ספרו החדש של עידן צבעוני, בזכות הלבנטיניות, מבקש לברר את הרלבנטיות התרבותית-פוליטית של המסמן לבנטיני בישראל של המאה ה-21, כל […]
הקדמה
“בזכות הלבנטיניות” מבקש לברר את הרלבנטיות התרבותית–פוליטית של המסמן לבנטיני בישראל של המאה ה–21, כל זאת בתנאים בלתי אפשריים של מרחב ישראלי אולטרה–לאומי מדמם, ואי לכך מבעד לפצעו–סבלו של הדור הנוכחי אשר הכיבוש הוא אחד מסימניו, וכפועל יוצא מכך אנו מתקשים לראות באופק הפרדה אזרחית בין ישראל לפלסטין, אבל גם אופק דו–לאומי ללא פרקטיקה של אפרטהייד אינו בגדר האפשר. בעקבות ההמשגה של ז’קלין כהנוב (ולצד כותבים כמו אבו אל–חסין אִבּ ן ג’וּבַּייר, יוסף מיוחס, חנה ארנדט, ג’ברא אבראהים ג’ברא, אבי וארבורג, ח’ליל א–סכאכיני, הלן סיקסו, משולם מוולטרה, איליה סולימאן, ז’אק דרידה, אל–אִדְריסי, סוזן סונטג, טארִק חג’י, מרק טוויין, יוסף מונדי, פיאם פיילי), “בזכות הלבנטיניות” מבקש לחזור למסמן לבנטיני תחת הגיונו של שיח א–זהותני (אבל בה במידה הוא אינו מציע מחיקה/ביטול של זהויות) המאפשר את המבט הכפול הנתון בסבך יחסי משיכה–דחייה ליבידינליים, הן למערב והן למזרח, מבלי שהאחד יוציא את האחר. ואגב כך שהלבנטיניות מאפשרת ריכוך של זהויות נוקשות המתארגנות בתרבות הישראלית בצורה גיאומטרית (מזרחי מול אשכנזי / יהודי מול מוסלמי וכו’), אזי היא מבקשת לקדם שיח ביקורתי שלרגע אחד משהה את ממד ההתקרבנות שחוסם בגופו כל אופק של תזוזה רעיונית במעברי הגבול של השפה. הלבנטיניות כפי שאני מבקש להעלות כאן היא יותר מכול משאלת לב חרדה, רוח נומדית א–טריטוריאלית שמחפשת אך לשווא מנוחה במרחב אלים ללא–נחת. כמהגרת עבודה ארעית היא מנדידה את עצמה ממקום למקום, מפיצה את שמה גם במזרח ברלין; שם, במקום הבלהות של העבר ה(לא)רחוק והרודפני, שם ואולי רק שם, פלסטינים, ישראלים, טורקים וסורים יכולים להשכין שלום בינם לבין עצמם בזוכרם אך בקושי את שמותיהם שצללו בזמן. הלבנטיניות נכתבת תוך כדי הסבת המבט בחצי סיבוב מזרחה לברלין ולגרורותיה, ולצד זאת היא נכתבת מתוך דאגה לעתיד המרחב (המזרחי) הזה; היא אינה תרה בהכרח אחר היתכנות פרוגרמטית אלא פורחת באוויר כהרהור אינטימי פנים–תרבותי.
במחשבה הלבנטינית כפי שמוצע בספר זה יש מהתנופה האוטופית ומהנסיגה המלנכולית, וככזאת היא נאיבית–רגשית, נוסטלגית לנוסטלגיה של האחר, ולפרקים מאמצת עמדה ביקורתית–פוליטית מזוכיסטית. היא מקפלת בתוכה דו–קוטביות חסרת מנוח: מובעים בה געגועים טקסטואליים לעבר מוחמץ טרום–לאומי במרחבים אימפריאליים מנוונים/מנומנמים, ולעתיד שמעולם לא יהיה בהכרח. הספר עצמו החל להיכתב בעקבות מבצע “שומר חומות” (2021), בימים הרחוקים ההם שבהם מבצע צבאי אחד רדף את משנהו בשמות מתחלפים אשר רק מומחים לדבר מסוגלים לזכור. ב”שומר חומות” שתי הקהילות האתניות שבתוך הקו הירוק הוטחו זו בזו באזורי התפר הרגישים של החיים המשותפים, ושוב צפה ועלתה על פני השטח ההצקה ביחס לאופק היחסים האפשריים בין שתי הקהילות הקרובות–רחוקות שמתנהלות מזה שנים על הספקטרום האוטיסטי שבין משיכה לדחייה; שוב נאלצו יהודים וערבים לברר לעצמם את מקומם במרחב הנמתח בזמן, אשר מארגן בין השאר את אתיקת היחסים בין הקהילות – הזמן כזיכרון אישי–קולקטיבי שנספג מחדש במרחב. הספר המשיך להיכתב אל תוך ימי ההפיכה המשטרית שעל סף או בתוך משבר חוקתי, על סף ייאוש/אובדן, ושוב כסוג של הווה–נמשך הוא נכתב לאחר ה–7 באוקטובר שכבר אינו תאריך אלא אירוע דמים מדמם שמדמם עלינו ועל שכנינו ללא הפסק. אכן, חיינו מתארגנים עכשיו תחת ההיגיון הצרוף של לפני האירוע ואחרי האירוע, אך שמא הכרחי עבורנו לשמור על הידע שהיה מקופל אצלנו לפני “האירוע”, לא לבקש למחוק את הידע (החלקי) הזה בשל תנוחת הבדיעבד המפתה אשר בעצמה עשויה לחשוף את עלבונה בכל רגע נתון כסרח עודף של מכונת ההיסטוריה האלימה שדוחפת בקפריזיות את הסובייקט המריונטי שלה קדימה–אחורה כמטוטלת במבוכי הזמן.
חלקו הראשון של הספר הוא המסה “בזכות הלבנטיניות: מחשבות לעת אסון”; חלקו השני מאגד 13 שיחות שקיימתי עם חוקרי תרבות ממגוון תחומים סביב הרגישות הלבנטינית (ליאת ארלט סידס, ניסן שור, קציעה עלון, יוסי סוכרי, עדי שורק, עופר נורדהיימר נור, חוסני אלח’טיב שחאדה, דוד גדג’, מרחב ישורון, רונית פלג, יצחק בנימיני, טלי חתוקה, רפאל זגורי־אורלי), כל זאת בבקשה סמויה לחלץ את הלבנטיניות מהנוירוזה הפרטית שלי ולהפוך אותה לדאגת הכלל. זו הזדמנות עבורי להודות לכל המרואיינים על תרומתם שלא תסולא בפז להבנת הלבנטיניות על שלל נגזרותיה וסיבוכיה שהיא סוחבת על עצמה כמילה בזויה ומלאת גאווה כאחד. השיחות שבספר חידדו עבורי רפרטואר תרבותי עשיר שלא התוודעתי אליו לפני כן; הן אפשרו לי את המשך בירורו של מסמן חמקמק זה כהכרח רפלקסיבי שאני מקווה שימשיך להתגלגל על לשוני בחומריות סכיזואידית.
***
תודה למיכל פאר על עריכה מעמיקה של המסה, למורג סגל על עריכת לשון ללא דופי, לאילן פוטש על עיצוב הכריכה ותמונות פנים הספר, לענבל ראובן על העימוד ולמירי ישראל על תמלול השיחות. חלקים של פרק 3 ראו אור בספרי “קורפוס כריסטי – תיאטרון ארכאי וקולנוע ישראלי–פלסטיני” (2023). תודה למירה רשתי, אשר פרסמה לראשונה במהדורה המקוונת של “גרנטה” (כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית) חלק מהשיחות. חלקים ראשוניים של המסה “בזכות הלבנטיניות” פורסמו בכתב העת “אלכסון” (מרץ 2022), בעריכתו האדיבה של יורם מלצר, וחלקים אחרים נכתבו עבור אסופת המאמרים “הביאו את השמש: מבטים לבנטיניים”, בעריכת קציעה עלון וליאת ארלט סידס (הוצאת גמא, בכתובים). המסה שלפניכם המשיכה לכתוב את עצמה למען עצמה ונחתמה לעת עתה בספר זה.
עידן צבעוני
אביב 2024
אין עדיין תגובות