מלך בשלשלאות… מלכה במנוסה… בוגד על כס המלכות… בספר החמישי בסדרת הפנטזיה רבת המכר בית הספר לטוב ולרע, מלך־שקר תופס […]
1
אגתה
הגבירה והנחש
כשהמלך החדש של קָמֶלוֹט מתכוון להרוג את אהבת חייךְ, לחטוף את החברה הכי טובה שלך, ולצוד אותך כמו כלב… עדיף שתהיה לך תוכנית.
אבל לאגתה לא הייתה תוכנית.
לא היו לה בעלי ברית.
לא היה לה מקום להסתתר בו.
אז היא רצה.
היא רצה הרחק מקָמֶלוֹט ככל שיכלה, ללא כיוון או מטרה, שמלתה השחורה נתפסה בקוצים ובענפי עצים. רצה בכל כוחה דרך היערות האינסופיים, מזריחת השמש ועד שקיעתה… רצה בעוד התיק ובו כדור הבדולח של הדיקנית מתנדנד וחובט בצלעותיה… רצה כשכרזות מבוקשת ועליהן פרצופהּ החלו להופיע על עצים, והזהירו אותה שרגליה לא יוכלו לשאת אותה מהר יותר מן החדשות הטסות ממקום למקום, ושאין כבר שום מקום בטוח בשבילה…
ביום השני התכסו כפות רגליה ביבלות; כאב שרירים הָלַם בה בעוצמה נוראית, והיא אכלה רק גרגרים ותפוחים ופטריות שחטפה לאורך הדרך. נראָה לה שהיא רצה במעגלים: גדות הנהר אפופות העשן של מַהַדֵבָה, גבול גִילִיקִין, ושוב מַהַדֵבָה באור השחר החיוור. היא לא הצליחה לחשוב על תוכנית או על מקום מסתור. היא לא הצליחה לחשוב בכלל על ההווה. מחשבותיה היו תקועות בעבר: טדרוס בשלשלאות… נידון למוות… החברים שלה בכלא… מרלין חסר הכרה, נגרר לאנשהו… הכתר של טדרוס על ראשו של נבל אכזר…
היא הבקיעה לה דרך בתוך ערפל ורוד שהסתער עליה, וחיפשה שביל. הממלכה עם הערפל הוורוד היא לא גִילִיקִין? לא זה מה שלימד אותם יוּבָּה הגמד בבית הספר? אבל היא עזבה את גִילִיקִין כבר לפני שעות. איך יכול להיות שהיא שוב כאן? היא חייבת להיות ערנית… היא חייבת לחשוב קדימה ולא אחורה… אבל עכשיו היא ראתה רק ענני ערפל ורוד שלובשים את צורתו של הנחש… של הנער ההוא במסיכה, שכל גופו מכוסה בקשקשים, שהיא הייתה בטוחה שהוא מת… אבל לפני רגע ראתה אותו חי…
כשהצליחה להשתחרר ממחשבותיה, היא ראתה שהערפל כבר נעלם וירד הערב. היא הגיעה איכשהו ליער הסטימפליות, שאין בו זכר לדרך או לשביל. סערה פרצה, וירתה ברקים דרך העצים. אגתה התכווצה בפחד מתחת לפטרייה עצומה.
לאן היא צריכה ללכת? מי יוכל לעזור לה כשכל אלה שהיא בוטחת בהם כלואים מאחורי סורג ובריח? היא תמיד סמכה על חושיה, על יכולתה לאלתר תוכניות במצבים קשים. אבל איך היא יכולה לתכנן משהו כשהיא לא יודעת בכלל נגד מי היא נלחמת?
ראיתי נחש מת.
אבל אחר כך הוא לא…
ורִיאָן היה עדיין על הבמה…
זאת אומרת שרִיאָן לא יכול להיות הנחש.
הנחש הוא מישהו אחר.
הם משתפים פעולה.
האריה והנחש.
היא חשבה על סופי, שקיבלה בקלות דעת את הטבעת מידו של רִיאָן, כי הייתה בטוחה שהיא מתחתנת עם אביר של טדרוס. סופי, שהאמינה שמצאה את אהבתה האמיתית, שזיהתה את הטוב שבה, ובסוף גילתה שהיא בת ערובה של נבל, רע הרבה יותר ממנה.
רִיאָן לפחות לא יפגע בסופי לרעה. הוא זקוק לה.
בשביל מה? אגתה לא ידעה.
אבל ריאן יפגע בטדרוס.
טדרוס, ששמע את אגתה אומרת לסופי אתמול בערב שהוא מלך כושל. טדרוס, שלא בטוח עכשיו שהנסיכה שלו מאמינה בו. טדרוס שאיבד את הכתר שלו, את הממלכה שלו, את העם שלו, ונלכד בידי אויב שרק אתמול חיבק אותו כאילו היה אחיו. אויב שעכשיו מכריז שהוא באמת אחיו.
בטנה של אגתה התכווצה. היא חייבת להחזיק את טדרוס בזרועותיה ולהגיד לו שהיא אוהבת אותו, שהיא אף פעם לא תפקפק בו שוב, שהיא תקריב את חייה כדי שהוא יחיה, אם היא רק תוכל.
אני אציל אותך, אגתה חשבה בייאוש. אפילו אם לא תהיה לי תוכנית, ואף אחד לא יעמוד לצִדי.
עד אז, טדרוס יצטרך להיות חזק, לא משנה מה ריאן ואנשיו עשו ויעשו לו. טדרוס חייב למצוא דרך להישאר בחיים.
אם הוא לא מת עדיין.
כהרף עין אגתה רצה שוב לאור הבזקי ברקים מהבהבים, הסתערה קדימה בקטע האחרון של יער הסְטִימְפַּלְיוֹת, ואחר כך רצה לאורך חופי הרפאים של אַקְגוּל, המכוסים אפר במקום חול. כדור הבדולח של דָאוִוי הכביד עליה, חבט בה על אותה חבּורה בצד גופהּ שוב ושוב. היא הייתה זקוקה למנוחה… היא לא ישנה כבר כמה ימים… אבל מחשבותיה הסתחררו בלי הרף, כמו גלגל שבור…
ריאן שלף את אֶקְסְקָלִיבֶּר מהאבן.
לכן הוא מלך.
אגתה רצה מהר יותר.
אבל איך?
גבירת האגם אמרה לסופי שהנחש הוא מלך.
אבל אֶקְסְקָלִיבֶּר חשבה שריאן מלך.
וארתור אמר לטדרוס שטדרוס מלך.
משהו לא בסדר.
מכושף.
אגתה עצרה את נשימתה, ושקעה במחשבות. היא זקוקה לעזרה. היא זקוקה לתשובות.
החום הלח התחלף ברוח אכזרית, אחר כך בשלג, והיער נפתח בבת אחת לעבר ערבה קפואה. מטושטשת מחוסר שינה, היא שאלה את עצמה אם היא רצה ככה במשך חודשים ועונות…
אבל עכשיו היא ראתה במרחק צללית של טירה, שצריחיה קרעו את העננים הנמוכים ששטו בשמים.
קמלוט?
אחרי כל מה שעבר עליה, במקום למצוא מישהו שיוכל לעזור לה, היא רצה חזרה לעבר הסכנה? את כל הזמן הזה היא בזבזה?
בעיניים דומעות, אגתה הסתובבה לאחור כדי לזנק חזרה…
אבל היא לא יכלה לרוץ יותר.
רגליה נכנעו, היא צנחה על השלג הרך, ושמלתה השחורה נפרשה סביבה כמו כנפי עטלף. שינה נחתה עליה, כמו מכת פטיש חזקה ומהירה.
היא חלמה על מגדל נטוי על צִדו, שהתנשא לגובה מעל העננים, בנוי מאלף כלובי זהב. בכל אחד מהכלובים נכלא אחד מחבריה או מאהוביה – מֶרְלִין, גְוִוינֶבִיר, לַנְסֶלוֹט, פרופסור דָאוִוי, הֶסְטֶר, אָנָאדִיל, דוֹט, קִיקוֹ, הוֹרְט, אמא שלה, סְטֶפָן, פרופסור סָאדֶר, לֵיידִי לֶסוֹ, ועוד – וכל הכלובים התנודדו זה מעל זה, והכלובים של סופי ושל טדרוס היו תלויים מעל כולם, ראשונים בתור ליפול ולהתרסק. כשהמגדל הזדעזע והתנדנד, אגתה הסתערה לעברו כדי למנוע את קריסתו. גופה הצנום, שכולו עור ועצמות, היה הדבר היחיד שיכול היה לעצור את נפילתם של חבריה אל מותם. אבל בדיוק ברגע שהיא תפסה בידיה את המגדל המתנשא אל על, הגיח צל מהכלוב הכי גבוה…
חצי–אריה. חצי–נחש.
בזה אחר זה הוא השליך כלובים מהמגדל למטה.
אגתה התעוררה בבת אחת, טבולה בזיעה, למרות השלג. כשהרימה את ראשה, היא ראתה שהסערה חלפה, והטירה שלפניה נראתה עכשיו בבירור באור שמש הבוקר.
בחזית הטירה, שתי כנפיים של שער ברזל נפתחו ונסגרו בתנופה והיכו בסלעי הכניסה למבצר, שהתרומם מעל אגם אפור ורגוע.
לִבָּהּ של אגתה ניתר ממקומו.
לא קמלוט.
אָוָאלוֹן.
משהו בתוכה כיוון אותה הנה.
אל הדמות היחידה שיכלה לתת לה תשובות.
משהו בתוכה שהייתה לו תוכנית כל הזמן.
images.jpg
“שלום?” אגתה קראה לעבר המים הדוממים.
לא קרה כלום.
“גבירת האגם?” היא ניסתה שוב.
אפילו לא אדווה קלה.
אי שקט הרעיד את גופה. היו ימים שבהם גבירת האגם הייתה בעלת הברית הגדולה ביותר של טוב. לכן נשמתה של אגתה הוליכה אותה הנה. כדי לקבל עזרה.
אבל גם צָ’אדִיק הגיע בשעתו לגבירת האגם כדי לקבל עזרה.
ומצא כאן את מותו.
אגתה הרימה את מבטה אל המדרגות הלולייניות שהתרוממו לעבר מעגל המגדלים הלבנים. בפעם האחרונה שהיא הייתה בחוף הזה, היא הגיעה עם סופי כדי לחפש את גופתו של צָ’אדִיק. שארית כהה של דם עדיין הכתימה את השלג במקום שהן מצאו בו את האביר המת של טדרוס, ובכף ידו מֶסר מתגרה מהנחש.
אגתה לא ראתה את פניו של הנחש מעולם. אבל גבירת האגם ראתה את פרצופו כשנישקה אותו.
נשיקה שרוקנה את הגבירה מכוחותיה ובגדה במלך טדרוס.
נשיקה שעזרה לנחש להושיב בוגד על כס מלכותו של טדרוס.
כי זה מה שריאן היה. בוגד נאלח, שהתחזה לאביר של טדרוס, וכל אותו הזמן שיתף פעולה עם הנחש.
אגתה הסתובבה שוב אל המים. גבירת האגם הגנה על הנחש. ולא רק הגנה עליו: היא התאהבה בו. ולכן איבדה את כוחותיה. היא השליכה מעליה חיים שלמים של שליחוּת. תחושה מבחילה טיפסה במעלה גווה של אגתה. גבירת האגם הייתה צריכה להיות מחוסנת מפני הקסם של הרוע. אבל עכשיו כבר אי אפשר לבטוח בה.
אגתה בלעה רוק במאמץ.
אני לא צריכה להיות כאן, חשבה.
ובכל זאת… אין מישהו אחר שאפשר לפנות אליו. היא חייבת להסתכן.
“זאת שוב אני, אגתה!” שאגה. “החברה של מֶרְלִין. הוא זקוק לעזרתך!”
קולהּ הדהד על פני החוף.
ואז האגם הזדעזע.
אגתה הִטתה את ראשה קדימה. היא לא ראתה שום דבר, רק את בבואתה על פני המים הכסופים.
אבל אז פניה שבמים התחילו להשתנות.
אט–אט השתנתה בבואתה של אגתה לבבואה של מכשפה זקנה ומצומקת, קווצות שיער לבנות דלילות היו דבוקות לראשהּ הקירח, ועור מכוסה כתמים הידלדל מעצמות לחייה. המכשפה שהופיעה מתחת למים נראתה כמו טרול מאיים, ולטשה מבט באגתה בעיניים קרות. קולהּ נשמע מבעד למים, נמוך ומעוות.
“היה לנו הסכם. אני עניתי על שאלה של מרלין,” רתחה גבירת האגם. “הרשיתי לו לשאול אותי שאלה אחת, שאלה אחת, ובתמורה הוא הבטיח לא לבוא הנה שוב לעולם. אז עכשיו הוא שולח אותך ומנסה להתחמק ככה מההסכם? תסתלקי. את לא רצויה כאן.”
“הוא לא שלח אותי!” אגתה ענתה בתקיפוּת. “מרלין אסיר עכשיו! יש מלך חדש בקמלוט, שמו ריאן, הוא אסר את טדרוס, את מרלין, את פרופסור דאווי ואת כל שאר החברים שלנו. השליך אותם לצינוק. ומרלין נפגע! הוא ימות אם לא אציל אותו. גם טדרוס! הבן של ארתור. המלך האמיתי.”
על פניה של גבירת האגם לא נראתה חרדה או בהלה, אפילו לא חמלה. לא נראָה… כלום.
“לא שמעת אותי? את מוכרחה לעזור להם!” אגתה התחננה. “הרי נשבעת להגן על המלך…”
“ובאמת הגנתי עליו,” ענתה הגבירה. “אמרתי לך כשהגעת הנה בפעם הקודמת. בעורקים של הנער במסיכה הירוקה זורם דם של ארתור. ולא רק הדם של ארתור. הדם של הבן הבכור של ארתור. יכולתי להריח את זה כשהיו לי כוחות. אני מכירה את הדם של המלך האמיתי האחד והיחיד.” היא השתתקה ופניה התעננו. “והיו לו גם כוחות, לנער הזה. כוחות חזקים. הוא גילה בעזרתם את הסוד שלי: שנעשיתי בודדה כאן בתפקיד המגוננת על הממלכה, בתפקיד המגוננת על טוב בקבר המים הזה… לבד… תמיד לבד. הוא ידע שאהיה מוכנה להקריב את כוחות הכישוף שלי תמורת אהבה, אם מישהו רק ייתן לי הזדמנות. והוא הציע לי את ההזדמנות הזאת. הזדמנות שארתור לא נתן לי מעולם. בתמורה לנשיקה אחת, הנער הבטיח שאשתחרר מהחיים האלה… שאוכל להתלוות אליו לקמלוט. שתהיה לי אהבה. שיהיה לי מישהו, בן זוג, בדיוק כמו שיש לך…” היא הפנתה את מבטה מאגתה, וגופה התכופף יותר. “לא ידעתי שהפירוש של ויתור על כוחות הכישוף שלי, הוא זה. שאני איהפך לזקנה בלה, בודדה עוד יותר. לא ידעתי שההבטחה שלו לא הייתה שווה כלום.” עיניה נעצמו. “אבל זאת הייתה זכותו. הוא המלך. ואני משרתת את המלך.”
“אבל המלך הוא לא הנער שנישקת! הוא לא הנער שקוראים לו ‘האריה’,” אגתה התעקשה. “לא הוא היה הנער שהגיע הנה! הנער שנישקת היה הנחש. הוא נישק אותך כדי לגזול ממך את כוחות הכישוף שלך וכדי לשדוד מטוב את הכוחות שלך. הוא נישק אותך כדי לעזור לאריה להיות מלך. את לא מבינה? הוא הפיל אותך בפח! ועכשיו אני צריכה לדעת מיהו הנחש הזה. כי אם אפשר להפיל אותך בפח, אפשר להפיל בפח גם את אקסקליבר! ואם אקסקליבר נפלה בפח, הרי זאת הייתה הדרך שבה נבל נבזה הצליח לשבת על כס המלכות של טדרוס…”
גבירת האגם זינקה לעבר אגתה, פניה הנפולות היו עכשיו ממש מתחת לפני המים. “אף אחד לא הפיל אותי בפח. לנער שנישקתי הייתה קרבת דם לארתור. הנער שנישקתי היה המלך. ואם נישקתי את ‘הנחש’, כפי שאת קוראת לו, אז הנחש הוא זה ששלף בצדק את אקסקליבר מהאבן ועכשיו יושב בצדק על כס המלכות.”
“אבל הנחש לא שלף את אקסקליבר! זה מה שאני מנסה להגיד לך!” אגתה התעקשה שוב. “ריאן שלף. ראיתי שם את הנחש. הם משתפים פעולה כדי להוליך שולל את תושבי היערות. ככה הם רימו אותך ואת החרב…”
הגבירה פרצה מהמים. “הרחתי את הדם שלו. הרחתי מלך.” קולה הדהד כמו רעם. “ואפילו אם אפשר ‘לרמות’ אותי, כפי שאת טוענת בחוצפה, את אקסקליבר אי אפשר. אף אחד לא יכול להוליך שולל את הנשק הכי חזק של טוב. מי ששלף את אקסקליבר מהאבן הוא היורש של ארתור. זה אותו הנער שהגנתי עליו. הוא המלך החוקי… לא זה שאת ומרלין מגוננים עליו.”
היא התחילה לשקוע במים.
“אסור לך להיעלם,” אגתה עצרה את נשימתה. “אסור לך לתת להם למות.”
גבירת האגם נעצרה, קודקודה נצץ מתחת למים כמו פנינה. הפעם, כשהיא הרימה את מבטהּ, הקרח שבעיניה הפשיר. כל מה שאגתה ראתה בהן היה עצב.
“הצרות שמרלין והחברים שלך הסתבכו בהן, הן עניינם. העט הַמְסַפֵּר יקבע עכשיו את גורלם,” אמרה הגבירה ברוך. “קברתי את הנער הזה, צ’אדיק, כפי שהתבקשתי. עזרתי למרלין במה שהוא רצה. אני לא יכולה לעשות יותר דבר. אז בבקשה… פשוט תלכי. אני לא יכולה לעזור לך.”
“כן, את יכולה,” אגתה התחננה. “את היחידה שראתה את הפנים של הנחש. את היחידה שיודעת מי הוא. אם תראי לי איך הנחש נראֶה, אוכל לגלות מאין הוא וריאן הגיעו אלינו. אוכל להוכיח שהשניים האלה שקרנים! אוכל להוכיח שכס המלכות שייך לטדרוס…”
“את הנעשה אין להשיב,” אמרה גבירת האגם. “הנאמנות שלי שייכת למלך.”
היא שקעה עמוק יותר…
“המלך האמיתי היה פוגע במרלין?” אגתה צעקה. “היורש של ארתור היה מפר את ההבטחה שנתן לך ומשאיר אותך במצב כזה? את אומרת שאקסקליבר ואת לא שגיתן. את יודעת ששגית. תביטי על עצמך! בבקשה, תקשיבי לי. האמת נהפכה לשקרים והשקרים הם עכשיו אמת. טוב ורע זהים ושווים זה לזה. אריה ונחש שיתפו פעולה בשביל לגזול את הכתר. אפילו החרב שלך לא יודעת כבר להבחין מיהו מלך אמיתי. איפשהו בתוך תוכך את יודעת שאני אומרת את האמת. את האמת האמיתית. כל מה שאני מבקשת ממך זה את הפנים של הנחש. תגידי לי איך נראֶה הנער שנישקת. תעני לי על השאלה שלי, ואני לא אחזור הנה לעולם. אותו ההסכם שעשית עם מרלין. ואני נשבעת לך, את ההסכם הזה אני אקיים.”
מבטה של גבירת האגם ננעל על מבטה של אגתה. עמוק במים הנימפה פסעה בשקט, קרעי גלימתה נפרשו סביבה, והיא נראתה כמו מדוזה מתה. ואז דמותה נעשתה מטושטשת והיא נעלמה במעמקים.
“לא,” אגתה לחשה.
היא צנחה על ברכיה בשלג, וכיסתה את פניה בידיה. אין לה עכשיו מכשף, אין לה דיקנית, אין לה נסיך, אין לה חברים, אין לה על מי לסמוך. אין לה לאן ללכת, אין לה למי לפנות. ועכשיו התקווה האחרונה של טוב נטשה אותה.
היא חשבה על הנסיך שלה שמצליפים בו בשלשלאות… היא חשבה על ריאן שלופת את סופי, הכלה והשבויה שלו… היא חשבה על הנחש, שגיחך מולה בטירה, כאילו כל מה שקרה היה רק ההתחלה…
קול בעבוע נשמע מכיוון האגם.
היא הציצה דרך אצבעותיה וראתה מגילת קלף צפה במים לקראתה.
בלב הולם, אגתה חטפה את המגילה ופתחה אותה.
הגבירה נתנה לה תשובה.
“אבל… אבל זה לא יכול להיות…” היא פלטה מפיה, והפנתה את מבטה חזרה אל האגם.
השקט רק העמיק.
היא הציצה שוב לעבר המגילה: ציור ברור, בדיו, של נער יפה.
נער שאגתה הכירה.
היא נענעה את ראשה במבוכה.
כי אגתה ביקשה מגבירת האגם לצייר את הפנים של הנחש. הנחש שנישק את הגבירה והשאיר אותה להירקב. הנחש שהרג את החברים של אגתה והתחבא מאחורי מסיכה. הנחש ששיתף פעולה עם ריאן ועשה אותו למלך.
אלא שהגבירה לא ציירה בכלל את הפנים של הנחש.
היא ציירה את הפנים של ריאן.
