מה מתרחש בבניין שעומד לפני פינוי בינוי? איך כל אחת מהדמויות המתגוררות בו מתמודדת עם העומד להתרחש? ועוד, על זוגות […]
דרך ההגנה פינת לוחמי החירות
הרוח העיפה את העלים, הרימה וגלגלה אותם הלאה, הרחק ממנו. רגליו העייפות נשאו אותו בקושי רב אל הבית. שוב שכח לקנות בדרך חלב וגבינה לארוחת הבוקר של יום המחרת. מדלן תכעס ואז תסלח לו, כתמיד. הוא פסע אל הבניין כשבליבו ציפייה לערב שקט, רק הוא ומדלן, מול הטלוויזיה. שלושה חתולים שמנים ישבו ליד הפח הפתוח. תיבות הדואר בכניסה לבניין נראו ריקות. אין להן דבר להציע לו, למוריס. השלט המראה את מספר הבית – 12 – התעקם במרוצת השנים. אצבעותיו המחוספסות גיששו אחר מתג האור הקבוע בקיר המתקלף. האצבע לחצה, האור הצהבהב נדלק והוא עלה במדרגות אל הקומה השלישית.
המפתח הסתובב, והנה הוא ניצב במסדרון הקטן, תולה את המעיל הדק בשתיקה. מדלן ישבה בסלון על כורסת הקטיפה הירוקה שלה וסרגה. הוא החל לחלוץ את נעליו תוך אנחות ונשיפות, והיא התבוננה בו ונאנחה גם היא.
“עד מתי, מוריס, ייתן לך שמעון לעבוד עד חמש. די, מספיק. תבקש ממנו לעבוד פחות שעות. עוד מעט שבעים!”
מוריס הביט בה ושתק. מה יגיד? הלא דיברו על כך כבר כמה פעמים והוא לא היה מסוגל להחליט.
דממה נפלה ביניהם. הטלוויזיה הבהבה והכתב הכלכלי הראה טבלה כלשהי, הם אפילו לא טרחו להביט. היא בסריגה והוא בחליצת הנעליים הגבוהות. שניות ספורות מאוחר יותר כבר נעצמו עיניו לתנומת אחר הצהריים האהובה עליו. רק רשרוש המסרגות העבות המתנגשות זו בזו הפר את השקט. ישן לו מוריס על ספת הבד הירוקה. הספה ראתה ימים טובים יותר, עם השנים דהתה וזוהרה אבד לה. לשניהם לא היה כוח לחשוב על החלפת הריהוט בסלון. אולי לכבוד הפסח, כשתבוא סיגל עם הבעל ושתי הבנות.
בשעה שש וחצי התנער לפתע, הביט בשעון וקם להניח את נעליו ליד הדלת של חדר השינה. הגיע הזמן להתחיל להכין את ארוחת הערב. מדלן כבר פתחה את מגירת הסכו”ם וערכה את השולחן העגול, הוציאה את סיר הברזל הישן והניחה בו שתי ביצים. הוא קצץ את העגבניות בקערת הפלסטיק הלבנה והוסיף הרבה פטרוזיליה ושום קצוץ. אחר כך פרס את הלחם, מדלן תיבלה את העגבניות במלח ובפלפל, והם התיישבו לאכול.
מתי החל הוויכוח? בדיוק כשכיכר הלחם כבר הייתה בידו והוא הושיט את ידו השנייה אל הסכין, שהונחה ליד המצקת במגירה הגדולה. אז נתקלו עיניו בפתק סגול שהונח על השיש, כמו במקרה.
דיירים יקרים!
הנכם מוזמנים לאסיפה דחופה לבחירת ועד שינהל את פרויקט הפינוי לקראת הבנייה המתקרבת. הישיבה תיערך ביום רביעי בשעה 21:00. השתתפותכם חשובה.
פאני ופנחס כהן, כניסה א’
“זה מהיום?” שאל.
“כן”, השיבה מדלן, “בצהריים אספתי מהדואר, לכולם חילקו”.
“לא הולכים! תעזבי את זה”, קבע.
מדלן הניחה את הביצים החמות על הצלוחית והגישה לשולחן. היא התיישבה על כיסא האוכל כמי שהכוח לעמוד ניטל ממנה. כשניגש מוריס לשולחן עם קערת הסלט והלחם, ידעו שניהם – הערב לא תהיה להם שלווה. מדלן אכלה בדממה. עם השנים למדה כיצד להתנהל מול מוריס כששניהם מרוגזים. בכוונה שתקה. אין לה כוח. היום נגמר לה. מספיק עם הוויכוחים, אמרה לעצמה. היא כבר תסביר לו עד יום רביעי, שעדיף שילך לבדו והיא תישאר בבית, לא כדאי להתחיל להתווכח מול השכנים.
אחר כך נכנסה להתקלח. למעלה מחצי שעה שהתה בחדר האמבטיה. כשיצאה, הבחינה במוריס היושב על הספה, ספל קפה שחור בידו והוא לוגם ממנו לגימות ארוכות, מנסה למשוך את הזמן, פניו מוטרדות. שוב שבר את הראש מה להגיד לה. החלטה משותפת הייתה להם דרך קבע, והיא זו שהחזיקה אותם יחד כל השנים – לא הולכים לישון כשכועסים.
מוריס זקף את ראשו להתבונן בה. באהבה התבונן. מה ראה בה לפתע פתאום שלא ראה לפני עשרים, שלושים וארבעים שנה? האם זהו השיער היפה שהלבין או אולי העיניים היפות?
שוב התיישבה בכורסה הירוקה, שילבה רגליה ושתקה.
“תגידי, מדלן, מה הם רוצים? השתגעו כולם! איזה מגדלים הם הולכים להרים פה? את מאמינה לכל זה? ולאן נתפנה? עכשיו לעבור, ואז שוב לעבור. מה זה פה? למי יש כוח? לא, לא מתאים. הכול בגלל הבן של לוי, הוא והרעיונות שלו!”
דורון לוי הוא בנם של מקסימה ומנחם לוי שנפטרו לפני כחמש שנים. הם התגוררו בכניסה א’ בקומה הראשונה. הבן דורון ירש את הדירה ואז החלו הרעיונות לרוץ במוחו.
“הכסף משגע את כולם”, הוסיף מוריס במרירות, ומדלן אמרה: “תסתכל מסביב, תלך למרכז, ותראה – בכל מקום בונים”.
למחרת הלכו וראו!
אזור השרון הצפוני חי ותוסס, גם ההיסטוריה משתלבת בנוף, כמו יער חדרה, על כל האיקליפטוסים שבו, מזכרת מהביצות ומהקדחת.
מוריס אהב ללכת אל הים כשהיה לו פנאי, להתיישב על פיסת קרטון ולהקשיב להמיית הגלים. לאן היה הולך אם לא היו גרים בקרבת חוף ים? הוא בז ליושבי בתי הקפה שישבו בחבורות והשחיתו זמנם בפטפוטים חסרי ערך. לא פעם ביקשו ממנו חבריו למפעל שיבוא איתם בבוקר שישי לפני הקניות לקפה קטן במרכז המסחרי הישן. אבל הוא סירב בעקביות ובנימוס, עד שבאחד מן הימים פסקו ההצעות וההזמנות. לא די היה לו בשעות העבודה הארוכות במפעל הצמיגים? את כולם הוא הכיר לפני ולפנים. ומה ירוויח שגם ביום שישי ישב איתם? הים פיתה אותו, והוא התפתה בכל שבוע מחדש. “ניקוי רעלים”, כך הרגיש לגבי הביקורים בחוף. ומלבד זאת, החופש להיות לבד תמיד קסם לו.
הנה הוא יושב מול הרוח, רעש הגלים המתנפצים באוזניו, עיניו עצומות והוא דואה בשמיים כשחף צעיר, חופשי לגמרי, מחשבותיו נודדות לרעשים מהעבר, קולות אנשים שחלפו ואינם, מקומות רחוקים, כמו החדר הקטן במעברה, שבו אימו מלבישה אותו במכנסיו הבלויים ומתחננת “שיהיה ילד טוב” ויפסיק להתרוצץ בחוץ ללא הפסקה. “תלמד ותהיה חרוץ”, הייתה מבקשת ממוריס שלה.
למה הגיע בחייו? תפקיד אחראי משמרת במפעל צמיגים, אישה טובה ובת יחידה עם שתי נכדות המתגוררות בתל אביב. מה ייתן לו ומה יוסיף חשבון הנפש? יכולת למידה וסבלנות לא היו מהתכונות שנתברך בהן. מאבד היה את הריכוז כבר בבית הספר מאז שזכר את עצמו. הפנים היו פונות תמיד לעבר חלון הצריף שבו הייתה הכיתה. להרפתקאות נמשך כמו חתלתול צעיר לצלוחית חלב. המפעל היה עבורו בית כבר מגיל צעיר. כמה שמח כשקודם מפועל לאחראי משמרת. זה הקידום היחיד שזכה לו בחייו. הוא צחק במרירות וקם יגע מן הים אל עבר קניות יום השישי שהמתינו לו.
אין עדיין תגובות