החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בלי גבולות

מאת:
הוצאה: | 2017 | 455 עמ'
זמינות:

43.00

רכשו ספר זה:

אם הילדה שלך מתווכחת ועומדת על שלה – יש לך סיבה להתגאות.
אם הילד שלך לא מקשיב לך – סימן שהוא עדיין בוטח בך ובאהבה שלך.
סימן שעשית טוב.

אבל מה לעשות כשהם נאבקים בנו?
איך מציבים להם גבולות?

השאלות הללו הן שרידיה של תפיסת הורות ישנה, שמטרתה  לעצב ילדים שיתאימו למסגרת התרבותית שבה נולדו, כדי שיוכלו לשרוד.
אבל היא כבר אינה הולמת זמנים של חופש מידע וחופש בחירה. ובנוסף, העיסוק המתמיד בהצבת גבולות, הופך אותנו  לנוקשים, נזקקים ומרוחקים, במיוחד במצבים של אי הסכמה ובלבול – במיוחד ברגעים שבהם הבית משווע למנהיגות אמיתית.

כאבא וכמטפל חקרתי את מאבקי הכוחות בין ילדים להוריהם. מה מקורם? איך הם משפיעים על אופן השימוש בכוח בתרבות שלנו? האם  ילד או מבוגר בריא בנפשו באמת זקוק שיציבו לו גבולות?
אני מאמין שאנחנו, בשונה מהורינו וסבינו, יכולים לבוא אל הקונפליקטים עם ילדינו מכיוון חדש, ולהפוך אותם מסדק שהולך ומשתלט על חיינו, לנקודת משען שמאפשרת לנו להקשיב מחדש לעצמנו ולהתקרב לילדינו.

"בלי גבולות" מציע דרך להורים שבוחרים לגדול יחד עם ילדיהם. חוט אחרי חוט נפרמת בספר האשליה שהנהגת המשפחה מחייבת "הצבת גבולות". צעד אחר צעד נפרסת לפנינו גישה שמאפשרת להתמקם בנדיבות ובאומץ כמנהיגים במרכז הבית שלנו, במרכז הממלכה שאנחנו יצרנו.
שי אור, מתגורר בפרדס חנה עם בת זוגו, אורית פיול אור ושלוש בנותיו בנות ה-9, 15 ו-20. שי הוגה גישת "הורות כמעשה ניסים", כותב, בעל סטודיו פרטי לטיפולים וסדנאות ומנהל הוצאת ספרים פרטית בשיתוף עם בת זוגו.
גישתו של שי – "הורות כמעשה ניסים" היא הזמנה לדרך חיים חדשה בה המשפחה הוא מרחב לפריחה, דרך חיים בה הקשבה, קרבה, צמיחה הם בתוך החיים, בתוך המשפחה, בתוך החומר.

שי כותב הספרים "הורות כמעשה ניסים" ו"בלי גבולות" ומפתח הגישה, מטפל בהורים כבר מעל 25 שנה, מעביר הרצאות וסדנאות ברחבי הארץ, מכשיר מטפלי הורים ע"פ גישת הורות כמעשה ניסים. הקים וניהל בית הספר "ילדי האדמה" הנבנה על פי גישה המאפשרת לווי וצמיחה משותפת של הורים וילדים יחדיו.

מקט: 4-800-1703027
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לפני שיוצאים לדרך

1. הדבר הנכון

היינו ארבעה ילדים מבולבלים בני שתים–עשרה בערך, בתחנה המרכזית של אגד בדאון–טאון חיפה. הייתם יכולים לשחרר כל אחד מאיתנו לבדו בשדות של העמק, והוא היה מוצא את דרכו בלי מאמץ מיוחד. אבל כאן, בתוך מהומת הצעקות והדחיפות של המוני נוסעים לחוצים, צפירות ונפיחות האוטובוסים, שפע החנויות והסוחרים; כאן בהמולת חיי היומיום של “חיפה חיפה, עיר אמיתית”, היינו אבודים. אבודים לגמרי. ארבעה קיבוצניקים קטנים, בלי מבוגר, לראשונה בחיינו.

יואב היה פשוט בהלם. באימה. דוד ישב וחיכה שמישהו יעשה משהו. חגי, שהפך מאוחר יותר למפקד בקומנדו הימי, נשאר רגוע. ואני? אני הייתי כולי מרוגש ונלהב. עכבר קטן מהכפר שמביט בהתרגשות על ההמונים המזיעים שחולפים על פנינו, על מאות האוטובוסים שמובילים אלפי גברים ונשים וילדים לכל רחבי הארץ. העיניים בולעות את התמונות והמוח מחשב דרכי מילוט מהתסבוכת שאני יצרתי. במו ידי.

באותו קיץ נשלחנו, כל ילדי “חברת הילדים” מהקיבוץ, לקייטנה מסוג חדש. ללא שום הכנה מוקדמת נפלנו לידיו של מנהל הקייטנה, בוגר גאה של תנועת הצופים שהתעקש בשבוע הקייטנה להחדיר בנו הרגלי ניקיון ומשמעת. האיש המופרך היה עובר בבוקר בין הבקתות ומלקק את המרצפות כדי לבדוק אם ניקינו כראוי, ומדי כמה דקות היה משמיע במערכת הכריזה סיסמאות והמנונים שמהללים את הקייטנה ומזכירים את הכללים. אנחנו אמנם היינו ילדי קיבוץ ממושמעים, ומורגלים בעבודה קשה מגיל צעיר, אבל החופש הגדול — עד לאותה קייטנה — היה מוקדש בכל שנה לימים ארוכים בבריכה, הרפתקאות בחופי הכנרת, משחקי כדורגל מבוקר עד לילה, וכמובן הקייטנה המסורתית על הכרמל. שבוע רגוע עם המון ים, המון צ‘יפס ואיסוף צנוברים שנפלו מעצי האורן בכפר הנוער הגדול והריק שבו התארחנו. מבחינתנו הימים הארוכים של החופש הגדול היו פסק זמן הכרחי ממבוגרים, הזמן להתנער מכל הכללים והמטלות, הערכים והעקרונות שהמבוגרים השליטו בחיינו.

לכן יום לפני ש“נחתנו” בתחנה המרכזית בחיפה, ניגשנו חגי ואני לאחת המטפלות שבאה איתנו מהקיבוץ לקייטנה. “נמאס לנו מהאיש הזה ומהחוקים המוזרים שלו!” אמרנו לה. “זה לא רק אנחנו. הרבה ילדים ממורמרים מהמשמעת הקפדנית ומהאווירה ה‘חינוכית’ במקום המוזר הזה שקוראים לו קייטנה.” ביקשנו שתדבר עם יורי שיפסיק להציק לנו. היא סירבה. אנחנו התאכזבנו קשות. התלבטנו קצת ובסוף ביקשנו שתאפשר לנו לחזור הביתה. גם הבקשה הזאת נדחתה על הסף.

התחלנו לעבור בין הילדים בשקט, מחרחרים מרד, מבררים למי כמונו נמאס מהקייטנה. בסופו של דבר הצלחנו לפתות עוד שני ילדים למזימה, התאספנו באחת מהבקתות וגילינו שלכולנו יחד נשארו 17 לירות מ“דמי הכיוף” — ככה קראו בקיבוץ לחמש הלירות שכל אחד קיבל מהמבוגרים כדי “לבזבז” על גלידה וממתקים וכל מה שעולה בדעתו, כשיוצאים לבלות במטרופולין של נהריה. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג כמה עולה לנסוע באוטובוס לעמק הירדן. למעשה, כל הידע שלנו בתחום הסתכם בעובדה שצריך קודם כל להגיע איכשהו לחיפה.

בבוקר שלמחרת התגנבנו בין הבקתות, צעדנו דרך מטעי השקדים אל הכביש הראשי, ואחרי שהתווכחנו קצת באיזה כיוון זה חיפה, התיישבנו בתחנת האוטובוס. אני זוכר את ההמתנה בשדרת האקליפטוסים שבין נהריה לעכו כזמן מכונן, כשאני מגייס את כל כוחות השכנוע שלי אל מול הפחד שאחז בחברַי, בידיעה שאחרי שנעלה לאוטובוס הכל יהיה קל יותר. ובאמת ברגע שהאוטובוס הגיע ולקח אותנו לעכו, הכל הפך להיות הרבה יותר מפחיד. התברר שעם 17 הלירות שבידינו נוכל להגיע לחיפה. וזהו. נראה לי שזה הזמן להזכיר לקוראים הצעירים שהסיפור מתחולל בתקופה שבה ניתן היה למצוא טלפון נייד רק בספרי מדע בדיוני. ובמציאות שלנו — הילדים מהעמק — היה למעשה רק מכשיר טלפון אחד ששירת את כל ארבע מאות חברי הקיבוץ, מעמדתו שעל מדף הפורמייקה, ליד ברזי הסודה שבחדר האוכל.

ברחנו מהקייטנה.

לא הסכמנו שיתעלמו מאיתנו ופשוט לקחנו את גורלנו בידינו ויצאנו עם שבע–עשרה לירות לנסיעה שעולה פי שלושה.

נזכרתי בהרפתקה המשוגעת הזאת לפני כמה ימים, כשבתי בת השמונה וחצי הסתכלה עלי במבט מזרה אימה ואמרה, “אני יודעת מה טוב לי! תפסיק לחשוב שאתה יודע יותר טוב ממני מה טוב לי!” בעודי מזגזג בין התסכול העמוק על עצם זה שהיא מתווכחת איתי, לבין הזעם המפעפע שדרבן אותי להכניע אותה, לבין הייאוש שמשך אותי לוותר לה ולמנוע את כל הוויכוחים האלה, נזכרתי בילד שהייתי. הילד שעמד שם בתחנה המרכזית בחיפה בין אלפי אנשים והרגיש התרוממות נפש נדירה. כי גם אני — בדיוק כמו בתי — ידעתי מה טוב לי. כי הפחד שלי מלנסוע כמעט מאה חמישים קילומטר בדרך שלא הכרתי, בלי כסף לאוטובוס, כשלפחות שניים מהחבורה שאיתי הפכו בבת אחת מחברי קבוצה שלי לארנבונים מפוחדים שנשענים עלי ותלויים בי — הפחד הזה התגמד אל מול הידיעה שאותי אף אחד לא יכופף. שעלי אף אחד לא יחליט. והנה הילדה שנולדה לילד המוזר מהתחנה המרכזית בחיפה, באופן ממש מפתיע, דומה לו. גם היא לא מוכנה שיחליטו עליה.

כמה מוזר.

כמה מרגש.

כמה מרפאת היא ההיזכרות שהמאבק הזה שהיא נאבקת בי מגיע מאותו מקום רב–עוצמה, מקום של אמונה תמימה שקיים גם אצלי וגם אצלה. מקום עמוק, נשכח לפעמים, שבו שוכנת הידיעה שאנחנו ראויים. ראויים שהעולם הזה ימצא דרך להתאים את עצמו אלינו. ולָמה אנחנו ראויים לזה?

לא מפני שאנחנו מפונקים.

לא מפני שאנחנו בטלנים.

וגם לא מפני שאנחנו שקועים בעצמנו, חולי שליטה, אטומים ונצלנים.

ממש לא.

גם הידיעה שאנחנו ראויים שיקשיבו לנו, וגם הבחירה — הכל כך קשה לפעמים — להילחם ביקרים לנו מכל כדי לגרום להם שיקשיבו לנו, שתיהן משמרות בתוכנו את התחושה שלא סתם אנחנו כאן. שיש משהו מיוחד, חד–פעמי ומדויק בתחושות שלנו, ב“מצפן הפנימי” שלנו, במנגנון הרגשות שלנו. שלא סתם אנחנו רגישים כל כך. שלא סתם צוידנו בבחירה חופשית. ביכולת המופלאה הזאת לטעום אם נרצה ולא לטעום אם לא נרצה, מכל אחד מאינסוף המטעמים שמונחים לפנינו על ה“בופה” של החיים. כי אם אנחנו לא ראויים שיקשיבו לנו, אז בשביל מה כל הבלגן? בשביל מה החושים שלנו, בשביל מה הרגשות, בשביל מה ההיגיון והאינטואיציה ושלל השפות שלמדנו לדבר בהן? האם כל אלה כלים שקיבלנו רק כדי לשרוד? רק כדי להשלים עם המצב? רק כדי לאכול בוקר, צהריים וערב מזון שמתאים למישהו אחר? האם צוידנו בכל הכלים המופלאים האלה, שמאפשרים לנו בחירה חופשית, כדי שנמשיך לבלוע שאריות מזמנים קדומים, רק כי “זה מה שיש”, בזמן שהקולות מבפנים ממשיכים ללחוש או לזעוק “זה לא מתאים לי. זה לא מה שאני רוצה”?

בשעה ארבע אחר הצהריים ירדנו יואב (שעדיין היה בהלם) ואני מהאוטובוס שהביא אותנו מטבריה לקיבוץ. הייתי גאה ורגוע אחרי שהצלחנו לארגן לחגי ולדוד טרמפ עם נהג משאית מחיפה עד לקיבוץ. יואב ואני הגענו עד לטבריה עם מה שנשאר מאותן 17 לירות שאיתן יצאנו למסע, והצלחנו להגיע הביתה רק בזכות נדיבותו של נהג אגד חביב, שלא שאל שאלות ופשוט לקח אותנו בחינם מטבריה ועד הכניסה לקיבוץ.

כשנכנסנו לחדר האוכל השתררה דממה. מאות מבטי זעם הופנו אלינו. רציתי לצעוק: תקשיבו, הצלחתי להביא את כולנו הביתה, הכל בסדר! אבל לא היה עם מי לדבר. אמא שלי הגיעה מייד לחדר האוכל. אני בתמימותי חשבתי שמתישהו, אחרי שתירגע, היא גם תתגאה בי קצת. בתושייה שלי, במנהיגות שלי, באומץ שלי, ביכולות החדשות שהתגלו בי באותו יום. הרי חזרנו כולנו שלמים ובריאים. אבל כלום. רק זעם, ביקורת, האשמות קשות, ואחר כך דיונים וּועדות ועונשים וסילוק ממחנה הקיץ של תנועת הנוער על נהר הירדן.

כל אלה לא הצליחו לטשטש בתוכי את התחושה שעשיתי את הדבר הנכון.

2.    רועה בלי עדר

המסע לכתיבת הספר הזה היה הרבה יותר מורכב מהמסע מנהריה לבית זרע. השותף הבכיר שלי בשני המסעות הוא ילד מסוים בתוכי, שסירב אז ומסרב גם היום להיכנע למה שמקובל. בזכות הילד הזה — שעדיין חי בתוכי, שחזרתי להקשיב לו אחרי שנים רבות של הזנחה ושכחה — אני מצליח להקשיב לילדה שלי גם כשהיא נלחמת בי. אני חושב שזו תכונה שמשותפת לי ולהורים רבים כיום שכבר לא מוכנים לקיים את תפישות ההורות שפגעו בהם כל כך כשהיו ילדים.

הם לא לגמרי שכחו.

גם אם אלף פעמים סטו מנתיב האהבה וראו בילד שנאבק בהם אויב שיש להכניע או גורם מפריע שיש לנטרל או יצור בעייתי שמתביישים בו — הם מתישהו מתעוררים ונזכרים. המבט העז, הנחישות, הבחירה “להתעקש על שטויות” מזכירים להם מישהו. מישהו קטן בגופו אך עצום ברוחו, שיודע למה הוא ראוי. מישהו קטן עם עיניים נוצצות ותשוקה עצומה לחיים.

את להט החיים המפכה בו נדיר למצוא בעולם המבוגרים. איפה תמצאו את זה בהמון האדם שעסוק באספקת צרכים, במילוי משימות, בהשגת יעדים, או בהגשמת ערכים? האם כדאי בכלל לחפש את זה בהמולת הקונים הנדחסים ליד הקופות בסופר? בפקקי התנועה? בעמודי החדשות? בנהרות האדם שמציפים את הקניונים ביום ואת המועדונים בלילה? להורים רבים — בדיוק כמו לי — המבט והעיקשות והחִיות מזכירים את הילדה או הילד שהיינו. גם אני, בדומה לאמי בזמנה, לא רוצה שילדתי תילחם בי. אבל אני, שלא כמו אמי, רואה במבט הנחוש של ילדתי עוד משהו חוץ מחוצפה וזלזול בגבולות: אני רואה את עצמי.

כשאני מתעורר, כשאני נזכר, אני רואה במבט ובעיקשות ובחִיות של ילדתי את הנחישות שלה לחיות את החיים שנועדו לה, וכבר אין בי רצון לכבות את הנחישות הזאת. לא כדי שיהיה לי נוח יותר וגם לא כדי שיהיה לי קל יותר לתפקד.

בקיץ 2013 הוצאנו לאור את הספר ‘הורות כמעשה ניסים’, שבו ניסיתי לסכם מסע של יותר מעשרים שנה כמטפל וכמנחה הורים, מסע שהתחיל עוד לפני שהפכתי לאבא. מסע של התבוננות במה שביקשתי אני כילד, במה שילדים מבקשים, באופן שבו מבוגרים שנפגעו כילדים מוותרים על האמת העמוקה שלהם, ובתרבות שלנו, שמבחינות רבות מתקיימת בזכות פחדים לא מודעים וצרכים רגשיים שלא טופלו בקרב ילדים בגוף מבוגר. או בשפה שלי: ילדים שוויתרו.

חרף העובדה שאף הוצאה לאור לא גילתה עניין בספר, לא הרמתי ידיים. היה לי חשוב לחלוק את נקודת המבט שלי, את החוויות שלי כהורה וכמטפל, וגם היתה בי תחושה עמוקה שאני לא מביע רק את עצמי. היתה לי תחושה שאני מעניק מילים ושמות לחוויה מכוננת של המוני הורים ואנשים בזמן הזה, גם כאלה שמעולם לא פגשתי. ובאמת, כשהספר ראה אור היתה התגובה חזקה ומרגשת. אלפים בחרו לרכוש אותו ולהמליץ עליו ולהעניק אותו כמתנה ליקיריהם. בעקבות קוראי הספר יצאתי למסע הרצאות ברחבי הארץ, ואחרי כעשרים שנה שבהן פגשתי בעיקר אנשים שבאו אלי לקליניקה, התחלתי לפגוש את העולם הגדול שבחוץ.

ב‘הורות כמעשה ניסים’ הצעתי צורת הקשבה אחרת לקשיים של ילדים. התייחסתי למאבקי הכוחות בין הורים לילדים כאל אחת ה“מילים” החשובות בתוך שפה שלמה שאני מכנה אותה “שפת הקשיים” — השפה שילדים משתמשים בה כדי לאותת להוריהם שאחת משבע בקשות העומק שלהם אינה נענית במידה שבה הם מבקשים שתיענה. אבל במהלך מסע ההרצאות שלי עם ‘הורות כמעשה ניסים’ הבנתי שמבחינתם של הורים רבים, מאבקי הכוחות עם ילדיהם הם מקור התסכול העיקרי בהורות שלהם. כמו פזמון חוזר, בסיומה של הרצאה בגדרה, בירושלים, ברמת הנגב, בעכו או ברמת הגולן, אחרי שעתיים שבהן אני מציע צורת הקשבה חדשה לקשיים של ילדינו, קם אבא או קמה אמא והם אומרים בתסכול: “אוקיי, זה יפה מאוד להקשיב, אבל מה עם הגבולות?!” בהדרגה השתכנעתי שצריך לגשת לעניין מזווית חדשה. החלטתי להקדיש למאבקי הכוחות, למקורם ולהזדמנות המופלאה שהם טומנים בחובם, ספר בפני עצמו.

והנה ‘בלי גבולות’ לפניך. פרי ההתמודדות ראש–בראש של הילד מהתחנה המרכזית בחיפה עם נושא טעון ומרכזי בחייו. נושא טעון בחיי כל משפחה כיום. וכפי שנראה בהמשך, נושא שמקרין כאב בכל צומת ראשי ובכל פינה אפלה בתרבות שלנו.

ב‘הורות כמעשה ניסים’ פרשתי בהרחבה את כל מרכיביה של צורת ההקשבה אותה אני חי ומלמד. תיארתי גם את הקשיים בתרבות שלנו ובהתפתחותנו האישית, שמקורם במסורת עתיקה ו“מכובדת מאוד” של חוסר הקשבה מצד הורים לילדיהם, קשיים שמתוכם צומחת תרבות המבוגרים שלנו שבאופן “מפתיע” נפוצים בה כל כך חוסר ההקשבה של האדם לעצמו וגם חוסר ההקשבה שלו ליקרים לו מכל.

לפני שנצלול ל‘בלי גבולות’ אסכם בקצרה את הגישה שאני מכנה ‘הורות כמעשה ניסים’. זו הקרקע המחשבתית, הבסיס לכל מה שייאמר כאן על מאבקי הכוחות בין ילדים להוריהם.

א.

ביחסי ילדים והורים מתקיימות שתי שיחות מקבילות: הגלויה והסמויה. בשיחה הגלויה הורים מחבקים ומדברים ומאכילים ומרדימים ומשחקים עם ילדיהם, שלל פעולות שחלקן יזומות וחלקן תגובתיות, וקשורות כולן לצרכים של הילדים וליכולות או לתפישות של ההורים.

בשיחה הסמויה, ילדים מתבוננים בהוריהם ובשלל גווני השיחה הגלויה כשהם שואלים: “מה אני ראוי לקבל מתוך מה שאני מבקש?”

ב.

כל חלקיק בפסיפס הבחירות והרגשות והנגיעות והאמירות שמרכיבים את השיחה הגלויה, משפיע על היווצרות תפישת העולם של הילד, שמתבונן במה שמתחולל בינו לבין הוריו לא רק כיצור בעל צרכים גופניים ורגשיים, אלא גם כתלמיד, תלמיד של מאסטר או שני מאסטרים שמבחינתו יודעים טוב ממנו לְמה ראוי אדם בעולם, ומלמדים את משנתם בכל מרכיב של אותה שיחה גלויה. בשיחה הסמויה של כל ילד עם שני המאסטרים שלו, הופכים מרכיבי הפסיפס של השיחה הגלויה לתפישת עולם. תפישת העולם שנוצרת בהדרגה בשיחה הסמויה היא דרכו של ילד לתת את התשובה לשאלה “מה אני ראוי לקבל בעולם הזה — מתוך מה שאני מבקש?”

ג.

יחד עם זאת מתקיים כאן ה“פרדוקס המחוֹלל”. לצד העובדה שילדינו פתוחים ללמוד מאיתנו למה הם ראויים, הם גם מגיעים עם ידיעה משלהם בעניין, ידיעה שהם ראויים לקבל כל מה שהם מבקשים. במובן הזה ילדינו מכוּוְננים לאמת העמוקה שלהם יותר מאיתנו, כי אנחנו, כבר בילדותנו, אחרי אינספור סיטואציות שבהן הורינו לא הקשיבו לבקשות העומק שלנו, החלטנו לוותר. ויתרנו, למשל, על הבקשה שיכילו אותנו גם כשאנחנו שרויים בכאב בלתי נסבל; ויתרנו על הבקשה ליהנות בלי חשש, על הבקשה לחוש שאנחנו נדירים ומיוחדים, או על הבקשה לקִרבה עמוקה ובוטחת. כשילדינו מגיעים אלינו הם מפגישים אותנו עם “הצעת ההגשה המקורית”, עם האפשרות שאדם אכן ראוי לקבל מהחיים את מה שהוא באמת מבקש.

ד.

נקודת המוצא שממנה מגיעים ילדינו, שמתוכה הגענו גם אנחנו כילדים אל ה“שיחה הסמויה”, היא תמימה ובוטחת. התמימות מבחינת ילדינו לא נובעת רק מחוסר הידע שלהם לגבי העולם שנולדו לתוכו. התמימות נובעת גם מהידיעה המוצקה שהם ראויים. אותה ידיעה, שמשתקפת מעיניהם של כל תינוקת או תינוק כשלא כואב להם, כשאינם רעבים, עייפים או מפוחדים. זו הסיבה לכך שבתחילת חייהם, גם אחרי שהם נפגעים, חוזרים ילדינו במהירות רבה כל כך להיות חשופים ופגיעים ובוטחים — איתנו.

זו גם הסיבה לכך שבינקותם, האהבה שהם מעניקים למבוגרים בחייהם היא כל כך עמוקה ואפקטיבית, אהבה שמחוללת ריפוי — אצל כל מי שמעוניין בה. הם כמו אומרים לנו, המבוגרים שבוחרים להעניק להם בית כאן בעולם: “אני כאן, נותן בך אמון מוחלט, נותן לך את גופי, את אהבתי, את תודעתי הפתוחה, מרשה לעצמי להיות קטן וחלש ותלוי בך, יודע שאתה תאהב אותי בדיוק בדרך שבה אני מבקש שיאהבו אותי.”

ה.

קשיים של ילדים יכולים להיות פשוט תגובה לצורך שלא נענה. כמו למשל צרחות זעם של ילדה שרוצה להישאר ערה ולא מאפשרים לה, בכי של ילד שנפל על הברך או הסתגרות של ילד מפני מורה שדיברה אליו בגסות. אבל חלק גדול מהקשיים שילדים מחוללים — כשהם מחריפים, חוזרים שוב ושוב ומתחילים לערער את היחסים בבית ולפגוע בצורה קבועה באיכות החיים של המשפחה — אינם תגובה לצורך רגעי שלא נענה, אלא איתות מהשיחה הסמויה שעולֶה אל פני השטח, אל השיחה הגלויה.

ו.

ההסכמה להקשיב הקשבה עמוקה ואמיתית לקשיים שילדינו מחוללים — בלי לתייג אותם, בלי לשפוט אותם ובלי הדחף להיפטר מהם — הופכת את הקשיים הללו מגורם שחוצץ בין ילדים להוריהם לדבק שמקרב, מחבר ומעניק משמעות עמוקה יותר גם לקשיים וגם למערכות היחסים עצמן. הקשבה כזאת הופכת את ההורות מסדרה אינסופית של צרכים ומטלות למסע חניכה מרגש. היא הופכת אותנו, ההורים, מפּקידים מבולבלים ומבוהלים שמנסים לשמור על שלום בית ולתפעל בו ככל האפשר את הערכים וההרגלים שאיתם הגענו אל ההורות, למנהיגים מלאי השראה שבעזרת ילדינו נזכרים מה באמת חשוב לנו ומה באמת מרגש אותנו. ההקשבה העמוקה לילדינו מסלקת את האבק שהצטבר מעל החזון הפרטי שלנו לגבי החיים שראוי אדם לחיות, לגבי התחושות שהוא מבקש לחוש בחייו, סוג האהבה שמחייה אותו, סוג האהבה שהוא מבקש וגם ראוי לקבל מיקיריו. ההקשבה הזאת מאפשרת לרמזים עדינים וגם מטלטלים מילדינו להפוך לסימני דרך. הדרך לתת לעצמנו וליקירינו את מה שאנחנו באמת מבקשים. בדיוק כמו שמתאים למשפחה הזאת בזמן הזה.

ז.

בשיחה הסמויה, גם רגעים של קושי וגם רגעים של חסד הופכים לפסיפס ביצירת חייו של אדם חדש, שמבקש להזין את עצמו ללא מאבק בשבעה “מזונות יסוד” (שבע הבקשות). הבקשות יפורטו בהרחבה בהמשך, אבל נעים להזכיר אותן בקצרה כבר כאן כשבע תחושות שאנחנו וילדינו לא אמורים להיאבק כדי לזכות בהן, אלא אמורים לחוש שהן זמינות לנו ומותרות לנו כמו חלקיקי החמצן בשאיפת האוויר הבאה: תחושת בית, הנאה, ייחודיות, קִרבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה, חופש הוויה. (פירוט מלא של שבע הבקשות מופיע בדפים הכהים שבאמצע הספר)

ח.

ילדינו מגיעים לחיינו עם תחושה שהם ראויים לקבל מאיתנו את שבעת “מזונות היסוד” האלה בדיוק במידה שהם מבקשים. הם גם רגישים מאוד למידה שבה אנחנו רוצים להעניק להם תחושה של ביטחון או הנאה או ייחודיות או קִרבה בכל רגע. אבל הדרך היחידה שלהם לאותת לנו כשאחת מבקשות העומק אינה נענית מבחינתם, היא לחולל קשיים. כך ההתנהגויות והבחירות של ילדינו בשיחה הגלויה הופכות להיות ביטויים של השיחה הסמויה. שיחה תת קרקעית שבה עלה ספק אצל ילדינו על היותם ראויים לקבל את סוג האהבה שהם מבקשים לעצמם. מדובר בתהליך הדרגתי שבו ילדינו משתמשים ב“שפת הקשיים” כדי שנעצור ונקשיב להם. חשוב לציין שאנחנו מקבלים מילדינו המון הזדמנויות חוזרות. רק במקרים נדירים אירוע יחיד יגרום לילדינו “להתייאש” מאיתנו.

ט.

בהתחלה הם רומזים לנו בעדינות, ב“שפת הקשיים”, על בקשת עומק שלא נענתה. כשמבחינתם אנחנו לא מקשיבים, הם מתחילים לאותת לנו באמצעות קשיים גדולים יותר. במקרים רבים כשזה מתרחש אנחנו חסרי אונים, פשוט לא מבינים מה קורה, או מנסים להגיב בכל מיני צורות שגם אנחנו לא לגמרי שלמים איתן. אבל מבחינת ילדינו שלא יכולים לתת לנו עצות — מתוקף היותם הילדים בסיפור, ששרויים לגמרי בנקודת המבט הכואבת שלהם — אנחנו עדיין מתעלמים מהם או שופטים אותם או נלחמים בהם. הקשיים שמחריפים עוד ועוד, משום שילדינו עדיין לא ויתרו על האפשרות שנעצור הכל כדי להקשיב לבקשת העומק, הופכים למאבק מתיש. מאבק שבאופן לא מודע מייצג את השאלה שילדינו שואלים בשיחה הסמויה: “האם באמת אני לא ראוי לסוג האהבה שביקשתי?” מבחינת ילדינו, המאבק הזה בסך הכל נועד להסיט את כל תשומת ליבנו אל הבקשה שלא נענתה.

אבל המאבק הזה לא יכול להימשך לנצח. בשלב מסוים, אחרי שנואשו מאיתנו ומהאפשרות שנבחר לעצור את מהלך חיינו ולהקשיב הקשבה עמוקה, ילדינו מוותרים. מוותרים על היותם ראויים לחוות בחיים האלה את הבקשה שלא נענתה. באותו שלב הם גם מוותרים עלינו כבעלי בריתם בשיחה הסמויה, באותה בקשה.

י.

בכל אחד מהשלבים בשיחה ניתן לעצור ולחולל שינוי.

כי ילדינו כל כך מאמינים בנו. כי כל הבזק של היענות מצידנו, כל רמז לכך שאנחנו מסכימים להקשיב להם הקשבה עמוקה, נושא פרי. גם אם לפעמים צריך להתמיד בהקשבה הזאת ולהתמסר לאורך חודשים ושנים עד שהם חוזרים לבטוח בנו כבני בריתם.

אפשר לומר שזוהי הקרקע, התמצית של ‘הורות כמעשה ניסים’ בעשרה סעיפים. על הקרקע הזאת אני פורש הצעה חדשה למקורם של מאבקי הכוחות בין הורים וילדים, ואת נקודת המבט שמאפשרת לצמוח ולהתקרב לעצמנו ולילדינו, דווקא מתוך אותם מאבקים.

התנצלות קטנה: ‘בלי גבולות’ עוסק רק במאבקי הכוחות עם ילדינו. השתדלתי לא לסטות יותר מדי מהנושא הראשי, ולכן בנקודות מסוימות כאן אני רק נוגע ברפרוף ומפנה את הקורא/ת לפרקים ב‘הורות כמעשה ניסים’ לצורך הרחבה והעמקה. סליחה על המגושמות שבדבר.

הבהרה חשובה: הספר הזה, כמו ספרי הקודם, לא עוסק ב“מה לעשות” עם ילדינו אלא ב“מי להיות”. לצידם. אני יודע שמה שאנחנו אומרים ועושים עם ילדינו משפיע בצורה מיידית על היחסים ועל האווירה בבית. אבל כשמבקשים לחולל שינוי עמוק, כשנמצאים במשבר ורוצים לחולל ריפוי, חייבים לפני הכל להסיט את הפרוז‘קטור לשכבה עמוקה יותר. להפסיק להתעסק ב“מה עושים”, ולהתחיל לראות מי אנחנו באמת ומי מנהל מתוכנו את מערכת היחסים הזאת. חשוב לי במיוחד להבהיר את זה לפני שנצא לדרך, כי באפלת המבוך של מאבקי הכוח אנחנו משוועים למוצָא מהיר ופשוט. לעצה שתפרום את התסבוכת הזאת. זה בדיוק מה שאין בספר הזה. ולמען האמת, זה מה שאין ברשותי ברוב התחומים של חיי, מלבד אולי גידול תרנגולות, התחממות המנוע של הסובארו והכנת אורז שלא נדבק. אולי זה מפני שאני לא אוהב לתת עצות. אולי זה מפני שאני לא אוהב לקבל עצות. ואולי, אולי זה במיוחד מפני שאני מתייחס למבוך הזה של מאבקי הכוחות ולקשיים בחיים עם ילדינו, לא כאל חידה שיש לפתור, אלא כאל הזדמנות לקחת אחריות על החיים שיצרנו, ממקום בוגר, עמוק, מרגש ואחראי. מקום שלא מחפש עצה טובה, אלא נקודת מבט חדשה ומרפאה.

לכן הספר הזה, בדומה ל‘הורות כמעשה ניסים’, אינו מדריך להתנהלות טובה ו“חלקה” עם ילדים, הוא גם לא מתיימר להציע לך כלים שיגרמו לילדיך “לשתף פעולה”.

מה שמרגש אותי זו האפשרות שקיבלתי להזמין אותך, באמצעות הספר הזה, למסע של התבוננות מזווית חדשה על מאבקי הכוח בינינו לבין ילדינו, לנקודת מבט שמאפשרת להעמיק את היחסים ולהרבות את האהבה בחיי המשפחה, בבית שבו כולנו — ילדים כמבוגרים — מבקשים לפרוח.

3. בלב המערבולת

מה זה בן–אדם בשבילך?

אז את אומרת שכבר אין לך כוח.

נמאס לך להילחם איתו על כל שטות.

נמאס לך שהוא מתעקש לגעת בך דווקא במקומות שאת הכי שונאת שנוגעים בך. הוא לא מוכן להתלבש לבד. מצווה עלייך בגסות שתסדרי אחריו את הצעצועים — גם כשאת מבקשת שיסדר בנעימות ובסבלנות.

והפרידות בגן? סיוט יומיומי. להרים אותו על הידיים אפילו שהוא כבר ממש כבד, ושוב לעשות את התרגיל עם הקפיצה מהחומה אלייך ובחזרה ורק אז הוא מסכים להיפרד וגם אז זה כמעט תמיד בבכי, אפילו שהוא ממש אוהב את הגן ואת שתי הגננות המדהימות שלו.

מבייש אותך כמעט בכל יציאה מהבית. צועק עלייך בחנות כשמתברר שאין את הארטיק שהוא אוהב. חייב להשתולל כשמחכים לחוג ולהעיף את הצעצוע שלו בכוח, כמעט פוגע לילדה בעין. ואז את נאלצת לקחת אותו משם בכוח, כי הוא בורח לך. לא מוכן להפסיק. ויללות וצרחות ובושה וייאוש וכל בוקר מחדש, את קמה אל שגרת המאבקים המוכרת, האינסופית.

והגרוע מכל, כך את אומרת — הוא הופך אותך למפלצת. כי מתישהו את נשברת, כבר כל כך מותשת שלא יכולה יותר להקשיב ולהכיל. והילד הזה שלך — שכל כך רצית, שאת כל כך אוהבת, שברגעים הספורים שבהם הוא לא מתייצב מוּלך, מתגלה כיצור חכם ומופלא ורגיש, וליבך מחסיר פעימה מניצוץ החיים בעיניו היפהפיות, מהשאלות המבריקות שהוא שואל, מההמצאות המדהימות שלו — אל מול הילד הזה שלך את הופכת ל…

לאמא שלך. מנותקת, צווחנית, שיפוטית, ביקורתית, רק רוצה שיעזוב אותך בשקט, שיתרחק, שיוותר. חושבת, “רק פעם אחת, רק חמש דקות אל תהיה אתה…”

“מה לעשות?” את שואלת.

מה לעשות? אני שואל את עצמי.

כמעט לכל אמא או אבא יש הצעות בשבילך. וגם לחברה הטובה ולגננת ולסבא. וגם סבתא והחברה של סבתא וכמעט כל מומחה להורות יתגייסו בהתלהבות עם ערימה של עצות: איך לומר לו ‘לא’, איך להציב לו גבולות, איך להיות ברורה ועקבית, איך למנוע התנגדויות ומאבקים — הרבה מאוד דברים יגידו לך לעשות, מתוך דאגה כנה ורצון טוב, ואת, מרוב ייאוש ומתוך תחושה שיותר גרוע כבר לא יכול להיות, את תקשיבי ותנסי לעשות כמעט כל מה שיציעו.

אבל אני מצטער. סליחה. אני חייב לעצור ולשאול אותך משהו לפני שאנחנו ממשיכים. סליחה אם זה נשמע תלוש ופילוסופי וממש לא קשור, אבל:

מה זה בן–אדם בשבילך?

אני שואל את זה כי יש לנו דרך לא פשוטה לעבור כאן יחד, ואני רוצה לברר לפני הכל שאנחנו בכלל מתאימים.

אני, לדוגמא, חושב שלא נולד הבן–אדם שרוצה שיציבו לו גבולות.

מה דעתך?

ברגע שאני מתחיל לחשוב על בן–אדם, אני חושב על יצור שנולד עם כלים מופלאים לחיות חיי חופש. יצור שבורך ברגישויות ובחוכמה לבטא את עצמו ולקיים שיתוף פעולה בלי שום גבולות שנכפים עליו.

זאת בשבילי ההתחלה של השיחה, ולפעמים גם הסוף שלה.

ומה דעתך?

אני יודע שנהוג לומר, “ילד חייב לפעמים שיציבו לו גבול.” ושנינו שמענו לא מעט פעמים, מאנשים יקרים ומוצלחים, “אני מודה להורי שלא ויתרו עלי והיו נוקשים לפעמים, רק בזכותם לקחתי את עצמי בידיים והפכתי לאדם טוב יותר.”

אם את מאמינה שיש בן–אדם שרוצה שיציבו לו גבולות — אני חוזר: רוצה שיציבו לו גבולות — אז אולי אנחנו לא מתאימים. ושיהיה ברור, זה לא את, זה אני. פשוט אין לי מה לתת לך. מצטער, חיפשתי טוב טוב ואין במחסן הכלים שלי אפילו מסמר אחד חלוד לתת לבן–אדם כזה. בן–אדם שרוצה שיציבו לו גבולות. אין ילדים כאלה. אין גם בני–אדם כאלה, מבחינתי.

כי בן–אדם הוא יצור חופשי.

מבקש לחיות את חייו בין אנשים, כמו שהטיגריס חי בג‘ונגל, כמו שסוס הפרא דוהר בערבות הדשא.

כשמציבים לו גבולות, בדיוק כמו הטיגריס שמאחורי הסורגים, הוא נפגע. הוא נעלב. תחילה הוא לא מצליח להבין מה קורה, אחר כך הוא מתמלא זעם, מתמרד, מנסה לברוח או להדוף את הגבולות.

נכון, כשמדובר בילד, הוא לא יכול להמשיך להילחם בהוריו עד אינסוף. ואז הוא נכנע ומוותר על עצמו ועובר לתוכנית החלופית, זו רוב המבוגרים בעולם חיים על פיה — כלפי חוץ כניעה והשתלבות; ובפנים ייאוש, זעם, בלבול וויתור על האמת שלי ועל הזהות המקורית שלי.

חשוב לי לדעת מה היא עמדתך.

האם בן–אדם צריך שיציבו לו גבולות?

או שבן–אדם הוא יצור חופשי שמסוגל לפרוח עם כל העוצמה והתשוקה שלו, ולגלות בעצמו את הגבולות שמשמשים אותו לפריחה שלו, מתוך הרגישות וההקשבה שאיתן הוא מגיע לעולם?

האם בן–אדם ראוי לחופש ומסוגל להשתמש בו?

האם בן–אדם הוא יצור מוגבל שצריך להציב לו גבולות כדי שישתלב במשפחה או בחברה ולא יחריב אותה?

השאלה הזאת היא לא שאלה פילוסופית.

התשובה שנבחר לתת לשאלה הזאת קובעת לאן מתפתחת האנושות, וגם משפיעה בצורה קיצונית על היחסים בינינו לבין ילדינו.

האם את “בצד שלי” ומוכנה להתחיל במסע הזה בלי לוותר על גרם אחד של חופש?

האם הפחד מחוֹפש גם אצלך — כמו אצל רוב ההורים והמחנכים והשליטים בהיסטוריה — גדול מהאמון באדם?

אוקיי.

נראה לי שעצבנתי אותך. אולי את אומרת לעצמך: מה האיש הזה רוצה ממני?! (ומה לכל הרוחות רוצה ממני גיסתי, שבמבט “מבין” נתנה לי את הספר שלו עם ההקדשה “לגיסתי, האמא הכי בעולם, באהבה”?) הוא עושה לי מבחנים, מתאימה/לא מתאימה, מציב את עצמו בצד של הטובים והרגישים שרק רוצים להעניק לילדים חופש; מציב אותי ב״הקבצה ד״ לצד כל ההורים והמחנכים והשליטים שהתנהלו בנוקשות כלפי כל מי שנזקק להם, שהציבו גבולות וקבעו חוקים והטילו עונשים איומים כדי שיצייתו להם, כדי שיוכלו לשלוט בקלות, וללא הפרעות.

אולי את חושבת: מה נסגר איתך? פתחתי את הספר שלך מתוך כאב, מתוך ייאוש, אחרי המון נסיונות כושלים להבין את הילד שלי, להיות רכה איתו, להקשיב לו, לתמוך בו — ואתה, במקום להבין אותי, במקום לעזור לי, מתחיל לעשות לי מבחנים ולהפוך אותי לאמא נוראית שמעולם לא הייתי?!

ובאמת, את צודקת. מרוב ההתלהבות שלי מהמרחב החדש שאנחנו יכולים לתת לילדינו, נסחפתי קצת.

שכחתי אותנו. אותך וגם אותי. את כל מיליוני ההורים שאין להם שום עניין לשלוט או לנצל את ילדיהם, שמוצאים את עצמם “מציבים גבולות” מסיבות אחרות לגמרי.

את צודקת. באמת כמעט לא פגשתי — בכל אלפי הטיפולים והסדנאות והקורסים שבהם לימדתי — אמא או אבא שמציבים גבול כדי להכניע. יש מעט מאוד כאלה בתרבות שבה אני חי.

לעומת זאת פגשתי המוני הורים, כמוני, שמרוב ייאוש, מרוב עייפות, מרוב נסיונות כושלים להבין "מה הילד רוצה?!", מה הוא מבקש מהם, מגיעים לרגע שבו הם משתמשים בכוחם כדי להציב גבולות. פגשתי המוני הורים כמוני ש“יורים ובוכים”. עושים את זה ואחר כך כואבים את זה. פגשתי המוני הורים כמוני, שמציבים גבולות כי הם לא מכירים דרך אחרת לשמור על ילדיהם, שהצבת הגבולות נתפשת גם אצלם, וגם בסביבתם, כדרך היחידה לגרום לילד שלא יפגע בעצמו ובמי שאיתו. המוני הורים שהפנימו את הקשר: מי שאוהב את ילדיו מציב להם גבולות, ומי שמזניח — ילדיו עושים ככל העולה על רוחם. פגשתי המון הורים שמסורים לילדיהם ומציבים להם גבולות כי הם לא מכירים שום אפשרות אחרת.

ופגשתי גם לא מעט הורים שמחפשים דרך אחרת, כי “הצבת גבולות” — גם אם היא פופולרית מאוד, ונחשבת לצורה בדוקה של אהבה בעיני המומחים והסביבה והמשפחה המורחבת — כבר לא ממש מתאימה לתפישת עולמם, לא מתאימה לבקשה העמוקה שלהם, של ההורים, לחיות בקִרבה ובפתיחות, בלי פחד, עם יקיריהם.

אז אולי אנסה להתחיל שוב. קצת אחרת.

את רוצה לצאת איתי למסע הזה? לנסות יחד איתי למצוא את הדרך לגדול עם ילדינו כאנשים חופשיים? כי למעשה, כל ילדה או ילד שנולדים ממש עכשיו, מגיעים לכאן כמו מעטפת נפץ ששתי שאלות כתובות עליה באותיות מנצנצות:

“האם תבטחו בי ותתנו לי לפרוח?”

“האם תפחדו ממני ותציבו לי גבולות?”

אם תבטחו — אני אגדל ואפרח ואלמד גם אתכם על הביטחון העצום שחופש מוחלט מאפשר.

אם תפחדו — אני אתפוצץ לכם בפנים. יחד איתי תזכו להיווכח שוב באותה אמונה עתיקה ומוכרת, לפיה אנחנו, כולנו, לא ראויים לחופש. לפיה אנחנו חיות מעבדה בניסוי אכזרי בן אלפי שנים שבו רק מעטים זוכים לשליטה בגורלם, למונופול על המשאבים ששייכים לכולנו, לשפע של זמן ואפשרויות תנועה, בעוד ההמונים נאבקים כדי להשתלב או נאבקים כדי להשתחרר — בכל מקרה נאבקים בגלל גבולות שנכפו עליהם.

אז מה את אומרת? רוצה?

4. דברים לזכרה של ההרמוניה

שהלכה לבלי שוב

ובעודך מתלבטת, יש לי שתי בשורות בשבילך.

הבשורה הקשה: לא תתקיים הרמוניה בבית שלכם. אני מצטער. שוב. תמיד יהיו כל מיני אי הסכמות וניגודים ולפעמים צעקות וויכוחים.

הבשורה הטובה: כשתפסיקו לשאוף להרמוניה, יהפכו המאבקים המתישים למפגשים. כן, ממש כך. מפגשים לא פשוטים, אבל מלאי חיוניות ועתירי רגשות בשלל גוונים, עם האנשים הלא פשוטים שמנסים לפרוח יחד בבית הזה שבו כולכם גרים.

מבחינתי הבשורה השנייה היא לא קללה. גם אם במשך שלושים השנים הראשונות של חיי השקעתי מאמצים מחושבים כדי לשלוט ברגשותַי, להימנע מדרמות ולהימצא רק עם אנשים שמסוגלים להתבטא ברהיטות ובאלגנטיות על כל נושא בלי להתרגז; גם אם יש קול בתוכי שמדרבן אותי לברוח מהבית בטריקת דלת בכל פעם שריח הקונפליקט המתבשל עולה באפי; גם אם המצב הנפשי היציב והרגוע, שמאפשר לנבחרים שזכו בו לא להתרגש משום דבר, רחוק ממני כמרחק המזרח התיכון החדש מהמזרח התיכון; גם כך האפשרות שיש לי לפגוש את היקרים והיקרות לי במעבה הג‘ונגל, בלב המהומה הרגשית — היא ברכה בעיני.

הריחוק הוא הקללה. השקט הקר של מרצפות השיש והמרבדים מקיר לקיר. השקט שמשתרר בבית שבו אנשים ויתרו על עצמם וויתרו על חיי הרגש שלהם לטובת הסדר הטוב. אותו שקט שבטעות מתייחסים אליו כאל יראת כבוד, או כאל הבנה עמוקה, השקט שמתאים למוזיאונים מסוימים או לכנסיות, אבל כשהוא מתפשט בין חדרי הבית יש לו ריח של מוות.

כי ילדים שמחים וחופשיים עושים בלגן בכל מקום שבו הם מרגישים בבית.

מבוגרים עושים סדר כדי להרגיש בבית. מסדרים את הארונות. מסדרים את הכלים. מסדרים את הרעיונות על מדפים נקיים, ומסדרים את התפקידים. מנסים שוב ושוב לארגן את המחשבות, להגות תוכניות, לשלוט ברגשות. אבל לפעמים — כמו אותה מכונת כביסה מקולקלת — שוב ושוב הרגשות ה“מלוכלכים” שדחסנו כל כך, נפלטים החוצה ונמרחים על קירות הבית.

אני מזמין אותך להסתכלות חדשה על הבלגן הזה.

על המאבקים, על הוויכוחים, על הרגשות שניתזים ומכתימים את הקירות.

אני מציע שלמרות כל מה שלימדו אותנו אותם גברים חמורי סבר שעיצבו את תרבותנו, העולם המבולגן הזה הוא לא עולם קשה.

זה גם לא עולם של סבל.

זה עולם של ריבוי רצונות, ולכן גם של אינסוף מפגשים בין רצונות שונים. לפעמים סותרים.

אולי נסכים כבר להתפכח מהאשליה של שעת התה בארמון. נתעורר מההזיה שטוו בני אצולה אירופאים, רובם טפילים שחיו על חשבון אחרים, פנויים לפטפט על אמנות ופוליטיקה בשעה שבני מעמדות “נחותים” מסדרים ומנקים אחריהם. ההזיה שלפיה שאיפת חיינו היא ללגום תה בנחת, להאזין לרביעיית מיתרים ולשוחח על מזג האוויר בשקט, בצל הבוקיצות שליד בריכת הברבורים.

אולי נסכים לנחות לנו ברכּות על רצפת המטבח בעולם האמיתי שלנו. בעולם האמיתי אין משרתים, ואנחנו שוטפים את הכלים ששימשו אותנו לאכילה. בעולם האמיתי לא ירשנו טירות ונחלות ואוצרות שרשומים על שמנו, נכסים ומעמד שמאפשרים לנו לקום בנחת בבוקר, לקבל את התה עם המאפה שהמשרת הביא לנו למיטה, ולהעביר את היום בקריאת שירה או ברכיבה על הסוסה שלנו במרחבי האחוזה האינסופיים. בעולם האמיתי אנחנו עובדים ויוצרים ולפעמים מתאמצים מאוד כדי לממן את כל צרכינו; וכמו שבעולם האמיתי, עולם המבוגרים היצרנים, איש לא יעריך אותנו רק בזכות תואר האצולה שקיבלנו בירושה, ואת ההערכה מהעולם נקבל על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו מחוללים סביבנו — כך בעולם האמיתי אין הרמוניה.

יש בו רעש. יש בו רגשות. גלויים. חשופים. לפעמים קשים ומפחידים. יש בו חילוקי דעות. יש בו רצונות רבים וסותרים, יש בו תקלות וטעויות וקנסות לא צפויים מהעירייה. ויש בו ילדים.

לכן בעולם האמיתי השאלה היא לא איך נגרום לילדינו שיקשיבו לנו. הם לא יקשיבו. כלומר, לפעמים הם כן יקשיבו, אבל לפעמים ממש לא. בדיוק כמונו. לא תמיד מקשיבים ולא תמיד מצייתים.

השאלה שהופכת את העולם האמיתי והמבולגן שלנו לבית היא: מי אנחנו נהיה כשהם לא יקשיבו לנו?

עוד שאלה טובה: מהי בדיוק הסיבה לכך שברגע מסוים ילד מסוים לא מקשיב?

ועוד שאלה חשובה: למה כל כך קשה לי כשלא מקשיבים לי?

במשפחה שלי יש חמש נפשות חופשיות, עם רצונות ברורים ובדרך כלל סותרים. הרבה רעש ומהומה מתחת לעצי הבוקיצה (תות וזית ואבוקדו, אם לדייק). הברבורים נמלטו מזמן מרוב ויכוחים. חלקם הפכו לתרנגולות שבורחות מהכלבה שחופרת בחצר בדיוק במקום שבו החתולים עשו לפני רגע את צרכיהם…

אז בואו נסיט את השאלה למקום חדש.

במקום: מה לעשות כדי שהם יקשיבו?

נשאל: מי אנחנו רוצים להיות כשהם לא מקשיבים?

משם נתחיל.

5. על כס המאסטר

אנחנו, את ואתה ואני, רוצים להיות המנהיגים בבית. כשמקשיבים לנו וגם כשלא. נכון, זה לא כתוב בשום מסמך ולא התחייבנו על זה בפני איש. התחייבנו על זה בפני ילד. או ילדה. שלנו. אני לא מרמז כאן על התחייבות שנאמרה בסערת רגשות של לילה ללא שינה והרבה שתייה ואובדן חושים ונשכחה למחרת. ממש לא. אני מתכוון להסכם שנובע מטיב היחסים בינינו לבין ילדינו.

אני מציע שמבחינת ילדינו אנחנו המאסטרית או המאסטר, ואנחנו מחוננים בכל מה שנדרש כדי לקיים מנהיגות אמיתית בחיי המשפחה. אבל מה זה בכלל מנהיגות אמיתית, ואיך ניתן לקיים אותה עם מבוגרים רגישים וילדים חופשיים, בתוך החיים הגועשים שלנו, נטולי ההרמוניה? טוב, זו למעשה השאלה שלכבודה נכתב הספר הזה.

וזו שאלה חדשה.

אני מאמין שמרגע שהפכת להורה, אין לך דרך מילוט מהשאלה הזאת. ומבחינה זו, מצבך גרוע בהרבה מזה של אבות ואימהות בדורות שקדמו לנו. גם הילדים שלהם התייחסו אליהם כאל מאסטרים, אבל להם היו תנאים הרבה יותר טובים לחמוק מהשאלה הזאת.

כשאני מנסה לתמצת את אינספור ההבדלים בינינו לבין ההורים בדורות שקדמו לנו, אני מתרכז בשני מרכיבים: הזמן שבו פועלים והמטרות שאליהן מכוונים. בזמנים שבהם אין חופש בחירה, והמטרה העיקרית היא לשרוד, התפישה שלפיה תפקידם של הורים הוא להציב גבולות לילדיהם מספקת לגמרי. בזמנים שבהם מתקיים חופש בחירה, והמטרה העיקרית של הורים היא לאפשר לילדיהם לפרוח, תפקיד ההורים כמציבי גבולות גורם לחריקות מחרישות אוזניים, כמו סוס עם עגלה ברחובות תל אביב. הוא כבר לא ממש מסונכרן עם המציאות. רוב ההורים שקדמו לנו, בשונה מאיתנו, לא ניהלו את חייהם מתוך חופש בחירה. הרוב המוחלט של ההורים בדורות שקדמו לנו פעלו בתקופות ובתרבויות שבהן המטרה העיקרית, כמעט היחידה בחיים, היתה לשרוד. הם לא יכלו להרשות לעצמם להתמקם בתפקיד המאסטר, הבורא הכל–יכול של חיי המשפחה, האדריכל שרואה בחזונו חיי משפחה ובורר את הבחירות והאמצעים שמאפשרים לו לבנות את חיי המשפחה על פי חזונו. מרחיקי הלכת שבין האבות והאימהות שקדמו לנו שאפו להיות קבלני ביצוע מעולים. הם קיבלו שרטוטים ממשרד האדריכלים שבו ישבו הוריהם, המסורת, הכללים המקובלים, התפישות הדתיות השולטות, הפחדים הדומיננטיים באותה תקופה, וכל שנדרש מהם היה להוציא את השרטוט לפועל. כמו כל קבלן טוב, ביעילות, במהירות, ובתקציב נמוך ככל שניתן. העקרונות המקובלים, לפיהם תפקיד ההורים הוא להציב גבולות לילדיהם, תפקיד הילדים הוא לכבד את הוריהם, והשתלבות בחיי הקהילה ואימוץ ערכי המשפחה הם סממנים של הצלחה — אלה רק כמה דוגמאות לשרטוטים המקודשים שקבלני הורות בדורות שקדמו לנו פעלו על פיהם כמעט ללא היסוס, גם כשבתחומי חיים אחרים כבר הרשו לעצמם להטיל ספקות.
images.jpg

אבל לנו, ההורים האומללים בני הזמן הזה, בנוסף ליוקר המחיה ועומס הגירויים והאיום האסלאמי, אורבת, דוקרנית ומסוכנת, חבויה לא עמוק כל כך בערימת הצרות שנפלו עלינו, גם שאלת המנהיגות.

איך מקיימים מנהיגות

אמיתית בבית הזה?

אולי משמחת אותך, כמו שמשמחת אותי, העובדה שאנחנו חופשיים יותר לבחור ומשועבדים פחות למנגנון ההישרדות, מאימותינו ואבותינו לדורותיהם? ואולי מרגשת גם אותך אפשרות חדשה — גם אם מבלבלת — להתמקם בנוחיות על כס הבורא, היוצרת, האדריכלים של משפחה שבה צומחים אנשים חופשיים?

מנקודת המבט החתרנית הזאת אני שואל מחדש:

מה מאפיין את צורת המנהיגות שמעצימה גם אותנו וגם את ילדינו? ואני גם מעז לכנות את הצורה הזאת מכאן והלאה “מנהיגות אמיתית” (בהמשך אסביר למה).

הספר הזה מנסה לגעת בכאב שנובע מהיעדר מנהיגות אמיתית, מהאשליות שמנהלות אותנו כשאנחנו מנסים לנהל את חיי המשפחה ללא מנהיגות אמיתית. הוא עוסק בהגדרת שתי הפנים, שתי צורות הנתינה שמאפיינות מנהיגות אמיתית, איך מקיימים אותן ואיך חוזרים אליהן כששוכחים ומתבלבלים.

אני מדמיין את הטוטם של המנהיגות האמיתית כדמות שמביטה בו זמנית לשני כיוונים. הקשבה עמוקה: הפנים מוסבות לאחור, אל מי שבחרתי להעניק לו את המנהיגות שלי. הובלה: הפנים קדימה, אל החזון שלי, אל הדרך שבה אני מוביל את המשפחה שלי מתוך בחירה עמוקה ומשמחת.

ההקשבה העמוקה — כשאנחנו מנסים להיות רגישים לילדינו, אבל מנותקים מהמנהיג או המנהיגה שאנחנו, זה נראה כמו “זרימה” חסרת צורה, מאמץ לרַצות את ילדינו, שבתוכו אנחנו לגמרי מנותקים מהצרכים והרצונות והרגשות שלנו עצמנו. זו אינה הקשבה עמוקה. ההקשבה העמוקה בזמן מאבקי כוחות עם ילדינו לא נועדה לרצות את ילדינו. היא לא עוסקת ב“איך למנוע עימות” או “טוב, אני אוותר, אני כבר עייף מדי”, אלא ב“מה באמת מבקש ממני הילד שלי עכשיו, ממש עכשיו, כשאנחנו לא מסכימים”.

ההובלה, בחיים בכלל ובעיצומו של מאבק כוחות עם ילדינו בפרט, באה במקום הסמכותנות. היא לא עוסקת ב“הצבת גבולות” או ב“עמידה על עקרונות” או ב“מה נכון” או “מה לעשות”, אלא מתמקדת במהות. היא מחברת אותי פנימה, לסיבה העמוקה שמתוכה בראתי את המשפחה הזאת, לחזון המיוחד והמרגש שלי על חיים משותפים בבית אחד עם אנשים שיקרים לי. מה הרצון שלי שם? מה באמת מרגש אותי?

לימוד ההקשבה העמוקה פורם את הפחד מפני ילדינו, את הזהירות מפני הרגשות הקשים שלהם ואת האשליה שאם נוותר על עצמנו נוכל לתת להם משהו בעל ערך, אשליה שלפעמים מביאה למרדף חסר התוחלת אחר הנאמנות והאהבה של הקטנים האלה, ומובילה לביטול עצמי ולהיעדר נוכחות בבית. לימוד ההקשבה העמוקה מזכיר לנו שאנחנו בחרנו להקשיב להם. שהם לפעמים יכולים, אבל אף פעם לא חייבים, להקשיב לנו. הוא מזכיר לנו את סוג הנתינה שמתבסס על הכלה, רגישות, אינטואיציה פתוחה לרווחה ומסירות. ההקשבה לעומק מאפשרת לנו להיפתח אל שבע בקשות העומק שיש לנו ויש לילדינו מהחיים האלה. כל קושי בבית, כמו גם כל בלבול שלנו בתוכנו, יכול “להעיף אותנו” למבט מחודש על אחת מהבקשות, להקשבה מדוקדקת יותר למזונות–העל שבלעדיהם אולי נוכל לשרוד אבל לא נוכל לפרוח בבית הזה ובעולם הזה.

לימוד ההובלה פורם את ההזדקקות שלנו להערכה מצד ילדינו. הוא מציף את האשליה שאם ננהג כהלכה או נפגין כוח או עקביות, נוכל בתמורה לקבל מילדינו הערכה בדמות הקשבה, שיתוף פעולה או דבקות בערכים, בצרכים או בגבולות שחשובים לנו. לימוד ההובלה כמו פורם את החוטים שבהם רתמנו את ילדינו כסוסים לעגלה שעליה אנחנו יושבים, מלאי ציפיות, חמורי סבר, חינוכיים, מצליפים ואומרים, “עכשיו את תקשיבי לי!”.

החלק הראשון בספר יוקדש לניעור קטן של התפישות המקובלות בעניין מאבקי כוח ומקורם. החלק השני יעסוק במרכיב ההקשבה במנהיגות, והחלק השלישי יתמקד במרכיב ההובלה. מרחב ההתבוננות והלמידה בשיחה שלנו כאן הוא מרחב מאבקי הכוחות או מפגש הרצונות בין ילדים להוריהם.

השותפים שלנו ללמידה: ילדים חופשיים, ילדינו.

המפתחות שכדאי לקחת איתנו לדרך, ולהיזכר בהם מדי פעם בפעם:

א. ביחסינו עם ילדינו, גם אם במשך שבועות ארוכים זה לא נראה כך, הכוח המוחלט מצוי בידינו.

ב. ביחסינו עם עצמנו, גם אם לפעמים (אולי ממש ברגע זה) זה נשמע מופרך ומעצבן, יש לנו תמיד — בלי קשר לילדינו ולבחירות שלהם — אפשרות להתחבר מחדש לכוח המוחלט הזה, בכוחות עצמנו או בעזרת מבוגר אחר שאוהב ומעריך אותנו.

ג. הרצון העמוק שלי, וגם הרצון העמוק שלך (את זה אני מרשה לעצמי לומר רק מפני שבחרת לקרוא את הספר שלי), הוא להשתמש בכוח המוחלט שבידינו כדי לתת ולא כדי לקחת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלי גבולות”