה יכלה פעם לקחת את ידו של טדרוס לפני שבחרה במקומו בסופי, כך גם סופי יכלה לשלח את מנהל בית הספר חזרה לקברו. ועכשיו שניהם כאן, שניהם יפים וצעירים, קורבנות של נשיקה שהיא מנסה להכחיש. למה לא הרפתה ממנו באותו הלילה? שאלה את עצמה. אפילו כשידעה שהיה זה הוא שהיא מנשקת. היא הרימה את מבטה אל נער החרסינה וחשבה על כל מה שהוא עשה כדי לזכות בה, מעבר למוות ולזמן… אמונתו הבלתי מתפשרת שהוא יכול לגרום לה אושר, יותר ממשפחה, יותר מחֲברה או נסיך. הוא עמד לצִדה כשאיש לא רצה בה. הוא האמין בה כשאיש לא האמין. קולה של סופי נתקע בגרונה. “למה אתה רוצה אותי כל כך?” שאלה בקול צרוד.
הוא נעץ בה מבט, מרפה את שרירי הלסת, שפתיו נפתחות קמעה. סופי חשבה לרגע שהוא נראה כמו טדרוס כשהוא מסיר מעצמו את כל מנגנוני ההגנה העצמית ־ נער אבוד שמשחק תפקיד של מבוגר. “כי פעם, לפני שנים רבות, הייתי בדיוק כמוך,” אמר ברוֹך. הוא מצמץ במהירות, ושקע בזיכרונות. “ניסיתי לאהוב את אחי. ניסיתי לברוח מהגורל שלי. אפילו חשבתי שמצאתי…” הוא בלם את עצמו. “אבל זה רק גרם לי לכאב גדול יותר… לרוע עמוק יותר. בדיוק כפי שאת חיפשת אהבה והחיפוש הסתיים בכל פעם בכאב גדול יותר… חיפשת את האהבה של אמא שלך, של אבא שלך, של החברה הכי טובה שלך, של הנסיך שלך… ככל שאת רודפת אחרי האור, כך מעמיק החושך שאת מוצאת. ובכל זאת את לא מאמינה שרע הוא המקום האמיתי שלך.”
סופי קפאה כשהוא הרים בעדינות את סנטרה. “במשך אלפי שנים טוב סיפר לנו מה זאת אהבה. שנינו, את ואני, ניסינו לאהוב כפי שלימדו אותנו, והבאנו רק סבל על עצמנו,” אמר. “אבל מה אם יש סוג שונה של אהבה? אהבה אפלה יותר, שהופכת כאב לכוח. אהבה שרק שני האוהבים מסוגלים להבין אותה. לכן לא התנתקת ממני כשהתנשקנו, סופי. כי אני רואה אותך כמו שאת באמת, ובגלל זה אני אוהב אותך כפי שאיש לא יכול. כי מה שהקרבנו זה למען זה הוא עמוק הרבה מעבר למה שטוב מסוגל לתפוס בכלל. לא חשוב אם הם לא קוראים לזה אהבה. אנחנו יודעים שזאת אהבת אמת, בדיוק כפי שאנחנו יודעים שהקוצים הם חלק מהוורד, ממש כמו עלי הכותרת של הפרח.” הוא רכן קדימה, שפתיו מלטפות את אוזנה. “אני הראי של הנשמה שלך, סופי. לאהוב אותי, זאת אומרת לאהוב את עצמך,” לחש. ואז הרים אל פיו את ידה, נישק אותה כמו נסיך, לפני ששחרר אותה בעדינות.
לִבה של סופי התעוות בכאב חד כל כך, שהיא חשבה שהוא קרע אותו מתוכה. מעולם לא חשה חשופה כל כך בחייה. היא הידקה את גלימתה השחורה לגופה, ואז, לאט–לאט, כשנעצה את עיניה בתווי פניו הסימטריים הקשוחים, היא חשה שנשימתה חוזרת אליה, וחום מוזר של ביטחון מציף את לִבה. הוא הבין אותה, הנער הזה בעל הנשמה האפלה. וכשהביטה בעיני הספיר המלוטשות שלו, ראתה פתאום לאיזה עומק הן מגיעות. היא טלטלה את ראשה בחרדה. “אני אפילו לא יודעת אם אתה באמת בן.”
הוא חייך אליה. “אם סיפור האגדה שלך לימד אותך משהו, סופי, הרי זה שדברים הם רק מה שאת רואה בהם.”
סופי הזעיפה את פניה. “אני לא מבינה…” היא התחילה לומר, אבל איפשהו בתוך תוכה הבינה.
הנער הביט בשמש, קלושה ומעורפלת מעל בית הספר שלו, וסופי ידעה שזמן השאלות הסתיים. כשהוא החליק את ידו אל תוך כיסו, סופי חשה שכל גופה מתחיל לרעוד, כאילו היא נסחפת לעבר מפל מים ואינה יכולה להימלט.
“נהיה מאושרים כמו טדרוס ואגתה?” היא לחצה עליו בקול סדוק.
“את מוכרחה לבטוח באגדה שלך, סופי. היא לא סתם מגיעה לסוף.” הוא הסתובב אליה. “אבל עכשיו הגיע הזמן שתתחילי להאמין בה.”
סופי השפילה את מבטה אל עיגול הזהב שבידו, ונשימותיה נעשו מהירות יותר ויותר. כולה רועדת, סופי הדפה אותו. הוא הושיט אליה את ידו וסופי דחפה אותו אל הקיר, מצמידה את כף ידה השטוחה אל חזהו הקר. הוא לא התנגד כשסופי העבירה במבט פראי את ידה על עצם החזה שלו, מתנשמת בכבדות. היא לא ידעה מה היא מחפשת, עד שמצאה מתחת לאצבעותיה ־ וקפאה. ידה התרוממה ונחתה על חזהו, התרוממה ונחתה. לבו הלם בין שניהם. לאט הסתכלה בו, שותה בצמא את הלמות לבו החזקה הפועמת בתקווה, לא שונה מהלמות לִבה שלה.
“רפל,” לחשה, מייחלת לנער שיישאר אִתה לעולמי עד.
אצבעותיו ליטפו את פניה, ולראשונה סופי לא נרתעה מהקור. כשהוא משך אותה אליו, סופי חשה שכל היסוסיה נמסים ונעלמים, והפחד מפנה את מקומו לאמון. גלימה שחורה נלחצה אל גופו הלבן, כמו שני ברבורים המאזנים זה את זה. סופי הרימה את ידה השמאלית לעבר אור השמש, יציבה ובטוחה, ורפל החליק את טבעתו על אצבעה. הזהב החם גלש על עורה סנטימטר אחר סנטימטר, עד שנעצר, תואם ומהודק היטב. סופי התנשפה והנער הלבן כשלג חייך, ולא הסיר את מבטו ממנה לרגע.
מנהל בית ספר ומלכה, חבוקים זה בזרועותיו של זה, הסתובבו אל עט הקסמים התלוי מעל ספר האגדה שלהם, מוכנים לקבל את ברכתו לאהבתם… מוכנים לחזות סוף–סוף בסגירת הספר שלהם…
העט לא זז.
הספר נשאר פתוח.
לִבה של סופי החסיר פעימה. “מה קרה?”
היא עקבה אחר מבטו של רפל שפנה לעבר השמש הענברית, ההולכת ודוהה. פניו התקשחו והפכו למסכַת פלדה רצחנית. “נראה לי שלא הסוף הטוב שלנו הוא זה שמעורר בעט ספקות.”
אין עדיין תגובות