"הסוף של כל הסופים… הסיפורים סופרו… המלאכה נשלמה" שלושה מבחנים גורליים יקבעו: מי יהיה המלך האמיתי היחיד של קמלוט? […]
1
מסדר המכשפות
ממתק מעופש
יש סיפורים מקולקלים כבר מההתחלה.
יש סיפורים רקובים עד היסוד.
כמו הסיפור שהרג את אמא שלה, הִרהרה הסטר תוך כדי ריצה מהירה ביער החשוך. אמא שלה הייתה עסוקה בענייניה בבית הממתקים שלה, כששני בריונים צעירים זללו את כל הגג של הבית. לבדה בעריסה, הֶסְטֶר התעוררה מתנומה קלה ובהתה בפניהם של שני ילדים מפלצתיים, בעלי לחיים שמנות מרוחות בכמויות עצומות של שאריות ממתקים ופירורים. השניים נעצו מבט אחד בתינוקת שרגע לפני כן הם הפכו ליתומה, ברחו כמו פחדנים, והשאירו אחריהם משפחה ובית הרוסים. והם זכו לפרס בעד זה. הריעו לכבודם כאילו היו גיבורים מהוללים, בזמן שאמהּ נשרפה בתנור. מאז אותו היום, בכל פעם שהֶסְטֶר נתקלה בעוול, בסיפור שהשתבש, היא חשה את הריח המבחיל, החמוץ, הרקוב של ממתק מעופש.
בדיוק כמו הריח שהיא חשה עכשיו.
המסר המסוים הזה היה קצר, הודעה שהכילה עובדה פשוטה, אבל שערה של הסטר הסתמר כולו, כמו שערו של חתול מוקף בנחשים. היא לא ידעה כמה זמן הוא היה שם למעלה, מעל היערות האינסופיים. אבל אחרי כמה ימים של מסע תת קרקעי מממלכת הגמדים, ההודעה של רעמת־ארי המתינה לה כשעלתה אל פני האדמה.
טקס החתונה של המלך רִיאָן והנסיכה סוֹפִי יתקיים בשבת הקרובה, כמתוכנן, עם שקיעת השמש, בטירת קָמֶלוֹט. כל אזרחי היערות מוזמנים להשתתף.
ההודעה נכתבה באותיות זהב, כמו כל ההודעות האחרות של המלך ריאן, והייתה ממוקמת על רקע העננים. ריאן היה שקרן מוכח, ובכל הודעותיו הייתה טמונה מלכודת. אבל בהודעה הזאת חסרה הראוותנות שהייתה בהודעות האחרות. ההודעה הזאת הייתה ברורה ופשוטה… ובכל זאת היה בה משהו חשוד, משהו שהסטר לא יכלה להצביע עליו במדויק.
צל הופיע לצִדה.
“זה טיפשי, הסטר. אנחנו צריכות לחזור עכשיו,” אמרה אָנָאדִיל. הברדס שעל ראשה הסתיר את שערה הלבקני ואת עיניה האדומות. “סופי בגדה בנו. היא מתחתנת עם ריאן הלילה, עם שקיעת השמש. זה מה שכתוב בהודעה. והשמש נעה בשמים במהירות. או שנחזור לקמלוט ונמנע את החתונה הזאת, או שכולנו נמות.”
הסטר התעלמה ממנה כשהבחינה לפניה באורות של ממלכת בּוֹרְנָה קוֹרִיק. ברגע שהיא וחברותיה ייכנסו לממלכה החדשה הזאת, הן יצטרכו להיות זהירות. כמו כל אזרחי היערות, גם תושבי בּוֹרְנָה קוֹרִיק ינסו לצוד תלמידים מבית הספר לטוב ולרע.
צל שני ניצב לצִדה.
“אנדי צודקת,” אמרה דוֹט, גם היא מוסתרת בברדס שחור. “וחוץ מזה, אין לנו שום סיכוי להגיע למערות ההן: פשוט אי־אפשר. אבל אם נחזור עכשיו, נוכל להתגנב דרך ממלכת רֵיְיבְנְבּוֹ לרכבת גן הפרחים שתוביל אותנו לקמלוט, ונספיק למנוע את החתונה…”
“ונעזוב את מֶרְלִין?” אמרה הסטר. “זאת המשימה שרִיפֶּר הטיל עלינו. להציל את המכשף ממערות קוֹנְטֶמְפּוֹ. להציל את הנשק הכי טוב שלנו. החתונה היא לא המשימה שלנו. סופי היא לא המשימה שלנו. מרלין הוא המשימה שלנו. ואם יש משהו שהמִסדר שלנו נאמן לו, זה לעשות את מה שהבטחנו לעשות.”
הסטר זינקה קדימה, אבל אנאדיל חסמה את דרכה.
“ההבטחה שלנו לא תהיה שווה כלום ברגע שריאן ייהפך למלך האמיתי היחיד!” אמרה המכשפה הלבקנית. “הוא צריך שני דברים. לגרום לכל מאה הממלכות לשרוף את הטבעות שלהן, ולהתחתן עם סופי כדי שהיא תהיה המלכה שלו. אם יצליח בשני הדברים האלה הוא ישתלט על הכוחות של העט הַמְסַפֵּר. ואם החתונה מתקיימת עם שקיעת השמש, זאת אומרת שכל הטבעות כבר נשרפו! הנישואים של ריאן לסופי הם הצעד האחרון. זה מה שסופי סיפרה לנו בממלכת הגמדים. ברגע שהיא תהפוך למלכה של ריאן, עט רעמת־ארי יהפוך לעט הַמְסַפֵּר החדש. ריאן יוכל לכתוב כל מה שהוא ירצה וכל מה שהוא יכתוב יתבצע! הוא יוכל להחריב ממלכות, להרוג את החברים שלנו, להרוג אותנו, בהנפה אחת של עט! הסיפור שלנו יסתיים…”
“לא יכול להיות שכל הטבעות נשרפו, כי לממלכת נוֹטִינְגְהָם יש עדיין טבעת. לאבא של דוט יש עדיין טבעת,” הסטר העירה בקור רוח. “והשריף לא ישרוף את הטבעת שלו למען ריאן. הוא שונא אותו יותר מאיתנו. ואפילו אם השריף ימות חלילה, הטבעת שלו תעבור בירושה לדוט. ואנחנו נלך עד קצה העולם כדי להגן על דוט. וגם על הטבעת הזאת. בדיוק כמו שאנחנו הולכות להציל את מרלין.” הסטר דחפה אותן הצִדה ועברה על פניהן כשהיא מהדקת את הברדס לראשה.
“את לא תופסת? סופי מתחתנת איתו!” אנאדיל אמרה. “או בשביל להציל את עצמה או בשביל להיות המלכה של קמלוט.”
“את באמת חושבת שסופי תתחתן עם ריאן?” הסטר הטיחה בה. “אחרי שהיא עזרה לנו לברוח ממנו?”
“זה מה שריאן כתב!” דוט טענה לעומתה. “זה מה שכתוב בהודעה שלו!”
“בהודעה שלו,” אמרה הסטר ונעצה את מבטה בשמים. “יש משהו חשוד בהודעה הזאת. ועד שאני אפענח מה זה, אנחנו ניצמד לתוכנית שלנו. וחוץ מזה, אם יש משהו שלמדתי על סופי, זה שהיא מכשפה הרבה יותר מוצלחת מכולנו. אני בטוחה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה.”
“הסטר, השמש תשקע בתוך שעה…” אנאדיל לא הרפתה ממנה.
“עוד סיבה למצוא את מרלין במהירות. מרלין הוא הסיכוי הכי טוב שלנו לנצח את ריאן. לכן ריאן כלא אותו במערות.”
“אז למה הוא לא הרג אותו פשוט? עד כמה שידוע לנו, מרלין כבר מת או השתמש במשאלת המכשפים שלו, מה שהופך את המסע שלנו לחסר טעם ולמלכודת שנועדה להרוג גם אותנו.”
“משאלת מכשפים?” שאלה דוט. “את מתכוונת למשאלה שמבקשים במערה של אלאדין?”
“זאת משאלת הג’יני, טיפשה אחת. אין פלא שנכשלת בשיעורים של ליידי לֶסוֹ.” אמרה אנאדיל. “לכל המכשפים יש אפשרות לבקש משאלה אחת. הם משתמשים במשאלה הזאת בשביל לבחור איך ומתי למות.”
“לא ייתכן שמרלין השתמש במשאלה שלו בזמן שאנחנו עדיין בסכנה,” הסטר אמרה בבוז כשהתקרבה לשערי ממלכת בּוֹרְנָה קוֹרִיק. “מרלין נמצא שם והוא זקוק לעזרה שלנו.”
“את הפסקת לחשוב, הסטר. נניח שמרלין נמצא במערות האלו,” אנאדיל הסכימה איתה לרגע. “מערות קוֹנְטֶמְפּוֹ הן מלכודת זמן. כמה שניות בִּפנים, ואת מזדקנת מיד בהמון שנים. מרלין נמצא שם כבר שבועות.”
“אז תחזרו בלעדיי,” הסטר הטיחה בפניהן ועברה דרך השער.
היא נעצרה בבת אחת.
כמוה נעצרו גם אנאדיל ודוט.
אדמת היער נעלמה, ובמקומה הופיעו השמים. המכשפות כבר לא עמדו על שביל עפר: הן עמדו על דמדומי השמש השוקעת, על יריעה סגולה־ורודה. ההודעה של ריאן עברה מלמעלה למטה, התמקמה לרגליהן וריצפה את הדרך שלפניהן. כל אות מוזהבת הייתה בגודל של בית, מגולפת לעומק, לעבר האופק שמתחת לנעליהן: ההודעה של המלך ריאן על טקס החתונה הפכה לדרך החדשה. כשהמכשפות התחילו להתקדם בזהירות, נבוכות ושותקות, הסטר חשה שוב בריח של ממתק מעופש, עיניה ננעצו למטה וסרקו את המילים של ריאן כדי לגלות את מוקד הריקבון שבתוכן…
“הסטר?” אמרה דוט שהסתכלה למעלה בפה פעור.
הסטר מצמצה.
לא רק השמים התהפכו.
ממלכת בּוֹרְנָה קוֹרִיק כולה התהפכה.
הסטר הכירה את הסיפורים על הממלכה המוזרה הזאת שהתהפכה על הראש. אבל לראות את זה במציאות היה משהו אחר לגמרי. כאן, לפני עיניהן, האדמה הייתה גבוה בשמים, תקרה של אדמה, והשמים היו תקועים במקום שהאדמה הייתה צריכה להיות. גבעולי שעועית סגולים צמחו מלמעלה למטה, מגג האדמה הזה, והשתלשלו לעבר רצפת העננים השטוחה.
בקתות הפוכות היו צמודות לגבעולי השעועית, והאנשים שבתוכן היו הפוכים גם הם, עם הרהיטים ורכושם כולו, משוחררים מחוקי כוח הכבידה. סולמות ענפי גפן סגולים וגלגיליות קישרו כמו כבישים בין גבעולי השעועית, וגשר הפוך של פרחים קישר את הכפר כולו לכיכר המרכזית. המכשפות התקדמו לעבר הכיכר ההומה, שקומות של חנויות הפוכות נבנו סביבה בין פסלים ענקיים הפוכים. אלו היו פסלי בית המלוכה, הסטר ראתה עכשיו; ראשי האבן של מלך בורנה קוריק, של המלכה ושל ילדיהם היו נטועים ברצפת השמים, ורגליהם נישאו לגובה, מעל הממלכה כולה. כשהביטה מקרוב, הסטר שׂמה לב שהפנים המפוסלות של המלך ושל המלכה נראו צעירות להפליא, כמעט כמו הפנים של ילדיהם.
“מבהיל,” אנאדיל מִלמלה. כשאנשים התרוצצו הפוכים מעליהן, שתי המכשפות הסתתרו בצל הפסלים. “הם יגלו אותנו, הסטר. אנחנו היחידות שהראש שלנו למעלה. וחוץ מזה, את המערות אמור להקיף ים מורעל. אני לא רואה מים, ובטח לא ים. את רואה?”
“הים נמצא כנראה מאחורי כל זה,” אמרה הסטר, הציצה קדימה בזהירות, אבל ראתה רק חנויות ופסלים. “אנחנו חייבות להתגנב בלי שיזהו אותנו.”
“ואחר כך לחצות ים מורעל שאנחנו לא מוצאות בכלל,” הוסיפה אנאדיל. “שלא לדבר על פריצה לתוך מערות מקוללות.”
“אם החולדות שלך היו מסיירות בשטח, היית מביאה איזושהי תועלת במקום להיות כמו אבן ריחיים על הצוואר שלנו,” אמרה הסטר.
“אחת מתה. אחת הלכה לאיבוד. והשלישית מצאה את מרלין וסיפרה לדאווי איפה הוא נמצא. החולדה שלי היא הסיבה שאנחנו כאן. אז מי זאת שמביאה תועלת?” אנאדיל הטיחה בה.
אבל הסטר כבר התחילה להתקדם, מלכסנת מבטים למעלה לעבר רצפות של חנויות הפוכות. בתוך מאפיית בּוֹרְנָה, קונים הפוכים מילאו עגלות הפוכות במיני מאפה הפוכים ־ בגטים, לחמניות בְּרִיוֹש ועוגות. בתוך חנות של חייט, להקות של פרפרי עש העיפו לעבר לקוחות ממתינים בגדים מתוקנים שהיו תלויים על קולבים הפוכים. בסמוך, במספרת סִילְבִי, גברים ונשים ישבו על כיסאות הפוכים, עיינו בעיתונים, ועלמות חינניות ריחפו סביבם וסיפרו את שׂערם. פניהם של הלקוחות ההפוכים לא התנפחו כלל, כאילו גופם נולד להתקיים בכיוון הלא נכון.
“העולם לא מספיק הפוך בלי שהוא יהיה באמת הפוך?” שאלה אנאדיל בתדהמה.
“אולי ככה הם רואים דברים באופן ברור יותר,” אמרה הסטר.
“אֶה, הייתי אומרת שהחבורה הזאת עיוורת כמו כל האחרים,” אמרה אנאדיל.
הסטר עקבה אחר מבטה של חברתה שהסתכלה באוהל קרקס. האוהל המקומר ההפוך השתלשל מקצה גבעול שעועית סגול כמו קישוט על עץ חג המולד ־ “האמפיתיאטרון של בורנה” ־ היה כתוב על האוהל. הקהל שמילא אותו במהופך צפה בטקס ההכתרה של ריאן: הקרנת־כֶּשֶף חוזרת, שדמויותיה הרפאיות ריצדו על המסך באור אפור. כשהופיעה התמונה המוּכּרת מהטקס שבה ריאן לופת את סופי הלבושה בשמלת קפלים צנועה, הצופים שתו בצמא כל מילה של המלך, ואילו בין השורות, רוכלים הפוכים מכרו מזכרות אריה: ספלים, חולצות, כובעים, סיכות.
“זה הבידור שלהם? לצפות שוב ושוב בהכתרה של החלאה?” הסטר שאלה, לא מצליחה לשמוע את הנאום של ריאן בגלל המרחק מהאוהל.
“בטח מקרינים את זה שוב ושוב בכל שעה עגולה,” אמרה אנאדיל שהטתה את ראשה כדי לראות טוב יותר. “אבל זה מוזר. אני לא זוכרת שום הקרנת־כשף של טקס ההכתרה.”
משפחה לבושה בגלימות צבעוניות צעדה בסמוך להן על שביל השמים, עורם של בני המשפחה היה שחום, וכמו המכשפות, הם הביטו מעלה ובהו באמפיתיאטרון של בורנה ובשאר הממלכה ההפוכה. תיירים מממלכת דְרוּפַּאטִי, הרהרה הסטר, כשהיא ואנדי שלחו אליהם חיוכים מאולצים. התיירים החזירו להם חיוך ואחר כך נעצו מבטים משונים בדוט שהתחבאה מאחורי חברותיה ומצצה בזעף עלי גפן שהיא הפכה בזוהַר אצבעה לשוקולד.
“אנשים יבחינו באור הזוהר שלך!” הסטר לחשה, ומשכה אותה אל בין הצללים. ומספיק כבר עם הפרצוף החמוץ הזה.”
“זה בגלל… מה שאמרת קודם…” דוט התייפחה. “אם אבא ימות, הטבעת של נוטינגהם לא תעבור אליי בירושה. הוא שינה את הצוואה שלו אחרי ששחררתי את רובין הוד מהכלא. לא חושבת שהוא שינה אותה בחזרה.” היא הפכה עלים נוספים לשוקולד, וזוהַר אצבעה רעד. “אם ריאן מתחתן עם סופי, סימן שהוא השיג כנראה את הטבעת של אבא שלי. בגללי. כי אבא לא בטח בי ולא היה מוכן לתת לי אותה. זאת אומרת, בגללי אבא כנראה… כנראה…”
בפעם הראשונה בחייה התרככו תווי פניה הקרים של הסטר. “זה לא מה שהמִסדר הזה חושב עלייך,” הסטר אמרה, עטפה בכף ידה את זוהַר אצבעה של דוט, ועִמעמה אותו. “תתמקדי בכל מה שעשינו כדי להגיע הנה. כל אחת מאיתנו תרמה משהו. הזאבים לא היו עוזרים לנו, אם אַת לא היית משחדת אותם בכדורי שוקולד משלג. שטיח הקסמים לא היה מגניב אותנו דרך המנהרות אם אנדי לא הייתה מאיימת שתפרום אותו בכישוף. אנחנו עדיין בחיים, דוט. כמעט הגענו למרלין. מה שאבא שלך חשב עלייך כשהוא שינה את הצוואה שלו, זה כבר לא מה שהוא חושב עלייך עכשיו. הוא אוהב אותך, דוט. הוא אוהב אותך כל־כך, שהוא היה מוכן לשתף פעולה עם רובין הוד, האויב המושבע שלו, בשביל להציל אותך. לא משנה איפה הוא עכשיו, בטוח שהוא היה רוצה שנשלים את המשימה שלנו.”
דוט הרהרה בדבריה של הסטר כשמבטה נעוץ בנעליה. אחר כך היא נשמה נשימה עמוקה והשליכה את השוקולד שבידה. “רק שיהיה לכן ברור, אני עדיין חושבת שסופי חזרה לריאן. בדיוק כמו שכתוב בהודעה. בדיוק כמו שהיא חזרה לרָפָל. כשהיא נמצאת יותר מדי זמן עם אגתה ועם טדרוס, היא מתחילה לקנא ולהתייאש ובסוף היא מנשקת איזה בחור, מי שזה לא יהיה, העיקר שיהיה מוכן לקבל אותה, גם אם הוא חזיר שקרן ורוצח.”
“יכול היה להיות יותר גרוע,” אמרה הסטר. “היא יכלה לנשק נחש.”
דוט השמיעה קול נחרה.
משב רוח קר חלף בכיכר והרעיד את ההקרנה המכושפת באוהל. המכשפות התכווצו בתוך גלימותיהן. ואז הסטר הריחה משהו ברוח… משהו שגרם לשריריה להימתח ולקעקוע השֵד שלה להתעוות…
“הים,” אמרה והסתובבה אל חברותיה. “הוא קרוב.”
היא הובילה אותן קדימה, ושלוש הנערות גלשו כמו עטלפים לאורך משטח השמים המאפיל, מקפידות לחמוק מאור פנסי הרחוב שהתעוררו לחיים. הסטר ניווטה את המִסדר ליד אוהל האמפיתיאטרון של בורנה. קולו של ריאן שבקע מהאוהל התחזק, והריח המלוח של הים צרב אותה יותר ויותר…
“חכו! תסתכלו על השמלה שלה!” דוט פלטה.
“ששש!” אנדי לחשה.
“אבל זאת לא השמלה שסופי לבשה בטקס ההכתרה של ריאן!” דוט התעקשה. “אתן בטוחות שזאת הקרנה חוזרת של טקס ההכתרה?”
הסטר קפאה על מקומה.
כמוה גם אנאדיל.
הן היטו את ראשיהן יחד, ובחנו את ההקרנה המכושפת ההפוכה שבה נראה תקריב של ריאן שלופת את סופי. דמויות המלך והנסיכה נראו שקופות למחצה.
“אזרחי היערות, לא ציפיתי שיום כמו היום יגיע. הבוקר נודע לי שגָ’אפֶּת מפוקסווד, אחי והאביר שלי, כרת ברית עם טדרוס ואגתה, והוא זומם לגזול ממני את הכתר,” אמר ריאן. “חשבתי שאחי הוא העיט שעומד לצד האריה. ובמקום זה מסתבר שהוא סתם נחש. אבל האריה תמיד מנצח. כשתראו את ההקרנה הזאת, גָ’אפֶּת יהיה כבר נעול בצינוק, ולעולם לא ייצא ממנו. היערות שלנו מותקפים עכשיו על ידי מורדים. אפילו על בשר מבשרי אני לא יכול לסמוך. רק אני יכול להגן עלינו. רק אני אעניש את אויבינו. רק בזכותי יהיו היערות האלה מקום בטוח לחיות בו.”
“דוט צודקת. זאת לא הקרנה מטקס ההכתרה,” אמרה אנאדיל. “זה… עכשיו.”
“תיק־תק, הנחש נמחק,” דוט צייצה. “ריאן עשה לפחות מעשה אחד טוב.”
אבל הסטר בחנה עדיין את המלך: את קולו הקר, את החלל הריק בעיניו, את הרטט של אריג הז’קט שלו, כאילו החליקו מתחתיו קשקשים… לידו סופי חייכה חיוך אטום, כמו בובה מופעלת בחוטים. המלך לפת אותה חזק יותר.
“אבל בוגד לא יכול למנוע מהממלכה שלנו את זכותה לתהילה,” אמר המלך. “אמנם איבדתי אביר, אבל בקרוב מאוד אזכה במלכה. טקס הנישואים שלי לאהבת חיי יתקיים כמתוכנן, ואנחנו נַראה אותו בהקרנה ישירה לכל היערות. וזאת ההבטחה שלי לכולכם: כשאני וסופי נתאחד, הכול בעולמנו יהיה אפשרי!”
הוא הביט בסופי שדיברה ישר למרכז התמונה המוקרנת כשחיוך מושלם על פניה.
“יחי האריה!” קראה. “יחי המלך האמיתי היחיד!”
התמונה נעצרה, ומיד אחר כך הופיעו בהקרנה, על רקע דמויותיהם הקפואות של ריאן וסופי, המילים הבאות:
טקס החתונה
של המלך ריאן והנסיכה סופי
הקרנת־כשף בשידור ישיר תתחיל בעוד 30 דקות
“רואָה? צדקנו!” דוט לחשה לאנאדיל. “סופי באמת מתחתנת עם ריאן!”
אבל מבטה של הסטר התמקד בדמותו של ריאן, ננעץ באישוניו החלולים, בפיתול הנחשי של שפתיו… לאט־לאט הסיטה הסטר את מבטה אל סופי, שהייתה לכודה בזרועותיו. האור בעיניה של סופי כבה, המכשפה שבה מתה ונעלמה.
לפתע הסטר הריחה את הריח הזה שוב. הריח החמוץ המבחיל של הריקבון הימם אותה.
ממתק מעופש.
“הנחש הוא האריה… האריה הוא הנחש…” הסטר מִלמלה כשהבינה.
“הסטר?” אנאדיל הביטה בה בתהייה.
“מה קורה?” דוט לחצה עליה.
המכשפה המקועקעת הסתובבה אליהן בפנים חיוורות.
“העולם באמת התהפך!”
אין עדיין תגובות