בחיי

בחיי  – קורות חייו של צבר מצוי

לפנינו אוטוביוגרפיה של צבר שהוריו הגיעו ארצה בחוסר כול והתגוררו בשנתם הראשונה במטבחו של קרוב רחוק בתל אביב. האב, נגר במקצועו, עשה חיל בעבודתו, הקים בית חרושת לתריסים מתקפלים ובנה עשרות בתים משותפים. הבן, פוצ'ו, שגדל עם עוד שתי אחיות, חלם ברוח התקופה להיות איכר עברי והלך ללמוד בגימנסיה הרצליה במגמה החקלאית. מחנך הכיתה היה המהנדס משה צדק אשר בשנים הבאות כיכב בספריו של פוצ'ו בשם המורה שמילקיהו.

מלחמת העצמאות תפסה את פוצ'ו בשנת הלימודים האחרונה. מחלקת החינוך הקדימה את בחינות הבגרות ופוצ'ו יחד עם בני מחזורו התנדב לפלמח ונלחם בעמק הירדן ובנגב. הספר 'בחיי' מתאר את הקרבות מנקודת מבט של חייל רגלי, היודע לתאר, פרט למהלכי הקרב, גם את ההווי המיוחד של רוח הפלמח המלווה את הלוחמים במתיחות ובתעלולים. הספר מסתיים בתום המלחמה, בה משתתפת מחלקתו של פוצ'ו בטקס מיוחד במלאות שנה לקרבות שנערכו במשמר העמק. במסדר הצבאי שנערך באותו מעמד נמנה המחבר עם הכיתה היורה את מטחי הכבוד. הוא כמעט נשלח לבית סוהר כי לא הייתה לו סבלנות לשמוע את כל הנאומים הארוכים וירה כדור באוויר.

עכשיו אתם מבינים מדוע בן גוריון החליט לפרק את הפלמח?

מקט: 4-1018-2

בחיי  – קורות חייו של צבר מצוי לפנינו אוטוביוגרפיה של צבר שהוריו הגיעו ארצה בחוסר כול והתגוררו בשנתם הראשונה במטבחו […]

---

השקרן

לא נעים להודות, אבל הזיכרון הראשון של חיי – הוא גם השקר הראשון שלי. הייתי אז כמעט בן ארבע והלכתי כמו בכל יום לבדי אל הגן של חוה הגננת ברחוב בן יהודה. גרתי עם הוריי בבית קטן ברחוב שלום עליכם, במרחק של חמש דקות הליכה מהגן. חציתי בריצה את הכביש שנסלל לא מכבר ו…טרח! עליתי על השליח של המכולת שרכב על אופניו. שנינו נפלנו, ותוך שנייה היינו מוקפים אנשים מבוהלים. אותי מלטפים ומנחמים, ואת השליח המסכן מגדפים ומחרפים. אחר כך, כשמרחו יוד על ברכיי השרוטות ואני צרחתי בקולי־קולות אמרו כולם, "תראו איזה ילד גיבור שלא בוכה!" כאן הפסקתי לבכות, כי הבנתי שגיבורים לא בוכים, ורק משיכות האף המשתנקות שלי הסגירו את תחושתי האמיתית. מאוחר יותר, כשאימי הביאה אותי לגן (באותו היום כבר לא רצתה לשלוח אותי לבד) סיפרה לחוה הגננת, לעיני כל הילדים, איך נדרסתי על ידי האופניים ולא בכיתי. הגננת אמרה: "איזה גיבור!" וביקשה ממני לספר לכל הילדים איך זה קרה, וכאן שיקרתי. סיפרתי שעברתי את הכביש בזהירות, והוא, הנער השליח של המכולת, נסע על האופניים כמו משוגע, קרא עיתון ולא ראה אותי. אף ילד לא שאל איך אפשר לקרוא עיתון תוך רכיבה ורק אני שאלתי את עצמי אחר כך, מאיפה גירדתי את הבלוף הזה? מה שזכרתי היה שבידו האוחזת בכידון הוא החזיק דף נייר, שבו כנראה הייתה רשימת המצרכים, אבל מכאן ועד קריאת עיתון תוך רכיבה? תמהני…

אותו בוקר שהתחיל כל כך יפה, שבו כל הילדים העריצו אותי והילדות רצו לשבת על ידי, נגמר בעלבון צורב. זה היה בשיעור זִמרה שנוהל בידי אישה שמנמנה מטופחת, שלימדה אותנו שירים עבריים כמו "נד־נד עלה ורד" או "קן לציפור בין העצים". לפני שהתחיל השיעור הקיפו אותה הילדים וסיפרו לה בהתרגשות שיש בגן גיבור שנדרס על ידי אופניים וכמעט מת. היא הניעה ראשה בתנועת "אוי אוי אוי" וביקשה מכולם לשבת ולהתחיל לשיר. כרבע שעה אחרי תחילת השיעור, בעוד אצבעותיה מרקדות על הקלידים, היא חדלה מלשיר, ובלי להפנות את פניה לאחור הכריזה בקול מזרה אימה: "אני מבקשת מגיבור האופניים להפסיק לפטפט כל הזמן!"

יותר לא דיברתי באותו היום, ואלמלא הייתי גיבור עד לפני כמה רגעים, הייתי בטח פורץ בבכי מרוב עלבון.

התכונה הזאת, לייפות דברים בעזרת שקרים קטנים, ליוותה אותי הרבה שנים. לא שהייתי שקרן פתולוגי, אבל פה ושם הייתי מייפה דברים בעזרת דמיוני הפורה, בייחוד הייתי נוטה להשתמש בשקרים לבנים, כדי לעשות את החיים נוחים יותר. שקרים אלה פסקו כעבור עשרים שנה, כשהייתי סטודנט והכרתי מקרוב אישה נשואה שלא שיקרה אף פעם בחיים ולא קרה לה כלום. אבל לזאת נגיע מאוחר יותר, בינתיים אני בגן הילדים, ילד רגיל בן ארבע שמשקר לפעמים, אם צריך או לא.

השקר הבא הזכור לי קרה אחרי חצי שנה, כאשר עברנו משלום עליכם לרחוב חשמונאים, וגם משם הלכתי לגן ברגל. בתל אביב של אז רוב התנועה התנהלה באמצעות סוסים ועגלות, ואלה כמעט שלא דרסו אנשים. יום אחד איחרתי. כשהגעתי לגן לא ראיתי אף ילד בחצר ומבעד לחלון בקע קולה של חוה הגננת, שצועקת לילדים לשבת בשקט. הייתה זו הפעם הראשונה שאיחרתי, אז עוד לא ידעתי שאני שונא לאחר. במשך שתים־עשרה שנות לימודי הראשונות לא נרשם לי אף איחור אחד, הייתה זו כנראה תכונה משפחתית, כי גם הוריי ואחיותיי נזהרו תמיד שלא לאחר לשום פגישה. רק אחרי שהתחתנתי עם השדכנית שלי, למדתי ממנה שלא תמיד מוכרחים להיות ראשונים.

עמדתי כעשר דקות ליד דלת הגן, בתקווה שעוד מישהו יאחר ואז יהיה לי אומץ להיכנס, אבל דווקא באותו היום הייתי המאחר היחיד. כשהבנתי שעזרי לא יבוא מאין, חזרתי למדרכה והתחלתי משוטט ברחבי העיר. מי שעזר לי היה מכבש דרכים שסלל כביש ברחוב בוגרשוב, בכיכר האיקליפטוסים, מול בית הכנסת החדש. הנסיעה האיטית של המכבש הצהוב הכבד, והחצץ השחור שנדחס והופך למשטח נוצץ כבשו את ליבי, ולא הרגשתי איך הזמן עובר. בשלב מסוים צעק נהג המכבש: "ילד! אל תדרוך על הזפת!" ברגע זה התעוררתי מחלומותיי ומיהרתי לחזור הביתה. כנראה חזרתי מוקדם מהרגיל, הדבר היה חשוד בעיני אימי, היא שלחה בי מבט נוקב ואמרה: "לא היית בגן!"

הייתי המום. מאיפה היא יודעת? כנראה לפי מבט עיניי המושפלות היא הבינה שהניחוש שלה נכון, ושאלה למה. כאן פרצתי בבכי והאשמתי את הגננת שהתחילה היום לצעוק על הילדים יותר מדי מוקדם.

בערב שאלתי את אימי איך ידעה שלא הלכתי לגן והיא גילתה לי את הסוד: זה היה כתוב לי על המצח. מאז הייתי תמיד בצרות, כי בכל פעם שעשיתי משהו לא חינוכי, או שיקרתי, היא תכף ידעה לפי כפות ידיי, שמיהרו להסתיר את המצח. בכיתה א', אחרי שלמדתי לכתוב ולקרוא, שיקרתי לאימי ואמרתי לה שלא היו שיעורים. מייד אחרי זה רצתי למראה הגדולה שניצבה במסדרון, וכשהסרתי את ידי מהמצח התפלאתי לגלות שלא כתוב לי שום דבר על המצח. מאז חדלתי לכסות את המצח ואימי שוב לא יכלה לדעת אם שיקרתי, אלא אם חקרה אותי לפרטי פרטים, והיא, מרוב דאגות דווקא הייתה מרבה לחקור ולבדוק ולברר. פולנייה או לא…
***

אימי נולדה בפולניה בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1900, בעיירה קטנה, שניאטין, הקרובה לגבול הרומני ונמצאת בחבל שהיה אז תחת שלטון הקיסר פרנץ יוזף. זאת הסיבה שידעה גרמנית יותר טוב מפולנית, וזאת הייתה גם שפת הקריאה והכתיבה שלה. שפת הדיבור שלה הייתה כמובן אידיש, ובשפה זו גם הלכה שבי אחר אבי, שבסיפוריו המצחיקים על תקופת היותו חייל בצבא האוסטרו־הונגרי היה מוציא ממנה פרצי צחוק קולניים. אבי נולד כחמש שנים לפניה למשפחת נגרים בעיירה הורודנקה, הרחוקה כעשרים קילומטרים משניאטין. בסוף המלחמה, כשהשתחרר מהצבא, עסק בהברחת מטבע מרומניה לפולניה. עבודתו זו פסקה כאשר לילה אחד חלם שהמשטרה מבצעת חיפוש ברכבת ומוצאת אצלו את מזוודת הכסף. למחרת עם בוקר, בלי לחשוב הרבה מכר אבי את הכסף בהפסד למבריח אחר והתאכזב מאוד כשאף שוטר לא עלה לרכבת. באותו היום בשעות הצהריים, כאשר היה בדרכו לבית אחיו הבכור, מדוכדך על פזיזותו, יצאו העיתונים במהדורה מיוחדת והודיעו בה על פיחות עצום במטבע, פיחות שהיה מוריד לטמיון את כל כספו, אלמלא החלום שהצילו.

את אמונתו בחלומות העביר אבי לאימי, ובוקר אחד, כשהייתי בקורס מ"כים של ההגנה, בבית הראשונים, ליד ביתן אהרון, הגיעה פתאום אימי לקורס כדי להגיד למפקד הקורס שאבי חלם שהבריטים יבוא לעשות חיפוש וצריך להסתיר את הנשק. הסיפור גרם לי עוגמת נפש, כי כל הקורס צחק על הטוראי הזה שאימו הדאגנית באה לביקור חמישה ימים אחרי שהקורס התחיל. אני רציתי לקבור את עצמי, אך כעבור כמה שנים, כשכתבתי את "חבורה שכזאת", שימש לי המקרה הזה מקור לא אכזב של חומר, כשתיארתי איך אימא של יוסיניו, אחד מגיבורי הסיפור, באה לבקר בקיבוץ את בנה הפלמחניק ועושה לו בושות נוראיות.

באותו היום שבו הגיעה אימי לקורס בשליחותו של אבי, היא לא סיפרה לי על מטרת בואה, וגם לא גילתה לי שכבר דיברה עם יצחק עירוני, מפקד הקורס, וסיפרה לו על שני מקרים קודמים שבהם התגשמו חלומות שאבי חלם בלילה. לי היא סיפרה שנסעה לבקר חברה שלה שגרה בכפר ויתקין הסמוך והחליטה להציץ לרגע לראות מה שלום הילד. היה זה כמובן שקר מוחלט, ואני האמנתי לה, כי היא הישירה אליי מבט, ועל מצחה לא הופיע שום כיתוב. כאן אולי הייתי צריך לשאול את עצמי, איזה תכונות יכולות להיות לילד שאביו עסק בהברחת מטבע ואימו יודעת לשקר בלי להניד עפעף, אבל אני מעדיף לא להתעמק בנושא. בכלל, יש דברים שאני מעדיף להשאיר לפסיכולוגים.

מה שמפליא אותי ואין לי הסבר לו, הוא העובדה שחודש לאחר ביקור האזהרה של אימי, כשבביתן אהרון נפתח קורס חדש של מפקדי כיתות, הגיעה למקום פלוגה של חיילים בריטים שהפכו כל אבן ואבן, אבל חוץ ממקלות קפא"פ וכמה סכיני מטבח לא מצאו שום דבר חשוד. מה שקשה לי לתפוס, וקשה לי להבין זה איך "ההגנה" לא מיהרה לגייס את אבי לשורות המודיעין.