בלתי נפרדים

כאשר פיטר נאלץ לשחרר לחופשי את פָּאקְס , השועל שגידל בביתו, הוא מקבל את הדין. אבל מהר מאוד הוא מבין שעליו להגיע בחזרה ליער הסמוך לביתו ולחלץ משם את פאקס.

הוא יוצא למסע רגלי בן מאות קילומטרים, אולם תוכניותיו משתבשות והוא נקלע למקום זר ומוזר. שם, לראשונה מאז מתה אמו, הוא פוגש אישה שמושיטה לו יד של עזרה ונחמה. כעת הוא מבין, שלפעמים דווקא הדרך הארוכה היא הנכונה.

המסע יוצא הדופן שעורכים פיטר ופאקס נפרשׂ בפני הקוראים בעדינות אך בישירות מצמררת, שיחד הופכות את הקריאה בבלתי נפרדים למסע בפני עצמו.

מקט: 4-20-533007

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

כאשר פיטר נאלץ לשחרר לחופשי את פָּאקְס , השועל שגידל בביתו, הוא מקבל את הדין. אבל מהר מאוד הוא מבין […]

---

1

השועל הרגיש שהמכונית מאטה לפני שהילד הרגיש בזה, כפי שהרגיש ראשון בכל דבר. הוא חש בזה בכריות כפותיו, לאורך עמוד השדרה שלו, בפלומת השיער העדינה שבפרקי כפותיו. מן התנודות למד גם שהכביש נעשה מחוספס יותר. הוא התמתח, התרומם מחיקו של הילד וריחרח את הריחות שבקעו מהחלון וסיפרו לו שהם נוסעים עכשיו באזור מיוער. הריחות החריפים של עצי האורן – ריח העצים, ריח קליפתם, ריח האצטרובלים והמחטים – רטטו באוויר כמו סכינים, אבל מתחת להם זיהה השועל גם ריחות של תלתן, שום בר ושרכים רכים יותר ושל המון דברים אחרים שלא נתקל בהם לפני כן, אבל היה להם ריח ירוק ובהול.

גם הילד חש כעת במשהו. הוא אימץ את חיית המחמד שלו אל גופו ואחז בכפפת הבייסבול שלו בכוח רב יותר.

חרדתו של הילד הפתיעה את השועל. בנסיעות הספורות הקודמות שלהם במכונית הילד היה רגוע ואפילו נרגש. השועל חיכך את חוטמו בריפוד הכפפה, אף ששנא את ריח העור. הילד שלו צחק תמיד כשעשה את זה. הוא היה מכסה בכפפה את ראשה של חיית המחמד שלו ומעמיד פנים שהוא מתאגרף, וכך השועל היה מסיח את דעתו.

אבל היום הילד הרים את השועל שלו, טמן את פרצופו בפרוות צווארו הלבנה ואימץ אותו אליו בחוזקה.

באותו רגע הבין השועל שהילד בוכה. הוא הסתובב וסקר את פניו במבטו כדי להיות בטוח. כן, הוא בוכה – אם כי ללא קול, דבר שהשועל לא ידע מעולם שהוא יכול לעשות. הילד לא הזיל דמעות כבר הרבה זמן, אבל השועל זכר: הוא תמיד צעק קודם, כאילו כדי לדרוש שיקדישו תשומת לב להתרחשות המוזרה הזו, למים המלוחים המטפטפים מעיניו.

השועל ליקק את הדמעות ונעשה מבולבל עוד יותר. לא היה ריח של דם. הוא התפתל ויצא מבין זרועותיו של הילד כדי לבחון את האדם שלו בקפידה רבה יותר. הוא היה מבוהל מכך שלא הצליח להבחין בחבלה, אף שחוש הריח שלו לא הטעה אותו מעולם. לא, לא היה דם. לא היתה אפילו היקוות של דם מתחת לעור, כפי שקורה כשמקבלים מכה יבשה, או חלחול לשד העצמות, כפי שקורה כשהעצם נסדקת, מה שקרה פעם.

המכונית פנתה ימינה, והמזוודה שלצידם זזה. על פי הריח שבקע ממנה ידע השועל שהיא מכילה את בגדיו של הילד ואת החפצים מהחדר שלו שהשתמש בהם לעיתים קרובות: התצלום שהחזיק על שולחן הכתיבה שלו והחפצים שהחביא במגירה התחתונה. הוא נבר בכפתו באחת מפינות המזוודה, מקווה לפתוח אותה קצת, כדי שחוטמו החלש של הילד יריח את הדברים האהובים האלה וימצא בהם נחמה. אבל באותו רגע המכונית האטה שוב והזדחלה בקול טרטור. הילד רכן קדימה וטמן את ראשו בכפות ידיו.

קצב פעימות ליבו של השועל הואץ ופרוות זנבו העבה הזדקרה. ריח המתכת החרוכה שבקע מבגדיו החדשים של האב צרב את גרונו. הוא זינק אל החלון ושרט אותו. בבית היה הילד שלו מרים לפעמים קיר זכוכית דומה כשעשה את זה. הוא הרגיש תמיד טוב יותר כשהרימו את הזכוכית.

אבל הילד רק הוריד אותו והושיב אותו שוב בחיקו ודיבר אל אביו בקול מתחנן. השועל כבר למד את פירושן של מילים רבות בלשונם של בני האדם, והוא שמע אותו משתמש באחת מהן עכשיו: “לא”. המילה “לא” היתה קשורה לעיתים קרובות לאחד משני השמות שהכיר: השם שלו והשם של הילד. הוא כרה אוזן. אבל היום שמע רק את ה”לא”. הילד חזר על המילה שוב ושוב בקול מפציר באוזני האב.

המכונית רעדה עד שנעצרה לגמרי ונטתה ימינה. ענן אבק עלה מעבר לחלון. האב הושיט שוב את ידו מעל המושב, ואחרי שאמר משהו לבן שלו בקול שקט, שלא התאים לריח השקר הכבד שבקע ממנו, אחז בעורפו של השועל.

הילד לא התנגד, ולכן השועל לא התנגד. הוא נתלה, רופס ופגיע, באחיזתו של האיש, אף שהיה מפוחד עכשיו עד כדי נשיכה. הוא לא ירגיז היום את האנשים שלו. האב פתח את דלת המכונית וצעד על החצץ והעשבים לעבר קצה היער. הילד קם והלך אחריו.

האב הניח את השועל על הקרקע, והוא ניתר מעבר להישג ידו. הוא נעץ את מבטו בשני האנשים שלו והופתע לראות שהם כמעט באותו גובה עכשיו. הילד גבה מאוד בזמן האחרון.

האב הצביע על האזור המיוער. הילד הביט באביו במשך רגע ארוך. מעיניו שוב זרמו מים. אחר כך ייבש את פניו בצווארון חולצת הטריקו שלו והינהן. הוא תחב את ידו לכיס מכנסי הג’ינס שלו והוציא חייל פלסטיק ישן, הצעצוע האהוב על השועל.

השועל נדרך, מוכן למשחק המוכר. הילד יזרוק את הצעצוע, והוא ירדוף אחריו וימצא אותו – הישג שתמיד נראה לילד ראוי לציון. הוא ימצא את הצעצוע ויחכה איתו בפיו עד שהילד ימצא אותו וייקח אותו כדי להשליך אותו שוב.

ואכן, הילד הרים את חייל הצעצוע והטיל אותו אל בין העצים. ההקלה שחש השועל – הם באו לכאן רק כדי לשחק את המשחק! – גרמה לו לאבד את זהירותו. הוא זינק לעבר העצים מבלי להביט לאחור באנשים שלו. אילו היה מביט, היה רואה שהילד מתרחק מאביו ומשלב את זרועותיו על פניו, ואז הוא היה חוזר. את מה שהילד היה זקוק לו – הגנה, הסחת דעת, חיבה – הוא היה נותן.

במקום זאת יצא לחפש את הצעצוע. הפעם היה קצת קשה מהרגיל למצוא אותו, כי היו כל כך הרבה ריחות שונים ורעננים יותר ביער. אבל רק קצת – הרי בסופו של דבר, הריח של הילד שלו היה גם הוא על הצעצוע. את הריח הזה הוא ימצא בכל מקום.

חייל הצעצוע היה מונח כשפניו כלפי מטה ליד שורש סבוך של עץ אגוז־חמאה, כאילו הטיל את עצמו לשם בייאוש. הרובה, שהקת שלו היתה צמודה תמיד ללא לאות אל פניו, היה טמון עד הניצב בתוך ערימת עלים. השועל חפר והוציא את הצעצוע, אחז בו בין שיניו וקם על רגליו כדי לאפשר לילד למצוא אותו.

התנועות היחידות ביער הדומם היו תנועותיהן של קרני השמש שניצנצו כזכוכית ירוקה בין עלי העצים. הוא התמתח והזדקף. לא היה שום סימן לילד. דקירת דאגה רטטה בעמוד השדרה של השועל. הוא שמט את הצעצוע ויילל. לא היתה תגובה. הוא יילל שוב, ושוב נענה רק בדממה. אם זה היה משחק חדש, הוא לא אהב אותו.

הוא הרים את חייל הצעצוע והתחיל לחזור על עקבותיו. כשיצא בזינוק מבין העצים, התעופף עורבני מעליו ופלט צווחה. השועל קפא במקומו, מתלבט.

הילד חיכה כדי שישחקו את המשחק. אבל היו כאן ציפורים! במשך שעות ארוכות צפה בהן במכלאה שלו, וגופו רטט למראה הציפורים המפלחות בפזיזות את השמיים כמו הברק שראה לעיתים תכופות בערבי הקיץ. החירות שבמעופן ריתקה אותו תמיד.

העורבני קרא שוב, והפעם היה עמוק יותר בתוך היער, אבל נענה במקהלה של תשובות. השועל היסס רגע אחד נוסף ונעץ את עיניו בעצים כדי לקלוט שוב במבטו את הפס שצבעו כחול־חשמלי.

ואז שמע דלת מכונית נטרקת מאחוריו, ואחריה דלת נוספת. הוא זינק במהירות המְרבית, מתעלם מהקוצים ששרטו את לחייו. מנוע המכונית התעורר לחיים, והשועל רץ ונעצר בקצה הכביש.

הילד שלו פתח את החלון והושיט את זרועותיו החוצה. ובעוד המכונית מתרחקת במהירות בתוך מטר אבני חצץ, האב קרא בשמו של הילד: “פיטר!” והילד צעק את השם הנוסף היחיד שהשועל הכיר.

“פָּאקְס!”