הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון, וקובי ניב כותב במבט חודר ונוקב על תוצריו: טרילוגיית סרטי מלחמת לבנון הראשונה […]
הקדמה
נפלאות דרכי האדם.
בתוך פרק זמן של פחות משלוש שנים בין 2007 ל־2009, כאילו בתגובה למלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, יצאו להקרנה בארץ שלושה סרטים ישראליים שונים העוסקים במלחמת לבנון הראשונה, שפרצה שנות דור, למעלה מעשרים וחמש שנים, קודם לכן – 'בופור' (תסריט: יוסי סידר ורון לשם, לפי ספרו של לשם 'אם יש גן עדן'. בימוי: יוסי סידר), שהקרנת הבכורה שלו הייתה במרס 2007, 'ואלס עם באשיר' (תסריט ובימוי: ארי פולמן), שעלה למסכים ביוני 2008 ו'לבנון' (תסריט ובימוי: שמוליק מעוז), שראה אור בספטמבר 2009.
תהליכי עשיית סרט, למן הרעיון ועד להקרנה, הם כידוע ארוכים, הרי קשיים, סבוכים ומפותלים ונמשכים שנים, לעיתים גם שנים רבות. ובכל זאת, למרות ששלושת סרטי "הטרילוגיה הלבנונית המאוחרת" הזאת נעשו על ידי אנשים שונים, וכמובן בתהליכים נפרדים ובלתי תלויים אלו באלו, הבשילו שלושתם להקרנה פחות או יותר באותו זמן, ובאותו מרחק זמן מהמלחמה שבה הם עוסקים.
ולא רק זה, אלא ששלושת הסרטים הללו, השונים זה מזה, צמחו בערוגות שונות ליצירות נבדלות, ועוסקים, כאילו על פי הזמנת שר ההיסטוריה, בשלושת הימים החשובים והמכריעים של המלחמה ההיא, וזאת בסדר כרונולוגי הפוך לסדר יציאתם למסכים. אחרון המוקרנים, 'לבנון', מביא את סיפורו האישי של יוצרו שמוליק מעוז המתרחש ביום הראשון למלחמה; הסרט השני בסדר ההקרנות, 'ואלס עם באשיר', עוסק בשאלת השתתפותו ואחריותו של יוצרו וגיבורו ארי פולמן לטבח במחנות הפליטים הפלסטינים בסברה ושתילה, שהיווה נקודת מפנה במהלכה של המלחמה; ואילו הראשון להקרנה, 'בופור', מביא סיפור של קצין צעיר, יציר עטו התיעודי־בדיוני של רון לשם, שמסתיים ביום נסיגתו הסופית של צה"ל מדרום לבנון, שמונה־עשרה שנה לאחר שהחלה המלחמה.
הסרטים נבדלים זה מזה גם באופני הסיפור והמבע הקולנועיים שלהם. 'בופור' הוא סרט מלחמה ריאליסטי כמו־הוליוודי, עיבוד לספר רב־מכר, המתרחש במבצר מרוחק ומנותק. 'ואלס עם באשיר' הוא סרט מסעות תיעודי מצויר עם נגיעות פסיכולוגיסטיות בדיוניות, ואילו 'לבנון' הוא סרט הנע בין התיאטרלי לריאלי ומתרחש כולו בתוך ומזווית ראייתו של טנק בודד במערכה.
אבל למרות שמדובר בשלושה סרטים אישיים שעשו, כמובן בלי שום קשר ביניהם, שלושה יוצרים שונים, שגם בחרו לכאורה במבעים קולנועיים שונים לחלוטין זה מזה לסרטיהם, הרי שיש בין שלושת הסרטים לפחות שלושה מכנים משותפים, שלא לומר משוכפלים, שהופכים אותם לכמו טרילוגיה אחת, או ליתר דיוק לטריפטיכון, כלומר ליצירה קולנועית אחת עשויה משלוש כנפיים.
ראשית, נקודת המבט הסיפורית הקולנועית של שלושת הסרטים זהה לחלוטין. הם כולם מסופרים מזווית ראייתם ומנקודת מבטם האנושית של הלוחמים שנקלעו ונכלאו, כך הם מתוארים בשלושת הסרטים כאחד, בכף הקלע של המלחמה שכביכול היו קורבנותיה – שמוליק (מעוז) התותחן החדש וחבריו בתוך הטנק שלא יודע לאן הוא נוסע ב'לבנון'; ארי פולמן וחבריו במעגלי הקרבות חסרי הפשר והטבח נטול האחריות ב'ואלס עם באשיר'; ארז־לירז וחבריו־חייליו שלא מבינים על מה הם מגינים ולמה הם נלחמים במבצר הבופור.
שנית, שלושת הסרטים, שהם לכאורה ועל פניהם סרטי מלחמה, הם למעשה סרטי חניכה גבריים קרביים, שבהם הופך הנער המתבגר התם והזך לגבר בוגר קשוח ומפוכח. ב'לבנון' וב'בופור' זה קורה לגיבורי הסרטים במהלך הלחימה המתוארת בסרט. ב'ואלס עם באשיר' זוהי חניכה מאוחרת, המתרחשת לכאורה כשהגיבור הבוגר שב לזיכרונותיו כקצין צעיר, התופס עצמו כנער מתבגר, במלחמה ועיבודם מחדש עשרים שנה אחרי.
והמכנה המשותף השלישי הוא הדרתן הכמעט מוחלטת של נשים משלושת הסרטים כאחד. ב'בופור' אמנם מדברים פה ושם על נשים, כבנות־זוג וכאִמהוֹת, אבל לא רואים בסרט אף אשה וגם קול אשה אינו בנשמע, גם לא קולה של קשרית אלמונית ואפילו לא קולה של אמא. קולו של אבא כן. אבל קולה של אמא לא. ב'ואלס עם באשיר' יש אשה אחת מומחית לפוסט־טראומה, וגם קבוצת נשים פלסטיניות בוכייה, אבל נשים מופיעות בסרט בעיקר בהזיות, מיניות ואחרות, ובזיכרונות, כבנות־זוג וכאמהות. ב'לבנון' מוזכרות נשים אך ורק כאמהות, וכשרואים בסרט אשה אחת ויחידה, היא מייד מופשטת ומוצגת עירומה. וזהו. זה מקומן ותפקידן של הנשים בטרילוגיה הגברית הקרבית הזו.
אבל מדהים לא פחות לגלות, בחיבור בדיעבד בין סרטי התגובה המאוחרת הללו על מלחמת לבנון הראשונה, שהם גם עושים שימוש, בלתי מתואם בעליל, באותם דימויים ממש, גדולים וקטנים.
הסרט הראשון כרונולוגית, 'לבנון', נפתח בכך שהתותחן החדש שמוליק מוכנס־נכנס דרך פתח הצריח אל בטן הטנק המוצפת בשלולית שמן ומים, ומייד לאחר מכן הטנק מתחיל בנסיעה אל תוך לבנון, אל תוך המלחמה. כלומר, וזה בפירוש הדימוי כאן, הסרט והמלחמה מתחילים בכניסתו־חדירתו של זרעון־חייל חדש אל בטן־רחם הטנק, ופעולה שופכנית זו היא שמתניעה למעשה את חייו של הטנק ואת מסעו אל המלחמה. כך מתחילה "הטרילוגיה הקולנועית הלבנונית המאוחרת", והיא מסתיימת בסופה של המלחמה, בסופו של הסרט 'בופור', כשרחמו־בטנו ההריונית של ההר עליו עומד המבצר, ושבתוכה מצויים ומתרוצצים משך כל שעות הסרט ושנות המלחמה החיילים־העוּברים, נחתכת־מפוּצצת באופן מבוקר, כשמניתוח קיסרי ענק זה נולד הקצין גיבור הסרט, לירז, מחדש.
גם מחוזות החפץ אליהם כמהים לוחמי צבא ישראל בשלושת הסרטים דומים ואפילו זהים. ב'בופור' מספר סמל המחלקה אושרי לחייליו שמייד עם השחרור הוא טס לחברתו בניו־ג'רזי. ב'ואלס עם באשיר' מביט פולמן המצויר בלוח הטיסות התקוע בנמל התעופה ההרוס של ביירות ורואה שם טיסות לשלושה יעדים – לונדון, פריז וניו־יורק. ב'לבנון' רואה שמוליק דרך כוונת התותח שלו שלוש תמונות התלויות בבית־המלון 'סן טרופז' ההרוס – של הביג־בן, של מגדלי אייפל ושל מגדלי התאומים – לונדון, פריז וניו־יורק.
אז נכון, סרט קולנוע הוא סיפור אישי לחלוטין של יוצריו, וכך גם במקרה הזה, בשלושת הסרטים הללו. אבל בה בעת קורפוס סרטים הנעשים בתקופה מסוימת במדינה כלשהי, בוודאי אם מדובר בשלושה סרטים שנעשו באותה תקופה על אותה מלחמה, מביעים ומשקפים לא רק את הלא־מודע של יוצריהם, אלא גם את הלא־מודע הקולקטיבי של החברה שבה הם חיים.
ניתן לפיכך לומר שממש כשם שביטויים מוחצנים של הלא־מודע, כמו חלומות, משקפים את מצבו "האמיתי" של האדם, כך גם סרטי קולנוע משקפים את התהליכים "האמיתיים", גם אלה המוכחשים, העוברים על אותה חברה, או לפחות על האליטות שלה, שמתוכה באים יוצרי הסרטים.
הספר שלפניכם יעסוק אפוא בניתוח ופענוח שלושת "סרטי הטרילוגיה הקולנועית המאוחרת על מלחמת לבנון", הן בפני עצמם, והן כמשקפים את פניה של החברה הישראלית הנוכחית, ואולי גם חוזים את עתידה.
בתוך כך חשתי כורח השוואתי, על צירי הסיפור והמסר, להוסיף התייחסות רחבה למדי לשני סרטי מלחמות לבנון אחרים.
בתוך הפרק על 'בופור' כללתי לפיכך גם ניתוח משווה ל'שתי אצבעות מצידון' מ־1986, שנעשה תוך כדי או ממש אחרי המלחמה עצמה. ואילו את הפרק על 'לבנון', המתרחש בתוך טנק בודד ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ואת הספר בכלל, חתמתי בניתוח מקיף של סרט הטלוויזיה התיעודי 'זרעי קיץ' מ־2008, המביא את סיפורו של טנק אחד שכל חייליו מצאו בו את מותם ביומה האחרון של מלחמת לבנון ב־2006.
בעניין הכתוב בספר על 'זרעי קיץ' ברצוני לומר, כבר כאן ועכשיו, כי ניתוח ודיון מעמיק ואף נוקב כמו זה שאני עושה בכתיבתי בסרט תיעודי על מותם של חיילים ישראלים בקרב נושא עימו מכשולים לרוב. לאחר התלבטויות הגעתי למסקנה שהדיון בסרט הזה, על מה שיש ומה שאין בו, חשוב על פי תפיסתי להמשך חיינו כאן, ולפיכך החלטתי בכל זאת להיכנס לזירת המהמורות המכאיבה הזו. עם זאת אני רואה חובה לעצמי להדגיש באופן חד וברור כי הדיון הוא בסרט ובמשמעויותיו, כפי שאני מפרש אותם, ולא בגיבוריו, המתים והחיים. אין בכל מה שאני אומר בחלק העוסק ב'זרעי קיץ' משום כוונה או ניסיון לפגוע או להפחית כהוא זה מדמותם, ובוודאי לא ממסירות נפשם מעוררת ההשתאות של ארבעת הרוגי טנק 2ב של "כוח בניה", וכמובן לא לפגוע בשום צורה ואופן בהורים ובמשפחות השכולות ולהוסיף על כאבם שאין לו שיעור.
* * *
מובן מאליו וברור לחלוטין שכל הדעות המובעות בספר הן שלי. אין לי מושג מה היו כוונותיהם של יוצרי הסרטים שהספר הזה עוסק בהם, ומה שאני מייחס להם ולסרטיהם הוא פרשנות שלי בלבד. גם כאשר אני כותב על יוצר סרט זה או אחר שהוא "אומר" או "טוען" או "חושב" וכיוצא באלה, מדובר בדרך־כלל בניסוח לנוחות הקריאה בלבד, ובעצם מדובר באופן שבו אני קורא את הסרט. כולי תקווה שאתם, הקוראים, תצטרפו לאופן ההסתכלות שאני מציע לכם על הסרטים האלה בספר הזה.
אין עדיין תגובות