בכל זאת גן עדן?

אתה לכוד על אי יפהפה עם משפחתך, אך על אף המצב החמור, אתה חש קרבה לאהוביך כפי שלא חווית מעולם. כשמופיע לבסוף מטוס חילוץ, האם אתה מדליק את האבוקה?
איש לא שיער שכך יסתיים הטיול המשפחתי הפסטורלי. אבי המשפחה מוכר חברה משגשגת כדי לנהל שיח מסוג אחר עם החיים, אלא שהאקזיט מביא עמו אכזבה ותחושת ניתוק, והוא מוצא את עצמו טובע בחופש המיוחל. האב משכנע את משפחתו לצאת למסע חובק עולם, אך בהגיעם לפיליפינים, הוא מואס באופי הקונבנציונלי שהטיול לבש, ובהחלטת יחיד מנווט את יקיריו לנתיב עלום. מה שמתחיל כהרפתקה קצרה על אי בודד הופך למלכודת. גן העדן סוגר את שעריו ומאיים להפוך לגיהינום.
זהו סיפורו של טיול שמשתבש והופך למסע לגילוי פנימי. החשיפה האותנטית של נפש האב המתמודד עם חוסר ודאות קיצוני, מזמינה את הקורא למסע בתוך מסע, אל מקום שבו הלב והראש נפגשים, ולרגעים מתגלה קסם החיים.
האם המשפחה לכודה באי, או שמא היא זוכה בו לחופש שלא ידעה כמותו מעולם? האם כאשר תיקרה בדרכו ההזדמנות, יבחר האב לחלץ את משפחתו, או שמא יזנח את פחדיו ויתמסר לתהליך רב־העוצמה המאחד ומגבש אותם?
"בכל זאת גן עדן?" מספק הצצה לרזי הדינמיקה המשפחתית ומציב שאלות עמוקות המזמינות את הקורא להתבונן בנפשו שלו, ולחפש בה את הדרך.

"ספר נפלא המוכיח שלעולם לא מאוחר לעשות שינויים בחיינו. יואל גרוס משלב בסיפור את מסעו האישי בכנות עמוקה. התשוקה והכוונה המניעות אותו חיות בכולנו, והדילמות שעמן הוא מתמודד עשויות לעורר השראה ולכוון את הקורא אל המהות."
Ameen, מחבר הספר: "Sincerity Uncompromised"

 

 

מקט: 4-800-2207011

אתה לכוד על אי יפהפה עם משפחתך, אך על אף המצב החמור, אתה חש קרבה לאהוביך כפי שלא חווית מעולם. […]

---

אי ירוק בים
תשעה באפריל 2018

התעוררתי מוקדם באוהל הספארי שבכפר הנופש ויצאתי לשוטט יחף על החוף המבודד. שואף לתוכי את הנוף הטרופי ואת הצבעים הבוהקים, מקשיב להמיית הגלים וחש את הרוח הצוננת מלטפת את גופי. מחשבות על שמונת החודשים האחרונים במסענו עולות בי, על החוויות שעברנו יחד, האתגרים והשיאים, ותחושת שלמות חמימה מציפה את לבי.

האם החוף הישנוני הוא אכן השינוי שהתבקש באופן הטיול שהיה עד כה עמוס ורצוף תנועה?

“טוב לנוע, לעשות ולראות, אך לעתים נעים לא פחות פשוט להיות,” אמר לי אמש בעל המסעדה בקמפינג שבו התארחנו. אני קם לעוד בוקר שמשי ועצל, חש את החול הרך, מקשיב לשקט ומתמלא אף, ואולי בגלל, שלא קורה דבר. עומד נפעם אל מול הים הרחב, מהופנט מצבע המים הרגועים ומתנועתם העדינה, וחש אושר הולך וגובר, ריגוש שעולה על גדותיו, עד שאני מתמוסס וכמעט נעלם, ורק החדווה נותרת.

“מי רוצה פנקייק?” שאלה זואי, רעייתי, שהתעוררה והכינה ארוחת בוקר בסגנון הולנדי.

“אני!!!” קראו הילדים במקהלה כשריח המעדן הביתי הגיע לאפם. לאחר הארוחה המסורתית ארזנו את חפצינו והתקדמנו לעבר אחת הסירות שעגנו בחוף.

“אני כל כך מתרגש,” אמרתי לזואי אחרי שנפרדנו מכמה מטיילים שעמם העברנו את הימים האחרונים, “שלושה ימים לבדנו, באי בודד במערב הפיליפינים… סוף-סוף נרד מהשביל המסומן, נתרחק מהאנושות ונתקרב לטבע, נעבור חוויה שתעיר אותנו, שתחזיר את תחושת החיות.”

“מקווה שתמצא באי את הזֶן שאתה מחפש,” אמר אברהם שפגשתי לפני ימים ספורים על החוף, ונתן לי חיבוק חם.

“אי אפשר להישאר פה?” שאלה מעיין בת התשע שצעדה לצדי בדרכנו אל הסירה, “כיף לי עם הילדים שסוף-סוף פגשנו, אני לא רוצה לעזוב!”

שיר בת האחת-עשרה, שקמה מצוברחת והשתרכה מאחור, הצטרפה לשיחה והקשתה: “למה אנחנו צריכים לעזוב את פאלאוואן? מה רע לך פה? גם פה יש את כל מה שאתה מחפש – טבע, שקט, למה אתה מתעקש להתרחק?”

כיצד אעורר גם אצל ילדיי את יצר הסקרנות, את התשוקה לגילוי, להרפתקנות?

“נעים פה וכיף,” עניתי כשהנחתי את המזוודה הכבדה על החול, “לא חסר פה דבר, אבל יש לנו הזדמנות להעביר שלושה ימים באי משלנו, לגמרי לבד! זה לא מרגש אתכן?” מעיין משכה בכתפיה וציירה עם כפות רגליה בחול.

“הרבה זמן לא ראיתן אותי מתלהב כל כך, נכון? אנחנו עומדים בפני הרפתקה, החיים הם יותר ממעבר בין מסעדה לערסל.”

“מה כל כך רע בלשכב קצת על הגב?” שאלה שיר והתיישבה על חפצינו, “כבר ראינו חצי עולם.”

“כמה אפשר לנוח?” שאלה זואי שהגיעה עם יתר הדברים, “זו הזדמנות חד-פעמית!”

“אני מחפש איזו הרפתקה שתעיר אותנו,” אמרתי ונעמדתי לצדה של זואי, חש את כוחנו המשותף. “אם נשחק עם פן נוסף של מציאות אפשרית, בטח יקרו דברים שכמותם עוד לא חווינו, ונגלה דברים חדשים על האי וגם על עצמנו. הרי גם בטיול כבר נכנסנו לשגרה כלשהי ואנחנו הולכים בתלם. אני רוצה לסטות מהמסלול המוכר, לשבור משהו בדרך שהתקבעה, להתרגש מחדש.”

“לא בא לי להעביר שלושה לילות בבונגלו מבודד ומעופש,” אמרה שיר. “ומה אם יקרה לנו משהו? בטח אין שם קליטה.”

“גם פה בקמפינג שרדנו בלי קליטה,” אמרה זואי והחלה להעמיס את הציוד על הסירה.

הבנתי שלא נצליח לשכנע אותן שקיים סיכוי שגם הן ייהנו מהחוויה, ואמרתי: “אלה רק שלושה ימים. משם נמשיך לטוקיו, ותקבלו את האורבניות שאתן אוהבות. עכשיו נעשה משהו שאימא ואני רוצים.”

“בוקר טוב!” קרא ג’ורג’ הנמרץ בזמן שסייע לסינַי בן הארבע לעלות לסירתו הכחולה. לאורך צדי סירת העץ, ששימשה בעבר סירת תיירים, הורכבו קורות לבלימת זעזועי הגלים, ובתחתיתה הותקנה רצפת זכוכית מאולתרת. ג’ורג’ דחף את הסירה לאחור, סובב אותה, טיפס במהירות והתחלנו לשוט לכיוון האי המרוחק. מיד כשעזבנו את החוף, החלו לחלחל מים דרך חריצים ברצפת הסירה, ושאלתי את ג’ורג’ בדאגה: “אתה בטוח שנצליח להגיע כך עד לאי?” ג’ורג’ הגיב בחיוך, העביר לי כוס גדולה לניקוז ידני של המים ואמר, “Don’t worry, be happy”!

במהלך השיט הממושך נכנסו מים לסירה ללא הרף, וכשוליית הקוסם, רוקנתי אותם שוב ושוב, מתחמק ממבטיה הזועפים של בתי המביעים את המסר: “אמרתי לך…”

בסירה לא היו אפודי ציפה, כמובן, וככל שהתרחקנו מהיבשה התגברו בי גלי הפחד והפכו לסערה. “יהיה בסדר,” ניסתה זואי להרגיע את הילדים שחשו את האימה שהשתלטה עליי.

“מה נעשה אם הסירה תטבע כאן, בלב הים?” תהיתי וחיפשתי סימן לחוף. כעסתי על עצמי שלא עצרתי את ג’ורג’ מיד כשהבחנתי בתקלה. לא רציתי להביך אותו או להרגיש קטנוני, ובכך סיכנתי את ביטחונה של משפחתי. היה עליי להציב גבול ברור, אך רציתי להימנע מעימות ולא לעשות “סיפור” ממשהו פעוט ושגרתי מבחינת ג’ורג’. לכן הסתפקתי בהפניית מבטים כועסים לכיוונו.

“איפה האי הזה בכלל?” שאלה שיר כשהרימה את ראשה מספרה, “ואיך קוראים לו?”

“אין לו שם,” עניתי, מדחיק את תחושת המתח שלא שככה.

“בואו נקרא לו האי הנסתר!” אמרה מעיין, שניצבה עם סיני לצדו של ג’ורג’, ושניהם אחזו במוט ההיגוי.

לאחר כשלוש שעות שנדמו כנצח, שבהן הילדים הספיקו לשאול “מתי נגיע?” עשרות פעמים, התקרבנו סוף-סוף לרצועת החוף הזהובה. “איזה מקום,” אמרתי נפעם ונעמדתי בחרטום הסירה, חש את הרוח על פניי. הפחד שליווה אותי לאורך השיט התחלף בהתרגשות של ילד, והנחתי לנוף המרהיב של האי הירוק בלב הים לגעת בלבי.

חוף המבטחים שהתקרב אלינו במהירות דמה לגלויה מחופשה אקזוטית. עצי קוקוס וצמחייה עבותה כיסו את הגבעות שבגבו, ונדמה שקסמו של האי שבה את כולנו כשהפלגנו בשתיקה לקראתו.

ג’ורג’ האט את התקדמות הסירה ושט לאורך האי, מחפש בעיניו את כפר הנופש. “סוף-סוף הגענו!” הוא קרא כשהגענו לחוף המערבי, והצביע לעבר כמה מבנים הרוסים על רקע הצמחייה הצפופה. ג’ורג’ עלה עם סירתו על החוף הלבן, וכשדומם את המנוע הרועש, הוקסמתי מהדממה שהשתררה ומרחשי הטבע שנשמעו בה. כשכף רגלי נגעה בחול הרך, נמלאתי תחושת חופש, “מדהים!” אמרתי וסרקתי בעיניי את החוף, “האי שלנו, האי הנסתר!”

בריזה נעימה ואין-סוף גוני ירוק, קולות צרצרים וטבע שופע חיים העבירו בי צמרמורת. הגענו למקום שאליו ייחלתי, לחלום. ריח הים, רחש הגלים ויופיו של הנוף הבתולי נגעו בי עמוקות, הראו לי שגם אחרי שמונה חודשי טיול במקומות היפים בעולם, נותרה בי קיבולת להעריך עוד נס.

פרקנו את תיקינו ואת שקיות המזון מהסירה הסדוקה, וג’ורג’ החסון הוביל אותנו לעבר צריף רעוע ומוזנח, שניצב בין שרידי מבנים שוודאי שימשו כבקתות עבור המבקרים כשכפר הנופש עדיין היה פעיל. “איזה יופי,” אמרה שיר כשנכנסה לבקתה, והצביעה על המיטות, “מזרנים מפוררים וכילות מחוררות, בדיוק כמו שחשבתי…”

מבנה השירותים היה בנוי למחצה, ופרט למטבח החשוף, מהמסעדה כמעט שלא נותר זכר. “הגינה דווקא פורחת לתפארת,” אמרה זואי שסרקה עם סיני את השטח. “יש עצי פפאיה, מנגו, בננות ופירות אחרים שאני לא יודעת את שמם.” מאחורי המבנים השתרע מטע עצי קוקוס, ואף על פי שאת הגישה לפירות חסמו צמחים מטפסים, ידעתי כי הם לא יעצרו את יצר ההרפתקנות שלי, ובוודאי נחגוג לא מעט את השפע הטרופי.

“מה עושים?” שאלה מעיין, אך בלי להמתין לתשובה, היא הניחה את חפציה והחלה לרקוד, להתגלגל ולנוע בחן על החול הרך. היא נכנסה למים החמימים, שוכחת את עצמה ושרה, משייטת בעולם דמיוני. כשהייתה בת שלוש, נהגנו ללוות יחד את שיר לחוג הבלט. מעיין הייתה צעירה מכדי להשתתף בשיעורי הריקוד, אך חשקה בכך יותר מכול, ובכל שבוע נאלצתי למנוע את כניסתה לאולם בגופי ולגרור אותה חזרה לביתנו. במהלך הופעת הסיום של שיר, כשצפינו עם יתר המשפחות בנסיכות הוורודות, התרגשותה עלתה על גדותיה, ומעיין שידעה היכן עליה להיות באותו הרגע, השתחררה מאחיזתי, התפרצה אל הבמה והשתלבה בטבעיות בין שאר הרקדניות, נהנית מתשומת הלב הרבה שזכתה לה.

“נראה שמעיין אוהבת את האי,” אמרה זואי ונעמדה לצדי.

“מה את אומרת?” שאלתי את זואי והנחתי את זרועי על כתפיה, “חיפשתי מקום בלי באנג’י, רכיבה על סוסים, טרקטורונים או פעילות אחרת, בלי אינטרנט, הסחות דעת וקשקושים. מקום שבו נתקרב אל הטבע ואל עצמנו, ונראה לי שהגענו.”

“ג’ורג’, אל תשכח לחזור לאסוף אותנו בעוד שלושה ימים, ביום חמישי בבוקר, אני סומכת עליך,” אמרה זואי ולחצה את ידו, “תסתדר לבד בדרך חזרה, בלי מישהו שירוקן את המים מהסירה?” אך ג’ורג’ רק צחק. “מה אתה אומר על הצעד שלקחנו?” שאלתי את ג’ורג’ בזמן שדחפנו את הסירה מהחוף, והוא ענה: “כבר מזמן הפסקתי לצפות שמערביים יתנהגו בהיגיון. בעיניי אתם תמיד נעים על הגבול הדק שבין מוזרות לשיגעון…” ג’ורג’ הפעיל את מנוע הסירה הרועש, הניח את הפרופלור המרוחק בתוך המים והחל להתרחק. נופפנו לו לשלום בהתלהבות ונותרנו לבדנו.

ישבנו על החוף זמן-מה והקשבנו להמיית הגלים ולקולות הג’ונגל, וכשמבטינו נפגשו, פשטנו בספונטניות את בגדינו, ובטירוף חושים רצנו עירומים וצרחנו בדרכנו למי הטורקיז. תחושת שחרור עלתה בי כשהשתוללנו יחדיו בגלים המלטפים, צוחקים ושואפים לקרבנו את הים והאי.

“החוף אולי דומה לחופים טרופיים יפים אחרים שבהם היינו, אבל הידיעה שאנחנו לבד מוסיפה נופך שונה, אני כל כך מתרגש,” אמרתי ועצמתי לרגע את עיניי. חשתי חופש, אקסטזה אפילו. התקרבנו זה לזה והתחבקנו במים הצלולים. שמחתי עלתה על גדותיה וגלשה אל משפחתי האהובה, וכל שרציתי היה להתאחד איתה ולחוש כך לעד. הריגוש הביא עמו גם הכרת תודה לחיים אשר הובילו אותי למקום המשלב הרפתקה, תחושת גילוי וייחוד, יופי ושלווה.

יצאתי מהמים עם זואי, התעטפתי במגבת ואחזתי בידיה, “כמה חיכיתי לרגע הזה, לתחושה שאני נמצא במקום הנכון.”

“המקום שלנו,” ענתה זואי. הבטנו בהתרגשות ובסיפוק בשלושת ילדינו המשחקים להנאתם בים הפתוח, והתחבקנו עד שמחאותיהם על עודף הרומנטיקה אילצו אותנו להתנתק ולצרפם לחיבוק משפחתי אוהב.

לזואי קשה להתבטל זמן רב, והיא החלה לסדר את המטבח ביסודיות אופיינית. “קשה לי לראות אותך עובדת לבד,” אמרתי, קמתי מהחול וניערתי אותו מעליי. ניגשתי לנקות את השירותים שלא היו יותר מחור ברצפה. מאחורי המבנה המתפרק עמד מכל מים מבטון, שצינור מאולתר עשוי גזעי במבוק חצויים הוביל אליו מים ממעלה ההר. בהמשך נכנסנו יחדיו אל הבונגלו העזוב, נפטרתי מהמזרנים האכולים וריפדתי את מיטותינו בשכבה עבה של עלים שאספתי, ומעליהם פרשתי את שקי השינה שהבאנו כדי שנוכל לישון בנוחות יחסית. במטבח הפשוט עמדו שולחן עץ וטאבון, מספר ארגזי עץ נעולים, כלי מטבח חלודים וקופסאות שימורים ריקות. נראה שבעלי המקום, שעזבו לפני שנים אחדות, התכוונו לחזור אך מסיבה כלשהי זה לא קרה. “גם אני רוצה לעזור!” הודיע סיני שעמד על ארגז במטבח, ונזכרתי בערב הראשון לטיולנו בקנדה, שבו נכנסנו לפאב שכונתי כדי לאכול. חבורת גברים שתו וצפו בהתלהבות במשחק בייסבול בטלוויזיה, אך סיני נכנס בביטחון למטבח, ולמרות מחאות החבורה, שכנע את אחד העובדים עם מעט אנגלית והרבה נפנופי ידיים להחליף את ערוץ הטלוויזיה לערוץ של סרטים מצוירים.

קוששתי עם הבנות עצים למדורה ונכנסתי שוב לשחייה קצרה להתרעננות. “וואו,” אמרתי לעצמי והתרגשתי מחדש, הגענו לגן עדן, לבדנו בקצה העולם.

צפתי על גבי והבטתי בשמים הכחולים, מסביבי רק מים והאי, אולי היפה בתבל.

לקראת ערב התיישבנו לאכול לצד המדורה, ושיתפתי את כולם בתחושה הנפלאה שמילאה אותי.

“גם לי האי הזה עושה טוב,” אמרה זואי וגרמה לי להתקרב אליה. “כל כך מוזר לחשוב שאנחנו כאן לבד, אנחנו והכוכבים שבשמים.”

“מי בא לטבילה לאור הירח?” שאלתי, וכשכולם היו מוכנים, ספרתי עד שלוש ורצנו אחוזי ידיים.

“תראו! יש מלא כוכבים גם במים!” צעק סיני כשהבחין בהבזקי הפלנקטון שנעו עם תנועת הגלים. “גם אתם מרגישים את הקסם?” שאלתי וניסיתי להבין את מקורו.

החזקנו ידיים בתוך המים ויצרנו מעגל. רקדנו “עוגה עוגה”, צוחקים בקול רם, ולאחר שנרגענו מעט, ביקשתי מכולם לשמור לרגע על דממה. כך ישבנו במים החמימים, אחוזי ידיים, מביטים בנצנוצי הגחליליות שקישטו את הלילה, מאזינים לצלילי האי, מרגישים את החיים, ולא חסר לנו דבר.

הלילה הראשון לא היה קל. התברר שבעלים מהם הכנתי את המזרנים המאולתרים התחבאו מאות נמלים, וכשהתעוררנו, היינו מכוסים בהן. “גם עקצו אותי מלא יתושים,” אמר סיני והתגרד. “ואני לא עצמתי עין בגלל רעשי הג’ונגל שמאחורינו,” הוסיפה מעיין בפיהוק.

“מזל שאנחנו לא צריכים לעשות כלום היום,” אמרה זואי וערכה את ארוחת הבוקר על שולחן המטבח.

ידעתי שלמרות בעיית הנגישות, אהיה חייב להיכנס למטע כדי ליהנות מפירותיו של האי. לאחר הארוחה לבשתי את בגדיי הארוכים והתחלתי לפלס את דרכי בסבך הירוק. ההתקדמות הייתה איטית, אך הפרס, פירות עסיסיים, דרבן אותי לא פחות מהרצון להראות לילדיי את ערך הדבקות במטרה. אף על פי שגדלתי במושב, מעולם לא ראיתי בעצמי איש שטח של ממש, אולם לא יכולתי לעמוד בפני האתגר. טיפסתי ונשרטתי, הזעתי ופחדתי, ולבסוף הצלחתי להגיע אל פפאיה קטנה ובשלה. הילדים אינם חסידי הפרי, ולא השתתפו בהתלהבותי מהשלל, אך מכיוון שקטפתי אותה במאמץ לא מבוטל, טעמה היה עבורי מתוק כדבש.

העברנו את היום בעצלות נעימה בחוף הים, ושנרקלנו במים הצלולים. “ראית את כוכב הים?” שאלה שיר ונעמדה במים הרדודים. השונית הססגונית שפעה דגים מכל המינים והצבעים, שהתעלמו מאיתנו כששחינו לצדם.

לקראת ערב הכנו את הבונגלו לשינה. תלינו את הכילות שהבאנו איתנו, נפטרנו ממזרני העלים המאולתרים וקיווינו ללילה נעים. אכלנו ארוחה דשנה לצד המדורה, ובסופה צלינו מרשמלו.

“אני מודה על יום רגוע ונפלא איתכם בחיק הטבע, ועל שהצלחתי לצוד פפאיה,” אמרתי, פותח את סבב ההודיה. מתוך רצון להקדיש תשומת לב לדברים היפים שאנו מקבלים מהחיים, להרגיש ולהביע את הערכתנו, אימצנו בתחילת מסענו מנהג יומי, שבו כל אחד מודה על שני דברים שנגעו בו באותו היום.

“אני מודה על השנרקול המדהים שעשינו, ועל כך שמקומות קסומים כמו האי הנסתר קיימים,” אמרה זואי כמעט בלחש. חשתי את אהבתי אליה מתעצמת, ותהיתי כיצד מצאתי שותפה כזו למציאות ולחלום.

“אני מודה על הספר המותח שאני קוראת, ועל שנותרו לנו רק עוד שני לילות במקום הנידח הזה,” אמרה שיר בלי להתיק את מבטה מהאש.

“אני שמח שיש לנו עוד יומיים באי הזה, ושכל לילה נעשה מדורה.” אמר סיני ונשען על זואי, ומעיין הוסיפה: “אני מודה על המרשמלו המתוק, ועל הצדפים היפהפיים שמצאתי בחוף.”

למחרת קמנו לאיטנו אחרי שינה טובה. מתואמים עם קצב הטבע, הלכנו לישון מוקדם וקמנו עם הזריחה. אכלנו יחד ארוחת בוקר מפנקת ויצאנו לטייל. “האי ממש קטן,” אמרה זואי והאיצה את קצב הליכתה, “בואו ננסה להקיף אותו!”

“מגניב!” אמרתי ומשכתי את מעיין וסיני, “יאללה, לפני שהחום והלחות הכבדים יכו בנו.”

“אין לי כוח,” אמרה שיר והתיישבה על הגבול שבין החול היבש לרטוב.

“גם כשאין אפשרות לפעילויות אחרות, לא קל לגרור אותם לטיול רגלי…” אמרה זואי והרימה את גבותיה, “בואו!”

לאחר טיפוס על אזור סלעי שחסם את דרכנו, התגלתה רצועת חוף ארוכה, אולם מצב רוחי צנח משהבחנו בכמויות פסולת אדירות, שנסחפו עם הרוח וזרם הים וכיסו את החוף העזוב. רשתות דיג, בקבוקי שתייה, מכלי קלקר ועוד סוגי טינופת היו פזורים על החוף הלבן והשחיתו את יופיו.

“עד לגן עדן מרוחק זה ידו של האדם הגיעה,” אמרה זואי והשפילה את מבטה. הפסולת על החוף פגעה לי מעט בפנטזיית הניתוק מהאנושות, אך עבור זואי, שמגיל שתים-עשרה סירבה להשתמש בכלים חד-פעמיים או בשקיות פלסטיק, הייתה זו תבוסה, ומסך ייאוש כיסה את פניה.

“כל כך כואב לי על הים הנחנק עקב בורות האדם ויהירותו, זה נורא,” אמרה זואי והאירה את נטייתי להביט פנימה ולהתמקד בעולמי הנפשי, לעומת מבטה הפונה כלפי חוץ, אל העולם, ומתמקד בבעיות גלובליות, באדמה ובמין האנושי. בביתנו באמסטרדם הקדישה זואי את רוב זמנה להתנדבות בגרינפיס ובעמותה למען הדבורה, וכשהזמינה את כרטיסי הטיסה הראשונים, שאלתי: “לא קשה לך עם העובדה שבטיול נטוס לא מעט ונזיק לאטמוספירה?”

“התלבטתי על כך לא מעט, אבל המשיכה לראות את העולם חזקה,” השיבה זואי בחיוך, “בכל אופן עם רכישת הכרטיסים חישבתי את פליטת הפחמן הדו-חמצני ואת מספר העצים שיפצו על הזיהום שנגרום, ותרמתי לעמותה באפריקה לנטיעת העצים הדרושים לפיצוי. תרמתי גם לארגון המספק כיריים ידידותיות לסביבה לבישול בכפרים בהודו, כדי שיחדלו מהזיהום הנובע מבערת העצים ומכריתת היערות הסמוכים, ואמשיך לעשות זאת לאורך הטיול, זה המינימום…”

את זואי פגשתי לראשונה כשהצטרפתי למסיבה באמסטרדם, שנערכה בסיום הפגנה למען איכות הסביבה לפני כעשרים שנה. זואי, שסייעה לארגן את ההפגנה, קרנה מאושר ומהגשמה, וזיהיתי בעיניה המלאכיות רכות אין-סופית שמשכה אותי ללבה. כעת תהיתי אם מקור המשיכה טמון בשאיפה לא מודעת לפצות על צד בי שאני שופט כאנוכי. האם הייתה זו יד המקרה שהפגישה בין אדם שהוא עצמו מרכז יקומו ובין זו שהיקום הוא מרכזה?

כפי שזואי מפצה על עקבותינו בנטיעת עצים, אני מאמץ את טוב לבה ודרכיה הנעימות כתרנגול כפרות עבור ההתרכזות בעצמי. מזהה יופי בנפשה, אכפתיות ונכונות לוויתורים משמעותיים עבור הזולת, ורגישות זו, הפיה שבה, מאזנת את הלוחם שבי.

“אני מקווה שג’ורג’ יסכים לקחת בסירתו לפחות חלק מהאשפה,” אמרה זואי והחלה לרכז את הפסולת בערמות, כפי שעשינו פעמים רבות במהלך הטיול.

התקדמנו לאורך החוף והגענו לנחל קטן, שנשפך לים ויצר קירות חול גבוהים. סיני טיפס וקפץ מהקירות, והצטרפנו אליו למשחק המשעשע. “בשביל להגיע לחוף הבא, צריך לטפס על הסלעים האלו,” אמרתי, וקיוויתי שהטיפוס על המשטח המחוספס לא יקטע את הניסיון להקיף את האי.

“רק שלא נצטרך לחזור את כל הדרך שעשינו,” אמרה שיר שהתיישבה בצל ושתתה. כשהגענו לאחר כשעה נוספת לבקתה בנקודת ההתחלה, חשתי הקלה ושביעות רצון, עשינו זאת!

“אין כמו בבית!” אמרה מעיין ונשכבה על מיטתה. לא שבבקתה היה לנו הרבה, אך היא כנראה הבינה במהלך המסע שבית אינו מבנה במקום מסוים, אלא מקום שבו שורות תחושות חופש ואהבה. כל מקום שבו שהינו במהלך הטיול הפך לביתנו, למקום שממנו אנו יכולים לצאת אל העולם, לחיות ולהתנסות, ולשוב למקום מבטחים ורוגַע.

“נעים להיות באי קטן מוקף בים הגדול, ולדעת שאפשר להקיף אותו בפחות משעתיים,” אמרה זואי כשסיימנו לאכול. “הוא מעניק מרחב לגילוי עם תחושת אינטימיות.”

על אף החום הלוהט צעדתי למטע, קטפתי עוד פפאיה, ולאחר מאמץ לא מבוטל הצלחתי להגיע גם לפירות מתוקים וסגלגלים שראיתי בשוק המזון במנילה, ואכלנו אותם בתאווה. כחלק מאווירת ה”הישרדות” באי בודד, ערכנו סריקה של הצמחייה בירכתי כפר הנופש ואספנו מקלות ארוכים לבניית אוהל משקי השינה.

הלילה השלישי היה רגוע, אך התקשיתי להירדם. בסביבתנו החדשה לא היו מכוניות או אנשים, אך קולות הגלים והג’ונגל, אף כי נעימים הרבה יותר, היו רועשים לא פחות. קמתי עם שחר ושוטטתי על החוף לבדי, מתקדם לעבר הזריחה.

התיישבתי אל מול הים והבטתי בשמש העולה במלוא הדרה, מעריך את האפשרות לצפות בזריחתה בבוקר ולחזות בשקיעתה לקראת ערב אל מול חוף כפר הנופש, איכות המעמד סייעה לי להפנות את תשומת לבי למתחולל בי, וגם ללא ישיבת לוטוס ממושכת, חשתי רוגע, חוויתי אתחול מחדש. צללתי פנימה, חזרתי לעצמי לרגע משמעותי, והבחנתי בעצב העולה בי על כך שאנו עוזבים את האי המופלא. היינו באין-ספור מקומות מדהימים בטיול, אך במקומות מעטים בלבד חוויתי תחושת התפעלות עמוקה כפי שחשתי כעת, אל מול כדור האש המתרומם בדממה מהים. “וואו,” פלטתי כשחשתי את הרגע במלואו, ותהיתי מהו אותו מרכיב מסתורי ההופך מקום או רגע מסוימים לכובשים, לבעלי השפעה כה עוצמתית, קדושה אפילו.

חזרתי לבקתה וצפיתי בילדים מתעוררים בזה אחר זה ויורדים סהרוריים אל החוף. זואי ואני הכנו ארוחת בוקר משאריות המזון שהבאנו, והתחלנו לסדר את חפצינו. “אני לא יודע באיזו שעה ג’ורג’ יגיע לאסוף אותנו, אני לא חושב שיש לו שעון, אבל אני מצפה שיגיע במהלך הבוקר,” אמרתי למעיין תוך קיפול חפצינו. זיהיתי את קוצר הרוח בפניה של שיר, וחיבקתי אותה אליי. “חוזרים,” אמרתי וסגרתי את מזוודתה הקטנה.

“סוף-סוף…” היא ענתה ויצאה במהירות מהבקתה.

“שיר נהנתה באי שלנו,” אמרתי לזואי וסרקתי את הבקתה לוודא שלא שכחנו דבר, “גם היא התחברה לעצמה, לשקט ולטבע, אבל בעומק לבה חי לו פחד, ורק קרבה לציוויליזציה יכולה להרגיע את החשש הזה ולהעניק לשיר תחושת ביטחון.”

“חשמל וקליטה גם יעזרו לה…” ענתה זואי וסגרה אחריה את דלת הבקתה.

שעות הצהריים הגיעו, אך ג’ורג’ עדיין לא. דבר לא השתנה באי, אך נכנסנו למצב מנטלי של המתנה, והרוגע התחלף בעצבנות.

“נכון שהימים האלו היו מהיפים בטיול?” שאלתי כשנשכבתי בצל עץ הקוקוס, מנסה לשמר את מצב הרוח.

“הניתוק המוחלט והיופי של האי קירבו בינינו, זו הייתה חוויה מיוחדת במינה,” ענתה זואי, שרועה על הארץ, וראשה מונח על תיק הגב.

“חבל שהסוללות של הניידים, המצלמה והאייפד ריקות,” אמרה שיר שהביטה בגלים, “רציתי לצלם תמונות בשביל הבלוג שלי.” ככל שהזמן עבר, האוויר התחמם, הלחות עלתה, והרעב התגבר.

“אני מתחיל לכעוס על ג’ורג’,” אמרתי לזואי כשהילדים נכנסו שוב לים. “אני יודע שלזמן אין אותה משמעות עבורו, ושאיסוף בבוקר או בצהריים זהה בעיניו, אבל אמרתי לו שאנחנו מתכננים לאכול צהריים כשנחזור לפאלאוואן.”

לא דאגתי ממחסור במים מכיוון שהיה ברשותנו פילטר שאיתו יכולנו לשתות כל מים, למעט מי ים, והיה כנראה מקור מים בלתי נדלה בסבך הג’ונגל שממנו זרמו מים נקיים למטבח, אך המזון שהבאנו כמעט אזל. הילדים החלו לריב ביניהם, סימן מובהק לקיבתם הריקה, וכדי שהעניינים לא יחריפו, חילקנו את החטיפים שנותרו. נכנסתי עם סיני למטע הקוקוס, ולשמחתי, היו אגוזי קוקוס בשלים רבים על הקרקע. במהלך הטיול התענגנו פעמים רבות על חלב הקוקוס ובשרו, וידעתי כיצד לפתוח את האגוזים בעזרת האולר. אספנו כמה אגוזים וחזרנו גאים למחנה. שיר ומעיין ישבו וקראו בצל, וסיני החל לשחק עם זואי בחול.

“מה אם ג’ורג’ שכח אותנו?” שאלה שיר והתיישבה. “מה אם הסירה התקלקלה והוא לא יכול להגיע? אולי קרה לו משהו והוא לא יגיע בכלל?”

ניסיתי להישאר רגוע ולשדר לכולם שהכול בסדר ושעלינו להתרגל לקצב המקומי, אך גם בתוכי כרסם חשש. לא יכולתי להישאר איתם באפס מעשה, והתחלתי לשוטט על החוף, מריץ תרחישים בראשי. “ג’ורג’ כל כך אדיב ומתחשב, לא יכול להיות שהוא שכח אותנו. אני אראה לו מה זה כשיגיע. לאחר ככה, עם ילדים רעבים, חסר אחריות!” ניסיתי לנשום ולהרגיע את עצמי, עודנו באותו אי יפהפה, וגם אם ג’ורג’ מאחר, עליי לנסות לקבל את המצב.

למרות הסערה הפנימית, חזרתי וניסיתי להרגיע את ילדיי. “ג’ורג’ בוודאי יגיע בהמשך היום, או שהוא התבלבל ויגיע מחר. יש לנו כאן את כל מה שאנחנו צריכים, נהיה בסדר,” אמרתי והתיישבתי לצדם.

“מה בסדר?” הקשתה שיר ובעטה בחול. “נגמר לנו האוכל, ובקרוב ייגמרו לנו גם המים. אני רוצה לחזור!”

“גם אני!” הוסיפה מעיין שנעמדה לצד שיר. “בפאלאוואן היו ילדים לשחק איתם, הפיצה במסעדה של סוזנה…”

הבנות ביטאו את מחשבותיי, אך אמרתי: “ג’ורג’ אדם טוב לב ואני סומך עליו, הוא פשוט קצת מאחר. בואו נשחק בינתיים.” הוצאתי את לוח השח ושיחקתי עם סיני, שלומד את המהלכים ונהנה להכות את כליי. “תראו מה מצאתי!” קראה זואי שהסתובבה באזור המטע וחיפשה פירות נוספים. זואי הצביעה על מנגו ובננות וניגשה להכין סלט פירות חגיגי. אחרי שאכלנו בלהט את הפירות העסיסיים, רבצנו על החול בצל, מביטים באופק בציפייה, ומדי פעם דמיינתי שאני שומע סירה מתקרבת, אך התבדיתי.

“כל עוד יש אור, כדאי שניערך להעביר עוד לילה בבקתה,” אמרה זואי ביובש לקראת הערב. תלינו שוב את הכילות מעל המיטות בשתיקה כבדה וקוששנו עצים למדורה. השקיעה נראתה סתמית, ועקב הספקות והחששות שעמדו באוויר לא משכה את תשומת לבנו כלל.

מעיין וסיני בנו יחדיו ארמון מפואר בחול, מתעלמים מהסיבה שבגללה זכינו ללילה נוסף באי, ובי הצטבר מתח פנימי, אך התאמצתי לא לנזוף בשיר שהייתה חמוצה ורבה עם כולם. כדי להתגבר על המשבר, שיחקנו קלפים, שרנו וסיפרנו בדיחות, וכשהחשיך התעקשתי שנעשה סבב הודיה כדי להבחין באור גם במצב שאינו אידיאלי. “אני מודה על המשחקים ששיחקתי עם מעיין, ושנישן כאן עוד לילה,” אמר סיני והתיישב בחיקי.

“אני מודה על הכיף שהיה בחוף ושמחר נחזור,” שיתפה מעיין ופיהקה.

“אני מודה לטבע שדואג לנו, ושכולנו בריאים ושלמים,” אמרה זואי ופרטה על היוקלילי שרכשנו במקסיקו. אני הודיתי על שזכינו בעוד לילה במקום היפהפה הזה, אף על פי שלא הרגשתי כך כלל, ושיר לא אמרה דבר.

“ג’ורג’ יגיע? בעוד כמה זמן? אני רעב.” התרוצצו המחשבות בראשי ולא הניחו לי לישון. “איזה יצורים יש פה בג’ונגל סביבנו? מה עם הבלגן שייווצר בבית בגלל שאני לא זמין? נפספס את הטיסות למנילה ולטוקיו?” גופי נמלא פחד ומועקה שנרגעו רק כשהחלטתי לצאת ממיטתי ולהתחיל את היום.

החשכה כבר לא הייתה מוחלטת, ושוב הלכתי לצדו השני של האי. בתוך שניות נגוזו חששות הלילה, והתחיל לו יום יפהפה בגן העדן.

האם זו הזריחה האחרונה שאזכה לראות באי הנסתר? יהיה מרתק להעביר תקופה באי ולשחק ברובינזון קרוזו, אך הילדים יחוו חרדה שלא אוכל להכיל.

התיישבתי על החול והבטתי בשמש העולה מן הים, מחשבותיי נרגעו, ושאפתי לתוכי את האוויר הקריר. צבעי השמים התחלפו לאיטם, אמנם ללא האפקטים המיוחדים לשקיעה, אך בדממה מרתקת. יצורי הלילה הלכו והשתתקו, וחיות היום התעוררו בהדרגה, הרוח נשבה ברגעים הקרירים האחרונים של היום המבצבץ, והגלים החליפו את שאונם מקול סערה לליטוף. זה היה רגע יפהפה, נטול מחשבות וחרדות, רגע שהייתי זקוק לו אחרי לילה חסר שינה, ולקראת יום חסר ודאות.

קמתי והתחלתי לעשות את דרכי חזרה מצדו המזרחי של האי, והליכתי על החוף הפכה מעצמה לריצה. השינוי בקצב התנועה הותיר מאחור את המחשבות שהחלו להציק, ותחושת קלילות רוממה את רוחי כשאוויר החופש מילא את ריאותיי. סיימתי את ההקפה שאת אורכה אמדתי בשמונה קילומטרים, חשתי בריא ונמרץ והצטרפתי אל משפחתי האהובה המתעוררת.

מעיין החלה לשוטט על החוף, מציירת עם רגליה בחול, שוכחת לגמרי שמשהו השתבש. שיר המשיכה לקרוא במיטתה, מסרבת להתמודד עם מתח הציפייה לג’ורג’, וסיני נהנה מהחופש באי והתרוצץ להנאתו. החוף היה משופע בענפים ובחפצים שהפרו את דמיונו וסיפקו לו שעות משחק אין-סופיות. הוא השמיע רעשי פיצוץ ותעופה, עדות לחוויותיו בעולם הפנטזיה.

“בוא לא נארוז את הדברים הבוקר,” אמרה זואי והניחה את ידה על כתפי. “אם וכאשר ג’ורג’ יגיע, לא ייקח לנו זמן רב לאסוף את רכושנו הדל, ואין טעם להכניס את כולם שוב למצב המתנה.”

“האי מדהים, ולא היה אכפת לי להעביר כאן תקופה, אבל איננו ערוכים לכך,” עניתי, מביט בעיניה. “אין לנו מספיק מזון וציוד, וג’ורג’ הוא היחיד שיודע שאנחנו כאן.”

“ג’ורג’ יגיע, אתה יודע איך זה כאן, היום, מחר, מה זה משנה?”

“לפני שיצאנו, הסברתי לו היטב שעלינו לחזור בזמן, ושלא יפקיר משפחה לבדה, גם לא שילמתי לו את שכרו. אני פוחד שקרה לו משהו. שסירתו נמלאה מים והוא טבע. איש לא יודע היכן אנחנו, ולאף אחד אין מושג שאנחנו בצרה.”

“אין טעם לחשוב על התסריט הנורא ביותר,” אמרה זואי והתיישבה לקרוא את “שאנטארם”.

ניסיתי לא לחשוב על מצבנו וליהנות מהיום כפי שהטפתי לשיר, אך קל יותר לומר מלעשות… שיחקתי עם סיני בחוף עם חרבות ממקלות, ולא הפסקתי להתבונן לאופק ולחפש את ג’ורג’ או כל סימן חיים אחר.

כששיר סוף-סוף קמה ממיטתה, ראיתי בעיניה דאגה וזעם. “למה הבאת אותנו לפה? אמרתי לך שאני לא רוצה להיות מרוחקת כל כך! מה היה רע בפאלאוואן? גם שם החוף היה מדהים. שם היו אוכל טוב, אנשים נחמדים, אינטרנט. למה היית צריך להתנתק לגמרי? להביא אותנו עד לפה? למה?!!!”

הזדהיתי עם חוסר האונים שהיא חשה, ורציתי בכל מאודי לעזור לה, להציל את נפשה. “שיר, חמודה שלי…” אמרתי אך נדמתי, הישנן מילים היכולות להרגיע חרדה טהורה?

שיר התרחקה בשתיקה רועמת והותירה אותי דואב ומשותק, משתוקק לחיבוק סולח. כאב לי על בתי שנתונה במצוקה אמיתית, ועליי שכשלתי בתפקידי כאב והורדתי את משפחתי ביגון שאולה.

זה היה היום הקשה ביותר במסענו עד כה, ובילינו אותו בשתיקה. כל אחד בעולמו, מעכלים את המציאות החדשה – אנחנו תקועים באי בודד.