בודד בדמשק

סיפורו של אלי כהן, המרגל הישראלי הנודע שחדראל שורות השלטון בסוריה, מוסיף להצית את הדמיון גם כחמישה עשורים לאחר לכידתו והוצאתו להורג בדמשק.
במהדורה חדשה ומעודכנת מגולל שמואל שגב את סיפור גיוסו, הפעלתו ולכידתו של המרגל הנועז, שבמשך שלוש שנים פעל בלב מוקדי הכוח בסוריה והזרים לישראל מידע מהימן וחיוני על מנהיגיה ועל קשריה הצבאיים והמדיניים. במיומנותו המבצעית ובקור רוחו היה כהן למקור השראה לדורות של אנשי ביון בעולם כולו.
בודד בדמשק, הכולל את עדות מפעיליו הישירים של כהן בישראל ואת דבריהם של שלושה סורים בכירים שהיו מעורבים ישירות בלכידתו, הוא מסמך מאלף על אדם מעורר השתאות.
בימים אלה נשלמות ההכנות להפקת סרט אמריקני המבוסס על ספר זה.
שמואל שגב הוא איש מודיעין, עיתונאי, סופר ופרשן לענייני המזרח התיכון. בין ספריו: "מבצע יכין: עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל", "המשולש האיראני", "סאדאת: הדרך לשלום" ו"סדין אדום".

מקט: 540283

מסת"ב: 978-965-07-2062-9

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סיפורו של אלי כהן, המרגל הישראלי הנודע שחדראל שורות השלטון בסוריה, מוסיף להצית את הדמיון גם כחמישה עשורים לאחר לכידתו […]

---

פרק א’
מלכודת בדמשק

דמשק קרה, גשומה וזועפת הקבילה את פניו של אלי כהן (“כאמל אמין ת’אבת”) בשובו ב-26 בנובמבר 1964 מבריסל, לאחר ביקורו האחרון בישראל.

מכל ידידיו הרבים, המתין לו בנמל התעופה של דמשק רק ג’ורג’ סייף, מנהל השידורים בספרדית ברדיו דמשק. לויטננט מוּעַזָה דהר אל-דין – אחיינו של הרמטכ”ל הסורי לשעבר ואחד ממקורותיו החשובים ביותר של כהן בסוריה – עדיין היה באִדלִבּ, בצפון-מערב המדינה, לא הרחק מגבול טורקיה. מאג’ד שייח’ אל-ארד, בעל האחוזות הסורי שסייע לו בעבר לחדור לסוריה ללא בדיקת מכס, נותר בחוותו באחד מפרוורי דמשק. הידידה המסורה מרי אל-מאז, רעייתו הנאה של מנהל מגדל הפיקוח בנמל התעופה של דמשק, נסעה לבקר את קרוביה בעיר החוף הים תיכונית לטקיה. ואילו רוזט, גיסתה של מרי, היתה אמנם בדמשק, אך מזג האוויר החורפי ריתק אותה למיטתה, ובאמצעות ג’ורג’ סייף שלחה ל”כאמל” את נשיקותיה ואת אהבתה.

תחושה מוזרה אפפה את אלי כהן בהגיעו לדירתו המרווחת בבית סעיד רומייח בשכונת אבו רומאנה היוקרתית. דירת חמשת החדרים בקומה הרביעית, שנשקפה אל בנייני המטכ”ל הסורי, היתה נקייה ומטופחת. אך שכניו, שהקבילו את פניו תמיד בחמימות ובמאור פנים, נהגו עמו הפעם באדישות ובקרירות. רק בדיעבד נודע לו כי בתקופת היעדרו פרצו אנשי המודיעין הסורי לדירתו וערכו בה חיפוש מדוקדק. הם לא מצאו בה שום דבר מחשיד, אולם הם חקרו את שכניו של “כאמל” על מעשיו ועל אורח חייו. כמה מהשכנים סיפרו כי התפעלו תמיד מאורח חייו הצנוע של “כאמל”. למרות מה שסופר על עושרו הרב של שכנם, הוא לא רכש מכונית פרטית והשתמש בתחבורה ציבורית. אחת השכנות סיפרה כי היתה מזמינה מפעם לפעם את “כאמל” לסעודה חמה בביתה. אך בימים שאכל בביתו, היה פותח קופסאות שימורים. “מוזר,” אמרה לאנשי המודיעין הסורי, “הוא כנראה קמצן.”

אין ספק, דמשק של סוף נובמבר 1964 היתה שונה בתכלית מהעיר שממנה יצא אלי כהן חודשיים לפני כן לחופשתו האחרונה בישראל. העיר היתה עתה אחוזה בקדחת מלחמה ושסועה במאבקים פנימיים חריפים. מזג האוויר החורפי שיקף במדויק את האקלים הפוליטי ששרר בסוריה באותה תקופה. בסעודת ערב מאוחרת שסעדו “כאמל” וג’ורג’ סייף במועדון “אל-עסרי”, עדכן סייף את ידידו בהתפתחויות האחרונות בדמשק. האירוע החשוב ביותר, ללא ספק, היה התחזקותו המתמדת של האגף הרדיקלי במפלגת הבעת’ הסורית, בראשותו של הרמטכ”ל, הגנרל סלאח ג’דיד, על חשבון ההנהגה האזרחית הוותיקה. הקצונה הצעירה והעסקנים הרדיקליים האשימו את ראש הממשלה, סלאח ביטאר, ב”סטייה מעקרונות הסוציאליזם” ובניהול מדיניות כלכלית וחברתית “שמרנית”. הנשיא אמין אל-חאפז עמד לפני ברירה: להתייצב לימינו של ביטאר או ללכת עם ג’דיד. הוא העדיף לתמוך בג’דיד ובמפקד חיל האוויר, הגנרל חאפז אל-אסד, שהחל אז לעלות בסולם ההשפעה במפלגת הבעת’. ממשלת ביטאר התפטרה והנשיא אל-חאפז נתמנה גם לראש הממשלה, וג’דיד צורף ל”מועצת הנשיאות” והיה, למעשה, האדם שקבע את החלטותיה. אל-חאפז מינה את ממדוח ג’אבר לתפקיד שר ההגנה ואחר כך יצא לפריז כדי לעבור שם ניתוח רפואי. הוא חזר לדמשק ב-12 בנובמבר, עדיין חלוש בגופו, אך יותר מכך חלוש מבחינה פוליטית. מישל עפלק, מנהיגה ההיסטורי של מפלגת הבעת’, חזר ממקום גלותו בגרמניה כדי לסייע לביטאר במאבקו ולחזק את הנשיא אל-חאפז, אך מסקנתו של סייף בשיחתו עם אלי כהן היתה עגומה: “אני סבור שאמין אל-חאפז הוא כיום נשיא בחסדו של ג’דיד. זו רק שאלה של זמן עד שיודח מתפקידו. כן, כן, ידידך הנשיא מאבד גובה. שמע בעצתי – כדאי לך להתחיל לחפש ידיד חדש.”

באווירה מתוחה זו החל “כאמל אמין ת’אבת” להתאקלם מחדש בדמשק. מטעמי ביטחון קשר אסרו עליו מפעיליו בישראל – יוסק’ה יריב (“דן”), גדליה חלף ושמעון סומך (“סמעאן”) – להפעיל את מכשיר המורס שלו במשך שבועיים תמימים. תחילה שמר אלי בקפדנות על איסור זה, אך אירוע בלתי צפוי גרם לו להפר אותו.

ב-1 בדצמבר הוזמן עם ידידו הסוחר כמאל אל-ח’שן לארוחת צהריים בחוותו של מאג’ד שייח’ אל-ארד. מאג’ד היה טבח מעולה, וכשאירח ידידים בביתו לא הקפיד על דיני האסלאם וצלה את הבשר ביין. כך נהג גם הפעם. לאחר מגוון עשיר של סלטים, הגיש על טס נחושת גדול כבש מתובל ביין אדום ואף הוסיף ליד הצלי בקבוק ויסקי משובח. כטוב לבו ביין, החל מאג’ד לספר סיפורים על עברו בגרמניה הנאצית. “כאמל” כבר שמע בעבר את הסיפורים האלה מפי ידידו, אך הפעם היו בהם כמה חידושים: לא, בימים שבהם התגורר בברלין לא נפגש מאג’ד עם היטלר, אך הוא לחץ את ידו של גבלס. הוא נפגש עם אייכמן והתוודע אל פרנץ רדמאכר, אחד מעוזריו של אייכמן. בעצם, רדמאכר חי בדמשק ושמו הבדוי “רוזיליו”. סקרנותו של “כאמל” התעוררה, כמובן, והוא עשה את אוזנו כאפרכסת. הוא נזכר כיצד במאי 1960, עת גויס למודיעין, הסעירו את מדינת ישראל כולה הידיעות בדבר חטיפתו של אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל. לפני שיצא למילוי תפקידו בדמשק, אמרו לו מפעיליו לפקוח עין ולנסות לגלות אם פושעים נאציים עדיין מתגוררים בסוריה ופועלים בשירות הצבא הסורי. אולם גם נאמר לו במפורש שמשימתו העיקרית היא סוריה ומדיניותה ולא פושעי המלחמה הנאציים.

דמשק של אותם הימים, כמו קהיר, היתה עיר מקלט לכמה פושעים נאציים. בין היתר, מצא בה מקלט אלואיס ברונר, עוזרו של אייכמן ומפקד מחנה הריכוז דראנסי בצרפת, שבו רוכזו כעשרת אלפים מיהודי צרפת, בלגיה והולנד לפני העברתם למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

רדמאכר, בנו של מהנדס רכבות, היה מן הראשונים שהצטרפו למפלגה הנאצית והיה מקורב להיטלר. בין היתר, הציע להעביר את יהודי אירופה לאי מדגסקר והגיש על כך מזכר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ. הוא השתתף בועידת ואנזה הידועה לשמצה, שבה הוחלט על “הפיתרון הסופי של הבעיה היהודית”. בתוקף תפקידו כראש המחלקה היהודית במשרד החוץ של גרמניה, שימש מקשר בין אייכמן לבין שגרירויות גרמניה באירופה והנחה את השגרירים כיצד להפחית את ערנותן של המדינות בעניין גורלם של יהודי אירופה. רדמאכר גם היה מעורב בחיסולם של 3,300 יהודים מסרביה ורומניה, ועל כך נידון במשפטי נירנברג בשנת 1952 ל-41 חודשי מאסר. התביעה של גרמניה ערערה על קולת העונש. בעזרת אחד מידידיו, רוברט קרמר, הצליח רדמאכר להשיג דרכון ספרדי על-שם “פרנצ’סקו רוזיליו”, נמלט מגרמניה, מצא מקלט באורוגוואי ומשם עבר לארגנטינה.

לאחר תפיסת אייכמן בידי המוסד והעברתו למשפט בישראל, חש רדמאכר שהקרקע בוערת תחת רגליו. בעזרתו של אוטו סקורצני, מפקד הקומנדו הנאצי שהיה אחראי, בין היתר, לחילוצו של בניטו מוסוליני מידי צבאות בעלות הברית באיטליה, יצא רדמאכר בשנת 1961 לקהיר ומשם עבר לדמשק.

נחזור ל-1 בדצמבר 1964, לארוחת הצהריים בחוותו של מאג’ד שייח’ אל-ארד, שם נודע ל”כאמל אמין ת’אבת” על הימצאותו של רדמאכר בדמשק. “כאמל” החליט להכות בברזל בעודו חם. הוא נהג בעורמה והטיל ספק בכך ש”רוזיליו” נמצא בסוריה. מאג’ד התנדב מיד לטלפן לידידו הנאצי. בשיחתו הטלפונית עם “רוזיליו” סיפר לו על ידידו מארגנטינה, והלה הזמינם לבוא לבקרו מיד. כעבור 45 דקות היו מאג’ד ו”כאמל” שקועים בשיחה ערה עם “רוזיליו”. הפושע הנאצי התגורר בדירה נאה בבניין רב קומות ברחוב שאהבנדר, ליד הבנק המרכזי של סוריה. הבית היה מוקף חומה ובחצרו היתה גינת ורדים מטופחת. הופעתו החיצונית של רדמאכר היתה מרשימה והוא נראה צעיר מ-59 שנותיו. גבה קומה היה ושפם שחור עיטר את שפתו העליונה. הוא דיבר ספרדית רהוטה והשיחה קלחה בנחת. אלי לא גרע ממנו את עיניו. על פניו העגלגלים והמלאים לא ניכרה שום מתיחות. גם רעייתו הנאה נראתה צעירה מכפי גילה. גם היא, כמו בעלה, לא הזכירה את עברה בגרמניה, אלא נזכרה בגעגועים בימים שעשתה בבואנוס איירס, ואמרה שהיתה מוכנה לחזור “בכל רגע” לרחוב סנטה פה ולריביירה של מאר דל פלטה. ניכר ש”רוזיליו” חש בנוח בחברתו של “כאמל אמין ת’אבת”. במהלך השיחה ציין שהוא אנוס לחיות בדמשק בזהות בדויה “כי היהודים ממשיכים לרדוף אותו”, אך כאן בדמשק הוא חש נוח “כי הסורים שומרים עליו”.

בקרב מכריו בסוריה היה רדמאכר ידוע כמי שעוסק בסחר בנשק וכותב בעיתונים גרמניים על הנעשה בארצות ערב. אך מה שלא היה ידוע באותה תקופה הוא שרדמאכר היה קשור גם למודיעין הסורי ונהג לדווח לו על תנועותיו ועל האנשים שעמם נפגש. לכן, מיד לאחר ביקורו של אלי כהן בביתו, דיווח רדמאכר ל”מארחיו” על הביקור. הביקור הגביר את חשדותיו של ראש המודיעין הסורי, אחמד סווידאני, בנוגע לזהותו של “כאמל אמין ת’אבת”.

כאן יש להזכיר כי בשלב מוקדם יותר עלו הגרמנים על עקבותיו של רדמאכר בדמשק וביקשו את הסגרתו. הסורים טענו ש”רדמאכר אינו מתגורר בסוריה”. בעקבות זאת, החליף רדמאכר את כתובתו בדמשק ונמנע מלהיפגש עם מכריו, כולל הגרמנים שבהם. אולם לאחר שהביא מאג’ד שייח’ אל-ארד את “כאמל אמין ת’אבת” אל ביתו בכתובתו החדשה, היה ברור שאין זו אלא שאלה של זמן עד שיעלה הביון הגרמני שוב על עקבותיו. ואכן, בספטמבר 1966 חטפו סוכני הביון הגרמני את רדמאכר מביתו בדמשק, שמו אותו בתא המטען של מכונית עם לוחות זיהוי דיפלומטיים והוציאוהו במהירות ללבנון, ומשם הטיסוהו במטוס מיוחד לגרמניה. הוא הועמד שוב למשפט ובמרס 1968 נידון לחמש שנות מאסר. רדמאכר ערער על פסק הדין, אך לפני שנשמע ערעורו, מת בכלאו ב-17 במרס 1973.

אין לדעת כיצד נודעה לסוכנות הביון הגרמנית כתובתו החדשה של רדמאכר, אבל שנים רבות לאחר מכן אמר גדליה חלף בשיחה פרטית: “הגרמנים המחורבנים דפקו לנו את אלי.”

למחרת אותה פגישה, ב-2 בדצמבר 1964, בשעה 08:30 בבוקר, העביר אלי כהן לישראל דיווח מפורט על פגישתו עם רדמאכר וביקש הנחיות. ההוראה שניתנה לו היתה חד-משמעית: “סלק ידך מעניין זה ואל תסטה מן העיקר.” אך איש ממפעיליו לא העיר לו על הפרת המשמעת שבעצם חידוש שידוריו לישראל ימים מעטים בלבד לאחר שובו לדמשק. בעיני אלי היה גילוי עקבותיו של רדמאכר אחד מהישגיו הבולטים בדמשק. הדבר נטע בו תחושת ביטחון מחודשת וגרם לו להמשיך בשידוריו ברציפות ובתכיפות גדלות והולכות.

שנת 1965 נפתחה בדמשק באווירת שבר פנימי חמור. ב-3 בינואר 1965 פורסמו בדמשק צווים להלאמת 700 חברות תעשייתיות ומסחריות. נאמנה להשקפותיה הסוציאליסטיות, הלאימה מפלגת הבעת’ מפעלים לייצור טקסטיל, מלט, סוכר, שמן, שימורי מזון ותרופות. בעקבות הלאמות אלה פקד את המדינה גל של הברחות הון. במשך יממה אחת בלבד הוברחו ללבנון למעלה מ-200 מיליון דולר. הסוחרים, בשיתוף עם הנאצריסטים וחוגי הדת, הכריזו על שביתה כללית במשק. המופתי של דמשק וכוהני הדת בערי השדה הטיפו בגלוי נגד אופיו החילוני של המשטר. כדי לטפל בקושרים למיניהם הקים הנשיא אל-חאפז ב-7 בינואר בית-דין צבאי מיוחד לשיפוט מהיר של אויבי המשטר. לנשיא בית הדין מינה את הקולונל סלאח אל-ד’לי, מג”ד תותחנים לשעבר, יליד 1928 בעיר חומס. אל-ד’לי השתתף ב-1954 בהפיכה הצבאית למיגור כיסאו של אדיב שישכלי, נעצר ב-1962 בשל התנגדותו לפירוק האיחוד המצרי-סורי, אך השתתף בהפיכת הבעת’ ב-8 במרס 1963. עם חברי בית הדין נמנו שניים מידידיו של “כאמל” – מייג’ור סלים חאטום ומייג’ור רבאח טוויל.

אמין אל-חאפז לא הסתפק בכך ונקט צעדים מעשיים לשבירת השביתה הכללית במשק. הוא מינה מופתי חדש בדמשק, הורה לצבא לפתוח בכוח את החנויות ולעצור את ראשי המסיתים, ועל-פי פסקי הדין של אל-ד’לי, נתלו בכיכר מרג’ה 13 סוחרים שארגנו את השביתה.

“כאמל” היה המום מאכזריותו של המשטר. הוא הבין שדבר לא יעצור בעד מפלגת הבעת’ מלממש את מדיניותה ואת מטרותיה. אולם ראשו לא היה נתון אז לבעיותיה הפנימיות של סוריה, אלא למדיניותה כלפי ישראל והמערב.

מתוך רצון להגן על משטר הבעת’, הגביר המודיעין הסובייטי את שיתוף הפעולה שלו עם המודיעין הסורי, בראשותו של הקולונל אחמד סווידאני, וסיפק לו את הטכנולוגיות הדרושות לחשיפת רשתות ריגול זרות. המודיעין הצבאי הסובייטי היה מוטרד מכך שהמודיעין הצבאי הסורי הוא “צינור דולף” ועמד על כך שתיעשה בו רה-אורגניזציה מקיפה.

וכך, עוד כשהיה אלי כהן בחופשה בישראל, בחודש נובמבר 1964, חשף המודיעין הסורי רשת ריגול אמריקנית שהפעיל בדמשק וולטר סנודאון, לכאורה מזכיר שני בשגרירות ארצות הברית בדמשק, אך למעשה ראש שלוחת הסי-איי-אי בסוריה. אף כי ראש הרשת, פרחאן אתאסי – קרוב משפחה של נור אל-דין אתאסי, נשיא סוריה לשעבר – היה אזרח אמריקני, נאסר על אנשי שגרירות ארצות הברית בדמשק להיפגש עמו לאחר שנתפס ואף נשללה ממנו הזכות להגנה משפטית. סנודאון, בן 46, פעל בסוריה כשלוש שנים. עם חשיפתו הוכרז “אישיות בלתי רצויה” וגורש מדמשק. הידיעה הראשונה על חשיפת הרשת האמריקנית פורסמה רק ב-24 בינואר 1965. פרחאן אתאסי ואחיינו הקולונל עבד אל-מועין חאכמי, קולונל בחיל הים הסורי, עונו קשות בידי סוכניו של סווידאני. הם הוכו במכות חשמל, ציפורניהם נתלשו והם הורעבו במשך ימים ארוכים, עד שהודו במעשיהם וסיפרו על מעלליהם בסוריה. ב-15 בפברואר 1965 הובאו למשפט לפני בית-הדין הצבאי בראשותו של קולונל סלאח אל-ד’לי, וב-18 בחודש נידונו למוות. פרחאן אתאסי הוצא להורג בתלייה בכיכר מרג’ה ב-22 בפברואר 1965 וגופתו נשארה תלויה שם כשבע שעות. ואילו הקולונל עבד אל-מועין חאכמי הועמד באותו יום מול כיתת יורים במחנה צבאי בדמשק.

באווירה זו של תחרות בין-גושית ומזימות בינלאומיות, חש אלי כי הטבעת סביבו מתהדקת, אך הוא לא נתן לתחושת המצוקה להשתלט עליו. סימני האזהרה הראשונים שהוא אולי חשוד בעיני הצמרת הסורית הופיעו כבר באביב ובקיץ 1964. בייחוד עורר עליו את חשדו של קולונל אחמד סווידאני, שהיה אחד מאנשי המפתח בדמשק. סווידאני נולד בדיר אל-זור ולאחר שסיים את בית-הספר לקצינים בחומס, נשלח להשתלמות קציני תותחנים. שם הכיר את סלאח ג’דיד, שעתיד להתמנות לרמטכ”ל צבא סוריה ולמזכיר הכללי של מפלגת הבעת’ הסורית. בתקופת האיחוד המצרי-סורי, 1961-1958, היה סווידאני נספח צבאי בברית המועצות ובאפגניסטאן. באותה העת גם נשלח ל”השתלמויות אידיאולוגיות” במוסקווה ובבייג’ינג והתלהב מאוד מתורותיהם המהפכניות של מאו דזה דונג ושל הגנרל וו-נגויין גיאפ. לאחר הפיכת הבעת’ ב-8 במרס 1963 נתמנה לראש אגף המודיעין במטכ”ל. בתפקידו זה עקב סווידאני בקפדנות גם אחר מקורבי הנשיא אמין אל-חאפז. וכך, בעת קבלת פנים שנערכה בארמון הנשיאות ב-8 במאי 1964, שאלי כהן היה בין מוזמניה, ראה “כאמל אמין ת’אבת” שמבטו החודר של סווידאני מופנה אליו. אלי כהן צעד לעברו, אך סווידאני פנה לו עורף ומיהר להסתלק מהמקום.

ב-3 באוגוסט 1964 אירע בדמשק מאורע שעורר דאגה רבה במטכ”ל הסורי. באותו יום, בשעה 6 בבוקר, אחרי תקרית אש בגבול ישראל-סוריה, השתבשה מערכת הקשר בין מפקדת החזית בקוניטרה לבין המטכ”ל בדמשק. במשך חמש דקות תמימות לא היה אפשר להעביר אפילו מסר אחד בין מפקדת החזית לבין המטכ”ל הסורי. החקירה העלתה ששיבוש הקשר היה תוצאה של שידור חשאי שהתנגש באותו בוקר עם הגל שבו שידר המטכ”ל הסורי. היה זה שיבוש חד-פעמי ועל כן לא ניתן היה לאתר את הגורם לו. לאחר שנים גילה הנשיא לשעבר אמין אל-חאפז בראיון ברשת הטלוויזיה “אל ג’זירה” כי אחרי אותו מאורע בקיץ 1964 התייצב בלשכתו קפטן ודאד בשיר, הממונה על הקשר במטה המודיעין הסורי, ומסר לו כי בידו מאתיים תשדורות מוצפנות שאיש אינו יודע לפענח אותן ואיש גם אינו מצליח לגלות מהיכן שודרו. הנשיא אל-חאפז זימן אליו מיד את ראש המשלחת הצבאית הסובייטית בדמשק וביקש סיוע. רמטכ”ל סוריה, הגנרל סלאח ג’דיד, זימן אליו – בנוכחות סווידאני – את הממונה על הקשר והמודיעין במשלחת הצבאית הסובייטית והפנה אליו בקשה דומה.

ברית-המועצות, שיגרה מיד לדמשק ציוד משוכלל, שבכוחו לאתר את מקום השידורים הזרים, ומומחי קשר שיפעילו את הציוד ויכשירו קציני מודיעין סורים להשתמש בו. בתחילה נפל החשד על מצרים. מאחר שגמאל עבד אל-נאצר לא השלים מעולם עם פירוק האיחוד המצרי-סורי, אך טבעי היה שמאמצי הריגול הנגדי הסורי יופעלו נגד היסודות הנאצריסטים בדמשק. וכך, בראשית ספטמבר 1964 ובמשך חודש ימים, ניתנה עדיפות באיתור התשדורות הזרות לשכונות העממיות בדרום דמשק, שם התגוררו רבים מאוהדיו של נאצר. מדי בוקר, משעה חמש עד שבע, נעו בשכונות העממיות של בירת סוריה שתי מכוניות מתוצרת סובייטית. האחת, קרון קשר מדגם “מולוטובה”, והשנייה, מכונית נוסעים מדגם “לאדה”. בקרון ה”מולוטובה” ישבו שלושה אנשים – הנהג ושני טכנאי קשר, אחד סורי ואחד סובייטי. ואילו ב”לאדה” ישבו הקולונל עבד אל-כרים נאסף, אחד מעוזריו של סווידאני וראש הריגול הנגדי הסורי, וקצין קשר סובייטי. שתי המכוניות סרקו בשיטתיות את רבעיה הדרומיים של דמשק אך העלו חרס בידן.

אלי כהן, שהתגורר הרחק מאותם רבעים, לא ידע כמובן על הסריקות והמשיך בשידוריו לישראל, כרגיל. מ-15 במרס ועד 29 באוגוסט 1964 שידר לישראל כמאה פעמים, וכל שידור נמשך בממוצע כ-9.5 דקות. זהו קצב שידורים ששום סוכן חשאי לא היה מסתכן בו. התשדורות כללו מידע מגוון: מה נדון בישיבות המשלה, מה הם מוקדי הכוח במפלגה ובצבא, היכן בדיוק פרוסה דיוויזיית החי”ר העשירית שמפקדתה בח’ושנייה, כמה טנקים פרוסים בקוניטרה, דיווּח על שלושה טייסים סוריים שנהרגו בטיסות אימונים, דיווּח על 13 מדריכים סובייטים חדשים שהגיעו לסוריה, דיווּח על פגישה קצרה עם “הסמכות העליונה” (כלומר, הנשיא אמין אל-חאפז) ועוד כיוצא באלה ידיעות.

ב-2 בספטמבר 1964, שבועות אחדים לפני יציאתו המתוכננת של אלי לחופשה בישראל, אירע מאורע שהחריד את שולחיו בישראל. על-פי ההנחיות, נאסר עליו לכתוב במברקיו אות אחת מסוימת באלפבית הלטיני, אלא במקרה חירום. והנה באותו היום הופיעה האות הזאת בתשדורת של “כאמל אמין ת’אבת”. מפעיליו בישראל נחרדו. אך עוד לפני שהספיקו לנקוט פעולה כלשהי, הגיע מברק נוסף שביטל את קודמו והודיע ש”הכול בסדר”.

דבר אזעקת השווא גונב לאוזנו של אפרים כהן, אחיו של אלי, שהיה איש הקשר בין המוסד לבין המשפחה. אפרים נחפז לברר את העניין, אך מפקדי “קיסריה” הרגיעו אותו: “מה אתה סח? אלי בריא ושלם והוא עומד לבוא בקרוב לחופשתו הרגילה בישראל.” כיום, כעבור 47 שנה, מעוררת אותה אפיזודה שאלה: האם אזעקת השווא היתה טעות ונבעה מעצבנותו של אלי, כפי שהוא עצמו טען, או שמא חש תחושת סכנה עמומה ובלתי מוגדרת, אך כדרכו ניסה להפחית מחומרתה ולהתעלם ממנה?

כך או כך, בראשית אוקטובר 1964 יצא אלי כהן לפריז, בדרכו לחופשה בישראל. נדיה אשתו היתה בימי הריונה האחרונים והוא רצה להיות לצדה בזמן הלידה. אלי עשה בפריז את כל הדברים שכבר נהיו לשגרה: הוא מסר לאיש הקשר שלו, “זלינגר”, את דרכונו הארגנטיני וקיבל לידיו את דרכונו הישראלי, הקפיד להסיר מבגדיו את תוויות הכביסה הסוריות, קנה כמה מתנות לנדיה ולשתי הבנות ויצא בטיסת אל-על לישראל.

פגישתם של אלי ונדיה בנמל התעופה בלוד היתה הפעם נרגשת יותר מתמיד. נדיה לחשה לאוזנו שהיא כבר יודעת שהפעם היא עומדת ללדת לו בן והציעה לקרוא לו שאול, על-שם אביו של אלי שנפטר בנובמבר 1961. אלי בכה מרוב שמחה והתרגשות. נדיה נישקה את דמעותיו ולחשה לו באוזניו: “אני רוצה אותך כאן, בבית, לידי וליד הילדים שלנו.”

נדיה הבחינה מיד בשינוי לרעה שחל בבעלה. רוחו הטובה סרה מעליו ושוב לא היה אותו בעל חייכני ומאיר פנים. בניגוד לשמחתו של אלי בעת הולדת שתי בנותיו – צופיה ועירית – הפעם היה מצב רוחו קודר, נרגן ועצבני. הוא התפרץ בזעם על כל דבר פעוט ונראה מהורהר ופזור דעת. שלוש שנות חיים כפולים בסוריה נתנו בו את אותותיהן, והאיש שלימים יזכה לתואר אחד מגדולי המרגלים של המאה העשרים­, או רב המרגלים של ישראל, היה על סף התמוטטות. על כך העיד, שנים לאחר מכן, גדליה חלף: “הניגוד בין אישיותו האמיתית של אלי – שהיה איש שקט, צנוע ומופנם – לבין הדמות שיצר לעצמו בדמשק, יצר בתוכו מתח מובן שכולנו חשנו בו.” גדליה הוסיף כי בתחילה סבר שאלי לא יוכל לעמוד במשימה, והופתע מעומק חדירתו למוקדי הכוח בדמשק.

הריונה של נדיה היה קשה, והיא סבלה מאוד מדימומים. לפני בואו ארצה, היא התכוונה לומר לו שאין בה עוד כוח ולא תיתן לו לעזוב שוב את הארץ. אך כשבא, לא רצתה אלא לשכוח את העבר, לחיות את ההווה ולחלום על העתיד. על כן התכנסה נדיה בתוך עצמה ושמרה על שתיקה. אלי ניסה לעודד את רוחה, והאיץ בה לשתף אותו בחוויותיה ולספר לו על תלאותיה. הוא סיפר לה על יופיה של פריז והבטיח לה כי לאחר שיסיים את שליחותו, ייפגשו בצרפת ויחד יערכו טיול ממושך באירופה. אלי הביע תקווה שסכום הכסף שחסך יספיק להחלפת דירתם הקטנה, ואולי יוכלו אפילו “לקנות וילה”. אך לא היה בדברי עידוד אלה כדי לשפר את מצב רוחה של נדיה. להיפך, התנהגותו של אלי הגבירה את המועקה בנפשה.

יום אחד הוציא אלי את בגדיו מן הארונות, צרר אותם בצרורות ודחק אותם לפינות שונות בבית. כאשר שאלה אותו לפשר מעשיו, השיב בקצרה: “כדי שיהיה יותר מקום לבגדייך ולבגדי הילדים.”

בינתיים התעכבה הלידה ודבר זה הגביר את המתח בין אלי לנדיה. אלי טען שנדיה מעכבת בכוונה את הלידה. נדיה סיפרה: “בתוכי אמנם התפללתי שלא אלד במהרה, כדי שאלי לא יצטרך לשוב לדמשק. גם אם אלי לא אמר זאת במפורש, הרגשתי שגם הוא אינו רוצה לחזור לסוריה. הוויכוחים בינינו היו סוערים ומלווים בהתפרצויות בכי. ימים שלמים לא אכלתי מאומה. אמרתי לו שאינני מסוגלת עוד לשאת את הבדידות ושאינני מחזיקה מעמד. התחננתי לפניו שיישאר בארץ. אבל הוא אמר שנותרה לו עוד נסיעה אחת למשך שישה חודשים. כשראה את מצוקתי, הבטיח לחלק את התקופה לשניים ולבוא לחופשה נוספת בישראל לפני סיום שליחותו בדמשק.”

כעבור ימים אחדים תקפו את נדיה צירי לידה, אך התברר שהיו אלה צירים מדומים. רק לאחר שבועיים, ב-22 באוקטובר, ילדה את בנה שאול-שי. “לאחר הלידה”, סיפרה נדיה, “הייתי המומה. כמה חלמנו על בן, כמה ייחלנו לרגע הזה, אך כאשר בא – הלב לא היה מוכן לשמוח. אלי נראה עייף, עצוב ועצבני. כאשר התבשר על הולדת בנו, הוא אפילו לא העלה חיוך על שפתיו. גם אם לא אמר זאת במפורש, היתה לו הרגשה שגורלו של שאול-שי נחרץ להיות יתום. בגלל מצב רוחו הקודר של אלי, ערכנו את טקס ברית המילה בחוג המצומצם של המשפחה.”

ימים מספר לאחר שנימול, לקה שאול-שי בדלקת ודבר זה עיכב שוב את מועד נסיעתו של אלי. באותם הימים לא ידע את נפשו מרוב אהבה לבנו. הוא לא הרפה ממנו, נשא אותו בזרועותיו, נשק לו בחום, טיפל בו במסירות ודיבר אליו. בכך כאילו ביקש לגול אבן כבדה מעל לבו.

נדיה סיפרה: “אלי לא רצה כלום – לא אורחים, לא בני משפחה ולא חברים. הוא הסתכל בי בעיניים עצובות ואמר לי, ‘את תשמרי עליו נדי, נכון?’ ואני בכיתי ועניתי לו, ‘למה רק אני? שנינו נשמור עליו.’ אך הוא השיב: ‘נדי, אני מתחנן לפנייך, אל תחשבי הרבה. המחשבות רק מזיקות. הזמן חולף, תני לו לחלוף.'”

ככל שהחריפה המתיחות בגבול ישראל-סוריה, בשל תוכניות הערבים להטות את מקורות הירדן, כן גברו הלחצים על אלי כהן לסיים את חופשתו ולשוב לדמשק. שמעון סומך (“סמעאן”), “המלאך” כפי שכינתה אותו נדיה, פקד את הבית לעתים קרובות ושוחח עם אלי על השלב הבא של שליחותו בדמשק. סומך, “אבי המסתערבים הישראלים”, אכן היה מלאך. הוא נולד בעיראק, היה בקיא בתולדות הערבים והאסלאם, ובתקופת המנדט הבריטי נמנה עם מקימי “היחידה הערבית” של הפלמ”ח. “סמעאן” היה בין אלה שהכשירו את אלי לשליחותו בסוריה. עתה, לאחר הולדת שי, בא שוב להאיץ באלי לשוב למילוי תפקידו.

אלי כהן שב לישראל בתקופה של חוסר יציבות פנימית ומתיחות גוברת לאורך קו שביתת הנשק עם סוריה. גם בזירה הבינלאומית היתה אי-בהירות מסוימת בעניין עמדתה של צרפת כלפי ישראל, אך תקווה ממשית לשיפור ניכר ביחסי ישראל-ארצות הברית. מאז סיום מלחמת אלג’יריה ביולי 1961, החלו להופיע סימנים ראשונים לשיפור מסוים ביחסי צרפת עם העולם הערבי. סגן נשיא מצרים, המרשל עבד אל-חכים עאמר וחוסיין מלך ירדן ביקרו בפאריס, ופניה של צרפת היו מופנים עתה לנסיכויות הנפט במפרץ הפרסי.

על כן החליטה ממשלת ישראל באביב 1964 כי ביקורו הראשון של לוי אשכול כראש ממשלה בארצות חוץ יהיה בפריז. בשיחתו עם אשכול חזר הנשיא דה-גול על אמרתו הידועה שנאמרה בעת פגישתו עם בן-גוריון ב-1961 כי “ישראל היא ידידתנו ובעלת בריתנו”. גם אספקת הנשק הצרפתי לישראל נמשכה כרגיל. אף על פי כן היה חשש סמוי לעתיד קשרי ישראל עם צרפת.

ביקורו של לוי אשכול בוושינגטון במאי 1964 היה חשוב הרבה יותר. “אני רוצה שתדע כי מעתה לא יצטרך עוד ראש ממשלת ישראל לבוא אלינו בכניסה האחורית,” אמר לו הנשיא לינדון ג’ונסון. היתה בדברים האלה הבטחה שבניגוד לימי הנשיא ג’ון קנדי, מעתה יהיה הבית הלבן פתוח לפני ראשי ממשלות ישראל. השאיפה ליחסים גלויים מצאה את ביטויהּ בהבטחה לאשכול כי ארצות הברית תספק לישראל טנקים אמריקניים מדגם פטון מ-48. מגמה זו התחזקה לאחר שג’ונסון נבחר לנשיא ארצות הברית ב-2 בנובמבר 1964.

אף על פי כן, מעמדה של משלת אשכול מבית היה מעורער. הוויכוח הפנימי במפלגת השלטון, מפא”י, הלך והחריף עקב מדיניות “ההבלגה התקיפה” של אשכול ויחסו המתון למדינות ערב. תגובתו המאופקת של אשכול על תקריות הגבול עם ירדן עוררה אי-נחת בציבור הישראלי. על כן הבין אשכול שבנושא כה חיוני לעתידה של ישראל כמו השמירה על מקורות המים אין הוא יכול להרשות לעצמו איפוק. בכל אותה עת עמד לימינו הרמטכ”ל יצחק רבין, “נץ” מוצהר. העמדה התקיפה בנושא המים התחזקה ב-1 בנובמבר, כאשר מינה רבין את מפקד גייסות השריון, האלוף דוד (דדו) אלעזר, לאלוף פיקוד הצפון ואת אלוף ישראל טל למפקד גייסות השריון.

כחלק מתוכניות הערבים להטות את מקורות הירדן, החלה סוריה לבצע עבודות לצורך השתלטות על הזרמים התת-קרקעיים של מעיינות הדן – מקור המים היחיד שנמצא כולו בתחומי מדינת ישראל. כדי להגן על מקור מים זה, החלה ישראל לסלול דרך פטרולים בשטח שמודדים קנדיים שהביא האו”ם קבעו שהוא נמצא כולו בתחומי ישראל. באוקטובר 1964 חפרה ישראל תעלת ניקוז בין שני מעיינות הדן ופתחה בשיפוץ דרך הפטרולים. לקראת חידוש תנועת הפטרולים, פנתה ישראל למטה משקיפי האו”ם והודיעה על כוונתה לחדש את שיפוץ הדרך ב-1 בנובמבר 1964. יומיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר, פתחו הסורים באש לעבר העובדים הישראלים ולעבר פטרול של צה”ל שסייר במקום. העבודה הופסקה.

באותו יום היו סגן שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ”ל יצחק רבין וקצינים בכירים על סיפון נושאת המטוסים האמריקנית “פורסטל”, ששייטה מול חופי ישראל. רבין זעם על התקרית עם הסורים ובייחוד על תוצאותיה: הפסקת העבודה.

נוכח גלי הביקורת בציבור הגיש משה דיין את התפטרותו מתפקיד שר החקלאות בממשלת אשכול והפך למתנגד החריף ביותר למדיניות “ההבלגה התקיפה” של הממשלה.

מחשש למלחמה שיגר הנשיא ג’ונסון לישראל את השגריר המיוחד אווריל הרימן ואת איש המועצה לביטחון לאומי רוברט קומר. רבין טס בהליקופטר לקיבוץ מנרה עם שני השליחים האמריקנים. הוא הראה להם את שטח עבודות ההטיה ואת עמדות הצבא הסורי, ששלטו על כל קיבוצי הסביבה, ואמר להם שצה”ל יוכל לסכל את עבודות ההטיה מבלי לחצות את קו שביתת הנשק ומבלי להיגרר למלחמה. כאשר תהה הרימן כיצד ניתן לעשות כן, השיב לו רבין בקצרה: “תסמוך על הראש היהודי.”

רבין סמך בעיקר על ראשו של האלוף טל, שחולל מהפכה בתורת הלחימה של תותחנות הטנקים. לאחר אימונים אינטנסיביים, הוכיח טל שלמרות הנחיתוּת בשטח, יוכלו הטנקים הישראליים לחסל את ציוד ההטיה הסורי. רבין קיבל את אישורו של אשכול לביצוע הפעולה.

ב-13 בנובמבר, לאחר שפתחו הסורים באש לעבר סיור של צה”ל, פתחו הטנקים של צה”ל באש ובתוך ארבע דקות השמידו את הטנקים הסוריים ואת ציוד עבודות ההטיה. הסורים הפגיזו את יישובי האזור, ועשרות פגזים סוריים נפלו בשטח הקיבוצים דן, דפנה ושאר ישוב וגרמו לנזקים כבדים. ושוב באישורו של אשכול, הוזנקו כ-40 מטוסים של חיל האוויר, שיתקו את מקורות האש וגרמו לסורים אבידות כבדות. כמו כן השמידו את סוללות התותחים ארוכי הטווח מתוצרת סובייטית שהיו פרוסים בעורף. צה”ל איבד בקרב זה שני חיילים ו-12 אחרים נפצעו. הסורים הודיעו על 7 הרוגים ו-16 פצועים.

למחרת, ב-14 בנובמבר, לאחר שהוכיח אשכול כי הוא מסוגל להראות נחישות ביטחונית, הגיש את התפטרותו. בקואליציה החדשה שהקים קטנה השפעתם של ה”בן-גוריוניסטים” אך התחזק מאוד מעמדו של הרמטכ”ל, יצחק רבין.

העובדה שצה”ל הנחית על סוריה מהלומה כה עזה, למרות הקמתה של “המפקדה הערבית המשותפת” ומבלי לחשוש מהתערבותה של מדינה ערבית כלשהי, חיזקה את ההכרה הבסיסית בישראל כי צבאות ערב עדיין אינם מוכנים למלחמה. אף על פי כן לא השפיעה תקרית זו על כוונתה של סוריה להמשיך בעבודות ההטיה של מקורות הירדן.

המתיחות בגבול ישראל-סוריה החריפה גם על רקע הקמתו של ארגון המחבלים הפלסטיני “אל-פתח” בהנהגתו של יאסר ערפאת, בעידודה הרשמי של דמשק. בניגוד ל”ארגון השחרור הפלסטיני” בהנהגתו של אחמד שוקיירי, שזכה לתמיכתה של מצרים, דגל ארגונו של יאסר ערפאת ב”מאבק מזוין” ועקרונותיו תאמו את השקפותיו של הפלג הרדיקלי במפלגת הבעת’ הסורית בהנהגתו של סלאח ג’דיד. סוריה הטילה על סווידאני לטפל בארגון ולסייע לו באימונים, בנשק ובמודיעין לצורך פעולות חבלה בתוך שטח ישראל. סווידאני ראה בפעולותיו של הארגון מעין מימוש השקפותיהם המהפכניות של מאו דזה דונג ושל הגנרל וו-נגויין גיאפ.

הקמתו של ארגון “אל-פתח” לא היתה בבחינת חידוש בתפיסת המלחמה של מדינות ערב. בראשית שנות ה-50 הקימה מצרים ברצועת עזה את ארגון ה”פדאיון”, והקולונל מוסטפה חאפז – קצין המודיעין המצרי ברצועה – הפעיל מחבלים בדרום ישראל וסמוך לגבול ירדן. פעולות טרור אלו נפסקו רק לאחר תבוסת מצרים במבצע קדש באוקטובר 1956.

לאחר שפרשה סוריה את חסותה על ארגונו של יאסר ערפאת, היא חתרה לשלב את פעולותיו במאמץ הכולל להטיית מקורות הירדן. במטרה להעניק לארגון דפוסים של “ארגון מחתרתי מסודר”, העמיד סווידאני לרשותו כמה קציני צבא ששירתו ב”גדוד הקומנדו הפלסטיני”, שפעל במסגרת הצבא הסורי. קצינים אלה תכננו את המבצעים וכמה מהם אף השתתפו בפועל בפעולות החבלה. סווידאני האמין שעל ידי חדירה לעומק שטחה של ישראל אפשר יהיה לארגן במרוצת הזמן “צבא שחרור פלסטיני”, שייטול חלק במלחמה נגד ישראל.

סוריה פעלה באופן מחוכם מאוד. היא ידעה, כמובן, שישראל מטילה את האחריות לפעולות הטרור על המדינות שמתוך שטחן המחבלים יוצאים. על כן היא אמנם אימנה את המחבלים, סיפקה להם נשק ואמצעי חבלה וקבעה את יעדיהם – אך הפעילה אותם מתוך שטחי לבנון וירדן. דבר זה העמיד את ישראל לפני דילמה: אם תפעל נגד ירדן ולבנון עלול הדבר לשחרר את סוריה מאחריות, ודמשק תשיג מטרה כפולה: גם תפגע בישראל וגם תחשוף את ירדן ולבנון לפעולות תגמול ישראליות.

מאליו מובן כי המתיחות בגבול ישראל-סוריה שימשה נושא לתחקור ממצה של אלי כהן. זה לא כבר הוא סייר באזור עבודות ההטיה, ועתה יכול לתת לבני שיחו תיאור מדויק של השטח, של ההכנות שנעשו במקום ושל אמצעי ההגנה המתוכננים. הוא מסר פרטים על משלוח חדש של טנקי טי-54 שנפרק בנמל לטקיה ועל מערך ההגנה ברמת הגולן שנבנה על פי הדוקטרינה הסובייטית ובפיקוחם של טכנאים סובייטים. אלי גם סיפר על החסות שנתנה מפלגת הבעת’ לארגון “אל-פתח” בראשות יאסר ערפאת ועל הכוונה לשתף פלסטינים ב”מלחמת המים” נגד ישראל. סימנים ראשונים לכך התגלו בעצם ימי חופשתו בישראל. ב-10 באוקטובר עצר סיור צה”ל שני צעירים פלסטיניים שהחדיר לשטח ישראל המודיעין הסורי לצורך ביצוע פעולות חבלה במוביל הארצי. השניים נשפטו ונידונו לעשר שנות מאסר. ב-6 בנובמבר 1964 נעצרו עוד שני צעירים פלסטיניים שהוחדרו לישראל למטרות ריגול. האחד נידון ל-15 שנות מאסר והשני, שנפצע בעת לכידתו, נידון לאחר החלמתו לעשר שנות מאסר. לאחר מכן, ב-1 בינואר 1965, גילתה יחידה של משמר הגבול מטען קטן של חומר נפץ בתעלת מוביל המים הארצי ליד הכפר עילבון שבגליל. המטען פורק ולא גרם כל נזק. ימים מעטים לאחר מכן סוכלו נסיונות לחבל בתחנת שאיבה באזור לכיש ובבאר מים ליד נחושה, מול הר חברון. ב-7 בינואר הופצו ברחובות דמשק ובמחנות הפליטים הלבנון כרוזים שבהם קיבל עליו ארגון “אל-פתח” את האחריות לפעולות אלה.

חלק ניכר מזמנו בישראל בילה אלי בשיחות קשות עם יוסק’ה יריב (“דן”) ושמעון סומך (“סמעאן”). הם חזרו וטענו שאינו מקפיד על משמעת קשר ומברקיו ארוכים ותכופים מדי, ובכך הוא חושף את עצמו לסכנות רבות. אלי סיפר להם כי אין הוא מרגיש בנוח עם סווידאני. ראש המודיעין הסורי חושד בו ובקשרים הרבים שטיפח בדמשק. ולמרות זאת הוא יצא את דמשק ללא קושי. אילו חשדו בו הסורים בו וראו בו סיכון בטחוני, כך טען, לא היו נותנים לו לצאת את סוריה, אלא היו עוצרים אותו. ובכלל, מי בסוריה יעז להתנכל לידידו של הנשיא אמין אל-חאפז?

אלי גילה להם הפרת משמעת נוספת: כאשר יצא בפעם הקודמת את הארץ, נתן לו “פנס”, הממונה על הקשר, מכשיר מורס חדש והורה לו לנפץ את הישן ולהטיל את רסיסיו לנהר ברדה. אך כשבא עתה לארץ הביא עמו את המכשיר הישן, ואחד מאנשיו של “פנס” בא ולקח אותו מביתו. “סמעאן” היה מזועזע. הלא קצין המכס בדמשק עלול היה לגלות במקרה את המכשיר ואז היה נחשף סודו של אלי ומתגלה זהותו האמיתית. איך אפשר לנהוג כך ולהתעלם מההוראות? הדבר אינו יכול להימשך כך.

אבל כזה היה אלי. הוא נטה להסתכן יותר מכפי שחייבו התפקיד. עד כה האיר לו המזל פנים. אך מה יקרה בעתיד?”דן” ו”סמעאן” שיננו את הדברים האלה באוזני אלי שוב ושוב.

ימים מעטים לאחר החלמת בנו שי החלו בני משפחתו של אלי ללחוץ עליו לחץ גובר והולך לבל ישוב לדמשק. גם הם ראו שאלי אינו כתמול שלשום. בשלב זה, אלי לא ראה עוד טעם להתכחש לכך שנדיה וכמה מאחיו יודעים היכן הוא נמצא וברור להם שאין הוא עוסק ב”רכש באירופה” ושנשקפת סכנה לחייו.

נדיה היתה מתעוררת בלילות, גופה מכוסה זיעה קרה ומספרת לו על חלומות הזוועה שחלמה על הגורל הצפוי לו בסוריה. אף על פי שהכירה את עקשנותו של בעלה, ראתה חובה לעצמה לשוב ולשדלו כי יישאר בארץ. גם אחיו אפרים ניסה לדבר על לבו. הוא סבר כי אלי תרם את חלקו לביטחון המדינה והגיעה השעה שיתחיל לעשות לביתו. עתה הוא אב לשלושה ילדים ולכן מוטב שיישאר בארץ ויתחיל לבנות את עתידו ואת עתיד משפחתו.

אולם אלי לא היה מוכן לשמוע. בפיו היו נימוקים אידאולוגיים ומעשיים מדוע עליו להמשיך בביצוע משימתו. נראה שאלי נפל בשביו של “כאמל”. הוא ידע שאין מי שיחליפו בדמשק, ונוכחותו שם חיונית בייחוד עתה, נוכח המתיחות בגבול הסורי. לא ייתכן שדווקא בשעה קשה זו ישתמט ממילוי חובתו. הנה ב”קיסריה” יש לוחם שפעל כמה שנים במדינה ערבית וחזר ארצה בשלום. אם הוא הצליח להשלים את שליחותו בהצלחה גם הוא יכול לעשות זאת. יתר על כן, סיום שליחותו במועד, במאי 1965, יסלול לפניו את הדרך לקריירה דיפלומטית ולא יהא עליו לחזור ולעבוד כמנהל חשבונות במשביר המרכזי.

אלי החליט אפוא לשוב לדמשק, ואפרים הבין שאין עוד סיכוי לשכנע את אחיו לשנות את דעתו. לא כן האח האחר, מוריס. למרות המתיחות בינו ובין אלי, חשב מוריס שאלי חייב להישאר בארץ. כמו אלי, מוריס השתייך ל”קיסריה”, ועל-כן ידע בדיוק את גודל הסכנה הנשקפת לאחיו.

המתח בין אלי למוריס נבע, במידת מה, מתקלה. בטרם בא לחופשתו האחרונה בישראל הצליח “כאמל” לקבל בדמשק מספר טלפון נוסף לצורך התקשרויותיו עם אירופה ואמריקה הלטינית. אלי העביר את מספר הטלפון לישראל. הוא לא ידע אז שאחיו מוריס משמש ב”קיסריה” כמצפין ומפענח של תשדורות סוכני המוסד בארצות ערב. לתומו סבר שמוריס עודנו עובד כאלחוטן בדואר ישראל. על כן, באוקטובר 1964, כאשר בא אלי לחופשתו האחרונה בישראל, התגרה במוריס: “ובכן, הסנדלר ממשיך ללכת יחף? הדואר עדיין לא הצליח להסדיר לך טלפון בבית?”

מוריס, ששידך בין אלי לנדיה, היה ידוע במשפחה כרברבן. הוא השיב לשאלתו של אלי באותה נימה של התרברבות: “דווקא כן. יש לי עתה טלפון בביתי.” והוא החל לרשום את מספר הטלפון החדש של אלי בדמשק. פניו של אלי החווירו. הוא קטע את השיחה ואמר למוריס כי הוא חייב לרוץ ולקנות סיגריות בקיוסק הסמוך. במקום זאת טלפן ל”סמעאן” וגער בו: “כיצד אחי מוריס יודע את מספר הטלפון שלי בדמשק? זוהי ממש הפקרות.” “סמעאן” הרגיעו והבטיח לו שיינקטו צעדים למניעת הישנותן של תקלות כאלה. ואכן, מוריס הוצא מהיחידה ונשלח לקורס קציני מודיעין. אולם לפני שיצא לקורס ניסה שוב לדבר על לבו של אלי ולשכנעו להישאר בארץ. אלי מיאן לשמוע. הוא רק ביקש ממנו שאם חס וחלילה “יישרף” בדמשק ולא יחזור ארצה, הוא – מוריס – יעזור לנדיה. היא תהיה זקוקה לעזרתו.

באמצע נובמבר 1964 קיים אלי כהן את שיחות התדרוך האחרונות שלו בארץ לקראת שובו לדמשק. הוא נפגש עם הרמטכ”ל יצחק רבין ועם ראש המוסד מאיר עמית, והשניים הודו לו בחום על פועלו בדמשק ועל הישגיו, שתורמים רבות לביטחון המדינה, וביקשו ממנו להוסיף ולהתרכז בנושא הטיית מקורות הירדן. פגישות אלה התקיימו ימים מעטים לאחר תקרית האש החמורה ב-13 בנובמבר. המתיחות בגבול היתה רבה, וישראל היתה זקוקה לכל פיסת מידע על כוונות הסורים.

ב-20 בנובמבר 1964 יצא אלי כהן בפעם האחרונה לדמשק לשליחות שממנה לא חזר. היה זה יום סתיו קר וגשום. נדיה עדיין שכבה במיטתה, אך אמו סופי באה השכם בבוקר לשתות עמו קפה ולהיפרד מעליו לשלום. אלי שוחח שיחת פרידה ממושכת עם אחיו אפרים. בין שני האחים שררה אחווה וידידות אמת. אפרים, לשעבר חבר קיבוץ רביבים וצנחן שלחם במבצע קדש ב-1956, היה צעיר מאלי ב-15 שנים, אך למרות הבדל הגילים, שררו ביניהם יחסי אמון ורעות. אפרים היה שותף ללבטיו של אלי בעת שהתגייס למודיעין במאי 1960; הוא ידע על המסע לארגנטינה לביסוס סיפור הכיסוי שלו וכן היה הראשון שידע על השליחות לדמשק. עתה, כשעמדו השניים חבוקים בחדר המדרגות של הבניין שבו התגורר אלי בבת ים, עמדו דמעות בעיניו של אלי והוא אמר לאפרים: “אנא, שמור על נדיה ועל שלושת ילדי.” היתה זו פעם ראשונה שאלי ביקש זאת ממנו לפני היציאה לשליחותו בדמשק. בעבר היה עליז ובוטח; הפעם נשמע כמי שיודע שגורלו נחרץ.

גם נדיה היתה חדורה הרגשת אסון. כמה שבועות לאחר נסיעת אלי לקה שי בדלקת ריאות ואושפז בבית-חולים. נדיה ישבה ליד מיטתו ומלמלה כל הזמן: “שי חמוד, השתדל להתגבר ולחיות למען זכרו של אבא.” הנה כך, בתת ההכרה של נדיה, אלי לא היה עוד בין החיים. היא כבר דיברה על זכרו.

אלי יצא בטיסת אל-על לפאריס, שם המתין לו הפעם עִמָה טלמור (עמנואל ספקטור, איש הפלמ”ח לשעבר וזמן מה גם שליח המוסד במרוקו), והסדיר עמו את כל העניינים השגרתיים: לקח מאלי את דרכונו הישראלי ומסר לו את דרכונו הארגנטיני וחזר על ההוראות שקיבל אלי בישראל: “אנא, המעט בשידורים וקצר, ככל האפשר, במשכם. בהצלחה.”

עִמה ספקטור היה, למעשה, הישראלי האחרון שנפגש עם אלי. תשובתו של אלי היתה: “יהיה בסדר.”

אך שום דבר לא היה בסדר.

פרט לשידור הדוח המפורט על הפגישה עם הפושע הנאצי רדמאכר, שידר אלי בתכיפות גם על המתיחות בצדו הסורי של קו שביתת הנשק עם ישראל וגם על התחלת עבודות ההטיה של מקורות הירדן בצדו הלבנוני של קו שביתת הנשק.

לבנון היססה תחילה לבצע את חלקה בעבודות ההטיה. בוועידת ראשי ממשלות ערב שהתכנסה בקהיר בראשית ינואר 1965, הודה ראש ממשלת לבנון במפורש כי ארצו חוששת מפני תגמול ישראלי. הוא הצביע על התקרית החמורה ב-13 בנובמבר 1964 כדי להצדיק את היסוסי ממשלתו. הוא טען כי מצרים עודנה שקועה בתימן, צבאה של סוריה אינו מוכן עדיין למלחמה ומאחר שירדן מקבלת את חלקה ממימי הירדן על פי “תוכנית ג’ונסטון”, אין לצפות להצטרפותו הכנה של חוסיין מלך הירדן לתוכניות ההטיה הערביות. אף על פי כן, בשל לחצה של סוריה, הסכימה לבנון להתחיל בחפירת תעלת ההטיה של נהר החצבאני.

אשר לסוריה, זו המשיכה בהכשרת תוואי ההטיה של מקורות הירדן ליד הבניאס ועיבתה את המערך הצבאי שלה בגזרת אל-חמה (חמת גדר כיום), במפגש הגבולות של סוריה וירדן עם ישראל. בחיל האוויר הסורי הוכרזה כוננות ומטוסי מיג חגו בקביעות בשמי דמשק.

התפתחויות אלה הניעו את אלי כהן להירתם לעבודה בדמשק מהר מכפי שהתבקש. “כאמל” הודיע לידידיו שלקה בהצטננות ובמשך כמה ימים הסתגר בביתו וצפה לעבר בניין המטכ”ל הסורי. הוא גם הפעיל את מכשיר המורס לעתים קרובות והפך למעין מתאבד מעל גלי האתר. מ-2 בדצמבר 1964 ועד לכידתו ב-18 בינואר 1965, שידר 31 מברקים וכולם בשעה 08:30 בבוקר. מ-19 בדצמבר ועד 10 בינואר 1965 שידר כמעט יום יום. לעתים שידר אפילו פעמיים ביום. כך, למשל, באחד הימים קראה תל אביב לדמשק בשעה 10:00 בבוקר: “מה אירע לטייסת הכוננות של מטוסי מיג 21. המטוסים אינם נראים בשמים.” בו ביום, בשעה 16:00, שידר אלי את תשובתו: “טייס אחד נהרג בטיסת אימונים. טייס אחר התנגש במטוס בוכנה קטן על הקרקע. טייס שלישי נהרג בשל פעילות מבצעית עוינת ושני טייסים אחרים הושעו מתפקידם בשל דברים שהשמיעו בגנותו של מפקד חיל האוויר, חאפז אל-אסד.” במברק אחר דיווח אלי כי מתוך 40 מטוסי מיג שברשות הסורים, הם הצליחו להזניק לשמים ארבעה בלבד.

הפרה זו של כללי הביטחון התקבלה לא בלי שביעות רצון על ידי “צרכני” המודיעין בישראל. “אלי היה משיב כאילו היתה זו שיחת טלפון רגילה,” סיפר בהתפעלות אחד מהם. “אתה מעביר לו שאלה בבוקר ואחר הצהריים כבר יש בידך התשובה.”

לא כן סברו הממונים הישירים על אלי. “פנס” היה המום. הוא חשש פן השידור הממושך יביא לחשיפתו של “לוחם 88”. על-פי עצתו הורה “סמעאן” שוב ל”כאמל” לשמור על איפוק ולקצר במשך השידורים. ה”מלאך” היה מודאג. מה מניע אותו? היה שואל. מדוע הוא משדר מברקים כה ארוכים? חלק מהמברקים העידו על מידה מסוימת של כפייתיות ולא כולם הצדיקו את הסיכון הכרוך בהעברתם. אך היו גם שידורים חשובים מאוד. אחד מהם, למשל, היה המידע שקיבל אלי כהן מפאוזי ח’באז, אחד מראשי המפעל להטיית מקורות הירדן, על הכוונה לזרז את העבודה בשטח ועל כניעתה של לבנון ללחץ הסורי ועל התחלה קרובה של הטיית מקורות החצבאני. שידור אחר היה על המידע שקיבל ממייג’ור חאטום על הסכמתם של הרמטכ”לים הערביים לרכז בגבולות ישראל כוחות מצבאות מצרים, סוריה, ירדן סעודיה ועיראק, על מנת להרתיע את ישראל מפני פעולה צבאית. הדיווח של “כאמל” על החלטה זו, מ-30 בדצמבר, כלל 62 גושי אותיות ונמשך 16 דקות תמימות. “סמעאן” היה המום, אך “הצרכנים” היו מרוצים. אחד מהם ביקש הבהרות לגבי מידע מסוים שהיה בלעדי ושעתיד היה להתאשר ב-10 בינואר 1965. “סמעאן” העביר אמנם ל”כאמל” את בקשת ההבהרה אך ראה צורך לחזור על הוראתו שמשך השידורים לא יעלה על תשע דקות. אלי לא נשמע לו. ניכר היה שהוא שרוי בשיכרון חושים וכמו חושף את חזהו אל מול כדורי המודיעין הסורי.

ואולם בשלב זה, ההוראה לאלי לשמור על איפוק כבר היתה חסרת משמעות, שכן סווידאני כבר ארב לטרפו והורה לעקוב בקפידה אחר כל המבקרים שבאו לסעוד את “כאמל אמין ת’אבת” ה”חולה”. מאז שב לדמשק היה נתון למעקב. שיחות הטלפון שלו הוקלטו ונרשמה תנועת המבקרים בדירתו. פיקוח מוגבר זה בא לאחר שדליפות מן הדיונים הסודיים בממשל גרמו לעצבנות רבה בדמשק. בממשל התחזקה ההרגשה שמקור ההדלפות הוא בחוגים הפנימיים. סווידאני אף שאל את הנשיא אל-חאפז אם הוא בטוח בזהותו של “המהגר מארגנטינה”. הלה השיב בשלילה.

במקביל נמשכו החיפושים אחר שידורים זרים בהדרכת הסובייטים ובציוד המשוכלל שלהם. סווידאני החליט להרחיב את טבעת החיפושים לשכונות היוקרה סאלחיה ואבו רומאנה, שבהן מצויות שגרירויות זרות רבות. “כאמל אמין ת’אבת” לא ידע, כמובן, דבר על כך. לדברי קולונל אל-ד’לי, שופטו של אלי כהן, הוחלט על כך בשל תלונת אנשי שגרירות הודו, ששכנה בסמיכות למקום מגוריו של “כאמל אמין ת’אבת”, ש”שידור זר מתנגש עם ההתקשרויות עם ניו דלהי”. ואכן, ב-3 בינואר בשעה 08:30 בבוקר קלט קרון ה”מולוטובה” איתותים מכיוון שכונת אבו רומאנה. בקוטר של 100 מטר מהבית שבו התגורר “כאמל אמין ת’אבת” שכנו שגרירויות הודו, נורווגיה, תימן, סעודיה וקטאר וכן מטה משקיפי או”ם. אבל כאשר הגיע קרון ה”מולוטובה” לאזור, כבר שררה בו דממה אלחוטית מוחלטת.

ב-5 בינואר, הודיע הקולונל נאסף לסווידאני שקלט איתותים מכיוון מטה משקיפי או”ם. סווידאני החליט להתעלם מחסינותו של מטה המשקיפים והורה לפרוץ לתוכו. הוא עצמו הקיש בדלת הכניסה ומשלא נענה – עקרו שוטרים את הדלת וגרמו נזק לחזית הבניין. קצין האו”ם לא נמצא במקום. שוטרים וסוכני מודיעין ערכו בדירה חיפוש מדוקדק אך לא מצאו בה שום דבר מחשיד. אפילו משדר לא נמצא במקום. המשטרה תיקנה את הנזקים על חשבונה והשאירה מכתב התנצלות שבו נטען כי “גנבים פרצו לבניין אך הופרעו על ידי המשטרה ונמלטו.” קצין האו”ם דיווח על הפריצה למזכירות האו”ם בני-יורק. תוכן הדוח הגיע לישראל 9 ימים לאחר מעצרו של אלי כהן.

ב-15 בינואר 1965 נראה לעוקבים שהם צדו את הטרף שציפו לו. לויטננט מועזה זהר אל-דין, אחד ממקורותיו המהימנים של אלי, בא מבסיסו באדלב, בצפון-מערב סוריה, ולן בביתו של “כאמל”. למחרת גילה באקראי חוט אנטנה שהיה מחובר לרדיו טרנזיסטור של מארחו. לשאלתו מה טיבה של אנטנה זו, השיב “כאמל”, כבדרך אגב, שהוא קולט בעזרתה תחנות רדיו דרום אמריקניות.

ב-18 בינואר 1965 הוסרו כל הספקות ביחס לזהותו האמיתית של “כאמל אמין ת’אבת”. בשעה 08:30 בבוקר קלט קרון ה”מולוטובה” את הזמזומים הראשונים של מכשיר המורס. על פי תכנון מוקדם הופסק זרם החשמל בבניין שבו התגורר “כאמל”. הזמזומים פסקו. כעבור שתי דקות הוזרם החשמל שוב. הזמזומים התחדשו. מיד התפרצו שלושה אנשי מודיעין סורים בראשותו של הקולונל סווידאני לדירתו של “כאמל”. הם עקרו את דלת הכניסה מציריה ובאקדחים שלופים פרצו לחדר השינה וזינקו על “כאמל”, כדי למנוע כל אפשרות שיפתח באש או יבלע כמוסת רעל. מכשיר המורס היה עדיין ליד אלי, במיטתו. בתוך פחות מדקה הושלם מבצע ההשתלטות על מי שהוגדר כאחד מחשובי המרגלים הישראלים למן קום המדינה. חיוך של ניצחון עלה על שפתיו של סווידאני. זה כמה חודשים הסתייג מ”כאמל אמין ת’אבת” ועתה התאמתו חשדותיו. הוא נעץ בו את מבטו והפטיר בכעס עצור: “המשחק נגמר. מי אתה באמת, כאמל אמין ת’אבת?” על כך השיב אלי כהן בשקט: “אני מהגר ערבי מארגנטינה.”

אנשי הביטחון הסורים ערכו חיפוש מדוקדק בדירה. הם תלשו את האנטנה מהחלון וגילו מכשיר מורס נוסף שהיה מוסתר בארגז התריס שמעל החלון. בתוך אהיל המנורה הצמוד לתקרה מצאו כמה סרטי צילום שנועדו להישלח לישראל. באחת המגירות בחדר האמבטיה מצאו שתי חפיסות סבון “יארדלי” ובתוכן חומר נפץ. בכיס מעילו של “כאמל” מצאו פנקס המחאות של בנק שוויצי, שהעיד על סכומי הכסף הגדולים שהופקדו בו על שמו ופנקס המחאות נוסף מטעם הבנק הסורי-לבנוני בברזיל, סניף בואנוס איירס.

“כאמל אמין ת’אבת” נצטווה לנעול את נעליו וללבוש את החליפה האפורה שהיתה תלויה על קולב לידו. כשידיו כבולות מאחור, הובל לחקירה באחד ממתקני המודיעין הסורי, לא הרחק מנמל התעופה הבינלאומי של דמשק. שלוש שנות פעילותו המזהירה של אלי כהן בסוריה באו אל קצן המר.